זהו סיפורו של תותחן במלחמת יום הכיפורים. הספר אוטוביוגרפי, והוא מתעד בגוף ראשון את חוויותיו של המחבר כחייל בגולן בימי המלחמה. התיאורים ברובם נושאים אופי דוקומנטרי, אבל למרות שהפן הרגשי די מובלע בהם הספר נוגע ללב ומרגש.

יחודו של הספר בהיותו של המחבר תלמיד ישיבה. הטקסט רצוף מובאות מן התפילה ומן הגמרא, והווי היומיום הוא לפיכך בעל אופי דתי. מצאתי שאני בוחרת להתבונן בפן הזה של הספר מן הזוית האנושית יותר מאשר מן הזוית הדתית. המחבר מספר למשל על ההקפדה שהקפיד כל חייו להניח תפילין מדי יום. כשעזב במלחמה טנק שנפגע, שקית התפילין שלו נשארה שם. לקראת שעות הערב הצוות חוזר אל הטנק, וגבורנו מוצא את התפילין, וממהר להניח אותם בטרם תשקע השמש. יותר משמדובר פה על אקט דתי, זהו בעיני אקט של היאחזות במציאות ובשיגרה הברוכה בתוך טירוף המלחמה, דרכו הפרטית של המחבר לשמור על שפיות. 

יפה בעיני שאין בספר אפילו שמץ של נסיון להחזיר אנשים בתשובה. אין ביקורת על החילוניות, אין הפלגה בשבחה של הדת. איש באמונתו יחיה. היו שאיבדו את אמונתם במלחמה, אחרים מצאו בדת נחמה. עבור המחבר הדת היא דרך חיים. 

לאורך כל הספר המחבר מנסה לגלות את עקבותיו של חברו הקרוב שככל הנראה נהרג. בתוך מהומת הקרבות הוא מלקט רמזים משמועות, ובצאתו לחופשה הוא מתקשה לעמוד מול השאלה כיצד קרה ששניים יצאו לקרב ורק אחד חזר.

מצאתי את הספר מעניין ברובד של הדיווח היבש על מהלך הקרבות, מרתק בתיאורי העמידה העיקשת מול הסורים, ומרגש ברובד של היחידים בתוך הקרבות.

ידיעות ספרים

1999