תגית: העליה השניה

כששחר היתה חיילת היא הוצבה ב"ביתך", מוזיאון המציג את ראשית ההתישבות. כשהשתחררה מן השירות נשארה במקום, השתכנה בקראוון צמוד שהוסב לדירת מגורים, וכעת היא משמשת כמדריכה וכיד ימינו של מנהל המוסד הצנוע. בין התמונות המוצגות במוזיאון מצויה תמונתה של עטרה שטורמן, רעייתו של חיים שטורמן, שהיה מראשוני השומר וממקימי קיבוץ עין חרוד. עטרה, אשה רבת פעלים בזכות עצמה, שכלה את בעלה ב-1938, ואת בנה ושניים מנכדיה במלחמות ישראל, וכשאמרו לה מנחמיה להיות חזקה, ענתה "אנחנו חזקים!", והתכוונה לכך. לאחר מותה התיחסו אליה מספידיה כאל אגדה חיה.

שחר מוקסמת מעטרה, אבל היא במיעוט נכחד. עטרה נמחקת מן הזכרון, נוכחותה ברשת נעלמת, ספרים אודותיה אינם בנמצא. חוקרים אומרים עליה דברים כגון "עטרה היא בסך הכול אגדה שגברים המציאו על עוד אישה שמרצה גברים", וגם "זו חלוצה גנרית לגמרי. ברור שלא היתה אישה כזאת באמת. לקחו קצת מכל סיפור ודחפו הכול לדמות בשם עטרה". היה מיתוס ואיננו עוד. שחר נוטלת על עצמה לברר מדוע הושכחה עטרה וכיצד ניתן להחזיר אותה אל התודעה. במקום שבו מעצבת שנשכרה לקדם את המוזיאון מציעה להפוך אותו למקום בילוי דל תוכן, במקום שבו שחר נאלצת להוריד את השלט האייקוני "נופלים ההולכים ראשונה" כי הוא כבר לא "in", במקום שבו דווקא נשים חוקרות נחשדות בחוסר יושרה משום ש"הן מחפשות אייקונים נשיים, אבל רק כאלה שבאות להן בטוב. ראיתי כבר חלוצות שעשו להן את האפגרייד הפמיניסטי הזה […] עטרה לא באה להן בטוב. חלוצה עם נשק ושכול", שחר מהרהרת בעצה צינית שקבלה: "הוא אמר לי שאני חייבת לחשוב יצירתי, שאם אני אראה להם נניח שעטרה חשפה הטרדות מיניות או משהו, את זה הם יאהבו. זה מה שהם רוצים. שאני אחשוב על משהו כזה".

ליבתו של הספר, אם הבנתי אותו נכון, היא הנטיה הממאירה לנפץ מיתוסים, להתעלם מן ההיסטוריה כפי שהיתה באמת ולהלביש עליה את הרהורי הלב של ההווה, לבעוט ברגל גסה במציאות ולהמיר אותה ב"ריאליטי". אידיאליזם החוצה, שערוריות פנימה. בהיבט הזה הספר חד מאוד ומעניין. אבל יש בספר גם סיפור מקביל, סיפור רווקותה של שחר, תדמית הגוף שלה, יחסיה עם חברותיה. כשלעצמו ההיבט הזה כתוב רוב הזמן בחינניות, קצת פטפטני לטעמי וחוזר על עצמו, אבל יש בו שילוב מוצלח של קלילות ועומק והוא יכול היה להיות טוב כסיפור נפרד. הבעיה היא בחיבור בין שני היבטים אלה, שמטביע את אגדת עטרה במלל, עד שנדמה שסיפורה הופך משני. סיפור משפחתה של שחר, משפחה ששילמה על בשרה את מחיר היהדות והישראליות, משתלב היטב בזה של עטרה. לעומת זאת, סיפורה של דאשה, עובדת נקיון וקוסמטיקאית, שמשום מה הספר נפתח איתה, והיא חוזרת ומופיעה בעלילה לכל אורכה, נותר תלוש ובלתי מובן. הספר, אגב, מסתיים בבוקר השבעה באוקטובר. אני מניחה שהכוונה היתה ליצור רצף מימיה של עטרה אל ימינו, אבל בעיני הסיום מאולץ משהו.

לדפנה ברשילון כשרון ברור לספר סיפור. הדמויות חיות, ההומור משובח, הרעיונות מקוריים. אבל בספר הזה, לטעמי, היא מספרת יותר מדי סיפורים, שאינם נדבקים היטב יחד, ודווקא המשמעותי שבהם נדחק מעט הצידה. מכל מקום, מרענן לקרוא ספר שאינו הולך בנתיב המקובל של שחיטת פרות קדושות, אלא דווקא קורא על כך תיגר.

על עטרה שטורמן ניתן לקרוא, בין השאר, כאן. מחיקתה מן הזכרון, כפי שהיא מתוארת בספר, היא בגדר משל בלבד, וטוב שכך.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

הווה ועבר נפגשים בספרה של גבריאלה אביגור-רותם. בהווה מנסות אם ובתה להתאושש ממשברים שפקדו אותן – התאלמנותה של רוחמה האם, וסיומה של פרשת האהבה הסודית של רעננה הבת. רוחמה מנסה להמציא לעצמה חיים חדשים: היא מתפטרת מעבודתה בבנק, עוזבת את העיר לטובת ישוב קטן בגליל, מתנסה בחוגים רוחניים, פוצחת בפעילות פוליטית, ואפילו מרשה לעצמה לחשוב על זוגיות חדשה. היא אינה מודעת לסיבה להתנהגותה מוכת הטראומה של בתה, אבל מציעה לה לעקור איתה לגליל כדי למצוא שלוות נפש. רעננה, שהתפרנסה בעיר כמעצבת חולצות פרובוקטיביות, מעצבת כעת בגדים רכים ומעודנים לתינוקות, ונזהרת כמו מאש מפני אהבה חדשה. בעבר, בשנות העשרים של המאה העשרים, באותם מקומות בהם מסתובבות שתי הנשים, מתרחשים ארועים דרמטיים: מחתרת ניל"י מעוררת התנגדות בישוב, רחל נשלחת לאירופה ללמוד אגרונומיה, תל-חי נלחמת על נפשה, ברנר וחבריו נרצחים ביפו.

הסופרת קושרת בין שתי התקופות בנימים דקות, גלויות יותר או פחות. הקישור שעל פני השטח נוצר באמצעות דמותה של חיה'לה, אחותה המנוחה של רוחמה ודודתה של רעננה. לאחר מותה של חיה'לה הטילה המשפחה על רעננה את המשימה לעצב ולהפיק ספר אלבומי שיציג את יצירותיה. רבות מן היצירות מבוססות על תמונות מחייהם של אנשי העליה השניה, שבהן שילבה את עצמה (התמונות המקוריות, לשמחתי, מוצגות בספר). קישור גלוי נוסף נוצר באמצעות המקומות אליהם מגיעים גיבורי הספר, בעיקר הגליל וזכרון-יעקב. קישורים גלויים פחות באים לידי ביטוי בקוים מקבילים בין ארועים ועמדות בשתי התקופות.

הספר שופע נושאים, ושניים מהם מרכזיים בעיני. הראשון שבהם הוא שאלת מעמד האשה אז והיום. צאלה, חברתה של רעננה, שמה לב לכתובות על מצבות מאותן שנים: על מצבותיהם של הגברים חקוקים דברי שבח לפעילותם, בעוד רבות ממצבות הנשים מסתפקות ב"רעייתו של" או במחמאות שעניינן מעשיהן בבית פנימה. הדמויות ההיסטוריות הנשיות המשמיעות קולן מתיחסות אף הן לאותה תופעה. דבורה דרכלר, שנהרגה בתל-חי, חשה כי, "הכי נורא לא זה ולא היריות, לאלה מתרגלים, ועל הרֹב אין כלום; המוכתר קלמן או אליוביץ יוצאים אליהם ומסדרים ענינים. היותר נורא הוא היחס לחֲברה. וכמה הלינו על כך, היא ולאה ויהודית. בקשו לעבד בשדות כמו החברים, ושפכו עליהם מטר של לעג. בשביל עבודת השדה יש בחורים. בחורות, כמו סירים, צריכות לשבת על התוכעס במטבח". מפיה של שושנה חיה בוגן, שהתאבדה, כותבת הסופרת: "אבל לא ילדה אני, כי אם אשה. כבר גדלתי. כבר כנפי פרשתי. בגדוד קיויתי לצאת מאִי-חיים לחיים. ולסוף מה? ילדות עבריות, שובו אל המחט והמסרגה. רק בבחורים רוצים הם בגדוד! כי כך דרך החֶברה. אֶת שאלת האשה מעוררת, ואותה בחֹשך מחנקת; אשה, מה לך בשדה, מה לך בגדוד. אַת שובי אל המחט והפלך, פַּיְחי פניך בקלחת הבִּשול. שחרור לאשה הכל דורשים ומבקשים, וכל יום תפלת תודה נושאים: ברוך שלא עשני אשה". לצד נשים כדבורה דרכלר, שלמרות ההתמרמרות קבלה על עצמה תפקידים נשיים, וכשושנה חיה בוגן, שהתאבדה ככל הנראה בשל אהבה נכזבת, היו גם כאלה שמרדו במגבלות. שרה אהרונסון ניהלה את חייה פחות או יותר כרצונה, גם כאשה וגם כפעילה בניל"י. דבורה בארון, שבעלה נשא אתה על כפיים, הקדישה עצמה לכתיבה.

שושנה חיה בוגן מייצגת גם את הנושא המרכזי השני – הדמויות שנבלעו בצל הארועים ובצלן של דמויות מיתיות. אנשי העליה השניה והשלישית לא תמיד הצליחו להתמודד עם הקשיים בדרך החתחתים המסוכנת שבחרו לעצמם. עשרות מהם, כך למדתי מחיפוש ברשת אחר עקבותיה של בוגן, התאבדו. הסופרת נותנת קול להם וגם לאנשי "השורה השניה", ביניהם רבקה אהרונסון, אחותה הצעירה של שרה, ויוסף לואידור, הסופר הביישן שלא הצליח להשתלב בחברה החלוצית ונרצח יחד עם ברנר.

בעיות ההווה מתגמדות מול בעיות העבר, אבל הסופרת, כך נראה לי, אינה מכוונת לכך. ההווה, המתרחש בשנת 2000, מורכב דיו, הן מבחינת האתגרים שמעמידה המציאות במקומותינו, והן מבחינת התמודדות אישית עם קשיים הצצים במהלך החיים. וכפי שההווה אינו מתגמד בספר בהשוואה לעבר, העבר אינו מתנשא לרמת מיתולוגיה. הסופרת מכניסה את הקוראים אל חייהן של הדמויות, ואלה יורדות לרגע מן הכן עליו הציבה אותן ההיסטוריה אל היומיום, והופכות קרובות יותר.

כפי שניתן להתרשם משני הקטעים שצוטטו לעיל, אחד ההישגים של הספר הוא שפתו. פרקי ההווה מסופרים בשפה המצויה בשימוש היום, ומעידים על אוזן קשובה ועל יכולת "לתרגם" את השפה המדוברת לשפה כתובה, שעדיין שומרת על רמה ספרותית. פרקי העבר דבקים בעברית של אז, כולל מבנה המשפטים, בחירת המלים, ואפילו הכתיב החסר.

קשה לסכם את הספר בסקירה. כמו ספריה האחרים של גבריאלה אביגור-רותם, גם הספר הזה מצטיין בשפע פרטים, המשתלבים אלה באלה במלאכת מחשבת מרשימה, בדמויות מעניינות ובעלילה מרתקת.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2007