"לווייתן" מתרחש בפיונגדה, עיירה דרום-קוריאנית בדויה. העיירה הצנועה והנידחת, החבויה בין הרים, בקושי נהנית מאורה של השמש, חוותה פרץ גידול ראשון כשמסילת רכבת הונחה בסמוך אליה. שנים אחר-כך חוותה פרץ גידול שני כשהגיעה אליה קומבוק, אשה שהיא כוח טבע, בעלת מרץ בלתי נדלה, חזון מרחיק ראות, וכושר יזמי של בולדוזר. "היא נסתה להשתמש בגדול על מנת להכניע את חייה הקטנים, להשתמש בנוצץ על מנת להתגבר על הדכדוך, לשכוח מכפר הולדתה הזעיר באמצעות קפיצה אל תוך אוקינוס רחב". סופו של המקום ששריפה כילתה אותו, ורק אשה אחת נותרה בו – בתה האילמת של קומבוק, אשה בוגרת בעלת נפש של ילדה, שאחרי מסע תלאות שבה אל המקום היחיד שהכירה, כדי לעשות את הדבר היחיד שידעה לעשות, לייצר בכוח הנפילים שלה לבֵנים לבנין. ואולי יש צורך לדייק: אשה נוספת התגוררה בסביבה, אשת דבורים, בתה בעלת העין האחת של מכשפה זקנה שהמיטה חורבן על פיונגדה. וגם רוחו של פיל שמת מזמן.

אם התיאור המתומצת מאוד הזה נשמע סבוך ומופרך, וגם על-טבעי במידה ונגוע באמונות פלאיות, הרי זה משום שהסיפור כזה. גדול מהחיים, שופע דמיון, חורג ממגבלות המציאות. "היכול ככלות הכל להתקיים דבר כאמת אובייקטיבית? […] סיפורים הרי נתונים מטבעם לשינויים – לתוספות ולהחסרים – בהתאם לפרספקטיבה של המספר ולמיומנותו, ובהתאם להבנתו של המאזין. ואילו אתם, קוראים יקרים, הרי תאמינו בסופו של דבר למה שתרצו להאמין". לא יכולתי שלא לחשוב שפיונגדה היא מקונדו של צ'ון מיונג-גואן, מקום שבו חיים פשוטים וכישוף חיים בצוותא. השוואה זו מקבלת משנה תוקף מרגע שמתברר שכמו "מאה שנים של בדידות", גם כאן אין המדובר בסיפור דמיוני תלוש, אלא בכזה שנטוע בסביבה מציאותית עד מאד. "לווייתן" הוא במידה רבה אלגוריה על ההיסטוריה של דרום-קוריאה, כפי שנרמז לא אחת בעלילה עצמה, וכפי שהמתרגם מסביר פה ושם בהערות שוליים מעטות. בנקודה זו אעיר שלדעתי היה מקום להשמטת ההערות, שנראות אקראיות גם אם מועילות, ולהחלפתן באחרית-דבר שלמה שתעגן את היצירה ברקע ההיסטורי, לטובת מי שאינו בקיא בהיסטוריה ובתרבות המקומיות.

מי שבקיא במידה מסוימת יזהה בספר, בין השאר, את מלחמת קוריאה והמתיחות בין הצפון לדרום, ואת תקופת שלטונו של הדיקטטור הגנרל פאק צ'ונג-הי, שקידם את המדינה וגם דיכא אותה. יש בספר התיחסויות לתופעות כמו המעמדות בחברה והאמריקניזציה, ואזכור תופעות מן העבר כמו עיקור בכפיה של אסירים בשנות השישים והשבעים ושחיתות שיפוטית. מי שבקיא יותר, ובוודאי הקורא הדרום-קוריאני, מן הסתם ימצא בו אינספור היבטים מעניינים שחמקו ממני. לא אתיימר לומר שאני מכירה היטב את התרבות, אבל מצאתי בספר קשיחות אכזרית מן הסוג שנמצא לפעמים בדרמות קוריאניות, רומנטיות ומתקתקות ככל שתהיינה. למעשה, הוא נפתח בשורה של מעשים מרושעים שכמעט גרמו לי לעצור את הקריאה בשלב מוקדם. אני שמחה שלא נטשתי. עם כל הכאב שבו, בסופו של דבר הוא ספר אנושי מאוד, עם דמויות שמתנחלות בלב ומעוררות למצער חמלה. בצדק נכלל הספר ברשימה הקצרה לפרס בוקר הבינלאומי ב-2023.

הספר ראה אור בהוצאת פְּרָפָּנְצָ'ה, המתמחה במזרח אסיה. אורי קפלן תרגם מקוריאנית לעברית, וגם מבלי להשוות למקור נראה לי שעשה עבודה נאמנה. רק חבל שההוצאה לא השקיעה בהגהה, והותירה שגיאות כתיב מביכות רבות מדי, כאלה שעשויות לקרות במהלך הכתיבה וצריכות להיות מתוקנות לפני פרסום. מכל מקום, התוצאה נעימה מאוד לקריאה, גם אם התכנים לעתים פחות נעימים. הנעימות נובעת בחלקה מסגנונו הפמיליארי-משהו של הסופר, שמסכם לעתים פרקים שלמים בגרסתו ל"ככה זה". "אחרי הכל, זו דרכה של אידאולוגיה", הוא כותב, לדוגמא, בסיומה של פסקה על שנאת צפון-דרום, ומותיר את הקורא מהרהר. אורי קפלן הוא גם מי שאייר את הכריכה המושכת.

מיוחד ומומלץ.

고래 – 천명관

פרפנצ'ה

2024 (2023)

תרגום מקוריאנית: אורי קפלן