איך ייראו החיים אם המוות יבוטל? איך הם ייראו אם תינתן למתים העתידיים התראה של שמונה ימים לפני יומם האחרון? סאראמאגו בוחן את שתי האפשרויות האלה ואת השלכותיהן ב"מוות לסרוגין", שבו מככבת המוות, אלת הגורל, הסבורה אולי שהיא עושה טובה לאנושות, אבל טעותה מתבררת חיש קל.
יום אחד מפסיקים אנשים למות במדינה ששמה אינו מוזכר (סאראמאגו נמנע מזיהויה כפורטוגל כשהוא מעניק לה מספר מדינות שכנות ומונע ממנה גישה לים). מה שמצטייר לרגע כברכה מתברר כקללה, סיוט לוגיסטי, כלכלי ומוסרי. בתי החולים ובתי גיל הזהב יגיעו מהר לצפיפות בלתי נסבלת; חברות הביטוח תאבדנה את סיבת קיומן; אנשים ימצאו עצמם מטופלים בבני משפחה במצב קשה, ללא סיכוי להחלמה או למוות משחרר; המדינה תצטרך להתמודד עם תשלומי קצבאות; והכנסיה תאבד את כוחה, שכן "הדתות, כולן כאחת, ככל שנהפוך בהן, הדבר היחיד שמצדיק את קיומן הוא המוות", וכפי שמודה בכיר בכנסיה בהתייחסו לעולם הבא, "בשביל זה אנחנו קיימים, כדי שהאנשים יבלו את כל חייהם כשהפחד מעיק על צווארם".
ההדרדרות המוסרית לא תאחר להגיע. זקן חולה, שביקש את נפשו למות, מציע לבני משפחתו להעביר אותו את הגבול אל מדינה שבה אנשים מתים כתמיד, ופותח בכך את הפתח להיפטר מחולים בלתי רצויים. המאפיה תשתלט על עסקי ההובלה הללו, המדינה תיכנע לה, ויסתבר כי "כשמגששים כסומא בארובה בביצה הטובענית של הריאל-פוליטיק, כשהפרגמטיזם אוחז בשרביט ומנצח על התזמורת בלי להתחשב במה שכתוב בתווים, אין שום ספק ששורת ההגיון של ההתבזות תוכיח בסופו של דבר כי עוד נותרו כמה מדרגות במורד המדרון". גם הלאומנות זוקפת ראש כשאשה אלמונית מחליטה לנוכח המצב להניף דגל בחלון ביתה, ועד מהרה צצות להן "הצהרות מדאיגות, שלא לומר ממש מאיימות, שאיש לא ידע מה מקורן, כגון, שמי שלא יניף את דגל המולדת האלמותי בחלון ביתו אינו ראוי לחיות".
כשהמוות חוזרת לבצע את תפקידה, וברוב טובה מחליטה לתת לעומדים למות התראה כדי שיוכלו להסדיר את ענייניהם ולהפרד כראוי, מתברר כי טעתה שוב. יוזמתה רק זורעת מבוכה וכעס ואיבוד עשתונות. מבחינתה האישית תגובותיהן של הבריות אינן משנות דבר, אבל כשאדם אחד אינו מת כמתוכנן, היא יוצאת לברר מה קורה.
למרות הסגנון המוכר והאהוב (עלי) של סאראמאגו, למרות הרעיון המקורי, ולמרות הברקות פה ושם, בעיני זהו אחד הספרים החלשים שלו. בשונה ממרבית ספריו האחרים (את אחד מהם, "כל השמות", הוא מזכיר בעלילה), הוא אינו מבעבע משפע רעיונות השזורים יחד, אלא משחק פחות או יותר על רעיון אחד שנשחק מהר, והעלילה נותרת עם קצוות פרומים ללא הצדקה. מרים טבעון תרגמה להפליא, כרגיל, אך לא הייתי ממליצה על הספר כבסיס להיכרות ראשונה עם הסופר.
As Intermitências da Morto – José Saramago
הספריה החדשה
2005 (2008)
תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון
כשקראתי את הסקירה חשבתי על האפשרות של תכנון לטווח ארוך בכל גיל.
כמובן תלוי בריאות טובה,
תודה על הסקירההמעניינת.
אהבתי את רוב ספריו של סארמאגו
זה נהיה בעייתי כשטווח הארוך הוא אינסופי 🙂
תודה
יש סיפור עם עתיק ידוע עם רעיון דומה; אולי היה אפילו בסידרה 'סיפורי עמים'. הספר נשמע כמו הרחבה מודרנית שלו.
בעניין הדתות – תיעוב הדת היה פעם חלק ממהפיכת שנות הששים… עדיין, כנראה. אולי הוא עוד שם
סאראמאגו הוא מתעב דתות ידוע 🙂 יש בספר עוד כמה אימרות באותה רוח, כמו "לא עשינו דבר מלבד לסתור את המציאות, ובכל זאת אנחנו עוד פה". וכדי שיהיה ברור שלמרות שהוא כותב על אלוהים ועל המוות הוא חלילה אינו מאמין, הוא מדגיש כי "בכל אופן, כל מה שסופר על אלוהים ועל המוות הם בסך-הכל סיפורים, וזה אינו אלא אחד מהם"
מסכימה איתך, שהספר אינו מתאים אולי, להיכרות ראשונית עם סרמאגו, בהנחה שמי שיקרא אותו ימשיך ויחפש את ספריו האחרים. יחד עם זאת, אהבתי גם ספר זה. הכתיבה שלו מיוחדת וכובשת בעיני.
תודה לך, אתי, על סקירה מעניינת נוספת וביקורת מנומקת.
תודה, נורית 🙂
הכתיבה מיוחדת גם בעיני, כרגיל אצלו. הרעיונות הפעם מעט דלילים, לדעתי.