באוקטובר 1973, לקראת סיומה של מלחמת יום הכיפורים, השתתף שלומי פרטוש, חייל בגדוד 51 של חטיבת גולני, במבצע קינוח, שהביא לכיבושו מחדש של מוצב החרמון (בעקבותיו טבע בני מסס, אחד מחיילי הגדוד, את המונח "העיניים של המדינה"). המבצע גבה את חייהם של חמישים וחמישה חיילים, ורבים אחרים נפצעו. שלומי חזר ללא פגע. לכאורה. גופו לא נפגע, אך נפשו צולקה לתמיד. הוא סבל מסיוטים, מהתקפי כעס ומחילופי מצב רוח, ונאבק כל חייו להסתיר את קשייו לבל יפגעו בילדיו.

ארבעים שנה אחר כך התגלה בגופו סרטן, בפעם השניה. בתו הבכורה ענבל, רופאה ואם שלושת נכדיו, מספרת על חודשי ההתמודדות עם המחלה, על התקווה ועל היאוש. ההתמסרות שלה אל אביה החולה, לצד אמה ואחיה, גובה מחיר מבן זוגה ומילדיה, ומציבה אותה לראשונה מן הצד השני של יחסי רופא-חולה. רק אחרי מותו היא תלמד על הלם הקרב שהתלווה אליו כצל, שכן בזכות הקשר המיוחד ביניהם הדחיקה כל זכרון על רגעים שבהם לא היה האדם השקט והשקול שהיווה עוגן יציב בחייה מאז ילדותה.

הספר מסופר לסרוגין מפי האב ומפי הבת. הפרקים שבהם שלומי הוא המספר עוסקים רובם ככולם במלחמה, משלב ההתארגנות ועד הקרב עצמו, ומעט גם על הנסיון לבנות חיים נורמליים תוך הדחקת הטראומה. פרקים אלה מבוססים על תחקיר ועל ראיונות, וגם על יומן שנכתב בתוך אותם ימים על קרעי נייר בידי משה פרנקל, חייל בגדוד שנפל בקרב. הפרקים שבהם ענבל היא המספרת מתארים את התפתחותה של המחלה ואת הקשיים שהיא ומשפחתה חווים.

יחסים בין הורים לילדים שזורים בספר. מצד אחד הקשר המיוחד בין שלומי ובתו. מצד שני האופן בו ילדיה של הבת חווים את הדרמה שפלשה אל חייהם. בעיצומה של ההתמודדות עם מחלת האב, ענבל צריכה להכיר בנטל המוטל על ילדיה מעצם נוכחותה המופחתת בחייהם וממודעותם הרגישה לקשייה. מה קודם למה? אחריותה לרווחת האב ולבריאותו או אחריותה ליציבות הרגשית של הילדים?

גם היחסים בין רופאים לחולים נוכחים בסיפור. ענבל, שמסוגלת מתוקף עבודתה להבחין היטב בין סיכויים לתקוות שווא, מאבדת את היכולת הזו כשהיא בצד של משפחת החולה. היא מוצאת עצמה מערערת על קביעותיהם הנכונות של הרופאים, נאחזת בכוח בכל שביב תקווה מטעה, ומטפחת ציפיות בלתי מציאותיות. שוב ושוב הבת שבה גוברת על הרופאה שבה. היא, שיודעת איך לבשר בשורות קשות במלים ברורות, מגלה שהדברים נראים אחרת כשהיא זו שמקבלת את הבשורה. "עכשו, אחרי שחשבתי שאני מבינה מה המטופלים שלי הרגישו מול המלים החותכות שלי, הבנתי שלא הבנתי שום דבר", היא כותבת.

ומעל הכל, זהו הסיפור של חיים עם הלם קרב. לא רק חייו של שלומי, שנאחז בכל כוחו בשגרה ובשפיות, אלא גם חייהם של בני משפחתו, אשתו שחוותה את מצבי הרוח המתהפכים שלו, את הכעס, את הכמעט-אלימות שריסן בכוח רצונו, וילדיו שידעו שלפעמים אבא מתכנס בתוך עצמו, מנותק מהמתרחש סביבו. במהלך חודשי המחלה שלומי תוהה אם קיבל את העונש המגיע לו, עונש על שניצל בעוד אחרים נהרגו, עונש על ההדחקה של מה שעבר עליו, על ששמר הכל בפנים עד שהכאב פרץ בדמות הסרטן.

איילת פרטוש עבו, שבחרה לעשות שימוש בשמות בדויים בפרקים שמסופרים מפי הבת (פרקי האב נצמדים למציאות, כולל שמות), מספרת ברגישות, בכאב ובאהבה, את סיפור שתי המלחמות, זו שהתרחשה על החרמון וזו שהתרחשה בשדה הקרב הרפואי. הספר מהווה מצבת זכרון לאביה, חכם, מרגש עד דמעות, רלוונטי עד כאב ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2024