תגית: לואיס קרול

כשהסופר לואיס קרול הלך לעולמו ב-1898 הוא הותיר אחריו יומנים בשלוש-עשרה מחברות שכתב במהלך יותר מארבעים שנים מחייו. ארבע מן המחברות נעלמו עם השנים, ושבעה דפים נתלשו מן המחברות שנותרו. התיאוריה המקובלת ביותר תולה את האשם בבני משפחתו של קרול, ובעיקר בשתיים מאחייניותיו, שהחליטו להפעיל צנזורה, כנראה כדי לשמור על שמו הטוב של האיש ושל המשפחה.

גיירמו מרטינס ממקם את עלילת ספרו באוקספורד בשנות התשעים של המאה העשרים. אחוות לואיס קרול מתכננת להוציא לאור מהדורה מוערת של היומנים (ולא לפרסם אותם לראשונה, כפי שנכתב בטקסט עתיר השגיאות שעל הכריכה). תגלית פורצת דרך של חוקרת צעירה עלולה לעכב את הפרסום. בביתו של קרול שהפך למוזיאון היא מתעמקת בקטלוג שאיש לפניה לא טרח להתעמק בו, ומוצאת שמישהו, כנראה אחת האחייניות, כתב סיכום מתומצת של דף שנתלש מן היומנים והועלם. עד שלא יובטח לה כי תזכה במלוא הקרדיט על התגלית, ללא שותפים, היא מסרבת לחשוף מה נכתב בפתק שבידה. היא מוכנה לחשוף רק את המלים הראשונות לטובת בדיקת כתב היד, ומהן עולה כי מדובר במשהו שקרול שמע מגברת לידל, אמה של אליס, שעבורה נוצרו ספריו המפורסמים של הסופר.

כפי שעולה משמו של הספר, במהרה יאבדו אנשים את חייהם באופנים שכמו לקוחים מתוך היצירה. בכל מקרה של התנקשות, שמסתיים בפגיעה או במוות, צצה תמונה חושפנית של ילדה שצילם קרול. האם מישהו מבקש לעכב את פרסום היומנים באמצעות העלאה מחודשת של חשדות בדבר פדופיליה? האם יש קשר בין הפתק שמצאה החוקרת לאיום המרחף מעל ראשי חברי האחווה?

פרופסור סלדום, מתמטיקאי ולוגיקן וחבר באחווה, יחד עם המתמטיקאי הצעיר המספר את העלילה, משלבים כוחות ומוחות כדי לפתור את המסתורין של הפתק ואת שרשרת הפשעים.

יש להודות שהפיצוח בסיום הגיוני רק למחצה בעיני. בהתעלם מן החולשה הזו, כך אני אוהבת ספרי מתח: עשירים בידע, מלווים בדיונים אינטליגנטיים, מעוררי מחשבה, מגישים סיפור בנוי היטב, ולא פחות חשוב – כשהם מבוססי מציאות הם עושים הבחנה באחרית דבר בין עובדות ובדיה.

בגלל הצילומים המטרידים, ובגלל הדיון המתמשך שלעולם לא ייושב באשר לתוכן החסר, מוקדשות כמה שיחות לאישיותו של קרול בהקשר ליחסו לילדות. לואיס קרול צילם במהלך חייו כאלפיים חמש מאות תמונות. חלק קטן מוקדש לצילומי ילדים, בעיקר ילדות, בודדות מתוכן בעירום. הצילומים נעשו כמעט תמיד בנוכחות ההורים שקיבלו את כל ההעתקים ולא הביעו אי-נוחות. רק בשנות החמישים של המאה העשרים החלו להשמע השערות על ענין לא תמים של קרול בילדים. אולי אנחנו משליכים מערכי זמננו על התנהלותו של קרול בזמנו. כשהוא מתייסר ביומנו בגין חטאיו, האם הוא מתייחס לקו שנחצה ביחסו לילדות, או מתייחס למחשבות חטא שבשל חינוכו הדתי היו גרועות בעיניו כמעט כמעשה, או שמא הוא מהרהר במעשים שאינם קשורים כלל לחיבתו לקטינות? נדמה שלעולם לא נדע, למרות היומנים, שכן מספר הפרשנויות כמספר הביוגרפים. אולי מיטיבה לסכם זאת אחת מחברות האחווה: "החוק האנושי איננו 'זה או ההפך', אלא שני הניגודים גם יחד, בתוך אותו אדם; לפעמים הם חותרים לאיזון ארעי, לפעמים הם קורעים את האדם מבפנים".

הנה שתי אמירות של סלדום שחיבבתי:

"ככל שהשמועה בלתי סבירה או מגוחכת יותר, כך יש לאנשים נטיה להתייחס אליה כאמיתית […] אתה רק צריך למשוך בכתפיים ולהגיד שאתה בסך הכל חוזר על מה ששמעת".

" לפעמים יש מין מחשבה תפלה, שנוטה להניח שאם משהו נסתר הוא בהכרח גם חשוב […] יש נטיה להפריז בערך הלא ידוע על פני הידוע, פשוט כיוון שמה שאנחנו לא יודעים אינו מוגדר עדיין".

המתמטיקאי הארגנטינאי (החולק פרטים ביוגרפים עם גיירמו מרטינס) המספר את העלילה, מעיד על עצמו כי בעבר "רחשתי מין אדישות מודעת – ובריאה למדי – כלפי הסופרים שחיברו את היצירות, והעדפתי לעסוק ביצירי הדמיון ולא ביוצרים בשר ודם". למרות שברמה העקרונית אני מזדהה עם הגישה הזו, מצאתי ענין רב בדיון שהספר מציע בחייו של לואיס קרול, בתקופתו ובאישיותו. חברי האחווה אמנם בדויים, אבל הסופר שם בפיהם טיעונים ועמדות שהושמעו מפי ביוגרפים אמיתיים, והדיון גולש מעבר לקרול עצמו אל שאלות של ערכים ושל שיפוט.

סלדום והמספר כיכבו גם בספר קודם של מרטינס, "רציחות באוקספורד", שלא קראתי, אבל בהחלט אשמח לקרוא.

Los Crimenes de Alicia – Guillermo Martínez

עם עובד

2024 (2019)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

שלוש מיצירותיו השיריות האיגיוניות (המונח העברי לנונסנס) של לואיס קרול בתרגומו של ראובן וימר נכללות בספר – "צדים את הסנרק", "ג'ברווקי" (מתוך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם") ו"בנו של הגנן המטורף". היצירות, ובעיקר הראשונה שבהן, זכו עם השנים לתלי-תלים של פרשנויות, בנסיון לחשוף את המשמעויות שטמן בהן הסופר, שהיה, כידוע, גם מתמטיקאי ולוגיקן. היצירות מלוות במאמרי רקע ופרשנות מאת העורך הלשוני והמתרגם אלי גיא, בהערותיו של ראובן וימר לכמה מבחירותיו, בתרגום לפרשנותו של המפטי-דמפטי ל"ג'ברווקי", ובתרגום ליידיש של "ג'ברווקי" מאת רפאל פינקל.

כתיבה איגיונית מציגה הֶלחמי מלים, צירופים אבסורדים, רמזים סתומים, ומעוררת חידות ותהיות. כתיבה זו, כשהיא מורכבת ובמיטבה, "מזמינה את הקורא הותיק לרענן מוסכמות, לשבור פרדיגמות ולנער את האבק מעל תמונת עולמו המאפירה". לואיס קרול עצמו לא טרח להסביר את יצירותיו באמרו: "מדוע איני מסביר את הסנרק? כי איני יכול. איך תסביר משהו שאתה עצמך אינך מבינו?". אליס, כשביקשה להעזר בהמפטי-דמפטי כדי להבין את "ג'ברווקי" אמרה: "איכשהו זה כאילו ממלא את הראש שלי ברעיונות, אבל הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת מה הם!". גם אם לא מנסים לפצח את היצירות, הן עדיין מצליחות ליצור תחושה של סיפור ולעורר רגשות.

הנה, לטעימה, בית חוזר מתוך "צדים את הסנרק":

הֵם חִפְּשֹוּ בְּאֶצְבָּעוֹן, בִּזְהִירוּת וּבְתִקְוָה;

עִם מַזְלֵג, כֵּן, הֵם תָּרוּ הֵיטֵב.

בִּמְנָיוֹת הָרַכֶּבֶת אִיְּמוּ עַל חַיָּיו,

בְּסַבּוֹן – וּבְחִיּוּךְ שוֹבֵה לֵב…

מאמר מעניין בספר מתייחס לקשייהם של מתרגמים בבואם להמיר את שפת המקור בשפתם. אלי גיא מציג את הנושא באמצעות שלושה מן התרגומים ל"ג'ברווקי", האחד מנסה לשמר את רוח היצירה המקורית באמצעות תחליפים עבריים בעלי משמעות קרובה, השני מרחיק לקצה השני ומציע יצירה מפורשת כשהוא עוקף את ההלחמים המקוריים, והשלישי צועד בדרך הביניים. החביב עלי, אולי גם בשל טעמים נוסטלגיים, הוא התרגום מן הסוג הראשון, זה של אהרן אמיר, שבחר בכותרת "פטעוני":

בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

וּמְתֵי עָרָן כֵּרְדוּ.

במאמר מוסגר יש לציין שהבית הראשון של "ג'ברווקי", שזהו תרגומו, מתרחק מעט מן האיגיוניות לכיוון הג'יברישיות, בעוד הבתים הבאים בנויים ממלים נהירות יותר. יחד עם זאת, אמיר התאים את תרגומו למשמעויות שהמפטי-דמפטי נתן לבית הזה.

הספר מלווה בתחריטים המקוריים של הנרי הולידי.

הספר מדגים יפה את הקסם שבאיגיון, ובהחלט עושה חשק לקרוא עוד ולרדוף אחר זנבם של הרמזים.

The Hunting of the Snark – Lewis Carroll

דורון ספרים ומנדלי

2012 (1876)

תרגום מאנגלית: ראובן וימר

"לחשוב, להתבטל, לטייל" מאגד ארבע מסות מאת ארבעה סופרים. המסות נכתבו בתקופה שלפני מאה עד מאתים שנה, ברובן רלוונטיות עד לימינו.

במסה הראשונה – "הזנת הנפש" מאת לואיס קרול משנת 1907 – הסופר מביע רעיון, שכיום הוא נחלת הכלל, ולפיו יש לדאוג לנפש באותו אופן בו אנו דואגים לגוף: באיזו מסירות אנו מזינים את הגוף בר-המזל! מי מאתנו דואג כך לנפש? במסה קצרה זו מתייחס לואיס למספר תחומים, כמו הצורך לקחת הפוגות לחשיבה, עצה מבורכת ביותר (אם תתפסו אותי מסתובבת לכאורה באפס מעשה ליד המשרד, זו דרכי ליישם את הרעיון הזה). המכורים לקריאת ספרים ימצאו כאן עצה שיתקשו לעמוד בה בדבר ההימנעות מהפרזה בקריאה, לצד עצה טובה לקחת פסק זמן בין ספרים, ופשוט להניח לעצמם לחשוב על הספר שזה עתה סיימו:

גרגרנות נפשית, או קריאת יתר, היא נטיה מסוכנת, המחלישה את מערכת העיכול ובמקרים מסוימים גורמת לאובדן תיאבון.

כשם שאנו לועסים את המזון, התהליך הנפשי המקביל הנדרש הוא פשוט לחשוב על מה שקראנו.

במסה השניה – "התנצלות בשם הבטלנים" מאת רוברט לואיס סטיבנסון משנת 1859 – יוצא הסופר כנגד ההליכה בתלם הלימוד הממוסד והעולם העסקי, המגבילה את מוחו של האדם, ומשבח את הבטלנות, המאפשרת הרחבת הדעת והנפש.

עמלנות קיצונית, אם בבית הספר או במכללה, בכנסיה או בשוק, היא תסמין של ליקוי בכוח החיות, וכשרון לבטלה מעיד על תאבון פעיל ועל תחושה חזקה של זהות עצמית.

השימוש במונח בטלנים יש בו כדי להטעות: סטיבנסון משתמש בו כמונח הופכי להתרכזות טוטלית בנתיב הממוסד, ולא במובן השלילי שדבק בו.

גם כאן לא נפקד מקומם של הספרים ושל קוראיהם, וגם כאן אזהרה: ספרים הם טובים דיים, בדרכם, אבל הם תחליף דל מאוד לחיים.

המסה השלישית – "שיטוטי לילה" מאת צ'רלס דיקנס משנת 1859 – משלבת הגות עם חוויה אישית של הסופר. בשל טרדות זמניות התקשה דיקנס לישון, ויצא להתהלך ברחובות לונדון לילות תמימים. בדפים אלה הוא מתאר את חווית חסר הבית. הוא מספר על רחובות שלווים עם עויתות של חוסר מנוחה, ועל הנפש עורגת לחברה. הוא מבקר בתיאטרון, עובר בסמוך לכלא, לבתי המשפט, לבנקים, לבית קברות, לפרלמנט – ותוך כדי כך מגניב דברי ביקורת: מושא הערצה של כל אומות העולם והדורות הבאים, אין לי כל ספק; ואף על פי כן, אולי מוטב יהיה אם מדי פעם בפעם יקדיש את עצמו לעבודתו. בעוברו ליד מוסד לחולי נפש הוא תוהה, האם השפוי והמטורף אינם שווים בלילה, כשהשפוי שבוי בחלומותיו?

יותר מכל הוא מתאר בדידות קשה, שבה אפילו צלצול פעמון כנסיה הוא בגדר חברה בעבור מחוסר הבית הבודד. גם תחנת רכבת היא חברה מנחמת אבל כמו רוב צורות החברה בעולם הזה, היא לא נמשכה זמן רב.

עם עלות השחר מגיע דיקנס לשוק, ותשומת לבו מוקדשת לילדים העזובים, נושא שחזר ונשנה בספריו: מסקנה כואבת ומפלצתית עולה מתוך ההשוואה הבלתי נמנעת שנאלץ האדם לעשות, בין הריקבון המתפשט המתגלה בתנובת האדמה הנמכרת כאן, שזוכה לטיפול ולדאגה כה מסורים, ובין הריקבון המתגלה בכל אותם פראים נטושים, שהרודפים אחריהם אינם דורשי טובתם.

המסה הרביעית – "על יציאה למסע" מאת ויליאם הזליט משנת 1822 – היא המורכבת מכולן, ובחלקה אולי גם פחות רלוונטית מכולן. המסה עוסקת בחווית המסעות, לחיק הטבע, לאתרים היסטוריים ולמדינות רחוקות. את המסע אל הטבע הוא מבקש לחוות בבדידות וללא פרשנות. החברה הנסבלת היחידה היא חברתו של זר גמור, כי ידיד או מכר פולש בגסות לרווח שבינך לבין דמותך המדומיינת.

מסע אל אתרים היסטוריים שונה ממסע אל הטבע, מאפשר חברה, אפילו מבקש אותה.

התיחסות של הסופר לגודלו של העולם עשויה להיראות אנכרוניסטית, ופחות רלוונטית לימים של מסעות זמינים: התודעה אינה יכולה ליצור תמונה גדולה יותר של המרחב מאשר זו שקולטת העין במבטה. כל השאר הוא שם רשום על מפה, חישוב אריתמטי. בעיני גם עמדתו בדבר החיוניות של בן לוויה במסע אל ארצות זרות איבדה רלוונטיות באוירה הגלובלית של זמננו: תודעתו של האנגלי נושאת סלידה מובנית ממנהגים ומרעיונות זרים, ודרושה עזרתה של חברה אוהדת כדי לפוגגה.

המסה משובצת אזכורים וציטוטים רבים מיצירות התקופה, ושמחתי על ההזדמנות להתוודע אליהן ואל הזליט עצמו, שרעיונותיו על תפיסת העצמי ביציאה מן המרחב היומיומי ראויים לתשומת לב.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת הקושרת את ארבע המסות אל מסע הצלב של הילדים וזו אל זו.

"לחשוב, להתבטל, לטייל" הוא קובץ מעניין של דברי הגות הכתובים בכשרון סיפורי, ועשויים לגעת במידה זו או אחרת בהתנהלות ובהתחבטות היומיומיות של כל קורא. מומלץ.

Feeding the Mind – Lewis Carroll, 1907

An Apology for Idlers – Robert Louis Stevenson, 1859

Night Walks – Charles Dickens, 1859

On Going a Journey – William Hazlitt, 1822

תשע נשמות

2017

תרגום מאנגלית: יהונתן דיין