כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025