כשסומכי היה בן אחת-עשרה הביא לו דודו צמח אופניים במתנה. סומכי, שנחשב "ילד משוגע", חולמני, מתעניין במה שלא מעניין ילדים אחרים (הכינוי סוּמְכִי נדבק אליו כשציין בכתה, מבלי שנשאל, שזהו אחד משמותיו של אגם החולה), קצת אאוטסיידר, חולם על חיים אחרים, על הרפתקאות, על מרחבים, או בקיצור על אפריקה. וגם על הימאלאיה. שם הכל שונה, תוסס, מרגש, לא אפור כחייו בדירה קטנה עם הורים שאינם מבינים ללבו, עם חברים שמלגלגים עליו, עם אסתי שאינה אוהבת אותו כפי שהוא אוהב אותה (הוא מושך לה בצמות ומדביק את הסוודר האהוב עליה במסטיק לכסא, למה שתאהב?). נראה ש"הכבשה השחורה" של המשפחה, הדוד צמח, הוא היחיד שמזהה את חלומותיו של הילד, ועל האופניים שקנה לו סומכי יוצא לאפריקה.

"הכל מתחלף", אומר סומכי המבוגר, המספר על יום בילדותו. אנשים מחליפים ברכות, דירה, בולים, מכתבים, דעות. העולם מחליף צורה בין העונות. וסומכי התחלף ארבע או חמש פעמים ביום אחד. הרכיבה אל החופש שהקנו האופניים הובילה אותו בסופה של שרשרת החלפות אל יעד חלומותיו, ולא, הוא לא היה באפריקה, אלא ממש קרוב לבית. איכשהו התממשה לה אהבה, למרות שכמעט שמט אותה מידיו, ואחר-כך התפוגגה.

"למה נפסקה האהבה, הנה זו שאלה. ובכלל אפשר גם לשאול הרבה שאלות אחרות: למה חלף עבר לו הקיץ ההוא? והקיץ שלאחריו? ועוד קיץ, ועוד? למה חלה המהנדס ענבר? למה הכל מתחלף בעולם? ולמה, אם כבר מציגים שאלות, למה עכשו שגדלתי עדיין אני כאן ולא בהרי ההימאלאיה ולא בארץ אובאנגי-שארי? ובכן, שאלות יש הרבה וביניהן גם שאלות קשות. אבל אני את סיפורי סיימתי, ומי שיש לו תשובות שיקום ויגיד לנו".

"סומכי" מוגדר כספר לילדים ולנוער, אבל לדעתי הוא מתאים בהחלט לקהל מבוגר יותר. עולם פנימי עשיר מתנהל בנפשו של הילד, המצטייר כלפי חוץ כמי שעושה מה שבראש שלו, למרות, ואולי בגלל, שהוא חש כלוא ובלתי מובן. עמוס עוז נותן לו קול ברור וצלול שצריך להשמע. הוא מיטיב לבטא את מחשבותיו של בן האחת-עשרה ואת רגשותיו, ועושה זאת בחן ובכתיבה מענגת.

ציור הכריכה והאיורים הנאים שבתוך הספר הם פרי מכחולה של אורה איתן.

מומלץ.

כתר

1978, 1990