קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

בילי, נטלי, מרי-אליס והלן הן רוצחות שכירות בשירות ארגון בינלאומי חוץ-ממשלתי המכונה "המוזיאון". הארגון נוסד תחילה במטרה ללכוד ולחסל פושעים נאצים, וכשמספרם של אלה פחת, עבר להתמקד בדיקטטורים, בסוחרי אדם, ובסוחרי סמים או נשק, כלומר, באנשים שחיסולם יביא תועלת לאנושות. הארגון, שהיה מורכב בימיו הראשונים מגברים בלבד, החליט לאפשר לנשים להצטרף לשורותיו, וארבע הנשים הללו גובשו בצעירותן לכלל יחידה עצמאית משלהן. הן מאמינות בשליחות שהוטלה עליהן, רוצחות ללא יסורי מצפון, ואינן חורגות מרשימת היעדים שמספק להן המוזיאון. אלא שכעת, כשהן בשנות הששים לחייהן ועל סף פרישה, מסתבר להן שהן עצמן הפכו יעד לחיסול. מישהו, אולי בתוך הארגון, החליט להפטר מהן, והן רוצות לגלות מי ולמה, וכמובן להציל את עצמן.

בריחה והסתתרות אינן באות בחשבון, גם משום שאין להן רצון לנהל חיי מחתרת, וגם משום שקשה להאמין שאפשר לחמוק לאורך זמן מעיני המוזיאון. לכן, חמושות בכישורים שרכשו עם השנים, הן יוצאות למסעות חיסול, שנועדו להוריד אחד אחד את כל מי שקם נגדן.

מכיוון שזהו ספר על נשים מזדקנות, יש בו ברכיים כואבות ופה ושם קוצר נשימה, שבעיני נראו כמו יציאה ידי חובת דרישת העורכת (שלה הסופרת מודה בסיום) לכתוב על נשים מבוגרות. פרט לכך, זהו ספר פעולה שיחודו בשיטות הפעולה הבלתי שגרתיות של הגיבורות, אבל בסופו של דבר הוא רגיל למדי. כמנהג ימינו, שהגיע הזמן לחדול ממנו, הוא מסופר לסרוגין בהווה ובעבר, ובאופן מלאכותי ההווה מסופר על ידי בילי בגוף ראשון, והעבר מסופר בגוף שלישי.

דיאנה רייבורן כתבה עשרים ושמונה ספרים בשמונה-עשרה שנים (אם לא טעיתי בספירה זהו הספר העשרים ושניים שלה). מצד אחד ניכרת מיומנות בכתיבה, היא זורמת, קריאה, לא מייגעת. מצד שני ניכרת ההסתפקות ב"ניצוצות" אקשן על חשבון סיפור משכנע, וחבל.

חובבי מתח לשמו כנראה ייהנו ממנו. אני פחות.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Killers of a Certain Age – Deanna Raybourn

מטר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

בשנת 1939 הוקמה מק"י, מחלקת קשר יונים, שהכשירה יוני דואר לשימושה של מחתרת ההגנה. כשהוקמה המדינה, נוסדה יחידת יונאים, על בסיס אותה מחלקה, כחלק מחיל הקשר. שובכים ניידים צורפו לפעילותן של היחידות השונות, והוסיפו לשמש את הצבא עד מחצית שנות ה-50', כשהטכנולוגיה דחקה אותן אל דפי ההיסטוריה. על פעילותם של היונאים והיונים במחצית השניה של שנות ה-40', עד הקרב על לטרון, מספר מאיר שלו באמצעות שתי דמויות מרכזיות – הנער שכונה "התינוק", בן למשפחה מתפוררת שגדל כילד חוץ בקיבוץ, ומצא את מקומו בשובך שהוקם במקום; ונערה, שכונתה "הילדה", שהביאה יונה פצועה אל גן החיות התל-אביבי, שם מוקם השובך המרכזי של מק"י, והצטרפה מוקסמת אל הצוות שאימן את היונים וטיפל בהן. בין שני הצעירים נוצר קשר של אהבה, שתוחזק באמצעות יונים שעפו בין העיר לקיבוץ, עד נפילתו של "התינוק" בקרב.

הסיפור של היונים ושל האנשים שטיפלו בהן, נמסר לידיו של יאיר, שמפנה את דבריו בעיקר אל אמו המתה, הדמות הדומיננטית בחייו. יאיר, כהה ועבה ומגושם, בניגוד להוריו ולאחיו התמירים והבהירים, חש תמיד יוצא דופן, אולי גם פחות מוצלח. גם בנישואיו לליאורה, אמריקאית עשירה, הוא מרגיש במקום השני. אמו, מעט לפני מותה, העבירה לו סכום כסף, וביקשה שישתמש בו כדי למצוא בית משלו, מקום משלו. נתח גדול מן הסיפור עוסק בחיפוש הבית ובשיפוצו, בסיועם של נדבן, שהוא לנצח אסיר תודה לאביו של יאיר, רופא שהציל את בנו, ושל בתו של הנדבן, אהובתו בעבר ובהווה של יאיר.

הכתיבה של מאיר שלו מפוארת, עמוקת ידע, שופעת להטוטי לשון, מדויקת לפרטיה ומעמידה תמונות מלאות חיים. הבעיה היא שכל היופי הזה אינו מכסה על דלות העלילה. בגרעינו זהו סיפור מעניין על יחידה בלתי מוכרת ברבים, וגם סיפור ענוג על אהבה צעירה הגוברת על כל המכשולים, אפילו מערימה על המוות (גם אם סצנת השיא בלתי סבירה בעליל). הגרעין הזה עטוף בסיפור חייו בהווה של יאיר (שאת הקשר שלו אל "התינוק" אפשר לנחש, אבל לטובת מי שאינו חובב קלקלנים אמָנע מלציין אותו), סיפור ארכני, חוזר על עצמו, בלתי מושקע בהסברת הדמויות ומניעיהן, ולמרבה הצער לא ממש מעניין. כתוב טוב, כל סצנה בנפרד, אבל החיבור לכלל עלילה מושכת אינו מתממש.

וזוהי, בעצם, הבעיה הקבועה של עם ספרי הפרוזה של שלו. הסגנון נפלא, רוחב האופקים מרשים, העלילה לא. לכן ספרי העיון שלו גם יפים וגם מרתקים, וספרי הפרוזה יפים בלבד. "יונה ונער" אינו יוצא מכלל זה. למעשה, בין ספרי הפרוזה שלו הוא מן החלשים.

לפיכך, רק בזכות השפה וההיבט ההיסטורי – המלצה מסויגת.

עם עובד

2006

אלונה קדר, סופרת מפורסמת בזכות סדרת ספרי מיקלוש החתול לילדים, מוקסמת מצפת. היא למדה שלוש שנים במכללת צפת בחוג למיסטיקה ורוחניות, וכעת באה להתגורר ביחידת דיור בעיר כדי לכתוב את הספר הבא בסדרה, "מיקלוש מחפש שורשים בצפת". הכתיבה אינה מתקדמת מעבר לכותרת, אבל עיסוק אחר לגמרי תופס את מלוא תשומת לבה ואת זמנה. בתה שירי, עובדת סוציאלית המטפלת באלמנות מלחמה, מבקשת את עזרתה בחיפוש אחרי חברתה יערה שלא הגיעה לפגישה מתוכננת אתה, ואינה עונה לטלפונים ולהודעות.

כמעט בעל כורחה אלונה מלוהקת לתפקיד של בלשית, אחרי שגופתה של יערה נמצאת על קבר האר"י. שמו של מיקלוש פותח בפניה דלתות, והיא משתחלת לחקירת המשטרה, מרחרחת במרכז לפגיעות מיניות, שבו עבדה יערה, בולשת אחרי המיסטיקנים המקומיים וטקסיהם הליליים, ונעזרת באהוב מן העבר שנטש אותה לטובת הדת. עבר והווה נקשרים יחדיו בדמותו של רח"ו, רבי חיים ויטאל, שהיה תלמידו של האר"י, וכעת הוא מתגלה בפני אמו של בן זוגה של שירי, ובדמותה של רחל האשכנזית, אשה חוזה שמוזכרת בכתביו של רח"ו, שאת יומנה (הבדוי) אלונה קוראת בשקיקה.

למען האמת, ההיבט הבלשי הוא החלש בספר, וכך גם הדמויות הבלתי משכנעות ברובן. על החולשות הללו מכפרים הרקע ההיסטורי והרוחני, שהוא מעניין למדי, המסלול המפותל אל הפיצוח, וכן השימוש המקורי במיקלוש, שלמרות היותו תוצר כתיבתה של אלונה הוא נוכח כדמות בפני עצמה. לעתים הוא מבדר ומהווה אתנחתא משעשעת, כמו בקטע הזה:

"כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,

כזה שהטייטל שלו עושה רוח,

הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,

מרוקן מהאיש את כל האויר".

לעתים הוא משמש כזרז לעלילה, או כקול המצפון של אלונה, כמו כאן:

"העיניים של מיקלוש היו מאשימות,

עוד פעם את חומקת ממשימות.

את התעלומה את חייבת לפתור,

המתחיל במלאכה אומרים לו גמור".

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד וחביב בהחלט, על הרקע המיוחד של צפת ואווירתה.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של אלה בודנקין.

שתים בית הוצאה לאור

2025

ג'ייסון בן השלושים ושתים משתוקק לילד משלו. הוא עובד כאיש נקיון ותחזוקה בבנין בו הוא מתגורר, ובו הוא חי עם ליזי, אשה בת גילו. לכאורה, למה שלא יממש את תשוקתו? אבל ג'ייסון הוא אדם בעל הפרעות אישיות קשות. הוא אובססיבי לנקיון ולשגרה קשוחה, הוא אינו בנוי לחיים עצמאיים במנותק מהוריו, המתגוררים באותו בנין, הוא אינו מבין מהם גבולות אישיים ומפר את פרטיותם של הדיירים האחרים. וליזי? כמי שחוותה טראומה קשה בילדותה, היא צורכת באופן קבוע כדורים פסיכיאטריים, ועל פי החלטת הוריה ורופאיה היא נוטלת גלולות למניעת הריון. ג'ייסון וליזי מנהלים משק בית משותף בשל הלחץ שהפעילה אמו של ג'ייסון, שהשתוקקה לראות את בנה חי חיים נורמליים למרות מגבלותיו, ולחצה על הוריה של חברתו של ג'ייסון להרשות לבתם למלא את תפקיד בת הזוג הקבועה. השניים מוצאים נחמה ותמיכה זה בזה, רוב הזמן, אבל האם יוכלו לתפקד כהורים? האם ליזי, שנכנעת לגחמותיו ולסטיותיו של ג'ייסון, שהוא על פניו בחור יפה תואר וביישן, תוכל לתפקד כאם בתוך הזוגיות הזו? האם ג'ייסון, שאפילו אחותו אינה סומכת עליו בסביבת בנותיה, יהיה אב ראוי?

לירן גולוד מספרת סיפור קודר על נפש אומללה, שתחילה יש נטיה לרחם עליה, אך בהדרגה האימה מפניה תופסת את מקום הרחמים. אנשים רבים סובבים את ג'ייסון, רובם אבודים בדרכם. אביו ואמו המגוננים, ליזי הכנועה והמסורה, ליזי-שלנו (כך נקראת אחותו מאז שליזי בת הזוג נכנסה לחיים) האחות השקופה, זו שתמיד במקום השני משום הנורמליות שלה שאינה מצריכה תשומת-לב מסוג זה שניתנת לאחיה, קארן השכנה שאינה מצליחה להתמודד עם האימהוּת ומרגישה רדופה בשל המסירות של ג'ייסון כלפיה, מסירות שלא ביקשה לעצמה.

ארבעה-עשר במאי הוא יום הולדתו של ג'ייסון, שנחגג תמיד באותו המקום ובאותה הצורה. בשל לידת אחייניתו השלישית השתבש סדר היום המוקפד, שיבוש שג'ייסון לא יכול היה להכיל. חודש מאי לא היה יפהפה באותה שנה. אני מניחה ששמו של הספר שואב השראה משיר של היינריך היינה הנושא אותו שם, ומרמז הן אל לידתו של ג'ייסון והן אל הכמיהה והתשוקה שבתוכו.

הספר קריא, מותח למדי, מעורר רצון לא להרפות עד לסיומו כדי לגלות מה עלה בגורלן של הדמויות, גם אם הוא מופרז בעודף הסטיות והאומללות שבו. מצד שני, לא ברור מה הסופרת מספרת כאן. אין שום תובנה שאפשר להאחז בה ולומר שבשלה היה כדאי לקרוא את הספר. איכשהו הדמויות נותרות תלושות ובלתי מפוענחות, ואם כך – למה לטרוח לספר עליהן? בעיה דומה היתה לי עם ספר קודם שלה, "נמר גימ"ל". תיאורים טובים, כתיבה מושכת, אבל הדמויות נותרות על הנייר ולא בלב הקורא (או למצער, לא בלב הקוראת הח"מ).

בשל הדואליות הזו, ההמלצה מסויגת.

כנרת זמורה

2025

עלילת ריטריט מסופרת בגוף ראשון מפיה של אשה כבת חמישים, מיזנטרופית סרקסטית, בעלת פנסיון לכלבים ולחתולים, אאוטסיידרית המתקשה מאוד ביצירת קשרים בינאישיים. היא נולדה כאחת מתאומים, הבריאה מבין השניים. אחיה מת מיד אחרי הלידה, והוריה לא הניחו לה לשכוח אותו ואת "אשמתה". כבר חמישה עשורים הוא נוכח בחייה, מגיח בדמות גלי כאב. מספר ימים קודם לתחילת העלילה נפרדה מבן זוגה האחרון, והיא מספיק מודעת לעצמה כדי לדעת ששוב היו אלה קשייה הפרטיים שחיבלו בקשר. בהחלטה ספונטנית, שאינה אופיינית לה, היא מצטרפת לריטריט בהנחייתה של מעין גורואית, שלפודקאסטים שלה היא אוהבת להקשיב. כל משתתפי הריטריט ואנשי הצוות, כך אנו לומדים כבר בתחילה, מתו במהלכו. המספרת נותרה שורדת יחידה. פרקי הספר הם עובדות שהיא מלקטת כדי לנסות להבין את שהתרחש.

אהבתי את השנינות, את המודעות החריפה לעצמה, את הסרקזם. תוך שימוש בפרטים שוליים לכאורה – נעליים בלתי תואמות, טון דיבור, תיאורי מקום – היא חופרת בתוך עצמה וגם חושפת את תרמית, או מה שנראה לה כתרמית, הארוע כולו. אילו הסתפקה הסופרת בזאת, היתה מתקבלת נובלה מהודקת, כואבת עד הזדהות ומשועשעת גם יחד. אבל לתוך הסיפור הזה נכנסים כמה קטעים הזויים שפוגמים בעיני שלא לצורך במציאותיות הנוקבת, ואינם מפזרים את הערפל (ולמען האמת, גם ערפל המוות ההמוני עצמו אינו נחוץ לדעתי). כמו כן, אחת העובדות המלוקטות היא מיקומו של הקיבוץ, שבו מתקיים הריטריט, על חורבות כפר ערבי שננטש במלחמת העצמאות, עובדה תלושה מכל הקשר, כאילו כדי לסמן וי במשבצת המתאימה, לצד משבצות העירונים מול הקיבוצניקים, הלינה המשותפת ורמז לשואה. גם המסקנה הנובעת מהסיום, ולא ארחיב, תמוהה בלשון המעטה.

אז לא, זה אינו "מסמך נוקב ואמיץ על ישראל המדממת, על אשמה וריפוי, על הבטחה וכזב, על גורל ומציאוּת ועל משפחה וחִבְרות", כפי שטוען הטקסט המתיימר על הכריכה. זה סיפור טוב בגרעינו – אשה פגועה המתבוננת בעולם ובעצמה מבחוץ, ועושה מאמץ, אולי אחרון, להשתלב – ובכושר הביטוי המופגן בו, שניסה להתרחב מעבר לגבולותיו והתפקשש שם.

פרדס

2025

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

הסקירה כוללת קלקלנים חלקיים בפסקה הראשונה

כשנעמי חוזרת עם בנה הפעוט אורי הביתה, היא מוצאת שעובד בו פועל ערבי שנשכר על ידי קבלן שערך שיפוצים במרפסת. היא חרדה מהסיטואציה של הימצאות בחלל אחד יחד עם ערבי המחזיק פטיש, אבל משתדלת מאוד להתגבר על רתיעתה ולהיות מאופקת ומנומסת. בסופו של המפגש הזה הפועל נעצר באשמת פיגוע קטלני, ונעמי, שיכולה לסייע לו להחלץ, לפחות חלקית, שותקת מספר ימים לפני שהיא מספרת מה באמת קרה שם. הסערה שתפרוץ סביבה עם החשיפה תהיה יותר מכפי שהיא ובן זוגה יובל יוכלו לשאת, נפשית וכלכלית. יובל ייענה להצעת עבודה בניגריה – הקמת כוח חילוץ עבור הטייסים המכשירים את החיילים הניגריים – ויחד עם נעמי ואורי יבחר לתפוס מרחק. בניגריה תיתקל המשפחה בבעיות מסוג אחר, תתמקד בטיפול בסיוטים שפוקדים את אורי בשנתו, תתמודד עם איבה מקומית, ואחד מהם יחזור אל פרשיה מצעירותו. גם הפרשה שממנה התרחקו תוסיף לרדוף אותם.

את כל אלה ועוד העלילה מספרת בפירוט אמין, נמנעת לרוב משחור-לבן, לוכדת את המורכבויות, ומצליחה להותיר את השיפוט בידי הקוראים. הדמויות המעורבות, אלא שהזכרתי קודם ורבות אחרות, מתוארות בקפידה ומשכנעות, אולי לא לגמרי מפוענחות, אבל ככה זה בחיים – משהו בפנימיות אפילו של הקרובים לנו נותר לא ברור, לא בהכרח עקבי. בעל מכולת ימני קיצוני, נער אתיופי תמים למחצה, נער ערבי שמבקש את אביו, אשה ניגרית כריזמטית, פסיכולוגית מצליחה – כל אלה ועוד שלובים בעלילה בתפקידים מרכזיים או שוליים, דמויות עם נפח, מלאות חיים משל עצמן. דילמות של הורות, יחסים של חשדנות בין ערבים ויהודים, דיכוי פוליטי, הקלות הבלתי נסבלת של ביוש אנשים ברשת, שאלות של מוסר ושל בחירות ראויות – נושאים אלה ואחרים מטופלים היטב בכתיבה טובה.

בישורת האחרונה הספר משתבש. נדמה שבחתירה אל קו הסיום נזנחו הקפדנות והמעוף של העלילה, ואת מקומם תפסו פיצוחים חפוזים, תובנות שלא סביר שהופיעו רק כעת, והתרות בלתי מספקות. התחושה הכללית היא של רפיון, שמאכזב בעיקר על רקע הדפים המוקפדים והטובים שקדמו לו. חבל.

האם די בשמונים אחוז טובים כדי להמליץ על הספר כולו? אני לא משוכנעת, אבל אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

ידיעות ספרים

2025

שחר ונועה עוברים לבית בשכונה חדשה באבן יהודה ופותחים בכך דף חדש בחייהם. נועה היא הנדסאית תוכנה, עובדת הייטק מוערכת ומבוססת. שחר הוא פרסומאי עצמאי, שמוצא את פרנסתו בתחום שהופך, למורת רוחו, לדיגיטלי, אבל בינתים הוא אוהב את עיסוקו. נועה מביאה אל הנישואים שתי תאומות בנות שש, אלה והדר, שנולדו מקשר עם גבר שויתר על אבהותו. יש קצת קשיים של הסתגלות, אבל שחר מתכנן לאמץ רשמית את הבנות, נועה, שסובלת פה ושם מימים דכאוניים, מתמלאת אופטימיות בבית החדש, הבנות מסתגלות אל המסגרת המשפחתית החדשה, יש לזוג הלא כל כך צעיר תכנית ללדת ילד משותף, ונראה שהחיים יחייכו אליהם.

בעוד החיים שכאן נראים מבטיחים, החיים שמעבר אינם רגועים. כשנועה נוסעת לחו"ל למספר ימים במסגרת עבודתה, ושחר נותר לראשונה לבדו עם הבנות, תופעות משונות מתחילות להטריד אותו. בלון הליום יורד מעצמו במדרגות למרות שאין שום משב רוח שיניע אותו, בובות עוברות מן המדפים לרצפה, פעילות בלתי ברורה מתרחשת בלילה בזמן שהוא ישן. שחר, שהוא גבר רציונלי, מוצא עצמו מתמודד עם נוכחות של רוח רפאים, ונעזר במיסטיקנים שבהם זלזל עד כה.

כמעט עד מחציתו, הספר מתאר את התפתחות ה"יחסים" בין שחר לרוח, ברגשות שנעים בין אימה לדאגה, בין אי אמון להיסחפות אל מיסטיקה, בין צורך להשאר במקום ולברר מה פשר התופעה לפחד שמא הרוח תזיק לבנות שבאחריותו. הוא להוט להפטר מן הצרה לפני שובה של נועה, חרד שמא האופטימיות שלה תתפוגג, והימים הדכאוניים, שאת סיבתם אינו מבין, ישובו.

מיהי הרוח? מה גרם להופעתה? התשובה לכך תגיע בהמשך, ותפתח שורה ארוכה של שאלות קשות ומטרידות. מי יקבל את הרוח אל חייו ומי ינסה לשלח אותה אל עולם שכולו טוב? איך תשפיע הנוכחות החריגה על הנישואים החדשים והבלתי יציבים עדיין? מה מבינות הילדות ומה צריך להסביר להן? לצד אלה תעלינה דילמות של אשמה, של טראומה, של סדרי עדיפויות, של אחריות, אך מחשש לקלקלנים אמנע מלהרחיב אודותן.

מחציתו הראשונה של הספר חיננית. קצת התקשיתי להבין אם הסופר ביקש ליצור אימה או לכתוב פרודיה על ספרי אימה (ופה ושם גם על סיפורי אהבה), אולי שילוב מקורי של שניהם. כך או כך האפקט שנוצר מושך לקרוא הלאה, אינו מפחיד (או למצער לא הפחיד אותי ברמה שתגרום לי להתבונן בחשדנות סביבי), די משעשע ומהנה, ובהחלט מעורר סקרנות לגלות מיהי הרוח, מה היא רוצה מהמשפחה הזו, ואיך הסופר יוציא את גיבוריו מן התסבוכת.

כשזהות הרוח נחשפת, הספר נחלש בעיני. כפי שהזכרתי קודם, הגילוי מציף נושאים רגשיים ונפשיים משמעותיים, אבל הטיפול בהם, לדעתי, שטוח מדי. משהו מן האוירה הקלילה של המחצית הראשונה נותר בסביבה גם כשמן הראוי היה שיתפוגג. אם מדובר בספר כיפי קל, כמצטייר לעתים, הנושאים שעולים בו אינם הולמים את האוירה. ואם מדובר בעיסוק עמוק בנושאים הללו, האוירה והסגנון ממסמסים אותם. התקשיתי להאמין לדמויות, בעיקר לזו שנאבקת יותר מכולם עם רגשות מייסרים. בעיני, ואולי זו רק אני, ההתנהלות של הנוגעים בדבר לוקה בחוסר הגיון על סף אי אמינות.

בזכות המקוריות והחינניות מצד אחד ובגלל החולשה בטיפול בנושאים הכבדים מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

מטר

2025

שירה וארז תכננו להקים משפחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. ארז נפצע במהלך שירות מילואים, וכעת הוא מוטל מנותק במיטה בוילה של הוריו. שירה, שממשיכה לגור ביחידת הדיור בוילה, באותו מקום בו חיה עם ארז, קרועה בין הנאמנות לבעל שלעולם לא ישוב להיות האיש שהכירה, ובין הצורך להמשיך בחייה, לעסוק בתיאטרון, אולי להרשות לעצמה אהבה חדשה. הוריו של ארז, מצדם, דבקים בתכנית המקורית של הזוג הצעיר, ולוחצים על שירה ללדת להם נכד מזרעו של בנם.

שירה מקבלת הצעה ללמד תיאטרון בתיכון מקומי, הצעה שמאפשרת לה לעסוק במה שהיא אוהבת וגם להשאר בסביבה מוכרת. לא רק סיפוק מקצועי היא מוצאת בתיכון, אלא גם את עומר, מורה לספרות שנושא שק של כאבים משל עצמו. השניים נמשכים זה לזה גם מכוח אישיותם, וגם בשל אהבתם המשותפת ליצירתו של עגנון (תכלת שחורה, כפי שמכנה עומר את צבע עיניה של שירה, הוזכר ב"הרופא וגרושתו", יצירה של עגנון שעומר ושירה מעבדים למחזה עבור התלמידים). שירה נמצאת במצב בלתי אפשרי: היא נשואה ללא בן-זוג ששותף לחייה. היא מאוהבת ללא יכולת לממש את אהבתה. והיא נתונה למכבש לחצים של חמותה וחמה, שמתמרנים אותה – היא בדורסנות והוא בנחמדות – אל החלטה שהיא לא בטוחה שהיא מסוגלת לקבל.

בדברי התודות הסופרת מספרת כי כתבה את הסיפור בהשפעת פוסט בפייסבוק, שבו אשה, שבעלה נפצע אנושות במבצע צבאי, שיתפה כי החליטה אחרי שלוש שנים להתגרש ממנו. גיבורי המקלדת שמיהרו לגנות את ההחלטה, הכעיסו אותה, והיא החליטה לתת קול לנשים שמצויות במצב הזה. הכוונה טובה ומוצדקת, והלימבו שבו שירה מצויה נוגע מאוד ללב. הביצוע, לעומת זאת, אינו מביע את עוצמת הנושא. אין תחושה שהדמויות כואבות את מצבן או חשות את יסוריו של ארז, לא ההורים, אפילו לא שירה. אין היכרות של ממש עם הדמויות שנותרות פלקטיות למדי. ההחלטות של שירה תמוהות, התנאי שמציב אביו של ארז לוקה בחוסר אמינות, כמו גם האמירות של אמו של ארז בסיום, ולא אפרט מחמת קלקלנים. סיפור שהיה אמור לרדת אל חדרי הלב והנפש נותר, לצערי, אוורירי מדי.

בשל חשיבות הנושא אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2024

"וזרח השמש", המתרחש בצרפת ובספרד בשנות העשרים של המאה הקודמת, נפתח בשני ציטוטים. האחד מפיה של גרטרוד שטיין, "כולכם דור אובד אתם". השני לקוח מפרק א' בקהלת, זה שנפתח ב"הבל הבלים הכל הבל", ונמשך עם "אין כל חדש תחת השמש". מפסוק בפרק זה, "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", לקוח שמו של הספר.

המינגוויי כתב, בשמות בדויים, על החוויות שלו ושל מכריו, גולים מרצון מארצות-הברית ומאנגליה, בעשור שאחרי מלחמת העולם הראשונה. ג'ייק, המספר בגוף ראשון, הוא עיתונאי, ועם חבריו נמנים מתאגרף וסופר יהודי, רוזן יווני, בת אצולה אנגלית מכוח נישואין שהתפרקו, איש אמיד שלו היא מאורסת ועוד. נדמה שכל מטרתם היא להעביר איכשהו את הזמן, והם עושים זאת בנדודים בין בארים, מסעדות ומועדוני ריקודים, שרויים רוב הזמן ברמה כלשהי של שכרות, לא לגמרי בטוחים ברצונותיהם, מיודדים ומסוכסכים חליפות. מרכז חייהם בפריז, אך הדרמה ביחסיהם המורכבים מגיעה לשיאה בפמפלונה שבספרד, לשם עוברת החבורה כדי לדוג ולחזות בקרבות שוורים. שם יתברר מדוע לא יתכן קשר רומנטי בין ג'ייק לברט בת האצולה (פציעה בקרב שהותירה אותו חסר כוח גברא). שם תגיע לשיאה הסלידה מרוברט המתאגרף והסופר כשהאנטישמיות תרים את ראשה המכוער. שם ויכוחים שהסתכמו עד כה בדיבורים יגלשו למהלומות. ובסופו של דבר כולם ישובו למקומם, כמו השמש והרוח והנחלים הסובבים וחוזרים, כמאמר קהלת.

המינגוויי מביא היטב לידי ביטוי את הבלבול ואת חוסר התוחלת של הדור שיצא מצולק ואובד דרך מן המלחמה הגדולה, שנוכחת מאוד בספר גם אם כמעט אינה מוזכרת במפורש, כאילו ביקשו כולם לשכוח אותה. יחד עם זאת, אודה ואתוודה שבקטעים רבים הספר הילך עלי שעמום. עוד שיחה שאינה הולכת לשום מקום, עוד יציאה לבילוי סתמי, עוד ריקוד במועדון דחוס, עוד כוסית מיותרת. אני מודעת לחידוש שהיה בספר בזמנו, ומן הסתם נתן קול לתחושותיהם של רבים. אבל אלי היום הוא פחות דיבר.

קראתי את הספר בתרגום של ו. ישראלית מ-1962. ב-2006 תורגם מחדש על ידי יואב כ"ץ.

הנה קישור למאמר מעניין של משה דור מ-1985 אודות הסופר והספר.

The Sun Also Rises – Ernest Hemingway

עם עובד

1962 (1926)

תרגום מאנגלית: ו. ישראלית