תוך כדי קריאת "היקשרויות עזות" סימנתי כמה עשרות משפטים שמשכו את תשומת לבי, חלקם על שום תיאור מדויק וחד שנלכד בהם, אחרים על שום תובנות מעניינות. כשעברתי על הספר בשנית כדי ללקט את המובאות אל תוך הסקירה, מצאתי שאני קוראת ביניהן ומצרפת כאלה שלא סומנו קודם לכן. חבל שלא אוכל לצטט כאן את כולן.
הספר הוא שלם הגדול מסך חלקיו. ויוויאן גורניק כתבה ממואר שליבתו היא מערכת היחסים הסימביוטית העוינת-אוהבת-נלחמת-נקשרת בינה ובין אמה. במשולב עם הליבה הזו היא מספרת על ילדות בברונקס, שם התקבצו מהגרים ובני מהגרים על פי מדינות מוצאם, על חייהן של נשים אז והיום, על יחסים בתוך המשפחה, על התבגרות, על פערי דורות ועוד. המספרת ואמה משוטטות בהווה ברחובות ניו-יורק בדרכן למסעדה או לארוע כלשהו, משוחחות, ובדרך כלל מתעמתות, על כל נושא, ועל רקע השיחות הללו היא מספרת על העבר, פורשת את הרקע שהוביל למי שהן כיום. ההווה של הספר מתמשך על פני שנים רבות, שבסיומן רגיעה כלשהי: "שתינו מתעניינות כיום בצדק פחות מבעבר. העוינות בינינו כבר איננה כה נחושה. שרדנו בחיינו המשותפים, אם לא יחד אזי לכל הפחות זו בנוכחותה של זו, ויש בינינו עכשיו אחוות לוחמות משונה. אך ההרגל של האשמה ונקמה הוא חזק, לכן השיחה שלנו מעט מטורפת בימים אלה […] אנחנו כבר לא בעימות חזיתי, היא ואני. יש דרגה קבועה של ריחוק. אני מגניבה מבט בהנאות הניתוק. המרחק הקטן הזה מספק לי את ההתרגשות המקוטעת אך המועילה הנובעת מהאמונה שאני מתחילה בי עצמי ושם אני גם נגמרת".
בס גורניק היתה אשה דומיננטית ביקום של הבנין ושל השכונה. היא התבלטה בשל היותה אחת הבודדות בסביבה דוברת היידיש שדברה אנגלית ללא מבטא. היו לה סטנדרטים ברורים של נכון ולא נכון, של מוסרי ומופקר, והיא לא הססה להביע אותם בקול ולהתערב בחיי שכנותיה. אבל היא היתה גם אשה מושתקת, נתונה בעל כורחה למוסכמות תקופתה, שמנעו ממנה להתפתח מחוץ לבית. "מה אני יכולה להגיד?" היא אומרת לי. "יכולת לבחור אם יהיה גיהנום בבית או להיות מאושרת. אני רציתי להיות מאושרת. הוא לא רצה שאני אלך לעבוד. הפסקתי לעבוד." אבל התובנה הזו, או ההכרה בה, הגיעו שנים אחרי מעשה. כתחליף להגשמה עצמית, כך מאבחנת בתה, בחרה לקדש את הנישואים ואת האהבה. "ההורים שלי, כך נראה, היו מאושרים יחד, יחסם זה אל זו היה מנומס וחמים — אך האוויר שאמי ואני חלקנו היה אפוף באידיאל של אושר בחיי הנישואין, שלעומתו המציאות הפשוטה לא הייתה ראויה לשום כבוד, ובוודאי שלא יכלה להיות עמוד התווך שהכול סובב סביבו. והדבר שהכול סבב סביבו היה סגידתה של מאמא לטיבם המעולה של נישואיה, בלוויית עקימת חוטם מבטלת כלפי כל יחסי הזוגות שלא דמו בכול לשלה, ובנחרצותה המוחלטת של ההנחיה האחת והיחידה כלפיי, במאות דרכים, באלפי ימים, שהאהבה היא הדבר החשוב ביותר בחיי אישה". כתוצאה מכך, כשאביה של הכותבת נפטר בהיותה ילדה, אמה שקעה בדכאון שנמשך עשרות שנים.
מן הצד השני היתה נטי. יוצאת דופן בבנין בגילה, בהיותה לא יהודיה, בחוסר הישע שלה בכל מה שקשור לניהול בית ולגידול ילד, ובעיקר ביחסה למין ולגברים. בקטע יפה בעיני, הסופרת, מעיניה של הילדה, לוכדת את ההבדל בין נטי ובין הנשים האחרות באמצעות תיאור הליכתן: "הילוכה של אישה היה יכול להיות זריז או עצל, אבל הוא תמיד היה הילוכה הטרוד של עקרת בית; כזו שרגליה מחוברות לפלג גופה העליון מתוך מטרה ברורה לנוע ממקום למקום, כזו שאינה הולכת כדי לחוש את גופה בשעת תנועתו או כדי שתנועותיה ייראו או כדי שיזכו לתגובות. אך לא כן נטי. הילוכה היה איטי ומחושב. היא הזיזה קודם ירך אחת, אחר כך את השנייה, וגרמה לאגן שלה להתנודד. כולם ידעו שהאישה הזאת לא הולכת לשום מקום, שהיא הולכת כדי ללכת, הולכת כדי לראות איזה רושם היא עושה ברחוב. הילוכה הדגיש את הגוף שמתחת לבגדים". בתווך, בין הדומיננטיות של אמה ובין כוח המשיכה של נטי, "אני — הילדה שגדלה שם ביניהן, המתהווה בצלמן ובדמותן — אני נשמתי אותן לקרבי כמו כלורופורם ספוג בפיסת בד המוצמדת אל פניי".
ויויאן גורניק, שמוגדרת בויקיפדיה כפמיניסטית רדיקלית, כותבת על השנים שבהן "נשים כמוני נקראו נשים "חדשות", "משוחררות", "מוזרות"". היא מספרת על ההשכלה שרכשה בעידודה של אמה, השכלה שדווקא העצימה את הפער ביניהן: "האם אינה מרוצה שאני יכולה לומר דברים שהיא לא מבינה? האם לא זאת הייתה המטרה? אני חיל החלוץ. אני זאת שתביא אותה אל העולם החדש. כל תפקידה הוא להעריץ את מי שאני מתעתדת להיות. אבל היא פשוט מסרבת. אני אומרת את המשפטים החדשים שלי, והיא מתייצבת מולי כאילו ביצעתי פשע נתעב ממש כאן על שולחן המטבח". היא מתארת לפרטיהן את מערכות היחסים שלה, שהתנפצו בסופו של דבר בשל פטרונות גברית. ובהיותה ערה ומודעת כל העת למה שהוטבע בה, היא מיטיבה להסביר ולפרש את המאבק המתמיד להשתחרר מן התבניות ולמצוא את קולה ואת מקומה.
אם כל זה נשמע כבד, זו אינה טעות, אבל כוחה של הסופרת יפה גם בתיאורים הומוריסטיים שגרמו לי לצחוק בקול במקומות בלתי צפויים. בכל מקרה, אין לערבב בין כבד למכביד, והקריאה בספר מושכת ומעניינת.
אני מרגישה שאני עושה עוול לכל השפע שנותר מחוץ לסקירה, אבל אסתפק בזה ואסכם בהמלצה חמה לקרוא את הספר כולו, שתורגם באמנות ובנאמנות על ידי רעות בן יעקב.
"היקשרויות עזות" נמנה עם חמישים הממוארים הטובים ביותר בחמישים השנים האחרונות, על פי בחירת הניו-יורק טיימס, ברשימה שמצויים בה בין השאר "נחלת אבות" של פיליפ רות ו"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז.
Fierce Attachments – Vivian Gornick
תשע נשמות
2022 (1987)
תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב
סקירות ספרים 