קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

"קבצנים וגאים" הוא ספר הומוריסטי ושנון, שקריאתו שוטפת וקלה לעיכול, אך אין באפשרותי להמליץ עליו. למרות החינניות השורה עליו, זהו ספר פשטני, הנע בין שחור ללבן ללא גווני ביניים, ובעיני הוא נטול עומק.

הספר מתרחש בקהיר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מככבות בו ארבע דמויות: גוהאר, פרופסור לשעבר, שבשל התקפי חרדה פרש ממשרתו, ועבר לחיות בחוסר-כל בעיר הילידית (החלק העני של העיר הנבדל לגמרי מן החלק המבוסס, העיר האירופית), מכור לחשיש, מרוויח פרוטות מניהול חשבונות בבית-בושת, ומשמש מעין מנטור לחבריו. יֶגֶן, משורר וסוחר סמים, חי על חשבון נדבות זעומות מאמו, ומצוי תמיד על סף רעב. אֶלכורדי, עובד מדינה בטלן, אנרכיסט בגרוש, נע בין הזיות גדלות להכרה במציאות הדלה. נור אֶלדין, מצדו השני של המתרס, קצין משטרה, מיטלטל בין חלומות על חקירה מרתקת לתחושת מיאוס מחייו הבלתי מספקים. ציר הספר הוא רצח של זונה שבוצע על ידי אחת הדמויות, והחקירה שמנהל הקצין. שלא במפתיע, בהתחשב באדישותם של גיבוריו, הספר אינו מזכיר במילה את המלחמה שברקע, למעט חשש שמביעה אחת הדמויות מפצצה אימתנית, ולמעט התיחסות חד-פעמית למאה כולה כ"מתעלה על כל קודמותיה בתחום הפארסה".

הטקסט שעל הכריכה מדבר על "רוח מהפכנית" ה"חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה". אני משתדלת בדרך-כלל להפריד בין הסופר לספר, אבל כאן גם אחרית הדבר וגם הטקסט הנ"ל חיברו בין השניים. לולא החיבור הזה, אולי הייתי רואה בספר תיאור חומל ולא שיפוטי של חסרי-כל גאים. למעשה, מדובר כאן על סופר שהצהיר על בחירה בחיי חירות ובטלנות (ובפועל התקיים ממתנות של חבריו), שהתנגד לשאפתנות, וניסה באמצעות גיבוריו להעביר מסר פשטני:

"החיים פשוטים, אדוני הקצין. מה הבן-אדם צריך בשביל לחיות? רק קצת לחם".

"וגם קצת חשיש, מורי!" אמר יגן.

"בסדר, בני. גם קצת חשיש".

"אבל זו שלילה של כל קידמה!" קרא נור אלדין.

"צריך לבחור", אמר גוהאר. "קידמה או שלווה. אנחנו בחרנו בשלווה".

קידמה או שלווה – כל-כך מיושן, כל-כך שטוח.

מכיוון שקראתי לאחרונה את "בית יעקוביאן", שתיאר את המצוקה בקהיר, את העוני ואת אלימות השלטונות, נטיתי למצוא גם בספר הזה מחאה חברתית. בפועל לא נראה לי שלזה הסופר כיוון, שכן המסר ה"חתרני" שהוא שם בפי גוהאר נשמע כך:

"השתיקה שלי איננה השלמה. אני נאבק בהם ביתר יעילות ממך".

"באיזו דרך?"

"בדרך של אי-שיתוף-פעולה. אני פשוט מסרב לשתף פעולה עם אחיזת-העיניים האדירה הזאת".

"אבל עם שלם לא יכול להרשות לעצמו לנקוט גישה שלילית. הם חייבים לעבוד בשביל לחיות. איך הם יכולים לא לשתף פעולה?"

"שיהפכו כולם לקבצנים. אני בעצמי קבצן, לא? כשתהיה לנו ארץ שבה העם מורכב כל-כולו מקבצנים, אתה תראה מה יקרה לשליטה האדירה הזאת. היא תתפורר לאבק, תאמין לי".

וזו גם מסקנתו של נור אלדין, שנוטה לוותר על המאמץ המתלווה לחייו, אך אינו יכול לגייס את השכנוע העצמי כדי להיות קבצן גאה:

גוהאר ודאי צודק. לחיות כקבצן פירושו לפסוע בדרך החוכמה. אלה חיים במצב הפרימיטיבי, חפשיים מאילוצים. נור אלדין חלם על הנועם של חיי קבצן, שחי חופשי וגאה, מבלי שיהיה לו דבר להפסיד.

מעבר למסרים השטוחים, הדמויות פשוט לא מצליחות לשכנע. לא האמנתי לרגע שמדובר באידיאולוגיה סדורה. מצאתי בספר אנשים שנקלעו, מחמת חרדה או מחמת תנאי התחלה גרועים, למצב של מחסור קיצוני, ובחרו – מרצון או מחוסר יכולת – לא לנסות להיטיב את תנאי חייהם, אלא לאמץ תיאוריה שתצבע את המציאות. לרגעים רחמתי עליהם.

בשורה התחתונה: ספר כתוב בכשרון, שבשלו השיפוט מושעה לרגעים, והדמויות מצליחות לעורר רחמים במעטה של חיבה, אבל אין בו די כדי לחפות על דלות המסר.

Mendiants et Orgueilleux – Albert Cossery

הספריה החדשה

2016 (1955)

תרגום מצרפתית ואחרית דבר: ניר רצ'קובסקי

ויטוריה, סבתה של הכותבת, נולדה באיטליה בשנת 1912. פרקיו הראשונים של הספר מתארים את משפחתה וארועים מילדותה ומנערותה. לב הספר, ובעיני הסיבה העיקרית לקרוא אותו, הם הפרקים המתארים את קורותיה של ויטוריה במהלך מלחמת העולם השניה. המשברים הגלובלים החלו להשפיע על חייה כבר ב-1935, כשבעלה מאוריציו גויס לצבא האיטלקי במהלך המלחמה האיטלקית-אתיופית, והיא נותרה בבית עם ילד פעוט. במשך ארבעה-עשר חודשים כמעט ולא שמעה דבר ממאוריציו, ובשובו נאלצו ללמוד להכיר זה אז זה מחדש. ההכרה כי מדינתם בוגדת בהם עם חקיקת חוקי הגזע ב-1938, גרמה לזעזוע הבא. אך כל אלה היו רק הקדמה למה שציפה להם בהמשך.

ב-1943,עם פלישתה של גרמניה לאיטליה, החליטה המשפחה לברוח לשוויץ. ויטוריה, מטופלת בשלושה ילדים, ארזה מעט חפצים ודברי מזון, ויצאה לדרך עם בעלה וילדיה בחברת  אחיו הצעיר של מאוריציו, פעיל מחתרת, ובליוויה הנאמן של קרלוטה, נוצריה שקשרה את גורלה עם גורל המשפחה היהודית (Carlotta Noemi Rizzetto הוכרה כחסידת אומות עולם). בדרך לא דרך חצו את הגבול, נשלחו למחנה פליטים, ונמנו עם בני המזל שלא גורשו חזרה למקום ממנו באו. אמנם נחסכו מהם מוראות הגטאות ומחנות הריכוז, אך הם חוו חרדה, מצוקה, רעב, אי-ודאות. ברונו, הבן הבכור, עבר מסכת יסורים נפרדת, כשהכוונות הטובות של אביו להצילו ולקיים עבורו סדר יום נורמלי עלו בתוהו. ויטוריה מעולם לא סלחה לעצמה על שלא התנגדה בנחרצות להחלטותיו של מאוריציו בענין זה.

מכיוון שמהטקסט שעל דשי הכריכה עולה שויטוריה האריכה ימים בישראל, לא יהיה זה בגדר ספוילר לספר שהיא ומשפחתה שרדו את התקופה הקשה, ועלו לארץ. כאן הקימו, יחד עם יהודה ארזי ועדה סרני, את מלון רמת אביב, המלון התל אביבי הראשון מצפון לירקון, וייסדו את מפעלי הטקסטיל ויטלגו יחד עם רפאל סטרוגו.

דפנה ויטלה בן בסט, הנכדה החמישית של ויטוריה, הציבה בספר יד זכרון לסבתה. הספר כתוב בגוף ראשון, לכאורה מפיה של ויטוריה, שהלכה לעולמה ב-1990. לא התלהבתי מן הכתיבה עצמה: יותר מדי שגיאות סגנוניות, יותר מדי חזרות. באחרית דבר הכותבת מציינת רשימה ארוכה של אנשים שקראו והעירו, ובכל זאת הספר, שיכול היה להיות טוב יותר כי כושר הביטוי קיים, סובל מחוסר עריכה, וחבל. יתכן שהכותבת ביקשה לשמר את שפתה של סבתה – התוצאה, לטעמי, אינה מצדיקה בחירה זו.

מגוון הסיפורים האישיים מן התקופה השחורה הזו מרתק אותי, ועם כל סיפור אני לומדת עוד על החיים ששובשו ועל הגורלות שנחרצו. יפה עשתה הנכדה שחקרה את סיפורה של סבתה, והעלתה אותו על הכתב. הסיפור ראוי להשמע, ואני משעה את השיפוט וממליצה על קריאתו.

ספר טוב

2016

יאיר, חבר קיבוץ, נכד לדור המייסדים, עד להתפרקות ערכי השיתופיות, ומנסה להשפיע על חבריו לשוב לשורשים. כשחפצו אינו עולה בידו הוא מתכנן מהפכה. יצחק יצחקי, המכונה אבו איסק, גמלאי, איש השב"כ לשעבר, מסרב לשקוע בנינוחות של ימי הפרישה, ומבקש להשאר פעיל בשרות העם והמדינה. בשני הסיפורים האלה משתלב סיפורו של כאמל, ערבי ישראל בעל זהות פלסטינית, שזועם על מחיקת זכרם של ישובים ערבים שחרבו במלחמת העצמאות, ומתכנן למחות מעל פני האדמה אתר היסטורי יהודי. אלה ואחרים מקושרים באמצעות דמותה של רבקה, העוסקת בתיעוד.

מרים דובי-חזן, שנולדה בהולנד בתקופת השואה, בעת שהוריה שהו במחבוא, היא המייסדת והמנהלת של דוקוסטורי, חברה המוציאה לאור סיפורי חיים, ספרי הנצחה, ויצירות תיעודיות אחרות. לרבקה שבספר השאילה את הביוגרפיה שלה, החל מילדותה בהולנד ועד פעילותה כיום. בנוסף לקווי העלילה המרכזיים שהוזכרו קודם, אנו מתוודעים לסיפורי חיים נוספים, באמצעות תיאור עבודתה הימיומית של רבקה, הכוללת מפגשים עם לקוחותיה, ראיונות עומק, וליווי הלקוח משלב ההיכרות ועד הפקת הספר. נראה לי שיש שתי דרכים לבצע היטב את העבודה המרתקת (ואולי יש לומר השליחות) הזו: דרך אחת היא שמירה על ריחוק כהיסטוריון, והשניה היא מעורבות רגשית בסיפורים האישיים. אני סבורה שהדרך השניה, זו שבה רבקה בוחרת, היא הקשה יותר בשל העומס הנפשי המוטל על הצד המאזין.

מטבע הדברים, התיעוד וההיסטוריה עומדים במרכזו של הספר. רבקה, כמובן, רואה בתיעוד חשיבות עליונה. כך גם יאיר, שאת שעות הפנאי שלו מעביר בצריף של סבו בחברת כתביו הישנים. בהקשר זה אי אפשר להמנע מדיון בפער שבין הכתיבה המפורטת לתרבות המסרים הקצרים. דיון מעניין נוסף עוסק בכוחן של המלים מול כוחן של התמונות:

הפייסבוק למשל, המעצמה הגדולה בעולם, הוא המתחרה מספר אחת של התיעוד המסודר. יותר ממליארד אנשים שייכים ל'ספר הפנים' הווירטואלי הזה. מליארד אנשים המתעדים לכאורה את חייהם בכל רגע ביממה. אבל האם זה תיעוד? האם הליכה למסעדה, נסיעה לחוץ לארץ, תמונות של הנכדים או של החתולים שלנו הם המורשת שאנחנו רוצים להעביר הלאה?

מרגע שחדרו הפייסבוק, האינסטגרם והטוויטר לעולמנו, כך היא חושבת, החל תהליך הרידוד של התיעוד. אנשים איבדו את הסבלנות, במיוחד הצעירים המתקשים בקריאת טקסט העולה על מאה וארבעים תווים.

נושא משני אך מעניין הוא עולמם של הגמלאים. לבני הגיל השלישי מוצע שפע פעילויות, אך המעבר מעבודה להלך-רוח של פנאי אינו עובר חלק בכל המקרים. אשתו של יצחקי שמחה על השינוי. בנם של בני הזוג סבור שהזקנים צריכים לפנות מקום לצעירים. יצחקי, לעומתם, מעדיף להמשיך בפעילות שהורגל אליה ולהביא תועלת לא רק לעצמו.

אני מציע למחוק את המלים הארורות האלו, 'שעות הפנאי' […], ויש לי עצה לכל אלה העוסקים במקצוע החדש, גרונטולוגיה. קודם כל ולפני הכל תשנו את המונחים שאתם משתמשים בהם. האנשים שיושבים מולכם עבדו עד אתמול או שלשום, בדיוק כמוכם. שעות הפנאי זה מושג מתחום התעסוקה […]. גיל הפרישה הוא גיל ביורוקרטי, גיל שרירותי, והוא משתנה מאדם לאדם […]. ואני מציע, לפני הכל, לשנות את השם למבוגרים פלוס. למבוגרים יש פלוס גדול מאוד, יש להם נסיון, ונסיון שווה זהב, לא רק כסף.

אפשר להזדהות עם הערכים שמייצגים יאיר ויצחקי, אבל גם אם לא, עדיין הנושאים העולים בספר ושלל הדמויות שבו מספקים ענין ומעוררים מחשבה.

 

דוקוסטורי

2016

"חמש פנים" הוא קובץ של חמישה סיפורים. המשותף לכולם הוא מעין התחבטות סביב זהות עצמית, אך בסגנונם ובתוכנם הם שונים זה מזה.

הסיפור הראשון, "מעוף הציפור", הוא לטעמי הטוב ביותר מביניהם. המספרת, ששכלה את אביה, טסה מיד לאחר השבעה לכנס בשיקגו. היא מיטיבה לתאר את הערפול שבו היא שרויה, אוירה מתוארת בדייקנות של אפרוריות וקור ועייפות, תערובת של טראומת השכול עם תחושת זמן משובשת בשל הטיסה ועם מזג אויר קודר. אם לא די באלה כדי סכסך עליה את דעתה, נדבק אליה המארח של הכנס, שמתעקש לחקור אותה על מחלתו של אביה ועל גסיסתו. היא עייפה מכדי להתאמץ לרדת למניעיו של המארח, ויפה בעיני שהסופרת מותירה לקוראים לפענח את סיבת האובססיה שלו מבלי להגיש את הפתרון לעוס בפי המספרת.

הערכתי גם את הסיפור השלישי, "המורה ללשון". גיבורת הסיפור הזה היא מורה מצליחה על פי מדדי הציונים של תלמידיה, אבל היא קשובה יותר להישגים ופחות לאנשים. המספרת, אשה מרובעת וצייתנית, מתערערת כשהמנהל מביא לבית הספר מורה נוספת ללשון, כריזמטית ממנה. היא אינה בנויה למרי גלוי, ואת תחושת השליטה היא מחזירה לעצמה באמצעות גניבה מחנויות.

הסיפור השני, "עגילים", מעמיד זה מול זה שלושה דורות של נשים. הסבתא ילידת אירופה, מקפידה על הופעתה, מטפחת את ביתה, מופנמת ושומרת על סגירות ועל פרטיות. בתה היא ההפך הגמור ממנה, טיפוס בוהמי, קולנית ומרושלת, מתמזגת בחברה ללא מחיצות. הסיפור מתמקד ביחסים שבין הסבתא לנכדה לאורך שנים. בניגוד לסבתא ולאם, שכל אחת מהן היא תבנית מקום הולדתה, הנכדה מתלבטת באשר למקומה ולזהותה. הסיפור מעניין, ויש בו אמירות משמעותיות, אבל לטעמי עדיף היה להתמקד בתקופה אחת בחיי השלוש, ולא לדחוס חיים שלמים לסיפור קצר אחד.

הסיפור החמישי, "הילה", מתואר מנקודת מבטו של אדם שנפגע בתאונה, וזכרונו נפגע. בעמודים הראשונים, בהן מתוארות הזיותיו של המספר, לא נהניתי מן הסיפור. לקח יותר מדי זמן עד שהתמקד במשהו מובן, ולמען האמת שקלתי לנטוש אותו. אבל מרגע שהמספר עובר מן ההזיה למציאות, מבולבלת כלל שתהיה, הוא נוגע ללב יותר, ולטעמי קריא ומעניין יותר. את המספר מקיפות שלוש דמויות מרכזיות, אמו, אשתו ובתו, שאותן אינו מזהה, ורק מדברים שנאמרים סביבו הוא קולט מי הן. המספר מרגיש נוח דווקא עם זרים חברי צוות בית החולים, ואינו מרגיש נוח עם קרובותיו, מן הסתם בשל הציפיות שלהן ממנו, שישוב להיות האיש שהן מכירות.

לא אהבתי את הסיפור הרביעי, "כלב שמירה". דוד, גיבור הספר, סובל מחרדה משתקת מכלבים. לא עוזרים נסיונותיו לשכנע את עצמו להתעשת, אבל כדורי הרגעה עושים את העבודה ונוסכים בו אומץ. לטעמי, זהו סיפור שחוזר על עצמו ומתארך שלא לצורך.

מעניין לציין שבכל הסיפורים יש נוכחות הורית בולטת, והשפעתם של ההורים – לפעמים תומכת, לפעמים מסרסת – ניכרת ומשמעותית לאורך שנים ללא תלות בגיל.

בשורה התחתונה: קובץ מעניין

מנדלי

2016

"התיק של אלפסי" מתרחש בישראל בשנות ה-70, ומפגיש מספר דמויות המייצגות מרכיבים שונים בפסיפס הישראלי.

במרכז העלילה ניצבת גרטה וייסברוט. גרטה היא אלמנה ירושלמית מזדקנת, ילידת גרמניה, שנמלטה מציפורני הנאצים. בצעירותה חוותה אכזבה מרה, כשבן-זוגה הגרמני נטש אותה בשל יהדותה. לאחר ליל הבדולח נמלטה בחברת גבר יהודי, לו נישאה בנישואים פיקטיבים. במשך שנתיים היטלטלו השניים בדרכים עד שהצליחו לעלות לארץ, כאן נכלאו על ידי הבריטים. הוריה של גרטה התאבדו לאחר עזיבתה, והיא נושאת איתה כל השנים את משא האשמה, בנוסף לטראומות מאותן שנתיים קשות. צלקותיה של גרטה משבשות את הגיון מחשבותיה, והיא נעה על הגבול שבין צלילות להזיה, משוטטת בלילות, מחטטת בפחי אשפה, ועושה כל שביכולתה כדי להתחמק מעובדי הרווחה המבקשים להעבירה לבית אבות. בעבור משרד הרווחה גרטה היא "תיק", וכשהתיק מתגלגל לידיו של רפי אלפסי, עובד סוציאלי טירון, הוא הופך לפרויקט אישי, שלו אלפסי מקדיש את מרבית מחשבותיו.

אלפסי הוא בן למשפחה הרוסה, שחיה בצלו של אב אלכוהוליסט אלים. את מרבית שנות נעוריו עבר במשפחה אומנת בקיבוץ. אין לאלפסי אמון רב בעצמו, אבל יש בו חמלה רבה. מתוך החמלה הזו הוא מקדיש ימים כלילות כדי לנסות ליצור קשר עם גרטה. בו זמנית הוא עסוק בפרויקט הצלה נוסף, כשהוא אוסף אל חדרו צעירה חלושה, ככל הנראה אנורקטית, מעשה שיוביל לסיפור אהבה. בסיומו של הספר, בזכות לבו הרחב, יתהדק הקשר בין שתי המשפחות, המשפחה החדשה שיקים ומשפחתה המפוררת של גרטה.

הפיתוי ללהק את שתי הדמויות המרכזיות למשבצות סטראוטיפיות גדול, אך הספר אינו נופל למלכודת הזו. על רקע "תחרויות המסכנוּת" הפוקדות אותנו, הגישה הזו מרעננת. גרטה האירופאית מוצאת שפה משותפת עם אבו יוסוף, גבר ערבי אותו פגשה בשיטוטיה הליליים, ומכל העובדים הסוציאליים שטיפלו בענינה רק עם אלפסי קשרה שיחה. אלפסי, בן למשפחה מזרחית, מסרב להגרר אחר חבר למילואים, שנושא את דבר המקופחים כנגד הקיבוצניקים המתנשאים לכאורה.

לצד גרטה ואלפסי מוצגת דמותו של עלי מחמוד סעיד, גם הוא דמות מצולקת מטראומות עבר. סעיד הוא בן למשפחה ערבית שברחה לרמאללה במלחמת העצמאות, וביתה, שהוכרז רכוש נטוש, משמש כעת את משרד הרווחה, שם עובד אלפסי. סעיד, רדוף התמרמרות ותסכול, מתכנן להרוס את המבנה בבחינת "גם לי גם לך לא יהיה". את הביצוע הוא מפקיד בידיו של איש פת"ח, שבניגוד להנחיה לפוצץ את הבנין בשעות שלפני העבודה, מתכנן לגבות גם קורבנות בנפש. לתוצאות מזימתם של השניים תהיה השפעה מרחיקת לכת על גרטה ועל אלפסי.

חייהם של הגיבורים הראשיים משולבים באלה של דמויות משנה, כמה מהן משורטטות במפורט – כמו החנווני, אצלו עורכת גרטה קניות, אחרות רק בקווים אחדים – כמו בעלה המנוח של גרטה והוריו המאמצים של אלפסי. חלקן מתוארות באורח גרוטסקי שבא להלעיג עליהן – בעיקר אלימלך, המנהל הנפוח של לשכת הרווחה, ודוקטור הירש, הרופא בבית החולים בו גרטה מאושפזת.

הספר התנהל ברובו במישור הנפשי של גיבוריו, במקביל להתרחשויות על פני השטח. מכיוון שהדמויות ברובן מיוסרות ומתלבטות, נוצרת אוירה מעורפלת מעט, לעתים על סף ההזיה. הייתי שמחה להעמקה של כמה מן הדמויות השוליות, או לחילופין לצמצום נוכחותן בטקסט, מכיוון שהמעברים בין הנוגע ללב לנלעג קצת חורקים בעיני.

הספר מציג את כור ההיתוך הישראלי כמפגש של טראומות, והמסר העולה ממנו הוא של הקשבה למצוקות הזולת, ושל הושטת יד מעבר לפערים.

דוקוסטורי

2016

ג'יימס, בן למהגרים סינים, חש כל חייו בשוליים. כילד סיני יחיד בבית הספר, שהוריו עבדו בו בעבודות שרות, הוא היה יוצא דופן, מתבייש במשפחתו, רגיש להערות על עיניו המלוכסנות. כתוצאה מילדותו נראה לו שהדבר החשוב ביותר הוא להשתלב. מרילין, בת לאב שנטש ולאם שהשתדלה לגדל אותה במסורת האשה המושלמת, כלומר יודעת לבשל, לתפור, לגדל משפחה, שאפה לחרוג מן המסגרת המגבילה ולהיות רופאה. למרות התחלה מבטיחה כסטודנטית מצטיינת, אשה יחידה בין גברים, תכניותיה השתבשו כשנכנסה להריון. כתוצאה מילדותה נראה לה שהדבר החשוב ביותר הוא להתבלט. את כל שאיפותיהם ותקוותיהם העמיסו השניים על כתפיה של בתם לידיה, כשהם מזניחים את בנם הבכור ניית, תלמיד מצטיין ששואף לעסוק בחקר החלל, ואת בתם הצעירה האנה, שבעבור משפחתה היא כמעט שקופה. לידיה, שנתקפה חרדת נטישה לאחר שאמה הסתלקה מן הבית למשך מספר חודשים מבלי לומר מילה, נדרה לעשות כל שביכולתה כדי להחזיק את אמה בבית, ולשם כך היתה מוכנה להכנע לכל שאיפותיה, גם אם לא עלו בקנה אחד עם רצונותיה שלה.

ג'יימס ומרילין הם הורים גרועים. נקודה. הסופרת עוסקת עוד ועוד בילדותם הלא מאושרת, ובקשיי חייהם כמשפחה חריגה (באמריקה של שנות השבעים זוג מעורב לא היה מקובל, למעשה רק ב-1967 הורה בית המשפט העליון בארה"ב לבטל את החוקים שאסרו על נישואי תערובת). היא כותבת: הכל מתחיל באמהות ואבות. בגלל אמא ואבא של לידיה, בגלל אמהותיהם ואבותיהם של אימא ואבא שלה, אבל לתפיסתי אין בכל אלה כדי להצדיק את האנוכיות בה הם מתנהלים כלפי ילדיהם, את העיוורון המוחלט שלהם לצרכיהם ולרצונותיהם. האחריות ההורית גוברת, חייבת לגבור, על מטענים שהורים נושאים כנגד הוריהם שלהם. לידיה, הסובלת מעומס ציפיות – תהיי רופאה, תהיי חברותית – ומעודף תשומת לב (תשומת לב מגיעה עם ציפיות שצונחות עליך כמו שלג, ושוקעות עליך ומוחצות אותך תחת כובד משקלן), אינה הקורבן היחיד. אצל ניית והאנה הסבל הפוך – תחושה של דחיה ושל חוסר ערך – ואינו פחות כואב. בין לידיה וניית מתקיים קשר קרוב רוב הזמן, אך אין בו כדי לפצות על הנזקים שגורמים הוריהם. אחרי מותה של לידיה – שבו נפתח הספר – מוסיפים ג'יימס ומרילין להתנהל כאילו הם יחידים באסונם, בעוד ילדיהם, ששכלו אחות, אינם זוכים לתשומת לב, לחיבוק, לנחמה.

המסר של הספר טריוויאלי אך חשוב: הורות היא תפקיד רב אחריות. לא התרשמתי במיוחד מהביצוע הספרותי. חציו הראשון של הספר די נמרח לי, ורק שם התחיל לצבור תאוצה ועומק, כשקטעי העלילה התחברו זה לזה, ומה שהתרחש בתוך בית המשפחה הפך נהיר. מצד שני, יכול להיות שאני מבלבלת בין התיעוב שאני חשה כלפי ג'יימס ומרילין לבין תחושותי כלפי היצירה הספרותית.

Everything I Never Told You – Celeste Ng

תמיר // סנדיק

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

"התנ"ך של אמא" מספר על משפחה בישראל של שנות ה-60 ואילך. האב ניצול שואה רדוף פחדים, האם רקדנית לשעבר, נאבקת על שלמות משפחתה, הכוללת גם בת – המספרת – ובן. התנ"ך המוזכר בשם הספר הוא מערכת הקודים והאמונות והעקרונות של האם, שכמו כל משפחתה היא אתאיסטית וקומוניסטית. קו העלילה העיקרי בסיפור הוא החיפוש המקוטע אחרי הבן, חיים, שבגיל צעיר ירד מהפסים, התקרב לדת והתרחק מביתו, ואחותו לומדת לדעת כי גם בעולמו החדש בחוגים החרדיים הוא נחשב למשוגענע. המתעניינים ברכילות שמאחורי הקלעים יוכלו ללמוד על הקוים הביוגרפים שנשזרו בעלילה באמצעות הראיון שבקישור.

בנוסף לסיפורו של חיים, ושל חיפושיה של אחותו נעמי אחריו, הסופרת מתיחסת לארועים רבים בקורות המשפחה, בין השאר לרומן עם צעיר ערבי, לנישואיה הקורסים, להיסטוריה הזוגית של הוריה, ועוד. בנוסף היא מפנה מקום לסיפורים שוליים שמשתלבים בחייה, כמו הרומן של חברתה הנשואה עם גבר נשוי, סיפורה של המורה לפסנתר, דמויות מימי בית הספר, עבודתה כמעצבת וילונות, ועוד ועוד. העוד ועוד הזה הוא החולשה של הספר. לא יכולתי שלא לחשוב על הקטע הבא מתוך "מר מ' היקר" שקראתי לאחרונה, ובו שאלה ותשובה מתוך ראיון עם הסופר גיבור הספר:

אבל גם במציאות אנחנו מתמודדים עם כמה קווי עלילה. למה סופרים תמיד כל כך פוחדים מזה?

כי מרומן אתה דורש בכל זאת צורה מסוימת של סדר, של מציאות יותר קומפקטית וברורה. המציאות האמיתית לא מתחשבת בקומפקטיות הזאת. הסופר צריך להקטין את המציאות הזאת.

האם כל סיפורי המשנה השוליים כרוכים בחייה של נעמי? כן. האם הם מתקשרים איכשהו לעלילה המרכזית? ברובם כן. האם הם הכרחיים לעלילה? לא בפירוט שכזה. נכון, המציאות  מורכבת ממאות התרשמויות בו זמנית. נכון, בכל רגע מתרחשים ארועים רבים שסופם להשפיע עלינו. לא נכון לנסות לדחוס את כולם לספר. צריך להתמקד בקו עלילה מרכזי אחד, אולי בשניים, ולקצץ בשוליים. הריבוי והפיזור פשוט מייגעים.

כנראה בגלל הפרטים הצדדיים המרובים, לקח יותר מדי זמן עד שהתבהרה תמונת היחסים בבית. האם אפשר להאמין שחיים התנתק מהמשפחה כי לקחו ממנו את הכלב, או כי אביו היכה אותו אחרי שהרס את שולחן הסדר? ההסבר העמוק יותר מגיע רק בעמוד 115, הרבה אחרי שהקורא הבלתי סבלני מתיאש. כך אומרת האם (השגיאות המכוונות במקור): "אני היבנתי שאבא היה מפחד להרזיק אותו על הידיים, אפילו לגעת בו, אולי מרוב פחד שחיים יפול ממנו ויעזוב אותו כמו עקיבא [אחיו של האב שמת בתקופת מלחמת העולם], ואולי כל הזמן כעס עליו בגלל זה, לא יודעת, ככה התחלתי לחשוב פתאם… בשביל חיים לא היה לו כוח".

בנוסף לעודף הפרטים, גם הסגנון מבלבל. כשהסופרת כותבת בפשטות, הסגנון ברור וזורם. הבעיה היא בפרצי יצירתיות ופיוטיות בלתי נחוצים: "זלגו אל תוך ראשי, ומשם אל ארובות עיני, תמונות", "פוערת את 'שער למתחיל'", ועוד צירופים שכאלה, נראו לי מודבקים לטקסט במלאכותיות. שמחתי להווכח שבערך אחרי כשליש מהספר הם הפכו נדירים יותר.  

התחברתי לספר בתמונות מחיי היומיום, שלמרות הרקע השונה, מוכרות לי מילדותי: הבגדים שתופרים בבית, הריקודים הסלוניים, שיעורי הפסנתר, דירה בבית משותף, שתיקת השואה, חרדת המלחמה. הזדהיתי גם עם כיסופיה של האם אל הבן האובד, עם תקוותה שגם אם הוא רחוק ממנו טוב לו בחיים שבחר. התרשמתי מהיכולת של הסופרת ליצור דמויות רב מימדיות, לתאר רגשות באופן משכנע באמצעות תיאורים מינימליסטים שבהם מחוות קטנות חושפות מעמקים רגשיים.

כתוצאה מכל אלה "התנ"ך של אמא" הוא בעיני ספר עם פוטנציאל ממומש חלקית.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2016

ג'רי פיגאן היה בן עשרים כשנדרש לרצוח אדם בשרות IRA, הצבא האירי הרפובליקני. שש שנים ואחת-עשרה רציחות אחר-כך הוא נידון למאסר, ושוחרר אחרי כשתים-עשרה שנים אל צפון אירלנד אחרת. הסכם "יום שישי הטוב", הידוע גם כ"הסכם בלפסט", נחתם באפריל 1998, ונועד לשים קץ לסכסוך הדמים רב השנים. מפעיליו של פיגאן לשעבר, לאות אסירות תודה וכדי לקנות את שתיקתו ואת שיתוף הפעולה שלו בהווה, משלמים לו משכורת עבור עבודה פיקטיבית, ולכאורה הוא פנוי לפתוח בחיים חדשים. אבל פינאן נרדף על ידי רוחותיהם של שנים-עשר האנשים שרצח (מעניין לציין ששמו של הספר במקור הבריטי הוא The Twelve, והשם שנבחר בעברית הוא כשמו של הספר בהוצאה האמריקאית). הם רודפים אותו בחלומותיו, ועוקבים אחריו בעודו ער, מפצירים בו לנקום במי ששלחו אותו לרצוח אותם. כל רצח שפינאן מבצע מסלק את הרוחות שבשמן נקם, והוא נחוש להמשיך במסע ההרג עד שימצא שלווה לנפשו.

צפון אירלנד, על פי הספר, היא מקום שסוע ומושחת. נראה שאי אפשר באמת לצאת ממצב של איבה ושנאה, כשבקלחת בוחשים אנשים המונעים מתאוות בצע ומתאוות כבוד, אנשים שמשגשגים בסביבה של שנאה ופחד. לאנשים רבים יש סיבה לערער את היציבות שהושגה בהסכם, בין אם אלה מנהיגים שיכורי כוח, ובין אם בריונים להשכיר שאלימות היא הדרך היחידה שהם מכירים. הנה לדוגמא תגובתו של אחד הבריונים, שתול ומלשין, לרעיון לחדול מפעילות:

הוא לא הצליח לדמיין את עצמו פורש. כשעצם את עיניו ודמיין את עצמו עוזב את החיים הללו, הוא הרגיש כאילו הוא פוסע אל התהום. צלילה עמוקה אל האין […]. כולם אמרו שזה לעולם לא ייגמר. הפילוגים והשנאה היו מושרשים עמוק מדי […]. הפוליטיקאים היו עסוקים מדי בהתחנפות לגזענות של בוחריהם מכדי לפתור את הבעיות, והמיליציות הרוויחו יותר מדי כסף מכדי לשקול דרך אחרת. אבל למרות כל אותם מכשולים בלתי עבירים לכאורה, נדמה שהם סוף-סוף הצליחו […]. אחרי שמונים ומשהו שנים זכתה סוף-סוף המדינה הזעירה בעתיד. אבל לקמפבל לא היה עתיד.

בשל ההבלחות של הרהורים בנושא היחלצות ממעגל של אלימות ושל שנאה, ממערבולת של אימה שבבסיסה מלחמות דת, חשבתי בשלב כלשהו שיש בספר יותר ממתח לשמו. אבל ההבלחות הללו די בטלות בשישים במכלול העלילה. בסופו של דבר זהו ספר מתח שבלוני, עם רוצח מיוסר, שמתקשה מצד אחד לחיות עם אשמתו, ומטיל מצד שני את האשמה כולה על שולחיו. רוצח שקורבנותיו סולחים לו אחרי שהוא מסכן את חייו כדי להציל אשה וילדה שנפלו לציפורני מעסיקיו לשעבר. למרות מאמציו של הסופר לחבב עלינו את גיבורו, לא הצלחתי למצוא ולו שמץ של צידוק להרואיות שבכפרה על רצח באמצעות רצח. האלימות הולכת וגוברת, ומגיעה לשיאים שאינם באמת נחוצים לעלילה, וניכר שלקראת הסוף אזל כוח דמיונו של הסופר. בשורה התחתונה: ספרים רבים כמוהו כבר נכתבו, ואין בו מקוריות שתבליט אותו בתוך הסוגה.

לספר מצורפת אחרית דבר מעניינת מאת ד"ר גיא ביינר, ובה הרקע ההיסטורי לספר. אני ממליצה לקרוא אותה כפרולוג ולא כאפילוג כדי להבין טוב יותר מונחים וארועים המשובצים בספר.

The Ghosts of Belfast (The Twelve) – Stuart Neville

תמיר // סנדיק

2016 (2009)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

עלילת "הצרה עם עזים וכבשים" מתרחשת בעיר אנגלית קטנה בקיץ 1976. באחת משדרות העיר, בבתים חד קומתיים, מתגוררות מספר משפחות, כל אחת ויחודה, כל אחת וסודותיה. השכנים בוחשים אלה בחיי אלה, ומאוחדים – כך נראה על פני השטח – רק בשנאתם כלפי הדייר בבית מספר אחת-עשרה. במהלך רובו של הספר העלילה מסופרת מפיה של גרייס בת העשר, שבעקבות היעלמות אחת השכנות יוצאת עם חברתה טילי לחפש את אלוהים בתקווה שישיב דברים על תיקונם. את העלילה משלימה הסופרת כמספרת יודעת-כל, והיא חושפת בהדרגה את מה שמתחת לפני השטח, תוך שהיא מדווחת על שהתרחש באותו מקום עם אותם אנשים תשע שנים קודם לכן.

יש בספר מכל טוב: התבגרות, אמונה, עדריות, שנאת השונה, פשע, יחסים בתוך המשפחה, חברות, סודות, גזענות, אשה נבגדת, אלמן מיוסר, אנאלפבית, אם שתלטנית, ילדה חולנית ועוד. ג'ואנה קאנון רקחה מיקרו-קוסמוס שיכול לייצג חברה גדולה יותר. הספר שזור הומור – המחנה הזמני שהוקם סביב פתח הניקוז מצחיק במיוחד – הדמויות ברובן מאופינות היטב, והסגנון קריא.

הצרה עם הספר, מבחינתי, היא שהוא נקרא יותר כקומדית מצבים דרמטית ופחות כספר. כמו בסדרת טלויזיה אינסופית נחשפות מדי פעם פיסות מידע חלקיות, שנועדו לגרות את הסקרנות כדי להבטיח את המשך הצפיה. התוצאה היא ספר ארוך מדי, נודניקי מדי, ובסיכומו של דבר לא מותח כפי שהוא אמור להיות. בערך באמצע הספר כבר לא היה אכפת לי מהתינוקת שנחטפה, ובכל פעם ששוב הוזכרה מגבת מטבח חשתי דחף לסגור ולפרוש. שפע הביקורות החיוביות גרם לי להמשיך לקרוא עד הדף האחרון, אבל לצערי אני לא יכולה להצטרף למשבחים. "הצרה עם עזים וכבשים" אינו ספר רע, אבל בעיני הוא חביב בלבד וזניח.

The Trouble with Goats and Sheep – Joanna Cannon

תמיר // סנדיק

2016 (2016)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

עלילת "קרבן אמצע החורף" מתרחשת בעיצומו של החורף השבדי הקפוא באזור העיר לינשפינג, כמאתים ק"מ דרומית-מערבית לשטוקהולם. גופה עירומה ומרוטשת של גבר שמן מתגלה תלויה על עץ מחוץ לעיר, וצוות אנשי משטרה מופקד על חקירת הרצח. מכיוון שהקרבן היה תמהוני שסבל מהצקות יומיומיות, מוביל אחד מקווי החקירה אל הבריונים שהציקו לו. קו חקירה אחר מתמקד באוהדי הפולקלור הנורדי, המקיימים כמה טקסים עתיקים, מכיוון שהסיטואציה והעיתוי מעלים על הדעת טקס שבו הועלו קורבנות אדם (ומכאן שמו של הספר). תוך כדי חקירה מתבררת ההיסטוריה האלימה של משפחתו של הקרבן, וגם כיוון זה נחקר.

הדמות המרכזית בספר היא מלין פורס, חוקרת משטרה, אם חד-הורית לבת-עשרה. לצדה עובדים חוקרים נוספים, כל אחד עם "תיק" משלו: בת-זוג משותקת, בריאות לקויה, בן למשפחת מהגרים ועוד. הספר מנסה להכיל את חיי כל אחד מהם, יחד עם סיפור החקירה ועם סיפוריהם של הנחקרים. שבדיה שבספר – בדומה לזו שבספרי מתח אחרים מבית היוצר השבדי – היא מקום קודר ואומלל, מקום של ניכור, של פערים חברתיים, של עוני רב, של אלכוהול ושל אלימות, שונה מאוד מתדמית מדינת הרווחה. הספר נוגע בין השאר בבעית המהגרים, בעיקר בהיבט של קליטתם הלא מוצלחת. דומה ששבדיה אפשרה להם להגיע למדינה, אך לא נתנה את הדעת על שילוב מוצלח שלהם ברקמת החיים של תושביה. יש לזכור שהספר נכתב לפני כתשע שנים, הרבה לפני ששאלת המהגרים הפכה קריטית, אולי משום כך הנושא הזה זוכה לטיפול שולי למדי, ואולי הבעיות האחרות שהסופר מעלה קשות יותר.

הנושא המרכזי בספר, בעיני, הוא הורות. מבלי להכנס לפרטים שיחשפו את הסודות שבספר, הורות גרועה היא מרכיב מרכזי בחקירה, ומניע עיקרי של העלילה. ההורים השבדים, על פי הספר, דווקא הנורמטיבים שבהם, עומדים חסרי אונים מול ילדיהם, בלתי מסוגלים לשרטט גבולות ולפקח. הוריהם של הבריונים שהציקו לקרבן מזמן ויתרו על האפשרות להבין את ילדיהם או להשפיע עליהם. מלין החוקרת אינה מצליחה להחליט איך להתנהל מול בתה, ודי מוותרת על מעמדה כאם, לא מסוגלת לומר לא. אחד השוטרים בצוותה מרים ידים בעייפות כבר כשהוא מתמודד מול תינוקו שמסרב לאכול… האם היחידה ששומרת על עמדה של שליטה מול ילדיה היא זקנה מטורפת ונקמנית. אין בספר יצוג למשפחות מאוזנות, אולי במתכוון.

סגנונו של הספר מעצבן למדי. יותר מדי חלקי משפטים קצרים, יותר מדי קפיצות מחשבתיות, מעין זרם תודעה למתחילים. לסגנון הזה יש הצדקה, בעיני, כשהוא נועד ליצור אוירת לחץ, לנסוך מעט היסטריה. לדוגמא, כשמדובר בגופה:

גבר עירום על עץ. תלוי.

ברכה עבור מי שצריך לדאוג למלא ולמכור עמודים של עתון.

אבל גם משהו נוסף.

העיר תתעורר. אין ספק.

אבל למה לנקוט באותה לשון בדיוק בתיאור שגרתי של השקיית עציצים בבית הוריה של מלין?

והיא חוזרת.

כד המים בידה.

עציץ אחר עציץ. בשיטתיות שהיתה זוכה להערכתו של אבא, מנהל העבודה.

והאם ההתלבטות אם להיענות להזמנה לארוחה אצל הוריו של החבר של בתה ראויה לאותה פניקה?

"את יכולה הערב? הם רוצים הערב".

רופאים מכובדים.

הם רוצים.

באותו ערב.

הם לא יודעים שגם לאחרים יש לוח זמנים מלא?

לקח לי יותר ממאה עמודים לפני שהתרגלתי לסגנון, ואחר-כך הצלחתי רוב הזמן להתעלם ממנו. התיאור של חקירת המשטרה מעניין ומשכנע, ולמרות הביקורת של התנהלותן של כמה מהדמויות, אפשר להקשר אליהן. ההתרה די צפויה, והבחירה של הסופר להשאיר תעלומת משנה בלתי פתורה קצת מאכזבת, אבל ככה זה בחיים, לא הכל פתיר.

למרות המגרעות, זהו ספר מתח קצבי, קריא, טוב לסוגו.

Midvinterblod – Mons Kallentoft

ידיעות ספרים

2013 (2007)

תרגום משבדית: רות שפירא