קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

הספר "חומר החיים" מורכב מקטעים שכתב יצחק לבני לאורך שנים:

החיים עצמם, חומר החיים, והמוות שהוא חלק מהם – אלה גיבורי הספר, אם יש לו גיבור או גיבורים.

הוא נכתב במשך שנים רבות – שלושים שנה, כבר יותר? – ובשלב כלשהו ידעתי שכתיבתו אולי לא תגמר בחיי. וגם אם רציתי לגמור אותו בסוף, ורציתי, הוא לא נכתב כאילו ייגמר […]

ובעצם לא רציתי שיהיה פרק אחרון. כמו שאני לא רוצה שהחיים ייגמרו. כי אין סגירה, התעגלות אל הסוף. הכל מקוטע וחלקי ואנחנו מתים, כן, ופחות מחצי תאוותנו בידנו.

מכיוון, שכאמור, מן הסתם כתיבתו של "חומר החיים" לא תסתיים, יוצא לאור הספר החלקי הזה, המורכב מעשרים ותשעה מן הקטעים. חלקם כבר ראו אור בעבר במדורי ספרות בעתונות. בכל פרקי הספר נמצא תערובת של היומיומי עם מבט מעמיק ברבדי הרבדים שתחתם: לפעמים הדברים הפליגו לספירות גבוהות מדי בעיני, ולפעמים הבחירה להתמקד בארוע מסוים נראתה לי מוזרה. הקריאה המהירה שלי, כך חשתי, היתה במקרה הזה בעוכרי. כשנאלצתי לקרוא לאט יחסית, כדי להקליד ציטוט שארצה להציג בסקירה, מצאתי בטקסט יותר מכפי שמצאתי בקריאה רגילה. לא נראה לי שאקרא את הספר שוב כדי לראות אם החמצתי דבר מה, כי בשורה התחתונה אני לא חובבת של הסוגה הזו, אבל אין ספק שציפייתו של לבני מקוראיו יש לה הצדקה:

ועוד זה: הייתי רוצה, נאמר, שהספר ייקרא בקצב בו נכתב. מילה מילה. משפט משפט. כמו שניסיתי לתפוס, וכך יוכל אולי גם מי שיקרא לתפוס, להחזיק, תוך כדי מהלך החיים עצמו, את החיים הנוזליים, הנשפכים מבין האצבעות.

קטע מספר 19, "כמעט לא, אבל כן", די מייצג בעיני את הספר ואת מה שחשתי כלפיו. רוב הקטע הקצר הזה מוקדש לתיאור עליה במעלית של הסופר ושל בנו הפעוט. מה שאצל כל אחד אחר היה נשמע כתיאור משועשע, אפילו קסום מעט, של אב הצופה בבנו, לובש אצל לבני נימה אפלה, אפילו מאיימת. ואם זה לא לגמרי ברור מתוך התיאור, הנה כך הוא מסתיים:

עד כאן הסיפור. ואני יכול להניח אותו כאן, כסיפור על נעימוּת ועל ילד.  אבל מבחינת רצף הדברים, יש לציין שכאשר שמעתי אותו, ובעוד אנחנו עולים במעלית ואני משקיף עליו ממרומי, כבר נתתי לדבריו משמעות. כלומר, חשתי מכה קטנה של נזיפה. מבוכה. כמו נאמר לי משהו עקרוני ומבייש על עצמי וכבר הייתי מרוכז בו ברוגזה, נבהל, מהפך בדברים. קורא את עצמי לסדר, מחליט החלטה תקיפה.

כושר התיאור של לבני מרשים, והוא מיטיב להתבונן בפרטים ולהעלות אותם חיים ומציאותיים לחלוטין על הנייר. למען האמת, בשל התיאור החי שלו, באחד הקטעים ממש עלתה באפי צחנה, שאילצה אותי לדלג לקטע הבא. אולי משום שפרשתי הרבה לפני שהקטע הסתיים, לא הצלחתי להבין למה מצא לנכון לתאר שלשול שפקד את אביו. ללבני ולמביניו הפתרונים.

נקשרתי לספר בקטעים שבהם מצאתי אזכורים לחוויות שחוויתי או לתפיסות קרובות לשלי. לדוגמא, הפיסקה הבאה, שבה הוא מתייחס לעליה של הוריו ארצה. בעיני, כל התופעה הזו של אלפי יהודים שעקרו מביתם ומחייהם – מבחירה – ופתחו בחיים שונים לגמרי בארץ ישראל הקשה, שהיתה באמת ארץ אוכלת יושביה, היא לא פחות ממדהימה:

אני זורק חצי מבט יגע, בעיניים מורגלות, אל הציון שאילנה ממרקת, שחרוט בו, חוץ מהשם והתאריכים וכו': עלה לארץ ב-1935. זה אני שביקשתי להוסיף את השורה, כי זה הישג מדהים, עצום, הדבר הכי חשוב שהוא עשה בחיים, ההחלטה הזאת שלהם (גם של אמא), שהוא ואמא גם ביצעו אותה. אלה לא היו אצלו רק דיבורים ותכניות. הוא ממש קם ועלה, עם אמא ואיתי, וככה לא מתנו בשואה.

לספר מצורפת אחרית דבר מאירת עיניים מאת אלאונורה לב.

בשורה התחתונה: כתוב בכשרון, ואינו מתמסר בקלות.

נ.ב. ספרים

2015

אבינעם שירן, קרדיולוג, צנחן במילואים, חובב תעופה וטיולים, מתאר באחר-עשר מתוך שנים-עשר הסיפורים בספר חוויות מתחומים אלה. קל לחבב את הסיפורים, שלקוחים אמנם מחייו (מציאות משולבת בבדיון, על פי הטקסט שעל הכריכה), אך מתארים אירועים שכל אחד מאתנו חווה, אם באופן אישי, ואם באמצעות מהדורות החדשות: לא לכל אחד מזדמן להנחית מטוס שטייסיו חלו, אבל רבים מריצים בראש קטעים מ"תעופה בחקירה" לפני ההמראה; לעתים קרובות מדי מזדמן לנו להזדעזע בשל תינוק שנשכח באוטו; האוליגרכים מתמיהים, ואולי מפחידים אותנו; אנחנו חולמים על תרופה לסרטן; פעילות המוסד מסקרנת אותנו. אלה ועוד הם החומרים מהם מורכבים הסיפורים.

כמה מן הסיפורים נהניתי לקרוא, כמה פחות. החייזר והקטעים המיסטיים (יהודיים ופאגאנים) לא דברו אלי בכלל. אבל בסך הכל הקריאה היתה מהנה, בעיקר בשל הסגנון השוטף שבו נכתבו, ובשל ההומור המשעשע של הכותב. אני לא יודעת מה אזכור מהם בעוד זמן מה, אבל המכלול חביב.

הסיפור האחרון, "ראיית לילה", שונה מהאחרים, ואותו לבטח אזכור. אבינעם שירן איבד את בנו דניאל במלחמת לבנון השניה, ובסיפור הוא מתאר את הדקות האחרונות בחייו של הבן. הסגנון בסיפור הזה ענייני לכאורה, אבל תחת הענייניות הזו מצוי כאב גדול. נקודת הראות המיוחדת המתוארת כאן מביאה את דניאל קרוב אל הקורא, והמשפט הסוגר את הסיפור – "רק את דניאל לא ראיתי" – צורב.

הסיפור הראשון

עולם חדש

2016

רוזמרי, המספרת את הספר בגוף ראשון, מתחילה מהאמצע. השנה 1996, רוזמרי היא תלמידת קולג', לחייה נכנסת הרלו, בחורה מוחצנת ופרועה, ואחיה לואל חוזר לחייה אחרי העדרות של עשור. מתוך הפטפטת הלהגנית שלה הולכים ונחשפים סודות משפחתיים. פעם היתה זו משפחה של זוג הורים ושלושה ילדים, שאחד מהם כאמור עזב, ועל האחרת, פֶרן, לא מדברים. הגילוי המהותי אודות פרן מגיע בסביבות עמוד 80, כשרוזמרי מתחילה את סיפורה מהתחלה. אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לגילוי הזה, אבל אם אתם מעדיפים להמנע מספוילרים אגיע כבר עכשו לשורה התחתונה: ספר נוגע ללב אך מפוספס.

ועכשו לספוילר: פרן היא שימפנזה. אביה המדען של רוזמרי צירף אותה למשפחה כשהיתה בת שלושה חודשים, חודש אחרי לידתה של רוזמרי. שתי התינוקות גדלו יחד כאחיות, תחת עינם הצופיה של הסטודנטים שעסקו במחקר התנהגותי של השתיים. כשהיתה רוזמרי בת חמש, נשלחה בלי הסבר אל סבה וסבתה למשך מספר שבועות. כשהוחזרה הביתה גילתה שהמשפחה עזבה את החווה בה התגוררה, פרן נעלמה ויחד איתה גם הסטודנטים. המפנה הזה בקורות המשפחה השאיר חותם כבד על כולם: האם שקעה בדכאון והפסיקה לתפקד במשך תקופה ארוכה, האב שקע בעבודה ובאלכוהול, לואל שקע במרירות, ובילה את מרבית זמנו מחוץ לבית עד שנטש כליל, ורוזמרי הקטנה שקעה בבלבול שלא הרפה ממנה גם בבגרותה.

זה אמור להיות ספר שמפנה את תשומת הלב למצוקת בעלי החיים, המשמשים למטרות מחקר. עיקר הזעם מופנה אל התנאים במעבדות, ואל הניסויים בחקר מחלות. הבעיה בעיני היא בחוסר מיקוד, בטיפול הסלחני בכמה נושאי משנה, ובאי נקיטת עמדה חד משמעית. הנה מספר דוגמאות:

• נושא מרכזי מאוד בעיני הוא הטיפול בנקודת השבר של המשפחה, לא ההיעלמות עצמה, לא מעבר הדירה, אלא העובדה שכל אלה נחתו על הילדה בלי הכנה. אין בספר אמירה משמעותית על ההורות במירעה הזו. ובכלל, אין התיחסות ביקורתית לעצם הרעיון לגדל ילדה כמושא מחקר, תוך השוואת תנאי חייה לאלה של שימפנזה (כך, לדוגמא, רוזמרי לא הלכה לגן כי פרן לא יכלה ללכת).
• אין התיחסות לעצם העיוות שבהחזקת שימפנזה בדירת בני אדם, תוך האנשתה באמצעים כמו לבישת בגדים ועשית צרכים בסיר.
• ניסויים בבעלי חיים, כן או לא? אין בספר אמירה ברורה בנושא. מצד אחד הניסויים מזעזעים, מצד שני רוזמרי כותבת שהיא אסירת תודה למכוני המחקר על תרופות למחלות קשות.

בעיה נוספת בעיני היא סגנונו של הספר, בעיקר של חלקו הראשון. הסגנון הפמיליארי והלהגני נראה לי כמו רשומת בלוג שהתארכה יתר על המידה, ואילו לא תכננתי לכתוב סקירה הייתי נוטשת. הרמזים על סוד משפחתי טבעו במלל, ולא עוררו ענין. בהמשך הסגנון מתמתן, והתוכן הופך מעניין יותר, אבל הדרך לשם מייגעת.

אהבתי את הטיפול של הסופרת בזיכרונות: מה באמת יכולה רוזמרי לזכור מגיל חמש? מה המציאה? מה פירשה על סמך זכרונם של אחרים? מה בהווה מציף זכרונות נשכחים ועד כמה ניתן לסמוך עליהם?

אם מתעלמים מהליקויים, זהו ספר נוגע ללב, לוחץ היטב על בלוטות הדמעות, ומעורר מחשבה אודות יחסינו עם בעלי החיים.

We are All Completely Beside Ourselves – Karen Joy Fowler

כנרת זמורה ביתן

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אביגיל בורשטיין

"היום האחרון של פורים" מספר את סיפור עליתו לארץ וקליטתו כאן של יוסי, ילד שעלה מאתיופיה עם הוריו ועם אחיו ואחותו. הסיפור מוגש לקורא כנובלה גראפית, והוא יצירה משותפת של יוסי ואסה, שעל התנסויותיו מבוסס הספר, ושל אשתו ירדן ואסה ש"תרגמה" את הסיפור לתמונות.

הטקסט בספר הוא בגדר מועט המכיל את המרובה. יש בו התיחסות לילדות באתיופיה, למסע הרגלי המפרך לסודן, מסע בו איבד הילד את סבתו, ולקשיי הקליטה בארץ, הן מבחינה חברתית והן מבחינה כלכלית. המספר מתייחס לכל אחד מבני המשפחה, ולשינוי המהותי שחל ביחסי הכוחות בתוכה, שינוי שנובע בעיקרו מקליטת השפה וכתוצאה מכך מן היכולת להתערות: האח דסה, שהורחק לפנימיה דתית, הפך לראשון בדירוג, על פי הגדרת אחיו, ואילו האב, שאת העברית שלו יוסי משווה לג'יבריש, צנח למקום האחרון, בעוד באתיופיה הוא היה הראשון ללא עוררין. יוסי עצמו, תלמיד בבית ספר, מועד על אי-הבנות חדשות לבקרים, ואין לו את הפריבילגיה של אמו ושל אחותו להשאר בבית.

הבחירה להעביר את הסיפור כקומיקס משתלבת יפה עם מוטיב חוזר בעלילה – תשוקתו להתחפש בפורים לנינג'ה.

אני לא בטוחה מיהו קהל היעד של הספר. מצד אחד הוא דיבר אלי, והצליח להעביר את חוויות הילד והמשפחה, אבל מצד שני חסר לי העומק שספר פרוזה יכול להעניק. נתתי את הספר לילד כבן 12, והוא לא התלהב, אבל אני בכל זאת חושבת שהוא כן מתאים לנוער, אולי בקריאה מונחית במסגרת כיתה או קבוצה, שתאפשר להציף את חווית היות חדש וזר.

כנרת זמורה ביתן

2015

קריאת "פלפל חריף בשני גרוש" כמוה כישיבה בצוותא עם מנחם משגב והאזנה לסיפורי ילדותו. בדומה לצפיה ב"פסטיבל מספרי הסיפורים", המאזין אינו מצפה לחוויה ספרותית, אלא לחוויה סיפורית-שיתופית. המספר אינו חייב להיות סופר ולהשתמש בשפה ספרותית גבוהה – הוא צריך לדעת להעביר סיפור, לעניין, לא לגמגם, להביא את המאזין אל תוך עולמו. הספר שלפנינו הוא כזה: הלשון נעה בין עממית לנאה, רצופה שגיאות תחביריות הנובעות מן האופי הדיבורי של הספר, שגיאות שלא היו נסלחות בספר מסוג אחר, אבל בספר שהוא כעין שיחה מונולוגית בעיקרה, הסגנון הפשוט יוצר, כאמור, חווית ישיבה בצוותא (אם כי עדיין יש לי העדפה חד-משמעית לשפה תקנית).

רוב זכרונותיו של הכותב אינם דרמטיים. עברה עליו ילדות שלווה ביפו, עם חוויות מסוג שרוב הילדים של אותן שנים חוו. היה לי קל להתחבר לסיפורים מכמה סיבות: ילדותי עברה עלי לא רחוק משם, בתל-אביב, אמנם בערך עשור מאוחר יותר, אבל אופי הילדות – המשחקים, החברה, הערכים – היה די דומה. בנוסף, בכמה היבטים עברנו מסלולים דומים, ויכולתי למצוא את עצמי בתוך הספר. אבל יותר מכל נגע לליבי סיפור המסגרת – האב המספר על ילדותו לבנותיו, כדי להסיח את דעתן מן הטילים הנופלים בקרבתן בתקופת מלחמת המפרץ. מכל המלחמות שעברתי בארץ, כילדה, כנערה וכאשה צעירה, זו היתה המלחמה שהפחידה אותי ביותר, הראשונה שחוויתי כאם.

האם די בזכרונות ילדות שאינם יוצאי דופן על מנת ליצור ספר שידבר אל הקהל שמעבר לחוג המשפחה והחברים? אני לא בטוחה. אבל מנחם משגב נקט שני צעדים חכמים. גם החיבור לחייו כבוגר וכאב, שהזכרתי קודם, וגם שילוב סיפורה של דודתו האבודה, שעלתה לארץ כחלוצה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, ומסיבות שאחותה – אמו של הכותב – נמנעה מלדבר עליהן נותק איתה הקשר. הצירוף של סיפורי הילדות עם תעלומת הדודה וההשקה ביניהם, מעניקים לספר את המימד הנוסף של המתח העלילתי עד לשיא המרגש.

בספר משובצות תמונות מאלבומי המשפחה, ומעצימות את התחושה שהקורא מוזמן אל עולמו של הכותב.

אלרום

2015

"באין לי מולדת" הוא סיפור בדוי על רקע מציאות אמיתית עד כאב. המספרת, אסתר וידל, אשה צרפתית צעירה, מתארת את חייה כיהודיה בצרפת ההולכת והופכת אנטישמית. הוריה של אסתר נמלטו ממרוקו בעקבות פוגרום, ונטמעו היטב בצרפת, כמו יהודים רבים אחרים, אך בעשור האחרון חל שינוי. החל מחטיפתו ורציחתו של אילן חלימי ב-2006, דרך רצח ילדי בית הספר היהודי בטולוז ב-2012 והרצח במעדניה הכשרה בתחילת שנה זו, ועד לאינספור תקריות אנטישמיות – חיי היהודים בצרפת מעוררים אצל אסתר את השאלה מתי יגיע הרגע להסתלק משם.

הסופרת, באמצעות אסתר, מעלה האשמות כבדות כנגד הצרפתים. ניתן להחליק את המציאות ולטעון שהבעיה נובעת מן המהגרים המוסלמים, אבל מה שמעליב את אסתר במיוחד הוא היחס של תושבי צרפת. כך, לדוגמא, היא מתיחסת לזעזוע שאחז בצרפת אחרי הרצח במערכת "שרלי הבדו", ומשווה אותו ליחס לרצח הילדים בטולוז, שאליו התיחסו, לדבריה, כבעיה של היהודים. אין לי את הכלים להעריך עד כמה התחושה שלה מבוססת, אבל בעינה עומדת העובדה שיהודי צרפת חשים נרדפים. אסתר מתארת התנכלויות לילדים בבתי הספר הממלכתיים, שבגללן יש הורים המעדיפים לשלוח את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, למרות החשש מהישנות מקרה טולוז. היא מספרת על הפחד להזדהות כיהודים בפומבי, על החשש להביע דעה בעניני ישראל והסכסוך במזרח התיכון. האנטישמיות, המוסווה לעתים כאנטי-ציונות, מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה, והערות על "היהודים העשירים רבי ההשפעה" מושמעות גם בחוגי השלטון. האוירה שהיא מתארת מזכירה למרבה החלחלה ימים רעים אחרים, שמונים שנה לאחור, באותה אירופה, והיא משווה בין היסוסיהם של היהודים באותה תקופה אם להשאר או לעזוב להיסוסיה שלה כיום. על עומק המצוקה תעיד העובדה שמספר העולים לארץ מצרפת עומד כבר שנתיים בסימן עליה של מאות אחוזים, ויהודים רבים עוד יותר מהגרים מצרפת לבריטניה.

ספרותית "באין לי מולדת" הוא ספר חלש. הסופרת מערבבת את חייה האישיים הלא מעניינים של אסתר עם מה שיש לה לומר על מצב היהודים, והעירוב הזה אינו מיטיב עם הספר. גם הכתיבה לא לטעמי, יותר מדי רשימות מכולת ובריחה לצדדים במקום העמקה של ממש. יחד עם זאת התוכן שלו חשוב וראוי לתשומת לב. באותו נושא אני ממליצה מאוד על "הו, אחי בני התמותה" מאת אלבר כהן, שכבר ב-1972 תיאר את תחושותיו על רקע תופעות אנטישמיות בצרפת, וניסה לרדת לפשרה של השנאה.

Alyah – Eliette Abecassis

ידיעות ספרים

2015 (2015)

תרגום מצרפתית: אילן פן

אליהו ולאה בני דודים, היא בת שתים-עשרה, הוא בן עשר. אליהו נולד בארץ למשפחה שעלתה מטורקיה, לאה עלתה עם משפחתה כשנתים לפני עלילת הספר. למרות הבדלי הגילים, השניים היו מיודדים: הם נהגו לחזור יחדיו מבית הספר, ובדרך התווכחו והתערבו – בהנאה רבה – על כל נושא שבעולם. עולמם התהפך בלילה אחד אחרי מלחמת יום הכיפורים: הוריהם, שנסעו ברכב משותף לחתונה, נקלעו לתאונת דרכים. לאה איבדה את אביה, ונותרה עם אחיה בחברת אמה האבלה. אליהו איבד את אמו, ואביו שב מן התאונה ללא עין ועם פנים שהושחתו.

הסופר מתאר יפה את רגע הבשורה הנוראה, ואת הימים שאחריה. המבוגרים שקועים בצערם, הילדים נותרים ללא מנחם. הם לא מוזנחים, לא נעזבים לנפשם, המשפחה המורחבת עוטפת אותם, אבל בתוך ההמולה הם נבוכים, מבולבלים, מסתובבים עם שאלות ללא תשובות. עולם הילדות המוכר – על צדדיו הטובים והרעים – מתערער. יחסיהם עם חבריהם משתנים ללא הכר, והם מתקשים להתאפס. מכאן ואילך גם דרכיהם תפרדנה: לאה תשאר עם אמה, אליהו ואחיו הצעיר יישלחו לפנימיה. ביום אביבי אחד, מיד אחרי חג הפסח, הם מתבשרים שלמחרת יעזבו את ביתם, כך בלי הכנה ובלי הסבר. הפרק המתאר את חייו של אליהו בפנימיה הוא בעיני הפרק הטוב ביותר בספר. הוא עדיין לא התאושש ממשבר היתמות, וכבר נקלע לסביבה זרה ולבדידות הנובעת ממנה. ההדחקה, הבלבול, הניתוק – כל אלה אינם יכולים שלא לגבות את מחירם.

"זכרון כמעט מלא" הוא ספר עם פוטנציאל. לגבי אשר יש עין בוחנת וכשרון כתיבה. קטעים רבים בספר מרשימים, כמו הפרק הראשון המתאר את המכרז למכירת מצוות המתנהל בבית הכנסת בערב יום הכיפורים. הכתיבה מעודנת, מאירה את ההתרחשויות מכמה זויות, מבלי לדחוף בכוח תובנות ופרשנויות. הבעיה, כמו בספרי ביכורים רבים, היא בעריכה. מישהו היה צריך לעזור לסופר לקצץ בסיפורים לא רלוונטים, כדי להותיר עלילה מזוקקת יותר. הספר ראה אור בסדרת "מלח מים" של הוצאת פרדס, שנותנת במה לכותבים "המבקשים לספר סיפור, ולעשות זאת בקולם שלהם […] איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום". לדעתי, מאומה לא היה נגרע מקולו של הסופר אם היתה מתבצעת עבודת גיזום, והספר היה יוצא נשכר. בפתח הספר אמנם ניתן קרדיט לעורך, אבל ככל שאני יכולה לשפוט נדרשה מעורבות עמוקה יותר.

אילו הייתי כותבת את הסקירה מיד כשסיימתי לקרוא, יתכן שהייתי מחמירה יותר, מכיוון שבשלב מסוים של הקריאה העודף הסיפורי הטריד אותי והשתלט על העלילה. אבל יום אחר-כך התברר לי שמה שנותר אצלי מהספר זו מועקת הדמויות וכאבן, והליקויים נבלעו ברקע. לפיכך, למרות ההסתיגויות אני ממליצה עליו.

פרדס

2015

כותרת משנה: סטודנטים ואנשי רוח בגרמניה לפני ואחרי עליתו של היטלר לשלטון

"הוורד הלבן" היה שמה של התארגנות של חמישה סטודנטים במינכן, שבין יוני 1942 ופברואר 1943 ערכו – בשיתוף אחד המרצים באוניברסיטה – שישה עלונים, בהם קראו להתנגד למשטר הנאצי. את העלונים הפיצו באמצעות הדואר לכתובות אקראיות, וכן הניחו אותם במקומות שונים באוניברסיטה. השישה נתפסו, נחקרו, הועמדו למשפט, והוצאו להורג באמצעות גיליוטינה. מותם לא עצר את הפעילות: העלונים הופצו על ידי סטודנטים בהמבורג, ואחד מהעלונים אף הוברח לחו"ל, ומאוחר יותר שוכפל והופץ בגרמניה על ידי מטוסי בעלות הברית. גם חברי קבוצת המבורג נתפסו, וחלקם נשפטו למוות. בגרמניה נחשבים הסטודנטים הללו למופת של אומץ לב.

בספר "הוורד הלבן" שלושה חלקים, שרק שני האחרונים שבהם עוסקים בפרשה זו. הפרק הראשון מתאר את התנהלות האקדמיה תחת שלטונו של היטלר ובצל החוקים שאסרו על העסקת יהודים. לטעמי, הפרק הזה אינו "נדבק" לספר, ומוטב היה לעסוק בנושא זה בנפרד. יש לו משמעות – בהקשר של הספר הזה – רק כרקע כללי, וניתן היה להסתפק במבוא קצר. במקום הקיצור המתבקש, הפרק עמוס בפרטים לא רלוונטים. כך, לדוגמא, אנו קוראים בהקשר של איינשטיין על שנת הפלאות, על יחסיו עם נשותיו, על התצפיות והמדידות שנועדו לאשש או להפריך את התיאוריה שלו וכדומה – כל אלה לא מתקשרים לנושא הפרק, קוטעים את הקריאה, ובאופן כללי הופכים את הפרק למייגע.

פירוט יתר מאפיין גם את שני פרקי "הוורד הלבן", אך כאן – בהנחה שאנו רוצים להכיר כל פרט בחיי גיבורי הפרשה – אולי יש לכך צידוק. יחד עם זאת, מוזר שבספר כל-כך מפורט, דווקא העלונים אינם מצוטטים בשלמותם. כשסוף סוף הגענו לרגע הפקתם, קיוויתי לקרוא בצורה ברורה ומרוכזת את מה שהיה להם לומר, והתאכזבתי מן הציטוט החלקי. התאכזבתי גם כשלא צוטטו בצורה מפורטת יותר דברים שנאמרו בבבתי המשפט שבפניהם נדונו הסטודנטים. לדעתי, יש בספר חוסר איזון בולט בין פרטי מידע שמסביב לפרשה, לפרטים שבליבה.

חסרות לי בספר תובנות ועובדות שמעבר לתיעוד הדוקומנטרי. מדובר בקבוצה קטנה מאוד, ובכמה אלפים בודדים של עלונים. ההשפעה שלהם תוך כדי המלחמה לא יכלה להיות משמעותית. או אולי כן? אין בספר דיון בהיבט הזה. הסטודנטים מונצחים כיום במקומות רבים ברחבי גרמניה: הייתי שמחה לקרוא בספר דיון גם בנושא זה – האם הגרמנים ראו בהם גיבורים בשעת מעשה? האם ההתנגדות המוצהרת הזו משמשת להם כיום עלה תאנה? תיאור הפרשה יום אחר יום הוא בעיני בעל ערך משני אל מול הדיונים הללו, שכאמור נעדרים מן הספר.

עם כל הכבוד לאומץ ליבם של הצעירים, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהחליטו לנקוט בפעולה רק ב-1942, כשהגרמנים החלו לנחול מפלות. רובם היו מתנגדים פאסיבים להיטלר כבר מעת עליתו לשלטון, אבל הביעו את התנגדותם בפומבי רק אחרי יותר משלוש שנות מלחמה. הטרור הפנימי, השמדת היהודים, חיסול הנכים וחולי הרוח, אובדן החופש האישי – כל אלה עוררו בהם כעס, אבל את המחאה החלו להשמיע רק כשנשקף אסון לגרמניה. הם היו גיבורים, ללא ספק, צורם לי שלא מכל הסיבות הנכונות.

פרופ' משה צוקרמן, בהקדמה לספר, סבור שקריאה אודות התנגדות לא-יהודית לנאצים מהווה "אתגר" עבור הקורא הישראלי, הרגיל לראות בגרמנים גוש הומוגני. אני סבורה שגישה זו אינה תקפה בימינו, ואנו יודעם שאם כי רוב הגרמנים תמכו בהיטלר, או התנגדו לו אך שתקו, ברור שהיו גם אחרים. למעלה מ-550 גרמנים זכו בתואר "חסיד אומות עולם", והנסיונות להתנקש בחייו של היטלר ידועים. חשוב להכיר את התקופה על כל פניה, ולכן למרות ההסתיגויות הרבות אני נוטה להמליץ על הספר.

הערה להוצאה: המספר הגדול של שגיאות השפה – תחביר, כתיב, פיסוק, יחיד-רבים, זכר-נקבה – מביך.

פרדס

2007

עושה רושם שבשנים האחרונות ספרים אודות אנשים זקנים הפכו לאופנה. חלקם עוסקים בכאב בבעיות של מחלות ושיכחה, כמו "אליזבת איננה" ו"חייו השניים של אברם פוץ", אחרים משגרים את הזקן למסע רוחני-פנימי שנועד לסגור מעגלים, כמו "המתיקות שבשכחה", או מוציאים אותו מן המשבצת של חוסר האונים והתשישות, ומשגרים אותו למסע פיסי, כמו "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם", "ההזדמנות האחרונה של ביל וורינגטון", ו"המסע הבלתי סביר בעליל של הרולד פריי". "אטה ואוטו וראסל וג'יימס" מצטרף לאופנה זו.

אטה בת ה-83 משאירה יום אחד פתק לבעלה אוטו, ובו היא מודיעה לו שיצאה לדרך כדי לראות את הים. היא לוקחת איתה ציוד מינימלי, וכן פתק בו רשומים שמה ושמות בני משפחתה, למקרה שתשכח מי היא. אוטו לא יוצא לחפש אחריה. הוא נשאר בבית, מעביר את ימיו בכתיבת מכתבים אל אשתו, מכתבים שאין לו בעצם לאן לשלוח, וביצירת דמויות מעיסת נייר. מי שכן יוצא לחפש את אטה ולהחזיר אותה הביתה הוא ראסל, שכן וחבר קרוב. במקביל לתיאור מסעה של אטה,  כשרק ג'יימס הקויוט נלווה אליה, מגוללת העלילה את קורותיהם של שלושת החברים, החל בילדותם, עבור בהיכרותם כשאטה התמנתה למורה בתיכון בו למדו אוטו וראסל, דרך חוויות מלחמת העולם השניה, וכלה בהווה. באמצעות חייהם הפרטיים של השלושה מתוודע הקורא לחיים בקנדה הכפרית של המחצית הראשונה של המאה ה-20.

למרות ההומור השזור בתיאורי המסע האבסורדי, הספר סובב סביב הכאב. חיי השלושה מושפעים עמוקות מחוויותיהם במלחמת העולם השניה. אוטו שהתגייס חווה ישירות את טראומת אובדנם של חברים. ראסל, שבשל נכותו נותר בבית, התאהב באטה, אך נותר בצד עם שובו של אוטו. ואטה, שחוותה את הריחוק מאהובה, ואת משולש האהבים עם ראסל, חיה כעת, בשנותיה המתקדמות, את הטראומה של אוטו. בשלב מסוים הפתק שלקחה איתה כבר אינו מסייע לזכרונה, ובראשה היא ואוטו הם אותו אדם. לא בכדי בחרה לצאת למסע דווקא אל הים, כי בים איבד אוטו את החבר הקרוב מכולם.

"אטה ואוטו וראסל וג'יימס" הוא ספר רגיש ונוגע. יחד עם זאת הוא ספר שמתנהל יותר מדי על פני השטח, עם המון חורים בעלילה. לעומת הפירוט הרב בו מסופרים פרקי הילדות והנערות, על הבגרות לא נאמר דבר וחצי דבר, והחוסר הזה ניכר כשמנסים להבין את הדמויות לעומק, לגשר על פער השנים בין אז לעכשו, ולהבין את העכשו לאור כל מה שקרה לפניו. בשל החוסרים הללו, זוהי המלצה מסויגת.

Etta and Otto and Russell and James – Emma Hooper

כתר

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך

מדי פעם, כשצומח סופר יהודי לא ישראלי חדש, הטקסט שעל כריכת הספר ממהר להכתיר אותו כפיליפ רות / יצחק בשביס-זינגר / שלום-עליכם חדש, או לפחות כסופר מאותו קליבר. לפעמים יש אמת או שמץ של אמת בהצהרה: כך נתן אנגלנדר ב"המשרד למקרים מיוחדים" המעולה וגם ב"גלגול בפארק אווניו" (אבל לגמרי לא ב"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק"), כך שלום אוסלנדר, שהוא קול יחודי בפני עצמו, כפי שהודגם בהצלחה ב"תקווה (טרגדיה)" וב"מחבואים עם אלוהים". אבל במרבית המקרים מדובר בהכתרה נמהרת לצרכי קידום מכירות, וכך גם במקרה שלפנינו.

רונדלו ורובל הוא סופר ברזילאי יהודי, שבחר למקם את עלילת ספרו בשנות ה-30 בברזיל. גיבור הספר, מקס קוטנר, נמנה עם יהודי אירופה שהצליחו להמלט מאימת הנאציזם והאנטישמיות הגואה, ומצאו מקלט בריו דה ז'נירו. בהשוואה לאירופה ברזיל היתה גן-עדן, אך גם בה שלט דיקטטור, וזכויות הפרט נרמסו. מקס, שרצה להתפרנס בשקט כסנדלר, גויס בעל כורחו לסייע למשטרה, כשנדרש לתרגם מכתבים פרטיים שנכתבו ביידיש. סירוב לא היה אופציה, בעיקר מחשש שיגורש חזרה לארץ מוצאו. סיוע למשטרה היה סוד מביש, שמקס נאלץ לשמור לעצמו פן יוודע לקהילתו, ומאותו רגע ואילך חייו הפכו למסכת של שקרים והסתרות. בין שאר המכתבים שתרגם, היתה גם התכתבות סדירה בין אשה בשם חנה לאחותה גיטה שבארגנטינה, ומקס מצא עצמו מתאהב בדמות שעלתה מן המכתבים.

הספר הולך קדימה ואחורה בזמן, מתאר ארועים כמו הפוגרומים באירופה, עוסק בפרשת "צבי מגדל", מתאר נסיון נאצי להקים בסיס בברזיל, ונוגע מעט בפוליטיקה הברזילאית ובתמונות משולי הקהילה היהודית. יש לו פוטנציאל לעסוק בשאלות מהותיות, כמו נאמנות, בגידה, אהבה, הישרדות, אבל הוא מתפזר ולא מעמיק. החיבור בין כמה רעיונות טובים לכמה פסקאות כתובות יפה ולהיסטוריה מעניינת, אינו מספק חווית קריאה משמעותית, כי נעדרים ממנו עומק וטיפול משמעותי בעל אמירה ברורה בנושאים שהוא מעלה. הוא כן מעביר יפה את אווירת אי-הוודאות ואי-האמון שהיו מן הסתם נחלת הפליטים, אלה שנעקרו ממולדתם ונאבקו לבנות חיים חדשים.

הפרק אחרון מסופר בגוף ראשון מפיו של הסופר, שלכאורה ראיין את מקס לצורך כתיבת הספר. הפרק הזה בולט בעיני לטובה מבחינת העניין והקוהרנטיות שלו. הוא מחבר בצורה מוצלחת את הנושאים השונים שהעלה בספר, ומספר על הגורמים שהניעו אותו לכתיבה. ובכלל לא משנה אם זהו פרק המתאר תהליך אמיתי, או שגם הסופר המדבר בו בדוי.

בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל ממומש חלקית

Traduzindo Hannah – Ronaldo Wrobel

ידיעות ספרים

2015 (2010)

תרגום מפורטוגזית: דליה להב-דורסט