הרכב שבו נהגה מוריה דיין קודיש פגע ברוכב אופנוע של וולט. ברגעים הראשונים היתה בטוחה שהאיש נהרג. היא היתה בטוחה שגם היא עומדת למות, משום שרכבה התדרדר ונסיונות לעצור אותו כשלו. האיש נפצע קשה אך נותר בחיים. הרכב נעצר וגם היא ניצלה. אבל חוויה כזו אינה יכולה לעבור מבלי להותיר חותם, ואין המדובר רק בשאלת אשמה או חפות. "הושלכתי לתוך מערבולת מאיימת שבה חיי משתנים ומשתכפלים בעת ובעונה אחת", היא מעידה, ועל המערבולת הזו היא מספרת בספר.
התחושה הכללית שהספר משרה היא של אי נוחות. אמנם אנחנו לא יודעים, כנראה איש אינו יודע בוודאות, מה היה הגורם לתאונה – אי עצירה שלה, התפרצות שלו – אבל ההתנערות מאשמה, הטלתה באופן גורף על השליחים הפרועים של וולט, הבחירה לא לדעת מה בדיוק עלה בגורל רוכב האופנוע כי קשה להכיל את שני הסיפורים – שלה ושלו – יחד, ההתמקדות בהתחמקות מעונש – בכל אלה יש טעם חמצמץ, מתנשא במקצת. יש משהו מקומם במשפטים מסוג "היינו צריכים להכין את תכנית הפעולה. איך מעקמים את סיפור לטובתנו. בכלל לא חשוב מה היה". בסופו של דבר המשפט הסתיים בעסקת טיעון שבמסגרתה נשלל רשיונה של הכותבת לחצי שנה והוטלו עליה עבודות שירות, שגם אותן היא נסתה לתמרן לנוחותה.
אבל יש להודות שאי הנוחות נגרמת לא בגלל שיפוטיות כלפי הכותבת, שחושפת את שעבר עליה ביושר ובכנות, אלא כנראה בגלל הידיעה שרוב האנשים היו נוהגים בדיוק כך אילו נקלעו לאותה הסיטואציה. מבקשים להפחית את האחריות, לאו דווקא מתוך התחמקות, אלא משום שקשה לחיות עם האשמה, מוצדקת או לא; מנסים להמנע מעונש משנה חיים בדמות כלא; חוששים להביט בעיני הצד השני; רואים נלעגות בתהליך המשפטי; מוצאים מפלט ארעי בהפניית ההתמודדות מן התאונה אל הביורוקרטיה המשטרתית. הכל כדי לצלוח את המערבולת שנקלעו אליה שלא בטובתם.
מוריה דיין קודיש היא דוקטור לספרות, אשה של מלים, וכשרונה בא לידי ביטוי בספר. שפת הספר נאה מאוד, עמוסת דימויים מקוריים, ועירוב הלכי הנפש עם הצדדים המעשיים של ההתמודדות עם התאונה ותוצאותיה מציג תמונה שלמה, כנה, מטרידה וראויה לקריאה.
שתים בית הוצאה לאור
2026
