אורנה פורת, השחקנית ומייסדת התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה, נולדה בשם אירנה קליין בגרמניה ב-1924 למשפחה נוצרית. כילדה בת עשר הצטרפה לתנועת הנוער של היטלר, ונכבשה לפאתוס שלה, למרות ההסתייגות של הוריה, שבחרו לא להרשם למפלגה למרות הלחץ הסביבתי. ב-1942, כשכבר היתה שחקנית מקצועית, למדה לראשונה על המתרחש במחנות הריכוז, כשבעלה של אחת העובדות בתיאטרון, ששימש כשומר בברגן-בלזן, חזר לביתו שבור וסיפר את שראו עיניו. בראיונות סיפרה כי באותו היום, למרות שהתקשתה להאמין לאשר שמעו אוזניה, החליטה כי מקומה אינו בגרמניה. מפגש עם קצין בריטי יהודי, שחקר אותה אחרי המלחמה, קבע את גורלה. יוסף פרוטר היה יליד קלן כמוה, ותושב ארץ-ישראל. גורלה נקשר בגורלו, השניים עלו ב-1947 לארץ, והשאר היסטוריה.

ליטל פורת, בתם של אורנה ויוסף, מספרת על חייה של אירנה מיום היוולדה ועד תום המלחמה. את הספר הגדירה כבדיונגרפיה, וככזה הוא דבק בעובדות המרכזיות, ומניח לדמיון להפליג לתיאור פרטני של היומיום, לארועים שיכלו לקרות, ואולי גם לדרמטיזציה (מכיוון שהכותבת אינה מצביעה על הגבול בין המציאות לדמיון, אני מניחה שכמה צירופים דרמטיים נועדו להעצים את הסיפור. יכול להיות שאני טועה). מן הספר מצטיירת דמותה של צעירה מוכשרת, סקרנית, תאבת ידע, בעלת לב רחב ורחום, שהולכת אחר רגשותיה גם אם הם חורגים מן התלם. דרך דמותה של אירנה אנו מתוודעים לאווירת התקופה, החל ממעמדה של האשה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמות האם שתמרנה בין כניעה למעמדה כמספר שתים במשפחה לשאיפותיה עבור בנותיה, דרך ההתפשטות המהירה של הנאציזם בחברה הגרמנית, ועד גלגוליה של הצעירה במלחמה מן התיאטרון שנסגר למפעל יצרני במחיצתם של עובדי כפייה, ולשירות במחנה צבאי כמפעילת זרקורים לגילוי מטוסי אויב.  

אירנה עוברת במהלך השנים תהליך של התפכחות. הקסם הנלהב של פעילות תנועת הנוער מתפוגג נוכח ארועים שקשה להסביר אותם. חברה לכתה נעלמת עם משפחתה בלי מילת פרידה, ואיש אינו מדבר עליהם שוב. בן פגוע נפש של חברי המשפחה נחטף לאור היום, והוריו עוברים מסע יסורים בנסיון שווא לעלות על עקבותיו. פער נפער בין הנערה ואביה, כשהוא בוחר בשתיקה במקום להביע בקול את הסתייגותו מדרכה, בין אם משום שאין דנים עם ילדים בענייני השעה, ובין אם משום שאין לסמוך על ילדים שלא ישמיעו בפומבי דעות שהם שומעים בבית. ספרי קריאה אהובים הופכים לאסורים. מפגש עם יהודים ועם צוענים מפוגג את תדמית תת-האדם והמפלצות שיוחסה להם. וכאמור, המפגש עם השומר בברגן-בלזן מערער את האמונה התמימה במדינה, בעם ובהנהגה. אירנה מוצאת עצמה מעורבת מעט בפעילות אסורה, פחות מתוך תודעה פוליטית ויותר מתוך רצון לסייע לנרדפים. למרות שהיתה רק ילדה כשהצטרפה לתנועה, אירנה מרגישה שעליה להענש על שהאמינה בטיפשותה לנאצים. את הצעד הדרסטי עשתה אחרי המלחמה, כשהשליכה מאחורי גבה את קריירת המשחק שהחלה לטפח, ועקרה, נטולת שפה, אל ארץ זרה, ארצם של קורבנות התרבות שבה גדלה ושאותה אהבה.

כפי שצוין קודם, אין בספר הבחנה בין קורותיה של אירנה הספרותית ובין אלה של אורנה האמיתית. כמעין תחליף, ומכיוון שהספר מסתיים בסיומו של הפרק הגרמני בחיי אירנה ואינו ממשיך אל הפרק הישראלי, הסופרת צירפה בכמה נקודות בעלילה הערות שוליים שמשקיפות אל העתיד, ולהבנתי לקוחות מן המציאות ומעגנות בה גם את המתואר באותן נקודות. הערות אלה משתלבות היטב בעלילה.

ליטל פורת כתבה ספר סבלני מאוד, גדוש פרטים ופרטי פרטים יפיפיים. הנופים, האנשים, הארועים – כולם משתלבים למסכת חיה ונושמת. על המניע לכתיבה, ועל שביקשה – והצליחה – להביע, אפשר לשמוע מפיה בשיחה עם גואל פינטו.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2023