בספר "העיר השחורה" תיאר בוריס אקונין בפרוטרוט את העיר באקו באזרבייג'ן בשנת 1914, את הדם הרע שזרם בה בין העמים השונים, ביניהם האזרים והארמנים, בין בעלי ההון, בעיקר אנשי הנפט, לפועלים, בין מוסלמים לנוצרים, בין התושבים המקוריים לזרים שבאו בעקבות הנפט. "עלי ונינו" נפתח בבאקו באותה תקופה. המספר הוא עלי חאן שירוואנשיר, צעיר אזרי מוסלמי שיעי, בן לשושלת מכובדת של לוחמים שנתנו נפשם למען מדינתם. עלי אדוק בדתו, לא פנאט אך מעריך את הפנאטים, אפילו מקנא בהם על השלמות שהם חשים עם עצמם. הוא פטריוט, אך אינו ממהר לאחוז בנשק כשפורצת מלחמת העולם הראשונה, למרות הבוז שהוא סופג ולמרות אכזבתו של אביו. הוא אסייתי, מסורתי, איש המדבר כהגדרתו, מעדיף סוס על פני רכב, אכילה בידים על פני שימוש במזלג, ססגוניות מזרחית על פני מתינות אירופאית.
עלי אוהב את נינו. מאז שהיו ילדים נקשרה נפשו בנפשה. נינו קיפיאני היא, לכאורה, בת זוג בלתי אפשרית עבורו. היא גרוזינית, נושאת תואר של נסיכה שניתן למשפחתה על ידי הצאר הרוסי, נוצריה, אירופאית, נפש חופשיה יחסית לסטנדרטים המוסלמים. חברו של עלי אומר לו שאין משמעות לעובדת היותה של נינו נוצריה, ואין צורך שתתאסלם, מכיוון שלאשה בין כה וכה אין נשמה ואין שכל, ולכן גם אין לה באמת אמונה. אביו של עלי, שמכין אותו לנישואים, מסביר לו שהוא יהיה האדון הבית והאשה אמורה לחיות בצלו. עלי מקשיב ואינו מוחה, מן הסתם מקבל את הקביעות הללו, אבל נינו אינה יכולה להשתבץ בתפקיד הרעיה המוסלמית המסורתית, ועלי, באהבתו אותה, אינו מצפה ממנה לעשות זאת. כשאביה מסרב להניח לבתו להנשא לעלי, בשל כל אותם פערים ביניהם, חבר ארמני מתגייס לעזרתם, ומתנדב להתיש את האב עד שייכנע.
הרקע הסוער של המלחמה יציב אינספור מכשולים בדרכם של עלי ונינו, גם אם ינסו מדי פעם להסתגר בתוך עצמם כאילו אין מלחמה בעולם. מאבקי הכוחות בקווקז בכלל ובבאקו בפרט, לצד הפערים שנמנו למעלה, שיבואו לידי ביטוי בפכים קטנים וגדולים בחייהם, לא יניחו להם לנהל חיים שקטים. פעמים רבות ינהגו באופן שיעורר תרעומת אצל השני, אבל האהבה תנצח. תמיד. כמעט.
הספר מלווה את אזרבייג'אן ואת עלי ונינו מפרוץ המלחמה ועד פלישת הצבא האדום ב-1920. ההיסטוריה המקומית היתה לא מוכרת לי, ומבחינה זו הספר היה מבחינתי מעשיר ומחדש. זהותו של הסופר קורבאן סעיד אינה ידועה – ישנן כמה השערות, אף אחת מהן אינה מקובלת כאמת מוצקה – אבל יהיה הוא אשר יהיה, ניכר שהוא בקיא בהיסטוריה שעליה כתב, ובכשרונו הוא מיטיב לבטא את קולם של השחקנים על במת הקווקז באותה תקופה. ועוד יותר מכך הוא מפליא לתאר את סיפור אהבתם של עלי ונינו. עלי, המקובע מבין השניים, יעשה הכל כדי שעיניה של נינו יחייכו. נינו, שחונכה לעצמאות יחסית, תעשה הכל כדי שעלי יחוש כבעל בביתו. לשניהם יהיו רגעים שבהם יחושו אשמה על שהקשר ביניהם אינו מאפשר להם לקיים את אורח החיים שאליו חונכו ובו הם מאמינים, שניהם יחוו עימותים פנימיים בין אמונותיהם והרגליהם לחיים שבחרו לחיות, אבל הם יודעים את כוחה של הפשרה, והמסירות ההדדית שלהם נדמית בלתי נדלית.
Nino, is it very difficult, being my wife?
No, Ali khan, not difficult at all. It just needs some sense and understanding.
למרות המכשולים, למרות הפערים, מדובר בסופו של דבר בשני אנשים צעירים מאוד, שניהם בשנות העשרה בתחילת הספר. לכן, גם אם נושאי הספר כבדי ראש ואף טרגיים, הוא שזור הומור קל דעת – ישיבתו של עלי תחת השולחן של נינו כדי לסייע לה לעבור מבחן; הדיווחים היומיומיים שלה לעלי על ההתשה שמתיש הארמני את אביה; התיאור המשעשע של אנשי העיר שושה המגזימים בהתפארויות; ההתעללות הקונדסית של נינו בסריס פרסי שמנסה להכניס אותה למסגרת; ועוד. אי אפשר שלא לאהוב את נינו, בעלת הנפש העצמאית, שהלכה אחרי לבה. קצת קשה יותר להתאהב בעלי, שתפיסת עולמו נוקשה ועלולה להיות הרת אסון, אבל גם הוא ידע לעשות בחירות בלתי מקובלות על סביבתו, ובכוחה של האהבה הבין את חשיבותה של ההתגמשות.
כדי להמנע מקלקלנים אעצור כאן, למרות הפיתוי להצביע על האופן בו הסופר מלהטט בין הדילמות המרכיבות את חיי גיבוריו, מציג עמדות שונות, בורא דמויות מגוונות ומתפתחות רבות שאינן נופלות לתוך סטראוטיפים, שותל רמזים מטרימים לגורלם של עלי ונינו, ומספר סיפור היסטורי שוקק חיים. אנשים רבים כל כך בעולם כולו כילו ומכלים את חייהם בסכסוכים לאומיים, דתיים, אזוריים, שופעי זעם קדוש, במקום להעדיף את דרכה של נינו, ושל עלי בעקבותיה, דרך של פשרה ואהבה. חבל.
הספר ראה אור בוינה ב-1937. על פי ההקדמה לספר, המתרגמת לאנגלית מצאה בשנות ה-60 עותק נשכח למחצה, הבינה את כוחו, ותרגומה הוביל לפרסומו מחדש ולשורה ארוכה של תרגומים בעקבותיו. מיכאל דק תרגם אותו לעברית תחת השם "אהבתם של עלי ונינו" בהוצאת זמורה ביתן.
מומלץ מאוד.
Overlook Books
1999 (1970, 1937)
Translated from German by Jenia Graman