כשהסופר לואיס קרול הלך לעולמו ב-1898 הוא הותיר אחריו יומנים בשלוש-עשרה מחברות שכתב במהלך יותר מארבעים שנים מחייו. ארבע מן המחברות נעלמו עם השנים, ושבעה דפים נתלשו מן המחברות שנותרו. התיאוריה המקובלת ביותר תולה את האשם בבני משפחתו של קרול, ובעיקר בשתיים מאחייניותיו, שהחליטו להפעיל צנזורה, כנראה כדי לשמור על שמו הטוב של האיש ושל המשפחה.

גיירמו מרטינס ממקם את עלילת ספרו באוקספורד בשנות התשעים של המאה העשרים. אחוות לואיס קרול מתכננת להוציא לאור מהדורה מוערת של היומנים (ולא לפרסם אותם לראשונה, כפי שנכתב בטקסט עתיר השגיאות שעל הכריכה). תגלית פורצת דרך של חוקרת צעירה עלולה לעכב את הפרסום. בביתו של קרול שהפך למוזיאון היא מתעמקת בקטלוג שאיש לפניה לא טרח להתעמק בו, ומוצאת שמישהו, כנראה אחת האחייניות, כתב סיכום מתומצת של דף שנתלש מן היומנים והועלם. עד שלא יובטח לה כי תזכה במלוא הקרדיט על התגלית, ללא שותפים, היא מסרבת לחשוף מה נכתב בפתק שבידה. היא מוכנה לחשוף רק את המלים הראשונות לטובת בדיקת כתב היד, ומהן עולה כי מדובר במשהו שקרול שמע מגברת לידל, אמה של אליס, שעבורה נוצרו ספריו המפורסמים של הסופר.

כפי שעולה משמו של הספר, במהרה יאבדו אנשים את חייהם באופנים שכמו לקוחים מתוך היצירה. בכל מקרה של התנקשות, שמסתיים בפגיעה או במוות, צצה תמונה חושפנית של ילדה שצילם קרול. האם מישהו מבקש לעכב את פרסום היומנים באמצעות העלאה מחודשת של חשדות בדבר פדופיליה? האם יש קשר בין הפתק שמצאה החוקרת לאיום המרחף מעל ראשי חברי האחווה?

פרופסור סלדום, מתמטיקאי ולוגיקן וחבר באחווה, יחד עם המתמטיקאי הצעיר המספר את העלילה, משלבים כוחות ומוחות כדי לפתור את המסתורין של הפתק ואת שרשרת הפשעים.

יש להודות שהפיצוח בסיום הגיוני רק למחצה בעיני. בהתעלם מן החולשה הזו, כך אני אוהבת ספרי מתח: עשירים בידע, מלווים בדיונים אינטליגנטיים, מעוררי מחשבה, מגישים סיפור בנוי היטב, ולא פחות חשוב – כשהם מבוססי מציאות הם עושים הבחנה באחרית דבר בין עובדות ובדיה.

בגלל הצילומים המטרידים, ובגלל הדיון המתמשך שלעולם לא ייושב באשר לתוכן החסר, מוקדשות כמה שיחות לאישיותו של קרול בהקשר ליחסו לילדות. לואיס קרול צילם במהלך חייו כאלפיים חמש מאות תמונות. חלק קטן מוקדש לצילומי ילדים, בעיקר ילדות, בודדות מתוכן בעירום. הצילומים נעשו כמעט תמיד בנוכחות ההורים שקיבלו את כל ההעתקים ולא הביעו אי-נוחות. רק בשנות החמישים של המאה העשרים החלו להשמע השערות על ענין לא תמים של קרול בילדים. אולי אנחנו משליכים מערכי זמננו על התנהלותו של קרול בזמנו. כשהוא מתייסר ביומנו בגין חטאיו, האם הוא מתייחס לקו שנחצה ביחסו לילדות, או מתייחס למחשבות חטא שבשל חינוכו הדתי היו גרועות בעיניו כמעט כמעשה, או שמא הוא מהרהר במעשים שאינם קשורים כלל לחיבתו לקטינות? נדמה שלעולם לא נדע, למרות היומנים, שכן מספר הפרשנויות כמספר הביוגרפים. אולי מיטיבה לסכם זאת אחת מחברות האחווה: "החוק האנושי איננו 'זה או ההפך', אלא שני הניגודים גם יחד, בתוך אותו אדם; לפעמים הם חותרים לאיזון ארעי, לפעמים הם קורעים את האדם מבפנים".

הנה שתי אמירות של סלדום שחיבבתי:

"ככל שהשמועה בלתי סבירה או מגוחכת יותר, כך יש לאנשים נטיה להתייחס אליה כאמיתית […] אתה רק צריך למשוך בכתפיים ולהגיד שאתה בסך הכל חוזר על מה ששמעת".

" לפעמים יש מין מחשבה תפלה, שנוטה להניח שאם משהו נסתר הוא בהכרח גם חשוב […] יש נטיה להפריז בערך הלא ידוע על פני הידוע, פשוט כיוון שמה שאנחנו לא יודעים אינו מוגדר עדיין".

המתמטיקאי הארגנטינאי (החולק פרטים ביוגרפים עם גיירמו מרטינס) המספר את העלילה, מעיד על עצמו כי בעבר "רחשתי מין אדישות מודעת – ובריאה למדי – כלפי הסופרים שחיברו את היצירות, והעדפתי לעסוק ביצירי הדמיון ולא ביוצרים בשר ודם". למרות שברמה העקרונית אני מזדהה עם הגישה הזו, מצאתי ענין רב בדיון שהספר מציע בחייו של לואיס קרול, בתקופתו ובאישיותו. חברי האחווה אמנם בדויים, אבל הסופר שם בפיהם טיעונים ועמדות שהושמעו מפי ביוגרפים אמיתיים, והדיון גולש מעבר לקרול עצמו אל שאלות של ערכים ושל שיפוט.

סלדום והמספר כיכבו גם בספר קודם של מרטינס, "רציחות באוקספורד", שלא קראתי, אבל בהחלט אשמח לקרוא.

Los Crimenes de Alicia – Guillermo Martínez

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מספרדית: מיכל שליו