"אמנת המים" פורש את סיפורם של שלושה דורות במשפחה מליאלית בקֶרלה שבדרום הודו בין השנים 1900 ו-1977. הסיפור אמנם מתמקד בחיים הפרטיים של הדמויות הראשיות, אבל אלה שלובים לבלי הפרד במתרחש בהודו ובעולם. קרלה היא במידה מסוימת טריטוריה לעצמה, כפי שמגדיר זאת הסופר כשהוא מתאר את ארועי הדמים שהתלוו לעצמאות ולהיפרדות לשתי מדינות – הודו ופקיסטן: "גיאוגרפיה היא גורל, והגיאוגרפיה המשותפת לחוף התבלינים והשפה המַלַיאלית מאחדות את כל הדתות. ופעם נוספת, הרי הגְהַאט המערביים, הביצורים שבלמו פולשים ונביאי שקר במשך מאות בשנים, חוסכים מהם טירוף מהסוג שמוליד רצח עם". אבל הארועים הגלובליים והמקומיים אינם פוסחים על המקום, החל בשלטון הבריטי, דרך המאבק לשחרור ועד התנועות החברתיות שקמו בעקבותיו. בורות מתחלפת בהשכלה, אפליית נשים מפנה לאטה מקום לשוויון, מדע מסביר תופעות אל-טבעיות לכאורה. הספר עשיר בפרטים מעין אלה הכרוכים בחייהן של הבריות.

הספר נפתח במשפט מבשר רעות: "היא בת 12, ובבוקר תינשא לאיש". ילדה מבוהלת, שדודה החליט להשיא אותה לאלמן בן ארבעים, אב לילד בן שנתיים, רועדת בזרועותיה של אמה בלילה האחרון שלהן יחד. המרחק והמנהג יפרידו ביניהן מעתה ואילך, שכן "אישה נשואה מוותרת לנצח על בית ילדותה, ואילו גורלה של אלמנה הוא להישאר בבית שבו היתה נשואה". אבל הסופר אינו פוסע בכיוון הצפוי של ניצול ואומללות. החתן המיועד, שלא ידע שמשודכת לו ילדונת, הניח לה להמשיך להיות ילדה, ובדרכו השתקנית והמסוגרת ביקש לשמח אותה. בנו ראה בה אם ונפשו נקשרה בנפשה. הילד, כשילמד לדבר אנגלית, יצמיד לה את המילה הראשונה שיידע לומר, "ביג", והילדה, ששמה אינו מושמע בפי איש מאז עזבה את ביתה, תהפוך להיות "ביג אמאצ'י", אמא גדולה. למרות כל הצרות שעתידות לפקוד אותה, היא תהיה המטריארכלית הגדולה, החכמה, המרגיעה, הפורשת חסותה על ילדיה, על משפחתה, ועל עירה פראמביל. את שמה האמיתי של האשה נשמע לראשונה כשכלתה תחליט לקרוא לבתה, נכדתה של ביג אמאצ'י, על שם חמותה.

אברהם ורגיז נוגע בספר בשלל נושאים מעניינים. הנה כמה מהם:

שיטת הקאסטות בהודו היא מידרג נוקשה של בני אדם על פי מוצאם, על פי צבע עורם ועל פי עיסוקם. בספר ניתן לנושא ייצוג באמצעות שמואל, עובד מקאסטה נמוכה, שמשרת את בעלה של ביג אמאצ'י. למרות שהאחרון סומך עליו, רואה בו חבר ומשענת, ואף מעניק לו אדמה, שמואל אף פעם אינו סועד עם בני הבית, ומזונו מוגש לו בכלים שמשמשים רק אותו. בנו ג'ופאן, שהוא חברו של פיליפוס, בנה של ביג אמאצ'י, אומר לפיליפוס בישירות: "אם היית נותן לקרוב המשפחה ההוא שלך שעבד כאן כל חייו אותו גמול – חלקה לצריף ואת השכר המצטבר שלו – כולם פה היו אומרים שהוא נוצל. אבל אם זה בשביל שמואל פוליאן… אז זה נדיב". אבל אפליה על בסיס מעמדי אינה נחלת ההודים בלבד. דיגבי, סקוטי מגלזגו, לא מצא עבודה ראויה כמנתח בעירו בשל דתו, והפליג להודו כדי להתפתח במקצועו. הורים בריטים, ששירתו בהודו, שלחו את ילדיהם להתחנך באנגליה כדי שחלילה לא יחלקו את ספסל הלימודים עם אנגלו-הודים. "אנשים זרים מכל הדתות ומכל הקאסטות מסתדרים מצוין בקרון. למה לא קורה אותו הדבר מחוץ לרכבת? למה אי־אפשר שכולם פשוט יסתדרו ביניהם?", שואל את עצמו פיליפוס אחרי יממה ברכבת ממדראס הביתה.

באותו הקשר מעניין לעקוב אחר המאבקים החברתיים שהתעוררו בשם השוויון, ולמרות משטר שניסה לדכא אותם. הסופר אינו מרבה בתיאורים תיעודיים ישירים, אלא משלב אותם במהלך חיי הדמויות. הנה קטע ארוך יחסית שבו נכדתה של ביג אמאצ'י מנסה להבין את המאבק שבו מעורב גבר שהיא אוהבת: "היא מנסה להיזכר מה היא באמת יודעת על הנקסליטים. היא יודעת ששם התנועה בא מכפר קטן – נַקסַלבַּארי – במערב בנגל. האיכרים שם, שעבדו עבודת פרך למען בעלי האדמות, קיבלו בחזרה מעט מאוד מהיבול ורעבו. בייאושם הם לקחו לעצמם את היבולים של האדמה שהם עיבדו דור אחרי דור. שוטרים חמושים שקיבלו שכר מבעלי האדמות הגיעו וירו באיכרים שהתאספו כדי לנהל דו־שיח, ו־12 בני אדם או יותר, בהם נשים וילדים, נהרגו. בזה היא מצליחה להיזכר. התקרית עלתה לכותרות. זעם על הטבח בנַקסַלבּארי פשט כמו כולרה על פני כל הודו, ותנועת ה"נקסליט" נולדה".

הסופר הוא גם רופא, ולרפואה יש נוכחות בספר בשני מוקדים. האחד הוא הטיפול במצורעים, תחילה על ידי רופא שבדי שהקים למענם כפר, ואחר כך על ידי דיגבי שהוזכר קודם. השני הוא סביב מה שמכונה "הבעיה". במשפחה שאליה הצטרפה ביג אמאצ'י רבים חוששים ממים, נמנעים משחיה ומשיט. בכל דור לפחות אדם אחד מת בטביעה. אלה שלוקים בבעיה מתמודדים איתה בדרכים שונות, לא תמיד שגרתיות. אלה שמגדלים אותם או חיים איתם נאלצים לברור דרך שתגן עליהם מבלי להגביל אותם. הנכדה של ביג אמאצ'י, זו שקרויה על שמה, תבחר להיות חוקרת ונוירוכירורגית כדי להבין את מקור הבעיה ולנסות להתמודד איתה.

גברים ונשים גם יחד מככבים בספר, אבל לקול הנשי ניתן מקום נרחב. מהלך חייה של ביג אמאצ'י הוכתב עבורה, אבל בתוך גבולותיו היא יצרה לעצמה מקום והשפעה. בדור הבא אשה בוחרת להנשא לגבר שיאפשר לה להביא לידי ביטוי את כשרונותיה האמנותיים ולא ידחק אותה למטבח. בדור השלישי תעז אשה להתקומם נגד הטרדה מינית וסחטנות מינית, ותנצל את כל ההזדמנויות העומדות בפניה כדי לפרוח ולהתפתח. הגברים פורשים כנפיים בקלות ומתנסים במה שחשקה נפשם, ומשום כך הם גם מועדים יותר ליפול. הנשים מנהלות את עולמן, ורוב הזמן גם את זה של הגברים, במתינות ובסבלנות, מעלות ארוכה על פצעים.

לאמונה, וגם לחוסר האמונה, יש מקום בספר. ביג אמאצ'י ובני ביתה חברים בעדת תומס הקדוש, והיא עצמה מנהלת דו שיח מתמיד עם אלוהים, מה שלא עומד מבחינתה בסתירה עם השיחות שהיא מנהלת עם רוח השוכנת במרתף הבית. הנה מה שהיא אומרת כשהיא עומדת על סף הגשמת החלום להביא להקמת בית חולים בפראמביל, דברים שמשקפים במידה רבה את אופיה ואת דרכה בעולם: "אף פעם לא רעבנו, אדונָי, אף פעם לא חסר לנו כלום. לא התייחסתי לטוּב שהתברכתי בו כמובן מאליו. אבל תמיד יש משהו, נכון, אדונָי? כל שנה יש לנו דאגה חדשה. אני לא מתלוננת! אבל כן חשבתי שיגיע היום שכבר לא יהיה לי למה לדאוג." היא צוחקת. "כן, אני יודעת שזאת היתה שטות לצפות לזה. כי אלה החיים, נכון? בדיוק כפי שהתכוונת שיהיו. אילו לא היו בעיות, הייתי מניחה שאני בגן עדן, לא בפּארַמבּיל. אז אני בכל זאת מעדיפה את פּארַמבּיל. בית החולים שמגיע הנה הוא כולו מעשה ידיך – אל תחשוב שאני לא אסירת תודה. ובכל זאת, מדי פעם, אדונָי, לא תזיק לי קצת שלווה. קצת גן עדן עלי אדמות, זה מה שאני אומרת."

אפשר להמשיך עוד ועוד, אבל הסקירה הזו אמורה להסתיים בשלב כלשהו. אומר עוד שסאגות רבות נפתחות בתנופה ודועכות אל סיום מגומגם – כאן זה לא קורה. ביג אמאצ'י כובשת הלב תזדקן ותמות, אבל המרקם האנושי של המשפחה ושל העיר והמדינה ימשיכו לחיות, וסיפוריהם של צאצאיה, הנמשכים מסיפורה שלה, מעניינים לא פחות. עוד קורה בספרים מסוג זה, המשלבים מספר סיפורי חיים יחדיו, שהסיום, הקושר את כולם יחד, מאולץ. גם אל המלכודת הזו הספר אינו נופל. בכתיבה יפיפיה – שתורגמה היטב על ידי עידית שורר, שמן הסתם נאלצה להתגבר על אתגרים לא קלים – אברהם ורגיז מביא בפני הקוראים סיפור עשיר, תוסס, מלא חיים, מרגש, כואב אך גם מנחם, ובלתי נשכח. כיאה וכיאות הסופר מציין בסופו של הספר אילו ארועים ומקומות נטל מן המציאות ואילו בדה מדמיונו.

לקינוח, שני ציטוטים על קריאה:

"אַמאצ'י, כשאני מגיע לסוף של ספר ואני מרים את העיניים, עברו רק ארבעה ימים. אבל בזמן הזה חייתי שלושה דורות ולמדתי יותר על העולם ועל עצמי מאשר בשנה שלמה של לימודים בבית הספר. אחאב, קוויקווג, אופליה ודמויות אחרות מתות בין הדפים כדי שאולי לנו יהיו חיים טובים יותר."

"פרוזה היא שקר גדול שמספר את האמת על החיים של העולם!"

מומלץ מאוד.

The Covenant of Water – Abraham Verghese

מטר

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר