קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

גחמה של קצין ס.ס. הצילה את חייהם של ארבעה יהודים. כהנא, המספר את קורותיהם, שופט לשעבר שגופו מעוות בשל תאונה ביום לידתו, ניחן ביכולת לראות מעבר לגלוי לעין; מקס הימלפרב רואה בכוכבים וחוזה עתידות; ליאו ריזנברג הגמד מפגין תעלולים אתלטיים; ואדם ואהן הוא להטוטן. סרן קוהל הבחין בכישוריהם יוצאי הדופן, והטיל עליהם לשמש כליצני החצר שלו, לשעשועיו שלו ושל אורחיו. בהנתן האות הם נכנסים בריצה לחדר בו  יושבים אדוניהם. חבושי בקרעי מדי הפסים הם מפגינים ללא לאות את יכולותיהם, מושפלים עד עפר ונאחזים בכוח בתקווה לשרוד.

אחרי השחרור, כהנא, שאינו מוכן עוד לשפוט בני אדם, עולה לירושלים. מקס חוזר למקום הולדתו בתקווה למצוא לפחות את חברתו הנוצריה ולשקם משהו מחייו, אך מגלה שנרצחה בעוון הסתרת יהודים, ועולה אף הוא לירושלים, שם ייפגש עם כהנא. ליאו, שהחזיק מעמד עם חבריו עד תום המלחמה, נהרג בתאונת רכבת בדרך מן המחנה אל החופש. ואדם נעלם. שנים אחר-כך ימצאו אותו חבריו, וילמדו על רגשות הנקם שרדפו אותו וששלחו אותו בעקבות האיש שרצח את אשתו מול עיניו בשל התערבות עם הסרן קוהל.

אביגדור דגן הוא סופר מחונן, לדעתי מהטובים שכתבו פה. בספר צנום יחסית הוא מחזיק עולמות שלמים, מביע כאב תהומי ללא זעקה, מתבונן בגיבוריו בחמלה אוהבת, ועוסק בשאלות רוחניות עמוקות. הוא אינו מתיימר לספק תשובות חד-משמעיות לשאלות אלה, אבל מציע אפשרויות, או למצער מציע את אלו שהמספר חש שלם אתן.

אחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הנקמה. אדם ואהן הקדיש את מרבית חייו למרדף אחר הקצין ולץ שרצח את אשתו. בימים שאחרי המלחמה, כשאלפי נאצים ירדו למחתרת ונפוצו לכל עבר, המשימה לאיתור ולץ נדמתה בלתי אפשרית, אבל שורה של צירופי מקרים הוליכה את אדם בכיוון הנכון, ואלה העניקו לו שלווה ובטחון בידיעה שאלוהים הוא שמנחה אותו. "ולמן הרגע בו התחיל להאמין, ירדו עליו שקט, שלווה ושלום, שכמותם לא ידע מעולם. מעתה לא היה עוד דחוף ולהוט ואנוס על פי רצון הנקמה העמוק שהביאו אל מסע ארוך זה. לא הוא היה הנוקם מעתה, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו הוא שהחליט על נקמת דמה של אסתר, ואדם ואהן אינו מעתה אלא כלי בידי שמים".

במהלך המרדף היה אדם נחוש לשים סוף לחייו של ולץ, כראוי לו. אבל כשמצא סוף סוף את הרוצח, גילה שביצוע המשימה אינו פשוט. "מעודו לא הרג איש. ידיו נקיות עדיין. אם יהרוג את ולץ עתה, האם יהיה מאושר יותר? […] האם הוא יכול למדוד עצמו על פי מידתו של ולץ ואחרים כמותו? האם הוא רוצה להשתוות עמו באכזריות? […] ומה אם כל זה איננו אלא נסיון?"

הנושא המרכזי מכולם בספר הוא האמונה באלוהים. להלן מספר ציטוטים בנושאים אלה.

כיצד ניתן להאמין באלוהים, בהשגחתו ובאהבתו בתוך זוועות המחנות? "היו רבים בינינו בגהינום שתחת פיקודו של הסרן קוהל האדיר, שעד הסוף לא משו מאמונתם. והיו אחרים שפנו אל אלוהים לא כל כך מתוך איזו אמונה עמוקה, אלא כנדחפים על ידי חוסר הישע המגשש שבהם […] אלוהים היה חצאיתה של אמא, המקום שם היית בטוח, העץ שהילד הרץ נוגע בו בריצה ואז אסור לתפוס אותו. אלוהים היה קרן המזבח שבה מחזיקים, ואיש לא יוכל לשים יד עליך, מקום מקלט, מפלט, מעגן לספינה בעת סערה, קש שהטובע אוחז בו".

מקס, שהטיח באלוהים אחרי שנודע לו על הירצחה של חברתו, "טוב? צדיק? רחום? לא. אתה רשע. נבל. זד. אני רואה אותך מציץ מאחור; כל כוכב לועג לחוסר הישע שלנו", ממשיך לחפש תשובות גם שנים אחר-כך. "אני יודע שהכוכבים מסתובבים ואני יכול לעקוב אחרי תנועות אצבעותיו של אלוהים בשמים. אני אפילו יודע כמה מן החוקים שהם בתוקף שם. אבל מה בנוגע לחוקים כאן למטה? ואיזה משמעות יש למה שהוא עושה כאן על הארץ?" ביאושו הוא מוסיף: "האם אף פעם לא עלה בדעתך שהוא מחזיק אותנו בדיוק כמו הסרן קוהל, רק לשם שעשוע? אולי אנחנו רק ליצני החצר שלו?"

כמו מקס, גם חבריו מבקשים תשובות, או למצער דרך העוקפת את השאלה. מנחם, בעל המכולת המקומית, מציע את התובנה שקיבל מסבו: "יותר חשוב לדעת מתי שכנך זקוק לעזרה, מלהבין את כל כוונותיו של הקדוש ברוך הוא. אולי הוא עסוק ואין לו זמן לחשוב על האלמנה הזקנה פנקס ברחוב שמעבר לפינה, או אולי שכח לרגע את לוי שאין לו רגליים. אז תכנס אתה בינתים ותעזור כמה שאתה יכול. אלוהים לא יחזיק לך רעה על זה בכלל". כהנא מוצא מפלט ביופי: "ידעתי שלעולם לא אדע – גם אם לעולם לא אחדל לשאול – מה מאחורי כל זה, מדוע סובבים הכוכבים ביקום וכדוריות הדם בעורקי, אבל דבר אחד היה ברור לי אותו רגע: שכל כך הרבה יופי שאין לו שיעור לא יכול היה להווצר בלי שתהיה לו מטרה. ואלה שהורשו לעמוד ולהתפעל מכל היופי הזה, לא יכלו להברא רק לשם שעשוע בוראם. הם לא נועדו לשרת אותו כליצני חצר. יותר מזה לא ידעתי, אבל את זה לפחות ידעתי".

בשולי הדברים כהנא מזכיר כמה מן הדמויות ברחוב הירושלמי, ומשתוקק להרחיב אודותן. "זהו רחוב מלא חלומות, ואין דבר שהיה מהנה אותי יותר מלספר לכם על האנשים חולמי החלומות, ופעם אעשה זאת, אבל לא עכשו, כי עכשו אני מנסה לספר לכם את סיפורם של ארבעת ליצני החצר של הסרן קוהל האדיר לשעבר, ואסור לי לעצור את הזרם ולהציף את הגדות", וגם "באמת שאני חייב לספר לכם יותר על הסבלים ברחוב שלי. יום אחד אספר. אני מבטיח". שנתיים אחר-כך כתב דגן את "רחוב ושמו ממילא" המצוין וקיים את הבטחתו.

אביגדור דגן לא כתב בעברית, אך זכה למתרגמים מוצלחים. את "ליצני החצר" תרגמה יפה שולמית הראבן.

מיוחד ומומלץ מאוד.

The Court Jesters – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1982

תרגום מאנגלית: שולמית הראבן

מכולת שמים וארץ מנוהלת בשכונת צ'יקן היל בפוטסטאון, פנסילבניה על ידי צ'ונה, אחת התושבות היהודיות המעטות שנותרו בעיר אחרי שמרבית היהודים עברו למקומות אחרים כדי לשפר את חייהם. מושי, בעלה של צ'ונה המנהל מועדון בעיר, דווקא השתוקק לעזוב, אבל צ'ונה התעקשה להשאר, והוא, כרגיל, הניח את הבחירה בידה.

צ'ונה היא טיפוס מיוחד. היא נולדה עם נכות ברגלה, אבל לא הניחה לה להגביל אותה או להגדיר אותה. בעולם של הפרדה גזעית, כשהשחורים נחשבים אנשים סוג ב', היא מתעלמת מהכללים. "צ'ונה לא נמנתה עם אלה ששיחקו על פי הכללים של החברה האמריקאית. היא לא חוותה את העולם כמו רוב האנשים. העולם לא היה מבחינתה ארון חרסינה שאפשר להתפעל בו מהדבר הזה ולא לגעת בדבר ההוא. אדרבה, היא ראתה בעולם מקום שבו כל מעשה בחיים הוא הזדמנות לתיקון עולם". אחד השחורים המקומיים, שמטפח טינה מוצדקת כלפי הלבנים, מרגיש כי "צ'ונה לא היתה אחת מהם. היא היתה האחת ביניהם שקלקלה לו את שנאתו אליהם, ולפיכך נטר לה טינה". היא אינה מהססת לצאת נגד הרופא המקומי בעל ההשפעה ולפרסם שהוא צועד במצעדי הקו קלוקס קלאן. לחנות המכולת שלה אין סיכוי להניב רווחים בשל מדיניות ההקפה שלה. וכשילד שחור, שמשום מה נרדף על ידי השלטונות כדי לכלוא אותו בבית החולים פנהרסט הידוע לשמצה ללא הצדקה ("חרש ואילם זה לא משוגע"), צ'ונה ללא היסוס מחביאה אותו אצלה.

לצדה של צ'ונה מככבים בספר טיפוסים ססגוניים ומעניינים, כל אחד מהם עולם ומלואו. מושי החששן ששואף לשלווה אך מעריץ את אשתו ומכבד את החלטותיה; נייט השרת במועדון שמסתיר סיפור חיים קשה, ושגילה כשעבר מדרום ארצות הברית לפנסילבניה שאין הבדל ממשי ביחס שהוא זוכה לו כשחור – "ההבדל היה שהלבן בדרום ביטא את שנאתו במונחים קצרים, נקיים ומדויקים, ואילו הלבן בארץ החדשה הסתיר את שנאתו מאחורי סיפורי חוכמה ורברבנות מלווים בחיוכים של כנות מעושה ובסיפורים על ישו המשיח ובהבלים אחרים שהוא פיזר לכל עבר כמו קונפטי במצעד של פוטסטאון"; אדי, אשתו של נייט, חברתה המסורה של צ'ונה; ברניס שהיתה חברת ילדות קרובה של צ'ונה, אבל נפגעה עמוקות והסתגרה בתוך עצמה כשהמורה של שתיהן שיבחה את עבודתה של צ'ונה וגינתה את זו של ברניס למרות שהיו כמעט זהות, רק משום צבע העור השונה של הילדות; מלאכי, יהודי נודד, ששינה מספר פעמים את חייו; ד"ר רוברטס, אף הוא נכה כצ'ונה, שהיה מאוהב בה בילדותם, והפך אנטישמי כשנדחה על ידה; דוֹדוֹ הילד החרש המקסים שנלכד ברשת של חורשי רעה; ועוד כהנה וכהנה, מרקם ססגוני ומבעבע של חיים.

צ'יקן היל מורכבת מקהילות נפרדות על פי צבע וארצות מוצא, אך אין מה לדבר על הומוגניות בתוך כל קהילה. בקהילה האיטלקית מבדילים בין נפוליטנים לילידי ערים אחרות ומטפחים דעות קדומות אלה נגד אלה. בקהילת השחורים קיימת אבחנה ברורה בין תושבי צ'יקן היל לבני לואוגוד. ובקהילה היהודית "הקבוצות לא הסתדרו ביניהן. הגרמנים והפולנים בזו אלה לאלה, וכולם פחדו מראש המשפחה הליטאית היחידה". ג'יימס מקברייד, כמו צ'ונה, אינו רואה קבוצות, הוא רואה בני אדם.

הספר נפתח כששרידי גופה מתגלים במהלך עבודות באזור. מכיוון שליד הגופה מצויה מזוזה קטנה, החשד מופנה אל מלאכי, יהודי קשיש שחי בגפו. מי הוא המת? האם מלאכי מעורב? החוקרים לעולם לא יידעו מכיוון שסופה פתאומית באה וסחפה הכל. הקוראים, לעומת זאת, יגלו לקראת סוף הספר במי מדובר. אבל זה אינו ספר מתח שחותר אל פיצוח תעלומה. זהו סיפורם של בני אדם בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ובעיקר זהו סיפורם של ערכים, כפי שכותב הסופר באחרית דבר, שבה הוא מספר על סיי פרֶנד, האיש שלו הוקדש הספר שנכתב בהשראתו: "הכול מסתכם בדבר אחד. אהבה. אהבת אדם. והעיקרון האחד שלו הקדיש את חייו: שוויון".

ג'יימס מקברייד הוא בן לאם יהודיה שהתנצרה ולאב כומר אפרו-אמריקאי. את סיפורה של משפחתו סיפר ב"צבע המים". הוא גאה בשתי המורשות שלו, ושתיהן באות לידי ביטוי בספר. למרות הנושאים הקשים והכאב המצויים בעלילה, ולמרות שהסופר סבור ששום דבר מעוולות העבר לא נעלם אלא לבש פנים אחרות, אולי גרועות יותר, הספר שופע הומור, משועשע לעתים, ציני לעתים. בקטעים רבים אפשר כמעט לטעות ולחשוב שנכתבו על ידי סופר יידי של פעם.

לא לעתים קרובות יוצא לי להסכים עם הטקסט שעל הכריכה, אבל הפעם בהחלט כן. הספר סוחף, כתוב ביד אמן, שופע חמלה ודמיון, ונשען על אמונה עמוקה באנושיות, ממש כמובטח.

אסיים במשפט שנשא חן בעיני, עצה טובה לחיים: "אתה יכול לזכור כל החיים את הדברים הרעים שעשו לך. אבל אם תשכח אותם ותמשיך לחיות, זה טוב כמעט כמו לסלוח".

The Heaven & Earth Grocery Store – James McBride

מטר

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כותרת משנה: ה' באייר תש"ח (14.5.1948) – הדרמה המופלאה של הקמת המדינה

"בוודאי, לא קשה לחייך כעת על האמונה ההיא, ולהטיל ספק בחלום שהמדינה תוכל לפתור הכל, ולא קשה להוכיח עד כמה היו עיוורים, ותמימים ואולי רק מדוכדכים לבלי שאת, ועד כמה היו פזיזים להאמין ואולי גם פתטיים, ואיך שכחו את המציאות ואת גבולות הדמיון ואת תחומי הריאליות, כשם שהתעלמו מן התביעה הפלסטינית שבצדם ומכל מציאות המזרח התיכון, או מאכזריות חוקי הכלכלה שאינם נמסים מן המילה מדינה, וגם לא התפלספו על המדינה שאיננה אלא כלי, והכל תלוי בידי מי ולאן, ועוד ועוד – אבל אלה היו שתיים-שלוש השנים שלא שאלו שאלות ושהעולם כולו התקפל והיה לתביעה אחת, לרצון אחד, ולאמונה אחת מסונוורת אור גדול, ואיך כל-כולו של אדם אחד ושל עם אחד התקפלו אז לנקודה האחת – מדינת היהודים. רגעים כאלה אינם קורים אלא אחת בחיי עם, פעם בהיסטוריה ובוודאי בחיי אדם, ובין אם הייתה זו התשובה הנכונה לגמרי או לא – הרגע הזה כשכל העולם התקפל עד לנקודה רושפת זוהרת אחת, ואיש קטן אחד היה רץ לפניהם ומניף ידיו וקורא לבוא וכולם אכן הם באים-רצים אחריו ורבים מהם לא ירוצו עוד – מי שהיה שם לא ישכח עוד איך הייתה לו בחייו הפעם האחת ההיא, הפעם ההיא כשכל הכל כולו היה דבר אחד" (ס. יזהר)

ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, בשעה 16:00, זמן קצר לפני פקיעת המנדט הבריטי, במוזיאון התל-אביבי שבבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד 16 בתל-אביב, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת המדינה. היה זה, כפי שתיאר ס. יזהר בציטוט שלמעלה, רגע חד-פעמי. צניעות ופשטות אפיינו אותו, ואף הדגישו את חשיבותו, כפי שכתבו אודותיו כתבים בעיתוני התקופה ואנשים שנכחו בו: "הפשטות שמסביב הוסיפה הוד לא ישוער"; "תבוא שעה ונדע להעריך את גודל הצניעות, שבה הכריז עם לוחם על מדינתו, על משאת נפשו שנתקיימה"; "ללא מליצה, ללא טקס חגיגי, במעשים ערוך המעמד, שהוא כולו מחייב וחדור אחריות". בן-גוריון עצמו, בענייניות אופיינית ובריאליזם מפוכח, כתב אותו ערב ביומנו: "בארבע אחה"צ הוכרזה העצמאות היהודית והוקמה המדינה. גורלה בידי כוחות הבטחון".

מרדכי נאור ליקט ממקורות רבים את סיפורו של אותו יום מזויות שונות, ואף הוסיף מאמרים מרחיבים. הספר, שנפתח בנוסח ההכרזה בעברית ומסתיים בתרגומים לאנגלית ולערבית, משלב יחדיו ארועים כמו תיאור יומו האחרון בארץ של הנציב הבריטי בסיומו הפורמלי של המנדט; פרטים טכניים בארגון הטקס בהתראה של עשרים וארבע שעות תוך שמירה על חשאיות; דיווחיו של הקונסול האמריקאי לממשלתו והערכותיו לגבי המלחמה הצפויה לפרוץ; ניסוח ההכרזה וההצבעה על עצם קיומה; ביוגרפיות של החותמים על המגילה כולל אלה שנותרו בירושלים הנצורה וחתמו ימים רבים אחר כך; התחושה באותו יום בקרב הכוחות הלוחמים; הפעילות בארצות-הברית ובאו"ם להשגת הכרה במדינה החדשה; מקומה של ההכרזה במרקם החוקי והחברתי במדינה; נפילת גוש עציון והתחנה בנהריים באותו היום ממש; ההתיחסות לארוע בעיתונות הישראלית ובעיתונות היהודית בתפוצות; ועוד ועוד.

בלטה בעיני יותר מכל העובדה שלמרות חילוקי הדעות, והיו אינספור כאלה, היתה תחושה עזה מאוד של אחדות. הדבר בא לידי ביטוי הן בבחירת מקום ההכרזה – כזה שלא יהיה מקושר למפלגה כלשהי או לאמונה דתית – הן בתמיכה הציבורית הגורפת שהביעו אישים מכל קשת העמדות, והן ברשימת החותמים על ההכרזה שכללו נציגים רוויזיוניסטים וקומוניסטים, שבשאר הימים לא נמצאו בכפיפה אחת עם "אנשי שלומנו". זאב שרף, שריכז את כל ההכנות לכינונם של מוסדות השלטון והמשפט, העיד כי "הוויכוח [על הנוסח ועל ההיערכות ליום שאחרי] התנהל באותה רוח שאפפה את הכל – רוח של אחדות גדולה, סבלנות וכיבוש היצר".

מרדכי נאור, בצרפו יחד ארועים גדולים ופרטים קטנים, מהלכים מדיניים והתארגנות לוגיסטית, מיטיב ליצור תמונה של יום מרטיט, שעוצמתו וחשיבותו עודם אתנו.

מומלץ מאוד.

ספרית יהודה דקל

2014

"'טאטה ישו הוא באנגאלה!' מכריז הכומר בכל יום ראשון בסוף הדרשה שלו. הוא חושד יותר ויותר במתרגמים שלו ומשתדל לדבר בקיקונגו. הוא מטלטל את ראשו לאחור וצועק את המלים האלה לשמים, בעת שצאן מרעיתו יושבים ומתגרדים בפליאה. באנגאלה פירושו משהו יקר ורב-ערך. אבל כמו שהוא מבטא את זה, משמעותו עץ הרעל. הללו את ה', הללויה, ידידי! וָלא ישו יגרום לכם להתגרד כמו שבחיים שלכם לא התגרדתם".

נתן פרייס נטל על עצמו את המשימה להטביל את עובדי האלילים בקונגו ולקרב אותם אל ישו. הוא לא קיבל את ברכת המסיון, שכנראה הסתייג מהתנהלותו ומקנאותו, אבל אין בכך כדי להרתיע אותו. הוא משיג איכשהו מימון סמלי, משכנע את עצמו שהוא שליח המסיון ושליח אלוהים, ועוקר את אשתו ואת ארבע בנותיו ממקומן לטובת המשימה. אטום בתוך בועת הקנאות הוא אינו מודע למצוקתן, אינו מודע לאישיותם של אנשי קונגו ולרצונותיהם – "אתה מאמין שאנחנו מואנה, הילדים שלך, ולא ידענו כלום עד שבאת הנה", אומר לו ראש הכפר – מסרב להקשיב לעצות, טועה בכל היבט, ורואה בכל מכשול מבחן אלוהי שמקשיח אותו לקראת המבחנים הבאים. אין מקום בחייו לדבר מלבד האמונה והשליחות, ואוי למי שיעמוד בדרכו, שכן, כפי שאומרת אשתו אורליאנה, "גם בגיהנום אין חמת זעם עזה כל כך כמו של מטיף בפטיסטי".

קולו של נתן הוא אפוא קול חדגוני, בלתי מתפתח, בלתי משתנה. הסיפור מופקד לפיכך בידי אשתו וארבע בנותיו. אורליאנה מספרת על חייהם בקונגו ממרחק של שלושה עשורים, כשהיא חיה לבדה בארצות הברית. הבנות מספרות, כל אחת מנקודת הראות שלה, בזמן אמת, מן הרגע בו חוו את המעבר מן החיים המוכרים והשפע האמריקאי אל הדלות והזרות בכפר בקונגו, ועד ההווה.

רייצ'ל הבכורה, בת שש-עשרה, היא התגלמות הנערה האמריקאית הריקנית. היא גנדרנית – בעת אסון החפץ היחיד שהיא מנסה להציל הוא המַראָה שלה – מחכה ששנת השליחות תסתיים, בטוחה ביופייה ובעתיד הנאה הממתין לה, ומפצה על נחיתותה האינטלקטואלית בדיבור יומרני, גבוה לכאורה, רצוף שגיאות. יש בה משהו מן הטפלון, שמאפשר לה לשרוד את האלימות של אביה, את העוני והמחסור שנכפים עליה, את האסונות שנוחתים על המשפחה, ולצאת מכל אלה כפי שהיתה לפניהם, מרוכזת בעצמה ומביטה קדימה.

לאה בת החמש-עשרה מעריצה את אביה, עד שכבר לא. נקודת השבר הגדולה מגיעה כשנתן מחליט, על אף עצות ואזהרות, להשאר עם משפחתו בקונגו, למרות שעם הכרזת העצמאות הצפויה ביוני 1960 היא תהפוך למקום מסוכן ללבנים. "כל חיי ניסיתי להציב את נעלי בדיוק בעקבות נעליו, מאמינה שאם רק אשאר מספיק קרובה אליו, ישלטו אותם חוקים פשוטים וברורים גם בחיי […] אבל עם כל יום שחולף אני מוצאת את עצמי רחוקה יותר […] אם ההחלטה שלו להשאיר אותנו כאן בקונגו לא היתה נכונה, אז במה עוד הוא עשוי לשגות? השאלה הזאת פערה בלבי עולם שלם של ספקות ואפשרויות". ללאה יש ידידים מקומיים, והיא יודעת להקשיב. מכיוון שכך, היא מודעת לכל הטעויות שאביה עושה כשהוא מסרב ללמוד את התרבות המקומית ומעדיף לכפות את שלו, והיא מעזה למרוד בו.

עדה, אחותה התאומה של לאה, נולדה משותקת בחצי גוף. היא שותקת מבחירה, ומתנהלת בינה לבין עצמה בעולם פנימי עשיר. כבר בגיל חמש איבדה את האמונה אחרי שהבינה שכניסה לגן-עדן היא ענין של מזל, תלוי למי נולדים, למטיף או לעובד אלילים, ונענשה כשהעזה לשאול בקול, "האם אדוננו הוא עד כדי כך פזיז ולא אכפתי?". עדה ולאה אובחנו כמחוננות, אך תקוותיהן להשכלה גבוהה נדחו על ידי אביהן, שנהנה לחזור ולטעון כי "לשלוח נערה לקולג' זה כמו לשפוך מים לתוך הנעליים. קשה לומר מה גרוע יותר, לראות אותם נוטפים ומתבזבזים, או לראות אותם נקווים והורסים את הנעליים". כמו לאה, אך באופן אחר, עדה מקשיבה, לומדת, מחזיקה בדעות עצמאיות, ומודעת היטב לפערים הבין-תרבותיים שאביה מתעלם מהם, ומאוחר יותר גם לעוולות המעורבוּת הלבנה בקונגו. כך, לדוגמא, היא כותבת, בציניות אופיינית, כשנחשפת המזימה האמריקאית לחיסולו של לומומבה, שנבחר בבחירות דמוקרטיות, ולהחלפתו במובוטו: "מותר לאפריקה להשיב? האם התינוקות עובדי האלילים האלה יכולים לשלוח אותנו לגיהנום כי אנחנו גרים רחוק מדי מהג'ונגל? מפני שלא טעמנו את אגוזי הדקל המקודשים? או, האם האיש הרזה, הגבוה יכול לקום ולהכריז: אנחנו לא אוהבים את אייק. מצטערים מאוד, אבל אולי צריך עכשו להרוג את אייק בחץ מורעל. הו, למגזינים יהיה מה להגיד על זה, זה בטוח. איזה מין בן-אדם ירצה לרצוח נשיא של ארץ אחרת? אף אחד מלבד הברברי. איש עם עצם בשערו".

רות מיי בת החמש, התינוקת של המשפחה, היא ילדה תמימה, כמתבקש מגילה, אך עצמאית ומכונסת בעולמה הפנימי. היא הראשונה שמצליחה ליצור קשר עם הקונגואים, כפי שמספרת לאה, שמוסיפה, "זה לא צריך להפתיע, כי רות מיי מסוגלת לעוף מעל בנינים גבוהים בכוח הרצון שלה בלבד". הלב נכמר כשנוכח התקף זעם צפוי של נתן, אורליאנה ובנותיה מסתגרות באחד החדרים, ורות מיי הקטנה מניחה סיר אלומיניום על ראשה וחוברות קומיקס בכיסים האחוריים כדי להגן על עצמה ממכות. כמו אחיותיה גם היא רואה באביהן כוח טבע, ולומדת לחיות לידו, להתכונן אליו ולהתעלם ממנו בו זמנית.

קולה של אורליאנה נשמע, כאמור, שלושה עשורים אחרי אותה תקופה בקונגו. יש לאורליאנה הרבה שאלות אל עצמה, חרטות, תהיות. כשהכירה את נתן, הוא כבר היה קנאי דתי, אבל ידע להראות חיבה וכבש את לבה. אחרי תקופת ניתוק בשל המלחמה, שב אליה כשהוא מחלים מפציעה גופנית ומיוסר נפשית, קנאי משהיה וקודר. היא נישאה לו בכל זאת, נישאת על המומנטום של הקשר הזוגי. בתוך שנה נולדה רייצ'ל, שנה אחר כך נולדו התאומות, והיא שקעה בחיים של טיפול אינטנסיבי במשפחתה, עייפה מכדי לחשוב. "ואת תוהה למה לא התקוממתי ולא מרדתי בנתן? כי הרגשתי בת מזל גם כשמצאתי את נעלי על הרגליים הנכונות, זו הסיבה". מותשת החלה להאמין שאלוהים אכן עומד לצדו של נתן, ולה אין ברירה אלא לציית וללכת בתלם. ובכל זאת היא נושאת באשמה כלפי בנותיה: "ובא היום, לבסוף, שבת יכולה להתרחק מגבר שכזה – אם יש לה מזל. זעמו שלו מתהפך בקרבה והיא מפנה לו עורף, ולעולם לא תוסיף לדבר אתו. במקום זה היא תתחיל לדבר אליך, אל אמה, ותתבע מלאת חימה: איך הרשית לו? למה?"

"תורת עץ הרעל" הוא סיפור של קנאות ושל השלכותיה, של פערים בין-תרבותיים ושל תוצאות הסירוב להכיר בהם ולגשר עליהם, של קולוניאליזם ושל הרסנותו ארוכת הטווח, של הורות לקויה ושל השפעותיה. ברברה קינגסולבר, סופרת מחוננת, מפליאה להביע את כל אלה ועוד בחמישה קולות מובחנים ויחודיים, כשהיא נותנת לבה לאינספור הפרטים המרכיבים את סיפורה של המשפחה ואת סיפורה של קונגו, ומצרפת אותם לתמונה מורכבת גדולה, שאינה מסתפקת בשחור-לבן אלא מתייחסת למציאות על כל גווניה. אני מניחה שתרגום הקולות השונים היווה אתגר, ועדית פז היטיבה להתמודד אתו.

עוד על גורלה של קונגו כדאי לקרוא ב"נהר הדם" של טים בוצ'ר. ובהזדמנות זו אשוב ואמליץ על מכלול יצירתה של ברברה קינגסולבר.

מומלץ עד מאוד.

The Poisonwood Bible – Barbara Kingsolver

ספרית מעריב

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: עדית פז

*** הסקירה כוללת פרטים מן העלילה ***

"הכיצד לא אצטער על האנושות? צר היה לי עליה ביותר משראיתי כיצד היא מסתערת במו ידיה ובכל מחיר אל תוך כליונה"

רב החובל ואן טוך הוזהר על ידי תושבי האיים שליד סומטרה לא להתקרב לאי מסוים, משום שזה מאוכלס בשדים. נדחף על ידי רוח סקרנות והרפתקנות הוא מפליג דווקא לשם, ומוצא להפתעתו להקה גדולה של סלמנדרות שמגלות סממנים של התנהגות אנושית. הן מסוגלות לחקות דיבור של בני אדם, ללמוד שימוש בכלים, ומה שחשוב מכל בעיניו – הן באות אליו ובידיהן מנחה, צדפות ובהן פנינים. בשובו לאירופה הוא מצליח לשכנע את בונדי, איש עסקים צ'כי עשיר, בפוטנציאל המסחרי הטמון בשיתוף פעולה עם מי שהוא מכנה "לטאים". בונדי מעמיד לרשותו אניה ובה מיכלי מים גדולים לשינוע הסלמנדרות, וואן טוך מתחיל לייסד מושבות שלהן באיים נוספים.

כל זמן שרב החובל חי, הוא השולט היחיד בתפוצתן ובפעילותן לטובת בני האדם, ומכיוון שהוא אוהב אותן אהבת נפש הן נהנות מחיים שלווים ומוגנים (אם מתעלמים מהעברתן הכפויה למקומות חדשים). לאחר מותו הכל משתנה. השימוש בסלמנדרות מתרחב – הן אוהבות לבנות מזחים ושוברי גלים, ומנוצלות לעבודות בניה לאורך החופים ולסיפוח חלקים מן הים אל היבשות – הסחר בהן הופך פרוע, והיחס אליהן מידרדר.

"להבדיל מהתפשטות המין האנושי על פני כדור הארץ, התפשטות הסלמנדרות התרחשה על פי תכנית, ובהיקף גדול. אילו הושארה בידי הטבע, היה הענין נסחב ודאי מאות, אם לא אלפי שנים. מה לעשות, הטבע איננו ומעולם לא היה כה יוזם ותכליתי כמו הייצור והמסחר של בני האדם". הסלמנדרות מתרבות בקצב מהיר, הן חמושות עד צוואר, והן זקוקות לעוד ועוד חופים כדי להמשיך לשגשג. כמה זמן יעבור עד שהגלגל יתהפך, ובמקום שבני האדם ינסו לספח את הים הסלמנדרות תנסינה לפרק את היבשות לאיים כדי להאריך את קווי החוף?

קארל צ'אפק כתב את הספר ב-1936 על רקע עלית הנאצים בגרמניה, והוא מתייחס לכך יותר מפעם אחת. כך, לדוגמא, הוא מוסיף הערת שוליים בעקבות ההחלטה לאסור ניסויים בסלמנדרות חיות לצורכי המדע: "ביחוד בגרמניה נאסרו כל הסוגים של ניתוחי מחקר של בעלי חיים בעודם בחיים, כמובן רק על חוקרים יהודיים". במקום אחר הוא מספר כי הגרמנים משבחים את זן הסלמנדרה הבלטי כנעלה מכולם – "נורדי ואצילי, בהיר, זקוף וארוך גולגולת". והמסקנה מכך: "לפיכך זקוקה גרמניה לחופים חדשים וארוכים יותר, למושבות, לים פתוח חובק עולם, כדי שבכל מקום יוכלו להתפתח במים גרמניים דורות חדשים של סלמנדרות טהורות גזע מן האב-טיפוס הגרמני". ביקורת רבה מופנה שוב ושוב אל האנושות, שאינה מצליחה להתאחד מול איומים, שממשיכה להתחמש בעצמה ולחמש את יריביה, ושמנציחה פילוג וסכסוכים בכל תחום, כולל אפילו מדע. "כך קרה שבסופו של דבר מדעי הטבע של כל אומה ולשון יכלו להתהדר בסלמנדרות ענק משל אומתם ולאסור מלחמה מדעית עד חורמה בסלמנדרות הענק של אומות אחרות. אשר על כן לא היה אפשר לשפוך אור מדעי בהיר כל צרכו על כל הסוגיה הגדולה של הסלמנדרות, וכך נשאר הדבר עד הסוף המר". באקט כמו נבואי, כשנתיים לפני ועידת מינכן, צ'אפק מכנס את מדינות אירופה לועידה שאמורה לדון בתגובה לאיומי הסלמנדרות, ואלה מחליטות להקריב נתח מסין בתקווה שהסלמנדרות תסתפקנה בו.

צ'אפק אינו כותב רק על אירופה של התקופה. הוא מתייחס גם לקולוניאליזם, לסחר עבדים, למסיונריות, לאידיאולוגיות דתיות ופוליטיות, לקפיטליזם ולקומוניזם. הוא מבכה את השטחיות ואת העדריות – בדוח על הסלמנדרה המכונה אנדריאס שויכצרי (בהשראת סלמנדרת שויכצרי) נכתב בין השאר כי "הנ"ל יודע לקרוא, אבל רק עתוני ערב. הוא מתעניין במה שמעניין את האנגלי הממוצע, ומגיב עליהם באופן דומה, כלומר בכיוון הדעות הרווחות, המקובלות והקבועות […] אין צורך להפריז בהערכת האינטליגנציה שלו, שכן אין היא עולה בשום פנים על זו של האדם הממוצע בן ימינו" – ומבכה גם את קוצר הראות ואת אי הנכונות ללמוד מן העבר – "אולי גם ההיסטוריה שלנו כבר שוחקה פעם, ואנחנו מזיזים את הכלים שלנו באותם מהלכים לאותן מפלות כמו פעם".

בפרק החותם את הספר מנהל הסופר דו-שיח עם עצמו, ומנסה להחליט איזה סוף להעניק לעלילה. הוא היה רוצה להציל את האנושות, אבל אינו בטוח שהדבר אפשרי: "האם מוטל על הטבע לתקן כל הזמן את אשר בני האדם עוללו לעצמם? […] אילו היו רק סלמנדרות נגד בני אדם, אולי היה אפשר עוד להושיע. אבל בני אדם נגד בני אדם, את זאת, בן-אדם, אין לעצור".

הספר בנוי משלושה חלקים, הראשון מתרחש בעידן של ואן טוך ומיד אחריו, השני תיעודי, והשלישי פרק המלחמה. הפרק התיעודי מורכב ממאמרים ומקטעי עיתונים שאסף אדם בשם פובונדרה, שוער בביתו של בונדי, שאיפשר לואן טוך להכנס ולדבר עם מעסיקו. תחילה הוא מתגאה בחלקו בקשר עם הסלמנדרות, שהרי יכול היה לסגור את הדלת בפני רב החובל, והוא מתמכר לאיסוף ידיעות אודותן. בהמשך, כשהעניינים ידרדרו, יחוש אשמה. כל שלושת חלקי הספר עתירי דמיון, שנונים, נוקבים, ולמרות התחזית הקשה הם מושכים מאוד לקריאה ומהנים.

קראתי את הספר בתרגומו המוצלח של אפרים פרויד. ב-2012 הספר תורגם שנית על ידי רות בונדי.

מיוחד ומומלץ מאוד.

Válka S Mloky – Karel Čapek

זמורה ביתן

1991 (1936)

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא הארוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתוים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

"עשרה נסים חסרי שחר היו השיעור המינימלי להישרדות", הוא מנסה להסביר את הפלא של הישארותו בחיים. את אחדים מן הנסים הללו חוללו הוריו. האב, שהיה טיפוס גנדרן חובב נשים, התגלה בגטו כ"אישיות בעלת חיוניות גדולה, תושיה, אומץ לב ופיקחות". מבעוד מועד הכין לילד מחבוא לשעת הצורך, ושם החביא אותו אחרי האקציה, בהמתנה שהאם, שהצליחה לחמוק החוצה, תכין לו מקלט. כשקיבל ממנה את האות, נשא את הילד על גבו בתוך שק, כאילו נושא קרשים לעבודה, ופשוטו כמשמעו ניער אותו מתוך השק אל מעבר לחלון, שם המתינה אשת קשר. האם, אשה מרשימה ורבת תושיה, הצילה אותו שוב ושוב, גם בתקופת הגטו וגם בבריחה הארוכה והמסוכנת מליטא. ברגע של משבר, כשהאם היתה על סף שבירה והחלה ללכת אתו למקום האיסוף של הילדים, הצילה אותם חברה. "מה את עושה? השתגעת?", היא שאלה את האם. "אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכל ייגמר…", ענתה האם המותשת, ואז אספה את כל כוחותיה כדי להמשיך להאבק. ביום האחרון ממש, רגע לפני השחרור, כמעט הוסגרו לידי הגרמנים על ידי משתף פעולה ליטאי, אך עוד נס ארע להם והאיש נהרג מול עיניהם בטרם הספיק להלשין.

בתקופה האחרונה של המלחמה בליטא, אחרי שהאב נרצח מעט לפני יום הולדתו השלושים ושבעה, מצאו האם והבן מקלט במנזר, שם אספו הגרמנים אוצרות ספרותיים שנבזזו מארכיונים, ממוזיאונים וממוסדות. שלושה חסידי אומות עולם – ג'וזאס סטאקאוסקאס, ולאדאס ז'מאיטיס ומריה מיקולסקה – הכינו חדר סודי מוקף ספרים, ממש מתחת לאפם של הגרמנים, והחביאו בו יהודים. דמות מרכזית נוספת בהצלתם היתה זו של הדודה יאנינה, שהתנצרה שנים רבות קודם לכן, ואת קשריה עם בכיר בכנסיה ועם הנזירות ניצלה לטובת משפחתה.

כאמור, לצד ארועי השואה, בק מספר גם על משפחתו, והוא עושה זאת בחיבה ובחן. פרק משעשע במיוחד מוקדש למאבק בין אמו לחמותה, מאבק מנומס שבא לידי ביטוי באורך מכנסיו של הילד. בבואו לבקר את סבתו, היתה זו מוסיפה פיסת בד למכנסיו כדי להאריכם. בשובו הביתה היתה אמו פורמת את התוספת. סאמק, שהיה ילד יחיד ונכד ראשון לסביו ולסבותיו משני הצדדים, זכה לשפע אהבה ותשומת לב, ובפרק משעשע נוסף הוא מתאר את התחרות שניהלו שתי דודות על תשומת לבו.

גם עולמם של השורדים בשנים שאחרי המלחמה מקבל ביטוי עז ומפורט, בדמות נדודי האם ובנה מליטא לפולין ולגרמניה, והשהות בת השלוש השנים במחנה העקורים בלנדסברג בהמתנה לעלילה ארצה. באותו מחנה פגשה האם את מי שיהפוך להיות אביו החורג של בק, וזכרו נוכח ברבים מציוריו. שנים רבות אחרי השהות בלנדסברג ימצא עצמו בק בקטע וידאו המוקרן במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו הוא נראה מצייר דמויות מרחובות המחנה. הציור שהוא מצייר באותו וידאו תלוי ליד חדר העבודה בביתו.

אחרי תום המלחמה, אנשים סיפרו אינספור סיפורים על קרוביהם. "הדיבורים על אנשים מעברנו, וביחוד על הנספים, העניק לנו תחושה שאנחנו מצילים אותם מהשמדה. כאילו המתים נקראו לטהר אותנו מרגש האשם על ששרדנו". אחרי מות אמו, בהיותה רק כבת ששים, לא נותר מי שיספר על אנשים שהיו ואינם. "מצויר במלים" מעניק חיים לבני משפחתו של הכותב, ביניהם שני סביו שנעלמו יחדיו ואין יודע לאן, ושתי סבותיו שנלקחו ביום כיפור, מספר חודשים אחר-כך, לפונאר ונרצחו שם.

הספר מעוטר בתמונות המשפחה ובכמה מציוריו של בק. ההתבוננות בציורים מועשרת כשנוספת להם ההבנה העולה מן הטקסט. על הכריכה מופיע ציורו "זכרונות ילדות".

מלאכת התרגום הופקדה בידיה האמונות של כרמית גיא. חבל שההוצאה עשתה עבודה טובה פחות בהגהה, והותירה מספר בלתי סביר של שגיאות מביכות. מגיע לספר המצוין הזה כבוד רב יותר.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של עמוס עוז: "רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים".

מומלץ מאוד.

Painted in Words – Samuel Bak

כנרת זמורה

2024 (2001)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא