אורחים / איילת גונדר-גושן

הסקירה כוללת קלקלנים חלקיים בפסקה הראשונה

כשנעמי חוזרת עם בנה הפעוט אורי הביתה, היא מוצאת שעובד בו פועל ערבי שנשכר על ידי קבלן שערך שיפוצים במרפסת. היא חרדה מהסיטואציה של הימצאות בחלל אחד יחד עם ערבי המחזיק פטיש, אבל משתדלת מאוד להתגבר על רתיעתה ולהיות מאופקת ומנומסת. בסופו של המפגש הזה הפועל נעצר באשמת פיגוע קטלני, ונעמי, שיכולה לסייע לו להחלץ, לפחות חלקית, שותקת מספר ימים לפני שהיא מספרת מה באמת קרה שם. הסערה שתפרוץ סביבה עם החשיפה תהיה יותר מכפי שהיא ובן זוגה יובל יוכלו לשאת, נפשית וכלכלית. יובל ייענה להצעת עבודה בניגריה – הקמת כוח חילוץ עבור הטייסים המכשירים את החיילים הניגריים – ויחד עם נעמי ואורי יבחר לתפוס מרחק. בניגריה תיתקל המשפחה בבעיות מסוג אחר, תתמקד בטיפול בסיוטים שפוקדים את אורי בשנתו, תתמודד עם איבה מקומית, ואחד מהם יחזור אל פרשיה מצעירותו. גם הפרשה שממנה התרחקו תוסיף לרדוף אותם.

את כל אלה ועוד העלילה מספרת בפירוט אמין, נמנעת לרוב משחור-לבן, לוכדת את המורכבויות, ומצליחה להותיר את השיפוט בידי הקוראים. הדמויות המעורבות, אלא שהזכרתי קודם ורבות אחרות, מתוארות בקפידה ומשכנעות, אולי לא לגמרי מפוענחות, אבל ככה זה בחיים – משהו בפנימיות אפילו של הקרובים לנו נותר לא ברור, לא בהכרח עקבי. בעל מכולת ימני קיצוני, נער אתיופי תמים למחצה, נער ערבי שמבקש את אביו, אשה ניגרית כריזמטית, פסיכולוגית מצליחה – כל אלה ועוד שלובים בעלילה בתפקידים מרכזיים או שוליים, דמויות עם נפח, מלאות חיים משל עצמן. דילמות של הורות, יחסים של חשדנות בין ערבים ויהודים, דיכוי פוליטי, הקלות הבלתי נסבלת של ביוש אנשים ברשת, שאלות של מוסר ושל בחירות ראויות – נושאים אלה ואחרים מטופלים היטב בכתיבה טובה.

בישורת האחרונה הספר משתבש. נדמה שבחתירה אל קו הסיום נזנחו הקפדנות והמעוף של העלילה, ואת מקומם תפסו פיצוחים חפוזים, תובנות שלא סביר שהופיעו רק כעת, והתרות בלתי מספקות. התחושה הכללית היא של רפיון, שמאכזב בעיקר על רקע הדפים המוקפדים והטובים שקדמו לו. חבל.

האם די בשמונים אחוז טובים כדי להמליץ על הספר כולו? אני לא משוכנעת, אבל אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

ידיעות ספרים

2025

החדר בקצה המסדרון / גל ובר

שחר ונועה עוברים לבית בשכונה חדשה באבן יהודה ופותחים בכך דף חדש בחייהם. נועה היא הנדסאית תוכנה, עובדת הייטק מוערכת ומבוססת. שחר הוא פרסומאי עצמאי, שמוצא את פרנסתו בתחום שהופך, למורת רוחו, לדיגיטלי, אבל בינתים הוא אוהב את עיסוקו. נועה מביאה אל הנישואים שתי תאומות בנות שש, אלה והדר, שנולדו מקשר עם גבר שויתר על אבהותו. יש קצת קשיים של הסתגלות, אבל שחר מתכנן לאמץ רשמית את הבנות, נועה, שסובלת פה ושם מימים דכאוניים, מתמלאת אופטימיות בבית החדש, הבנות מסתגלות אל המסגרת המשפחתית החדשה, יש לזוג הלא כל כך צעיר תכנית ללדת ילד משותף, ונראה שהחיים יחייכו אליהם.

בעוד החיים שכאן נראים מבטיחים, החיים שמעבר אינם רגועים. כשנועה נוסעת לחו"ל למספר ימים במסגרת עבודתה, ושחר נותר לראשונה לבדו עם הבנות, תופעות משונות מתחילות להטריד אותו. בלון הליום יורד מעצמו במדרגות למרות שאין שום משב רוח שיניע אותו, בובות עוברות מן המדפים לרצפה, פעילות בלתי ברורה מתרחשת בלילה בזמן שהוא ישן. שחר, שהוא גבר רציונלי, מוצא עצמו מתמודד עם נוכחות של רוח רפאים, ונעזר במיסטיקנים שבהם זלזל עד כה.

כמעט עד מחציתו, הספר מתאר את התפתחות ה"יחסים" בין שחר לרוח, ברגשות שנעים בין אימה לדאגה, בין אי אמון להיסחפות אל מיסטיקה, בין צורך להשאר במקום ולברר מה פשר התופעה לפחד שמא הרוח תזיק לבנות שבאחריותו. הוא להוט להפטר מן הצרה לפני שובה של נועה, חרד שמא האופטימיות שלה תתפוגג, והימים הדכאוניים, שאת סיבתם אינו מבין, ישובו.

מיהי הרוח? מה גרם להופעתה? התשובה לכך תגיע בהמשך, ותפתח שורה ארוכה של שאלות קשות ומטרידות. מי יקבל את הרוח אל חייו ומי ינסה לשלח אותה אל עולם שכולו טוב? איך תשפיע הנוכחות החריגה על הנישואים החדשים והבלתי יציבים עדיין? מה מבינות הילדות ומה צריך להסביר להן? לצד אלה תעלינה דילמות של אשמה, של טראומה, של סדרי עדיפויות, של אחריות, אך מחשש לקלקלנים אמנע מלהרחיב אודותן.

מחציתו הראשונה של הספר חיננית. קצת התקשיתי להבין אם הסופר ביקש ליצור אימה או לכתוב פרודיה על ספרי אימה (ופה ושם גם על סיפורי אהבה), אולי שילוב מקורי של שניהם. כך או כך האפקט שנוצר מושך לקרוא הלאה, אינו מפחיד (או למצער לא הפחיד אותי ברמה שתגרום לי להתבונן בחשדנות סביבי), די משעשע ומהנה, ובהחלט מעורר סקרנות לגלות מיהי הרוח, מה היא רוצה מהמשפחה הזו, ואיך הסופר יוציא את גיבוריו מן התסבוכת.

כשזהות הרוח נחשפת, הספר נחלש בעיני. כפי שהזכרתי קודם, הגילוי מציף נושאים רגשיים ונפשיים משמעותיים, אבל הטיפול בהם, לדעתי, שטוח מדי. משהו מן האוירה הקלילה של המחצית הראשונה נותר בסביבה גם כשמן הראוי היה שיתפוגג. אם מדובר בספר כיפי קל, כמצטייר לעתים, הנושאים שעולים בו אינם הולמים את האוירה. ואם מדובר בעיסוק עמוק בנושאים הללו, האוירה והסגנון ממסמסים אותם. התקשיתי להאמין לדמויות, בעיקר לזו שנאבקת יותר מכולם עם רגשות מייסרים. בעיני, ואולי זו רק אני, ההתנהלות של הנוגעים בדבר לוקה בחוסר הגיון על סף אי אמינות.

בזכות המקוריות והחינניות מצד אחד ובגלל החולשה בטיפול בנושאים הכבדים מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

מטר

2025

תכלת שחורה / נטלי בירקן

שירה וארז תכננו להקים משפחה. תכניות לחוד ומציאות לחוד. ארז נפצע במהלך שירות מילואים, וכעת הוא מוטל מנותק במיטה בוילה של הוריו. שירה, שממשיכה לגור ביחידת הדיור בוילה, באותו מקום בו חיה עם ארז, קרועה בין הנאמנות לבעל שלעולם לא ישוב להיות האיש שהכירה, ובין הצורך להמשיך בחייה, לעסוק בתיאטרון, אולי להרשות לעצמה אהבה חדשה. הוריו של ארז, מצדם, דבקים בתכנית המקורית של הזוג הצעיר, ולוחצים על שירה ללדת להם נכד מזרעו של בנם.

שירה מקבלת הצעה ללמד תיאטרון בתיכון מקומי, הצעה שמאפשרת לה לעסוק במה שהיא אוהבת וגם להשאר בסביבה מוכרת. לא רק סיפוק מקצועי היא מוצאת בתיכון, אלא גם את עומר, מורה לספרות שנושא שק של כאבים משל עצמו. השניים נמשכים זה לזה גם מכוח אישיותם, וגם בשל אהבתם המשותפת ליצירתו של עגנון (תכלת שחורה, כפי שמכנה עומר את צבע עיניה של שירה, הוזכר ב"הרופא וגרושתו", יצירה של עגנון שעומר ושירה מעבדים למחזה עבור התלמידים). שירה נמצאת במצב בלתי אפשרי: היא נשואה ללא בן-זוג ששותף לחייה. היא מאוהבת ללא יכולת לממש את אהבתה. והיא נתונה למכבש לחצים של חמותה וחמה, שמתמרנים אותה – היא בדורסנות והוא בנחמדות – אל החלטה שהיא לא בטוחה שהיא מסוגלת לקבל.

בדברי התודות הסופרת מספרת כי כתבה את הסיפור בהשפעת פוסט בפייסבוק, שבו אשה, שבעלה נפצע אנושות במבצע צבאי, שיתפה כי החליטה אחרי שלוש שנים להתגרש ממנו. גיבורי המקלדת שמיהרו לגנות את ההחלטה, הכעיסו אותה, והיא החליטה לתת קול לנשים שמצויות במצב הזה. הכוונה טובה ומוצדקת, והלימבו שבו שירה מצויה נוגע מאוד ללב. הביצוע, לעומת זאת, אינו מביע את עוצמת הנושא. אין תחושה שהדמויות כואבות את מצבן או חשות את יסוריו של ארז, לא ההורים, אפילו לא שירה. אין היכרות של ממש עם הדמויות שנותרות פלקטיות למדי. ההחלטות של שירה תמוהות, התנאי שמציב אביו של ארז לוקה בחוסר אמינות, כמו גם האמירות של אמו של ארז בסיום, ולא אפרט מחמת קלקלנים. סיפור שהיה אמור לרדת אל חדרי הלב והנפש נותר, לצערי, אוורירי מדי.

בשל חשיבות הנושא אסכם בהמלצה מסויגת.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

קינמון

2024

וזרח השמש / ארנסט המינגוי

"וזרח השמש", המתרחש בצרפת ובספרד בשנות העשרים של המאה הקודמת, נפתח בשני ציטוטים. האחד מפיה של גרטרוד שטיין, "כולכם דור אובד אתם". השני לקוח מפרק א' בקהלת, זה שנפתח ב"הבל הבלים הכל הבל", ונמשך עם "אין כל חדש תחת השמש". מפסוק בפרק זה, "וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם", לקוח שמו של הספר.

המינגוויי כתב, בשמות בדויים, על החוויות שלו ושל מכריו, גולים מרצון מארצות-הברית ומאנגליה, בעשור שאחרי מלחמת העולם הראשונה. ג'ייק, המספר בגוף ראשון, הוא עיתונאי, ועם חבריו נמנים מתאגרף וסופר יהודי, רוזן יווני, בת אצולה אנגלית מכוח נישואין שהתפרקו, איש אמיד שלו היא מאורסת ועוד. נדמה שכל מטרתם היא להעביר איכשהו את הזמן, והם עושים זאת בנדודים בין בארים, מסעדות ומועדוני ריקודים, שרויים רוב הזמן ברמה כלשהי של שכרות, לא לגמרי בטוחים ברצונותיהם, מיודדים ומסוכסכים חליפות. מרכז חייהם בפריז, אך הדרמה ביחסיהם המורכבים מגיעה לשיאה בפמפלונה שבספרד, לשם עוברת החבורה כדי לדוג ולחזות בקרבות שוורים. שם יתברר מדוע לא יתכן קשר רומנטי בין ג'ייק לברט בת האצולה (פציעה בקרב שהותירה אותו חסר כוח גברא). שם תגיע לשיאה הסלידה מרוברט המתאגרף והסופר כשהאנטישמיות תרים את ראשה המכוער. שם ויכוחים שהסתכמו עד כה בדיבורים יגלשו למהלומות. ובסופו של דבר כולם ישובו למקומם, כמו השמש והרוח והנחלים הסובבים וחוזרים, כמאמר קהלת.

המינגוויי מביא היטב לידי ביטוי את הבלבול ואת חוסר התוחלת של הדור שיצא מצולק ואובד דרך מן המלחמה הגדולה, שנוכחת מאוד בספר גם אם כמעט אינה מוזכרת במפורש, כאילו ביקשו כולם לשכוח אותה. יחד עם זאת, אודה ואתוודה שבקטעים רבים הספר הילך עלי שעמום. עוד שיחה שאינה הולכת לשום מקום, עוד יציאה לבילוי סתמי, עוד ריקוד במועדון דחוס, עוד כוסית מיותרת. אני מודעת לחידוש שהיה בספר בזמנו, ומן הסתם נתן קול לתחושותיהם של רבים. אבל אלי היום הוא פחות דיבר.

קראתי את הספר בתרגום של ו. ישראלית מ-1962. ב-2006 תורגם מחדש על ידי יואב כ"ץ.

הנה קישור למאמר מעניין של משה דור מ-1985 אודות הסופר והספר.

The Sun Also Rises – Ernest Hemingway

עם עובד

1962 (1926)

תרגום מאנגלית: ו. ישראלית

שם פרפרים עפים / סוזן רדפרן

משפחה שאיבדה ילדה, שטבעה בבריכה ברגע של הסח דעת, מתקשה להתאושש. ביוזמתה של מארי, אם המשפחה, הם משלמים מקדמה על בית חדש, במטרה להתרחק מן הבית שספוג בזכרונות הבת המתה. כדי לממן את השינוי הם עוברים באופן זמני לנחלה שמארי ירשה מסבה כדי להכניס בה שיפוצים ולהעמידה למכירה. בבקתה בשטח הנחלה מתגוררת מזה כרבע עשור דווינה, מצולקת קשות מהתפוצצות מטען בעת שירותה הצבאי ומוכת הלם קרב. למרות העיוותים בפניה, המרתיעים את מי שאינו מכיר אותה, דווינה חביבה מאוד על אנשי המקום, הן בשל סיפורה הטרגי, והן משום שהיא מטפלת באמצעות צמחי מרפא בתחלואיהם ומסייעת בלידת תינוקות. דווינה טוענת שסבה של מארי הבטיח לה בעל פה שתוכל לגור בבקתה כל חייה. מארי, לעומתה, אינה מאמינה בהבטחה כזו, וכדי לממש את תכניותיה היא תיאלץ לפנות את דווינה. יתרה מזו, מתברר כי הבקתה סובלת משורה של ליקויי בניה ואחת דינה לההרס.

ההתנגשות בין שתי הנשים היא בלתי נמנעת. החוק מתייצב לצדה של מארי. הישוב מתייצב לצדה דווינה. משפחתה של מארי מתפצלת בעמדותיה. הבן ברנדון, בן-עשרה, תומך באמו. האנה בת החמש-עשרה ופנלופי בת השמונה, אחותה התאומה של הילדה שטבעה, תומכות בדווינה. ליאו, אבי המשפחה, רק רוצה שכולם יהיו מאושרים.

סוזן רדפרן כתבה סיפור שכולו אנשים טובים (למעט אחד שלא רק בא על עונשו אלא נושא בעונש על מעשיהם של אחרים), אנשים שהגורל המר להם באופן זה או אחר, והם מנסים לעשות את הדבר הנכון מבלי להפיל יותר מדי קורבנות בדרך. הסיפור מסופר מנקודות מבט מתחלפות של כל הדמויות, כל אחת ומניעיה ורגשותיה (גם אם כולן איכשהו דוברות באותו קול). קל להקשר אליהן, גם כשהן טועות. שלד הסיפור, כפי שמציינת הסופרת באחרית דבר, מבוסס על מעשה שהיה, בשינויים רבים.

למרות הכאב שחווים כולם המסר הוא בסופו של דבר אופטימי. אפשר למצוא מוצא מטרגדיות, אפשר לתקן, גם אם באיחור, עוולות, ומעשים טובים הם מפתח לכל. "אלה המעשים הטובים שעושים אותך מה שאת וצובעים את העתיד באופנים שמעולם לא דמיינת".

הספר לוקה בפשטנות ופה ושם גם בעודף סכריניות. יחד עם זאת הוא קריא מאוד, בורא דילמה שמסקרן לגלות כיצד תיפתר, ומתאים לקריאה נטולת מאמץ.

Where Butterflies Wander – Suzanne Redfearn

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: רחל פן

סיפור בלשי / אימרה קרטס

"בן אדם חושב שהוא רוכב בחוכמה על המאורעות. אחר כך רוצה רק לדעת לאן, לכל השדים, הם מדהירים אותו"

אנטוניו מארטנס עומד למשפט בשל היותו שותף לשורה של מעשי רצח. סנגורו, שהצליח להשיג עבורו אישור לכתוב את סיפורו בכלא, אומר: "את סיפור האימים הזה לא כתב מארטנס עצמו, אלא המציאות".

מארטנס היה שוטר שעסק בחקירות פליליות והועבר בהליך מזורז לעסוק בחקירות פוליטיות במדינה דרום-אמריקאית הנשלטת בידי רודן. "שטפו את מוחי. לא במידה מספקת", הוא מעיד, ולכן זכה לנקודת ראות כפולה, הן כאיש משטרה המסור לתפקידו והן כמי שרואה את הפגמים בעבודה שהוטלה עליו ועל חבריו לצוות, מפקד פסיכופת וחוקר סדיסט.

אנריקה סאלינאס, צעיר עשיר ובודד, נמשך אל אנשי המחתרת שביקשו להפטר מהרודנות. למרות שבזאת הסתכמו חטאיו, הוא נפל אל מתלעות המשטרה, ומרגע שהופעלה נגדו אלימות בלתי מרוסנת, הובילה אותו הדרך ישירות לתהום ללא אפשרות חזרה. וכמו בחקירות מסוג זה, הוא לא היה הקורבן היחיד. השלטון ככל הנראה השתנה, או שנותר על כנו ורק בחר לו שעירים לעזאזל. וכך מצא עצמו מארטנס עומד לדין.

אימרה קרטס, שמבקר בספר את השלטון הקומוניסטי בהונגריה, גם אם הרחיק את הסיפור אל מעבר לאוקינוס, כתב יצירה מצמררת בקור הרוח הדיווחי שלה. הוא מספר על הקורבנות וגם על המנגנון שידע לטפח אומרי הן צייתניים שלא מחו גם כשהיו עדים לאכזריות.

בשונה ה"סיפור בלשי", הנובלה השניה בספר, "השליח", אפופת הזיה. אדם, המכונה השליח, אחוז אובססיה לשוב אל מקום אסון, שעל פי רמזים רבים הוא מחנה ריכוז נאצי. הכאב והבלבול עולים ברורים מבין השורות, אבל הערפל המכסה על הפרטים מקשה למצוא נקודת אחיזה.

בשל הנובלה הראשונה – מומלץ.

Derektivtörténet – Imre Ketrész

מחברות לספרות

2007 (1977)

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי

הנשים של וול סטריט / סמנתה גריף וודראף

בּי אברמוביץ' ניחנה בכשרון אנליטי ובזכרון למספרים, וחלומה היה לזכות במשרת ברוקרית באחד הבנקים הגדולים ולממש את כישוריה. אלא שהשנה היא 1927, והדלתות סגורות בפניה משום שהיא אשה, משום שהיא יהודיה, ומשום שאינה בת החברה הגבוהה. העולם הפיננסי הוא מבצרם של הגברים, ולנשים, מכל הסוגים, שמורים בעיקר תפקידי מזכירות. יחידות סגולה, אם הגיעו מרקע הולם, זוכות לתפקיד בכיר יותר במחלקות מיוחדות שבהן נשים יועצות לנשים. לא עזר לבי כשרונה הבולט, לא עזרו לה גם המלצותיו של מרצה שלימד אותה מחוץ לשעות הלימודים כשנמנע ממנה ללמוד בחברת סטודנטים ממין זכר. לא עזרו לה גם פניותיה ללבן של נשים אחרות, ביניהן מרי וייל אנדרס. היא הצליחה להשיג דריסת רגל בבנק בתפקיד זוטר, זכתה לקידום קל כשיכולותיה התגלו, ואז נעצרה ללא סיכוי לקידום נוסף. משרת החלומות נותרה בגדר חלום.

"הנשים של וול סטריט" הוא סיפור שוק המניות המנופח שהוביל למפולת הפיננסית של אוקטובר 1929, אשר הותירה רבבות אנשים חסרי כל אחרי שהשקיעו את חסכונותיהם, קטנים או גדולים, בשוק שהבטיח הבטחות שווא לצמוח לנצח. מפולות ותרמיות, כמו זו של ג'וליאן פטרוליום, שהנחיתה מכה אנושה על ג'ייק, אחיה התאום של בי, בישרו את העתיד לקרות כשהשוק התנפח ללא כיסוי. יחידים, דוגמת ג'סי ליוורמור, הצליחו להרוויח הון כשנערכו מראש לבאות, אבל לרוב האנשים לא היה סיכוי להמלט מן הקטסטרופה. זהו גם סיפורן של נשות התקופה, שיועדו לחיים של רעיות ואמהות, בעוד אפשרויות התעסוקה שלהן הצטמצמו לעמדות זוטרות. זהו גם סיפור על הגירה, על השבר שהיא מביאה, ועל המאמץ לבנות חיים חדשים. ולא נעדר גם מקומו של סיפור רומנטי מהאגדות – גבר מושלם מתאהב באשה מיוחדת, וחרף כל המהמורות שבדרך הם זוכים לסוף מתוק.

כפי ששמו המקורי של הספר מעיד, הפתרונות למכשולים מצויים בפשרה. אם נמנע מבי לזכות במשרת ברוקרית, היא מוכנה להיות ברוקרית צללים. אם גם משרה סודית זו נתקלת בקשיים, היא מוצאת אפיק אחר לכישוריה ולמרץ המפעפע בה. אם איש, כולל אחיה וארוסה אנשי הפיננסים, אינו שועה לאזהרותיה מפני המפולת הבלתי נמנעת, היא מחפשת דרך להבטיח את בטחון בני משפחתה מבלי לערב אותם בתכניותיה. אם הקשר האמיץ שלה עם אחיה פוגע בקשר שלה עם ארוסה, היא מתמרנת כדי להיות בסדר עם שניהם. יש הרבה אומץ ונחישות ביכולת שלה להתאים את חלומותיה למציאות ולפעול בהתאם.

אני מחבבת ספרים שמתארים אנשים הדבקים בלהט בעיסוקם, אבל הפעם הלהט לא הצליח לחלחל אלי מבין הדפים. בנוסף, לא השתכנעתי שהסוד של בי וג'ייק, שתופס נתח ניכר מהעלילה, יכול היה להוות מהמורה כל כך חמורה בקשר של בי עם בן זוגה נייט. ובפינת הקטנוניות – הביטוי "תקרת הזכוכית" הוכנס לשימוש במשמעות המוכרת כיום בסוף שנות השבעים, והשימוש בו כאן חורק. יחד עם זאת, הספר, בתרגומו של אילן פן, קריא מאוד, דמויותיו מתקבלות על הדעת, והוא שופך אור על התקופה מזוית מעניינת. הערות המחברת בסיום מתארות את תהליך הכתיבה, ומצביעות, כיאה וכיאות, על ההיבטים האמיתיים והבדויים שבעלילה.

העיצוב המושך של הכריכה הוא פרי מכחולה של טליה בר.

The Trade Off – Samantha Greene Woodruff

פן וידיעות ספרים

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: אילן פן

מקסיקו / רינת שניידובר

"מקסיקו" הוא ממואר המתאר שנה בחייה של הסופרת רינת שניידובר. רינת, ילידת מקסיקו, עלתה לארץ עם משפחתה כשהיתה בת ארבע. אחרי מספר שנים חזרה המשפחה למקסיקו. בסיום התיכון עלתה לבדה לארץ. בשנת 2008, כשהיתה כבת שלושים, נסתה לחזור להתגורר במקסיקו, בעיקר מסיבות כלכליות, יחד עם בת זוגה עמית. הספר מתאר בגוף ראשון את התנסויותיה בשנה זו.

קשה לכתוב סקירה על הספר, משום שאישיותה של הסופרת היא במידה רבה נושא מרכזי בו, וכתיבה לגופו של סופר היא גישה שאני נמנעת ממנה. אעקוף את הנושא הזה, ואציין רק שהכתיבה של רינת מצטיינת במודעות חדה, בביקורת עצמית, וברמת חשיפה גבוהה גם כשהתוצאה שלה היא הצגתה באור שאינו תמיד מחמיא. הערכתי את ההיבט הזה של הספר ואת המוכנות לתאר דברים כהוויתם. למרות שהיא מצטיירת כאדם אינטנסיבי מאוד, אדם של קצוות – "את בנאדם טוטאלי שרק יודע לאהוב או לשנוא", היא מצטטת את עמית – היא רואה בבירור, גם אם לעתים בדיעבד, את גווני הגוונים שבין הקצוות, ויודעת לתת להם מלים.

יש בספר כמה וכמה היבטים מעניינים. היחסים בין בני המשפחה המפוצלת בין שלוש מדינות – ישראל, מקסיקו וארצות הברית; היחסים בין בנות הזוג, שנראות כל כך שונות זו מזו; חווית ההגירה, ובמקרה זה הגירה חוזרת ונשנית, שבגינה מתקיימת תחושה מתמדת של שונוּת, של אי שייכות עד כדי נידוי פה ושם; הצצה אל החברה המקסיקנית על פערי המעמדות בתוכה; ועוד. הסופרת מספקת גם מבט אל מאחורי הקלעים של כתיבת ממואר. לדוגמא, היא מתלבטת איך לתאר תהליכים באופן מובנה ומאורגן, למרות שבחיים האמיתיים אין תהליכים לינאריים. האם אין בכך משום עיוות ולמעשה שקר? ועל כך עונה בת זוגה: "זה לא שאת עומדת למבחן בהיסטוריה פה. את בסך הכל מספרת סיפור וכדי שיבינו את הסיפור שלך, את חייבת לסנן את האינפורמציה, ללטש, לעקם".

אהבתי את הרעיון להוסיף בסיומם של כמה מן הפרקים מעין ראיונות קצרצרים עם דמויות שהופיעו בהם. הניגוד בין מה שהסופרת זוכרת כאמת לאמיתה, או בין מה שהיא חושבת שאחרים חשו, למה שהם אומרים באותם ראיונות, מספק נקודה למחשבה על תעתועיו של הזכרון, וגם תזכורת לכך שאנשים, אפילו הקרובים לנו ביותר, אינם ספר פתוח בפנינו.

למרות כל המעלות, אני צריכה להודות שבמשך חלק ניכר מן הזמן הספר נותר מרוחק ממני. אולי בגלל שהאישי בו משתלט על הכללי. אם הייתי מכירה את הסופרת היכרות אישית, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל אני מכירה רק את הפרסונה הספרותית שלה, בעיקר כמי שכתבה את "סיפור הצלחה" המוצלח מאוד. בעוד ב"סיפור הצלחה" הסופרת כתבה כתיבה סובייקטיבית על אדם הבדוי, ואפשרה לאנשים רבים למצוא אזורי השקה אתו, ב"מקסיקו" היא מרוכזת במידה רבה בעצמה, והקוראת הח"מ נותרה חלק מן הזמן בחוץ. "למרות שאני כותבת סיפור אוטוביוגרפי, חשוב לי שכל סצנה תצדיק את הקיום שלה, שיהיה בה משהו שיהדהד אותי, את המצב שבו הייתי נתונה בזמן שחוויתי אותה, וזה קשה כי לפעמים דברים קורים סתם, ואת לא ממש מוצאת בהם משמעות עמוקה או את המורכבות שאת מחפשת", היא כותבת. אני מאמינה שהסופרת מצאה את המשמעויות המבוקשות, אבל מבחינתי לעתים לא מצאתי בסצנות הכתובות נקודות אחיזה, גם אם הערכתי מאוד את כושר הביטוי ואת הכשרון לתת מלים לתחושות. קוראים שונים מן הסתם ימצאו בו נקודות אחיזה משלהם.

אפיק והתחנה

2025

הנפשיים / עמיחי שלו

"המועקה זה דבר שלא משתנה, היא כל הזמן פה, וכל הזמן שם […] אני חושב שיש מלא מועקה, כמו שכבה כזאת שמכסה את כולם, כמו ציפוי כזה, כמו בוץ, ממש כמו בוץ […] הדכאון זה דבר מפיל, זה דבר משתק, אבל המועקה לא. אין לה התפרצויות, היא כמו שטפון שקט. היא יכולה להתנפח או להתכווץ, אבל היא תמיד באוויר", כך מנסה אורי קרביץ להסביר לקב"ן את תחושותיו במחנה הטירונים ובחיים בכלל.

עמיחי שלו, מפיו של אורי, מתאר גהינום עלי אדמות, לא רחוק מכאן במחנה דותן. קבוצה של חיילים בעייתיים, לכולם סעיף נפשי, מגיעה לטירונות במחנה. רובם ככולם נושאים מטען של מצוקה, ניכור, השכלה חלקית מאוד, תחושת חוסר ערך. כבר באוטובוס בדרך למחנה מתבלטים הבריונים ומסומנים החלשים, ומה שמתחיל ככאפות משפילות מתפתח למסכת התעללות ולאכזריות קשה. אם מטרת הגיוס לאפשר להם דרך להשתלב, למצוא לעצמם מקום, הדבר אינו ניכר. להפך, התחושה הכללית היא של חוסר תכלית. נדמה שהנערים נמצאים שם רק משום שהחוק מחייב, אבל למפקדים במקום אין באמת רצון, ואולי גם לא יכולת, למצות את הטירונות כדי להביא תועלת לשני הצדדים. החיים משתרכים להם תחת גשם מקפיא על אדמה בוצית, ללא פעילות שיש בה טעם, והאלימות משתוללת.

כשמתברר שכמעט כל החיילים ייאלצו להשאר בבסיס בשבת, מתעורר מרד זוטא, והמיועדים להשאר מכריזים על כוונות התאבדות. חלקם סובלים בבירור מבעיות נפשיות, אחרים נסחפים אחריהם, וכולם בדרך זו או אחרת אחוזי יאוש ולהוטים לשים קץ לפארסה הסהרורית שהם חווים.

עד כמה הדברים המתוארים בספר קרובים למציאות? ההרגשה שלי היא שכמו בספרו הקודם שקראתי, "בדידות מזהרת", עמיחי שלו בוחר בקיצוניות, אומללות ללא פשרות וללא הפוגה. בשני הספרים הוא מפגין עוז ביטוי, שמאפשר הזדהות עם דמויותיו על סבלותיהן. כאן כמו שם הוא אינו מאפשר אף קרן של אור, וההקצנה, מבחינתי, פוגעת משמעותית ביכולת למצוא אחיזה בסיפור ופוגעת באמינותו.

לכן, גם הפעם, ההמלצה מסויגת.

ידיעות ספרים

2010

בדידות מזהרת / עמיחי שלו

"בדידות מזהרת" הוא סיפורה של העליה הגדולה מברית-המועצות לשעבר בשנות התשעים של המאה הקודמת. את הסיפור מספרים בגוף ראשון בתחילת שנות האלפיים שניים מן העולים. ארקדי חי בבת-ים עם אמו, מנסה ללמוד באוניברסיטה, ועובד לפרנסתו בשירות החדרים של מלון תל-אביבי. חיים חי בראשון-לציון עם אשתו ובתו בת החמש, ועובד אף הוא באותו מלון, מחזיק בתואר מנהל שירות החדרים, ושואף להתמנות לתפקיד מנהל המזון והמשקאות, תפקיד שמילא ברוסיה בטרם עלה לארץ.

החברה הישראלית, על פי הספר, נחלקת לשני מחנות. מצד אחד העולים מרוסיה, אנשים תרבותיים, נטולי מרפקים, שנדחקים למגורים זמניים בקרוונים ואחר-כך בשיכונים דלים, ונאלצים להסתפק בעבודות שירות משפילות. מצד שני הישראלים הותיקים, כוחניים, ברבריים, הרואים בעולים פולשים בלתי רצויים, גוזלי עבודות, שלא לומר פריווילגים שזוכים לתנאים מפליגים בהשוואה לאלה שזכו להם הם עצמם בהגיעם לכאן. אין אמצע, אין גווני ביניים. רק סטראוטיפים של אנשים שלא מבינים לאן הם נפלו, ומולם סטראוטיפים של אנשים שטופי דעות קדומות שמנצלים את כוחם ואת מבוכת החדשים.

התחושות הקשות של שני המספרים באות לידי ביטוי בשפע פרטים קטנים וגדולים. העובדים הפשוטים במלון, כולם רוסים, רשאים להכנס רק מ"התחת" של המקום, כפי שמכונה הכניסה האחורית. המשקה היחיד העומד לרשותם הוא מיץ פטל, בניגוד לקולה ולאלכוהול שהם מנת חלקם של הבכירים מהם, כולם ישראלים ותיקים. בעיני שכניהם רואים העולים רק שנאה. מצד אורחי המלון הם חווים יחס מתנשא ומשפיל. הם חוששים להתעמת עם בריונים ישראלים, משום שהם חשים מיעוט, ומי יאמין להם שהם הקורבנות. הבטחות מעורפלות לקידום אינן מקוימות, ואם בכל זאת זוכה מי מהם לשיפור מעמדו הדבר מגיע עם תו מחיר. חוויות מתמשכות שכאלה, של השפלה ודחיה ללא סיכוי לשיפור, אינן יכולות שלא לבקש לעצמן פורקן בדרך כלשהי. אצל ארקדי יופנה התסכול בעיקר כלפי עצמו. חיים, שאולי יכול לשאת את מכאוביו, אבל אומללותה של בתו היא יותר מכפי יכולתו לשאת, יידחף אל קיצוניות אחרת.

איני חובבת סטראוטיפים, אבל אני יכולה להבין כתיבה קיצונית כאמצעי ספרותי. אני נרתעת גם מהכללות – כל החברה הישראלית, גברים, נשים וטף, נוראית, כפי שעולה מן הספר הזה – אבל נניח שגם זוהי הקצנה שמטרתה הדגשת חוויותיהם של המספרים. עמיחי שלו ניחן בעוז-ביטוי שממחיש היטב את התסכול ואת היאוש של גיבוריו. יחד עם זאת, אני חושבת שדמויותיהם מפוספסות ואינן מייצגות את חווית המהגר, העולה החדש, חסר השפה. נעדרת לגמרי גם סולידריות מחזקת בין העולים לבין עצמם, כמו גם היאחזות בתרבות שממנה באו, תופעה המאפיינת במידה רבה את העליה הזו. ארקדי וחיים, כל אחד לחוד, הם אי בודד.  

כתיאור דחיקתו של אדם נורמטיבי לקיצוניות הספר מוצלח. כתיאור אמין של החברה הישראלית בראשית שנות האלפיים – הרבה פחות. לפיכך, המלצה מסויגת.

עם עובד

2015