"לצורתנו החיצונית יש השפעה מהותית על ההזדמנויות החברתיות שייקרו בפנינו, על בחירת בני זוג, על הצלחה במוסדות לימוד ועל אפיקי תעסוקה. נוסף על כך, לצורה החיצונית יש השפעה שניתן למדוד ולתאר במונחים נוירולוגיים, כלכליים, סטטיסטיים, תרבותיים ואבולוציוניים". הצורה החיצונית משפיעה על האופן בו אנו נתפסים על ידי אחרים, וגם על תפיסתנו העצמית. יופי וכיעור נקשרו בעבר לטוב ולרע, והקישור הזה מתקיים אינסטינקטיבית גם היום. מחקרים אינספור נערכו בתחום זה, אבל מיתוסים הקשורים לשני המונחים האלה הופיעו כבר בעת העתיקה, וגם בתרבות היהודית לא נפקד מקומם.

חן מרקס עוסק בנושא זה בארבעה פרקים: איך הכיעור משפיע עלינו, איך היופי משפיע עלינו, בשירות כוחות האופל, היופי כנתיב לאלוהים.

ההגדרה של יופי אנושי היא, כמובן, חמקמקה. אפשר לקבוע מידות ומדדים, אבל היופי הוא בסופו של דבר בעיני המתבונן, כך נראה לי, ואינו מושפע בלעדית ממראה חיצוני. יחד עם זאת, מחקרים מצביעים על השפעה ברורה של מה שנחשב יופי על ההתנהלות של בני האדם המתבוננים בו. לדוגמא, בניסוי מסוים התבקשו אנשים לדרג את מכלול תכונותיו של גבר. התברר כי אם אשה יפה הצהירה שהיא בת זוגו, הוא זכה לדרוג גבוה יותר. בניסוי אחר נמצא כי גברים משקרים פחות לנשים יפות מאשר לנשים מכוערות. דוגמא מתחום אחר: נמצא שצפייה ביופי אנושי מפעילה את אותו האזור במוח שפועל כאשר אנחנו מקבלים פרס, אוכל, או כסף. קיים, אם כך, יופי אנושי אובייקטיבי ברמה כזו או אחרת.

הפרקים שעניינו אותי במיוחד בספר, וחידשו לי, הם אלה שעוסקים בסיפורים מן המסורת היהודית. ביניהם, סיפורו של יעקב המקראי ושתי אהבותיו, לרחל, היפה שבין האחיות, וליוסף, היפה שבין הבנים, וסיפורו של רבי אלעזר שמסתיים במשפט 'לעולם יהא אדם רך כקנה, ואל יהא קשה כארז'. כך מסכם הסופר את הסיפור הזה: "אז מה אומר רבי אלעזר לחבריו? הייתי רוצה להאמין שהוא אומר כך: כאשר אנחנו עוזבים את בית המדרש, התאורטי, השמור והאליטיסטי, ויוצאים לעולם — חשוב שנזכור לא לנהות אחר הרושם הראשוני שעושים עלינו דברים, אלא לבדוק את מהותם. עלינו להימנע מדברים יפים בעלי תכונות קשות וגסות (כמו עץ הארז), ולהעדיף תכונות טובות ורכות, גם אם הצורה החיצונית אינה מרשימה (כמו הקנה). עלינו לנסות לזנוח את הסטיגמות שחוש הראייה שלנו מייצר, אף על פי שהדבר קורה לנו, אינסטינקטיבית, כבר בשלב שאנו תינוקות".

אהבתי גם את הניתוח של שיר השירים, שמציג אשה יפה כהת עור, בניגוד לסטיגמה שקשרה צבע עור שחור לכיעור וכתוצאה מכך לתכונות שליליות, סטיגמה שחוללה שמות בשנים הבאות. עוד בענין סטיגמות – מעציב לקרוא על אינספור האזהרות מפני נשים יפות, תוך קשירתן לשטן, ותוך האשמתן בחולשת הגברים, כמו בסיפורו של רבי יוסי שגזר מוות על בתו היפה משום שמציצן שלא התגבר על יצרו צפה בה בחשאי. היחס ליופי, כך מתברר, נע בין הקבלתו לכל מה שטוב ובין היותו מחטיא ומאמלל, בעיקר כשהוא קשור, רחמנא ליצלן, לאשה.

אם המשיכה ליופי וקישורו האינסטינקטיבי לטוב מוטבעים פיזית במוחנו, מן הסתם יש לכך סיבה, לפחות ביולוגית. יחד עם זאת, מכיוון שהמשיכה הזו עשויה לגרום הטיות ואפליה, יש להיות מודעים לה.

"הצד האפל של היופי והכיעור" הוא ספר מעניין. ניכר שחן מרקס בקיא בתחומו – הוא מרצה לספרות חז"ל, מקרא ותרבות עברית – והוא מיטיב להגיש את הנושא לקוראים. נהניתי, השכלתי, ואני ממליצה עליו.

התחנה בית הוצאה לאור

2025