כותרת משנה: התרסה וחורבן בגרמניה של היטלר 1944 – 1945

ההיסטוריון איאן קרשו מעלה בספר זה את השאלה מדוע גרמניה לא ניסתה, לפחות בחודשים האחרונים של מלחמת העולם השניה, להשיג הסדר של הפסקת אש שישים קץ לקרבות שסופם היה ברור. לאורך ההיסטוריה, כל מדינה שמצאה עצמה על סף תבוסה, הכירה במצבה ונסתה להציל את מה שנשאר. גרמניה של היטלר לחמה עד הרגע האחרון, עד הבית האחרון. החיילים בכל החזיתות נהרגו בהמוניהם, או נפצעו או נפלו בשבי; האזרחים בעורף נהרגו בהמוניהם מהפצצות בעלות הברית, או סבלו סבל יומיומי קשה בשל הרס תשתיות. אבל שלא כפי שארע בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים לא מרדו בשלטון, והמלחמה נמשכה עד שלא נותרו מהרייך אלא שרידים עשנים. רק אז, ורק אחרי התאבדותו של היטלר, נכנעו לתביעת הכניעה ללא תנאי שהעלו בעלות הברית.

כמה וכמה תיאוריות הוצעו במענה לשאלה זו. אחת מהן היא שותפות הגורל שלכאורה שררה בחברה הגרמנית, והתמיכה שלא חדלה מעולם בהיטלר. קרשו מצביע על ההדרדרות בתמיכה זו, עד כדי הטחת האשמות בפיהרר (גם אם לא בפומבי). הוא מדגים זאת, בין שלל ממצאים אחרים, בהלך הרוחות ששרר בקרב קצינים וחיילים גרמניים שנפלו בשבי, והשיחות ביניהם הוקלטו בלי ידיעתם: בתחילת ינואר 1945 הביעו ששים ושניים אחוזים מהם תמיכה בהיטלר. בסוף מארס אותה שנה תמכו בו רק עשרים ואחד אחוזים. על שותפות גורל לא היה מה לדבר באוירת הטרור ששררה במדינה. הטרור הזה, שבחודשים האחרונים של המלחמה הופנה כלפי הגרמנים עצמם, הוא תיאוריה נוספת המנסה להסביר את התמשכות המלחמה. על פי תיאוריה זו פחד מפני המשטר הוא שגרם לחיילים לאחוז בנשקם ולאזרחים להשלים עם כך. אבל הטרור עשוי היה באותה מידה לעורר התנגדות ומרד, וזה לא קרה, והוא בוודאי אינו מסביר את התנהלות האליטות. תיאוריה אחרת מתייחסת לאותה דרישה שהוזכרה קודם לכניעה ללא תנאי, שפגעה בכבוד הלאומי, ואולי גם עוררה חששות אצל אלה שידעו שהיא תביא איתה ענישה על מעלליהם. קרשו סבור שהדרישה הזו שיחקה תפקיד שולי בנכונות הגרמנית להמשיך במלחמה, אם בכלל היה לה תפקיד כלשהו.

התשובה שקרשו מציע מתייחסת למה שהוא מכנה "המבנים והמנטליות של השלטון הכריזמטי". היטלר נטל לידיו כבר בשלבים מוקדמים של שלטונו סמכויות רבות. הסמכויות שניתנו לאנשיו היו תלויות בו, ותחרות מתמדת ניטשה ביניהם על תחומי אחריות ועל חסדיו של הפיהרר. בשונה מאיטליה, לדוגמא, שבה לפחות לכאורה היו מבנים שלטוניים אלטרנטיביים, ולכן התאפשר להדיח את מוסוליני, בגרמניה לא היתה אלטרנטיבה. כל עוד היטלר חי, הכל נבע ממנו, ולא משום שהכריזמה המשיכה להתקיים, אלא משום שכך התקבעו המבנים, ותחושות החובה והנאמנות והציות, שהיו מוטבעות עמוק, סייעו לשמר אותם. האליטות השליטות "לא ניחנו בכוח הרצון הקולקטיבי או במנגנוני הכוח הדרושים כדי למנוע מהיטלר את גרירת גרמניה אל החורבן המוחלט. וזה מה שהכריע את הכף".

דוגמא בולטת לכך היא השינוי החד שעבר דניץ, מפקד חיל הים ויורשו של היטלר. כל עוד היטלר חי, דניץ הפגין התנהלות של צייתן פנטי שדבק בהמשך המאבק, למרות שידע שהמצב אבוד והיה מעדיף משא ומתן עם בעלות הברית. ביום בו ירש את השלטון במה שנותר מהרייך, הוא הפך למנהיג שמחפש דרך לשים קץ למלחמה. שינוי זה, כך כותב קרשו, הוא "עדות מאירת עיניים מאין כמותה לעד כמה אישיותו של היטלר ומבני השלטון והלכי הרוח שהבטיחו את שלטונו היו מרכזיים ומכריעים בהמשך המלחמה הרת האסון".

הספר נפתח בנסיון הכושל להתנקש בחייו של היטלר ביולי 1944. גל, אולי אחרון, של תמיכה ושל הקלה על כשלון ההתנקשות, שטף רבים בציבור הגרמני. מכאן ואילך, עם התקדמות המלחמה ועם התגברות כוחה של המפלגה, המורל הגרמני בחזית ובעורף הלך והדרדר. את המדינה ניהלה, בכפוף להיטלר, כמובן, רביעיית מנהיגים שסמכויותיהם הורחבו – גבלס שקיבל סוף סוף את האישור שייחל לו לקדם מלחמה טוטלית; בורמן שחיזק את המפלגה; הימלר שסמכויותיו הורחבו אל כוחות המילואים של הצבא; שפאר שהגביר את מאמצי החימוש שבלעדיהם המלחמה היתה באה אל קיצה חודשים קודם שהסתיימה בפועל. המלחמה הטוטלית, שפירושה הפניית כל המשאבים לכלכלת מלחמה, כפתה על האזרחים גיוס לגופי הגנה ולוחמה חסרי הכשרה וחסרי סיכוי, ולעבודות כפיה של בנית ביצורים שלא יכלו להחזיק מעמד. חיזוק כוחה של המפלגה הביא להשתלטותם של נאמנים קנאים על מרבית השירות הציבורי, ולהידוק אחיזתם באוכלוסיה. הרחבת סמכויותיו של הימלר מן האס-אס אל צבא המילואים החדירה יותר מבעבר את הדוקטרינות הנאציות אל שורות הלוחמים. הגברת מאמצי החימוש התנהלה במידה רבה על גבם של עובדי כפיה ושל אסירי מחנות שהועבדו בפרך בתנאים בלתי אנושיים (ושפאר, שרחץ בנקיון כפיו, או העמיד פני מכה על חטא, לאחר המלחמה, היה מודע לכך היטב בזמן אמת, ואף התלונן כשלא קיבל מספיק עבדים).

קרשו מתאר בתמצית את הקרבות, עומד על הלכי הרוח של החיילים והאזרחים, מסביר את ההבדל בין החזית המערבית, שבה התקבלו הכובשים כמעט בברכה, והחזית המזרחית, שבה שררה פניקה נוכח האלימות הפראית של הכובשים. הוא מתאר מדינה שאיבדה את כל הבלמים המוסריים שעוד נותרו בתוכה, ושבה, בו בזמן, נותרו בעינן תחושות החובה והדבקות בצייתנות. תחושות אלה, יחד עם העייפות, האפתיה, הפטליות, ויחד עם המחשבה שבעצם אין להם כבר מה להפסיד, מנעו ככל הנראה כל אפשרות למרד. כך בקרב החיילים הפשוטים והאוכלוסיה האזרחית, וכך ביתר שאת בקרב חברי המפלגה והאליטות.

אתייחס לשתי נקודות נוספות: הראשונה – מנהיגים נאצים רבים, אלה שלא חמקו או התאבדו, ניסו למצב עצמם אחרי המלחמה כמי שהיו מנותקים מן המפלגה, ממעשיה ומדיעותיה. קרשו מפרק את ההיתממות הזו, ומצביע על אשמתם, בעיקר בהתייחס לדניץ ולשפאר. שפאר, לדוגמא, שטען אחרי המלחמה שידע כי היא אבודה וניסה לשכנע בכך את היטלר, כתב ממש לפני סיומה תזכיר וקרא לנקוט את כל הצעדים הדרושים, והאכזריים ביותר, כדי לגייס את כל המשאבים ולהחזיק בחזית הנוכחית. למותר לציין שאין לכך זכר בזכרונות שכתב. השניה – החיים במרבית שטחה של גרמניה בחודשים המתוארים בספר היו גיהינום של ממש. אחרי המלחמה הזכרון הקולקטיבי נטה להתמקד בחודשים הללו, ולטפח את הגישה שאזרחי גרמניה היו קורבנות שלא מרצון של היטלר והנאציזם. קרשו שב ומזכיר את הקורבנות האמיתיים (ההדגשה שלו) של המלחמה – המיעוטים הנרדפים, רובם יהודים, ועובדי הכפיה שמספרם הגיע בקיץ 1944 לשישה מיליון, ויחד עם כשני מיליון שבויים הם היוו כרבע מכוח העבודה. הדיכוי שחוו הגרמנים היה חלק בלתי נפרד מהמשטר מאז כינונו, אלא שבשנים שלפני המלחמה הוא התמקד בקבוצות ה"אחרות". "כל עוד כוון הדיכוי כנגד ה"אחרים" וה"לא רצויים", הוא התקבל אפילו ברוח טובה מצד רוב התושבים". עם תחילת המלחמה נועדה האלימות המואצת ל"יצוא". רק בחודשים האחרונים של המלחמה הפכו גם ה"לא-אחרים" לקורבנות. אגב, הכובשים, שבדקו באוקטובר 1945 את דעותיהם של הגרמנים, מצאו כי עשרים אחוז עדיין הסכימו עם יחסו של היטלר ליהודים, ועוד תשעה-עשר אחוז תמכו בתפיסתו אך גרסו שהרחיק לכת.

הספר, כמו תמיד אצל איאן קרשו, עתיר מידע, מרחיב מאוד את היריעה, יורד לפרטים הממחישים את הנושא, ולמרות היותו עיוני הוא כתוב כפרוזה מרתקת. מתוך השפע שבו בחרתי כמה נקודות שמשכו את תשומת לבי, ואני ממליצה לא להחמיץ את כל הטוב שהוא מציע.

The End – Ian Kershaw

עם עובד

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא