כשמלאו למדינה שבעים שנה ריכז מרדכי נאור שבעים סיפורים הקשורים כולם בארועי שנת תש"ח, שנת הקמת המדינה ומלחמת יום העצמאות. הסיפורים ערוכים על פי נושאים, ביניהם מבצעים קרביים, אישים בולטים, הכרזת המדינה ועוד, ועוסקים בנושאים שבלב התקופה, כמו הקרב על לטרון, ובנושאים שבשוליה, כמו שגרת החיים ביום ההיסטורי של ההכרזה. חלקם מוכרים יותר, כמו ההיסטוריה הפרטית של משה דיין, חלקם מוכרים (לי) פחות, כמו מקורו של הנח"ל במה שכונה "גיוס הילדים", כלומר גיוסם של בני שבע-עשרה לצבא, או ליתר דיוק לגדודי נוער. כולם כאחד מרתקים, ולמרות היותם תיעודיים באופיים הם נקראים כפרוזה, ומתארים מציאות שהיא קשה ונטועה במציאות, אך מצטיירת לעתים כפנטזיה שלא תיאמן. במילותיו של בן-גוריון, "בישראל מי שלא מאמין בנסים הוא לא ריאליסט".
מרדכי נאור נוגע במספר נושאים כבדי משקל ומפרק טענות שגויות שהצטברו עם השנים. אחד הנושאים הללו הוא גח"ל, שהביא עד סוף 1948 לגיוסם של כשלושה-עשר אלף יהודים שגויסו בחו"ל והיוו כוח משמעותי בצה"ל שמנה כמאה אלף חיילים. עם השנים השתרשה דעה או אמונה, לפיה פליטים חלשים וחסרי אונים נזרקו ללא הכשרה לשדה הקרב. בפועל, חלקם היו בעלי נסיון צבאי קודם, ורובם עברו הכשרה באירופה טרם בואם לארץ. הכשלון בקרב על לטרון, לדוגמא, נתלה במידה רבה בחיילי גח"ל ללא קשר למציאות בשטח. עוד למדתי כי אנשי גח"ל, למרות היותם חיילים מן השורה, זכו לאותו יחס מחפיר ברובו שזכו לו ניצולי השואה בארץ. על פי המילון לעברית מדוברת, שכתבו נתיבה בן-יהודה ודן בן אמוץ, "גח"ליץ" היה כינוי גנאי, היפוכו של הצבר. עצוב.
רבים ממבצעי המלחמה, ביניהם נחשון, יואב, עובדה ואחרים, חרוטים בזכרון. פחות מוכר, כך נראה לי, הוא מבצע אבק. כדי להתכונן למלחמה מול המצרים בנגב, הוכשר בחופזה מסלול נחיתה בחולות, ומטוסי תובלה החישו לאזור חיילים ותחמושת במהלך שסלל את הדרך למבצע יואב.
באותו הקשר של אספקת נשק מספר נאור גם על הספינה נורה, שהובילה ציוד צבאי מצ'כוסלובקיה לארץ כחודש לפני הכרזת המדינה. כדי להתגבר על הפיקוח הבריטי כוסה הנשק במטען של תפוחי אדמה על סף ריקבון. הריח הבריח את הפקחים.
סיפור שלא הכרתי כלל הוא של מבצע "בצר", שנערך במשך מספר ימים באוגוסט 1948. אין המדובר במבצע קרבי, אלא במאמץ לאתר משתמטים משירות בתל אביב. על העיר הוטל עוצר, פשוטו כמשמעו, וחיילים עברו מבית לבית ובדקו את נתוני הדיירים. כאלפיים ושבע מאות משתמטים אותרו, כשליש מהם נשלחו לגיוס מיידי.
סיפור יסודו של חיל השריון מוכר, מן הסתם, לכל שריונר. שני חיילים בריטים, אחד אירי ואחד סקוטי, העמידו את הטנקים שלהם ואת עצמם לרשות צה"ל. הטנק מדגם קרומוול מופיע עד היום בסמלו של החיל.
קצין בריטי אוהד אחר הפר הוראה והרשה להוציא מתל נוף את המטוסים המפורקים שרכש הישוב מידי הבריטים, רגע לפני שהבריטים התחרטו והורו לא למסור אותם לקונים.
בספר "לוחמות", שראה אור לפני כשנה, התיחסו הלוחמות בנות ימינו אל מה שהן רואות כשליחות שמטרתה להוכיח את ערכן ואת תפקידן המשמעותי של הנשים במערך הלוחם. בפרק המוקדש להדסה אביגדורי-אבידוב היא אומרת דברים דומים: "יש להזהר שאיש לא ירגיש בחולשתי, כי אחר כך תבואנה שיחות וטרוניות על הבחורות… מוסה המ"כ מציע באדיבותו את עזרתו, שאותה אני דוחה בגאווה מופרזת. אסור לתת פתחון פה נגד הבנות…".
בחלקו של הספר המוקדש להכרזה על המדינה נאור מתייחס להצבעה על עצם קיומה שככל הנראה לא התקיימה מעולם. עוד על אותו יום כדאי מאוד לקרוא בספרו "יום שישי הגדול".
בפינת ה"אנקדוטות" אזכיר את הרב בן השבעים, המוזכר בפרק אודות הנחיתה מן הכנרת בטבריה, שהחליט להתבצר לבדו בעיר. כדי להגן על עצמו חישמל את ידית הדלת ולגיבוי הניח לבנים על הכרכוב להפילן על ראשיהם של אנשים חשודים.
הפרופורציות של אותה תקופה מעוררות השתאות. היחידה האנטי-טנקית מנתה שני כלי פיאט ורובה אנטי טנקי. כשהופל מטוס ישראלי ואחר נפגע, חוסלה בזאת מחציתו של חיל האויר של אותם ימים.
ועוד ועוד סיפורים וארועים ואישים בספר, כולם כתובים בקצרה אך לעומק, מעניינים מאוד, ומשרטטים את דיוקנה של המדינה בראשיתה.
מומלץ.
מודן
2018
