קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

האמנית אינה יודעת מה שמה. היא אינה יודעת מה שם אמה, גם לא היכן נולדה. מאז שהיתה תינוקת הן במנוסה. האם מספרת לה שנאלצה לשים סוף ל"ואלס הטירנוזאורוס", כפי שהיא מכנה את האלימות של בעלה כלפיה, ואחרי שרצחה את האיש נטלה את הבת, ונדדה איתה ברחבי אוסטרליה, ממציאה להן שמות וביוגרפיות חדשות לבקרים. כדי להבטיח את בטחונה המוחלט של הבת, כך היא אומרת, היא אינה מוכנה לומר לה אפילו מה השם שניתן לה כשנולדה. בתקופה המסופרת בספר, מפיה של האמנית, הן חלק מאוכלוסיה הולכת וגדלה של מחוסרי דיור, מתגוררות בואן ישן במתחם שבו גרים מחוסרי דיור אחרים, ומתפרנסות כבלדריות סמים.

מגיל צעיר המספרת מציירת. פנקס הרישום שלה וציוריה הם החפצים היקרים ביותר ללבה, יחד עם מראה, שהיא מתייחסת אליה כמראת קסמים, ובה נגלית לה אשה בשם לולה, אולי בתפקיד יועצת, אולי כמצביעה על עתיד אפשרי. בעתיד שהמספרת מייחלת לו היא אמנית בעלת שם, תערוכה מציוריה מוצגת במטרופוליטן, ופרשן אמנות בעל שם מסביר אותה לקהל. "זה רעיון טוב להניח שיום אחד חייך ישמשו נושא לתערוכה רטרוספקטיבית רחבה, מפני שזה דוחף אותך להשתדל לחיות כל רגע ורגע מתוך תחושת משמעות משלו", היא אומרת. הציורים, פרי מכחולו של פול הפל המוכשר, מלווים את הספר, בצירוף ההסברים העתידיים שיתן להם הפרשן – פרי דמיונה של האמנית או הצצה לעתיד אמיתי? – והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה, לעתים מספקים רמזים מטרימים למה שיתרחש בהמשך.

זהו סיפור של התבגרות, הישרדות ואהבה בתנאים קשים במיוחד. זהו הסיפור של האמנית, שסבלה רבות כילדה וכנערה, ולא איבדה את האמונה שנטעה בה האשה שאיתה חלקה את אותן שנים: "יום אחד תתעוררי ותקלטי שהעולם הסתובב בחזרה למעלה בשבילך, וכל דבר רע שלא הגיע לך כשהיית למטה מקבל פיצוי בכל דבר טוב שמסתער עליך כשאת למעלה". סיפור של אשה בעולם גברי טורף. סיפור של אמונה בטוב למרות כל הרע שמסביב – "מנסיוני, בני אדם לרוב טובים והגונים. מנסיוני, ברוב המקרים זרים יבחרו בחמלה על פני פחד, בהגנה על פני זהירות", וסיפור על כוחן של אהבה ושל אחווה – "אתה יכול לשרוד כמעט הכל אם אתה יודע שיש מישהו שעדיין אכפת לו קצת ממך". אבל יותר משזהו סיפור פרטי, הוא תיאור קשה וחומל של האנשים שבשולי החברה, בעיקר בקווינסלנד, שבה שיעור האנשים ללא קורת גג, אלה שחיים במכוניות, באוהלים ובפתרונות מאולתרים אחרים נטולי גג בנוי, גבוה משמעותית מן הממוצע הארצי.

את ספרו הקודם, "ילד בולע יקום", תמצת טרנט דלטון לשש נקודות, ששלוש מהן יכולות לשמש גם כתמציתו של הספר הזה: כל נפש אבודה יכולה להמצא מחדש. גורל יכול להשתנות. רע יכול להפוך לטוב; אהבת אמת כובשת הכל; יש קו דק בין קסם לשגעון, ואת שניהם יש לעודד באיפוק. באותו סיכום הוא התייחס גם לפרברים של אוסטרליה כמקום חשוך וברוטאלי וכמקום יפיפה וקסום. ב"לולה במראה" התיחסות זו יפה למתחם מחוסרי הדיור בלבה של בריסביין, מקום שלא מומלץ להכנס אליו בחשכה, מקום של שכרות וסמים ומצוקה, אבל גם מקום של אחווה ושיתוף ומשפחתיות ותחושה של בית.

מאוד התרשמתי מ"ילד בולע יקום". "לולה במראה" מצליח להתעלות עליו. כתיבה סוחפת, דמויות כובשות, מתח במידה, שילוב של האישי עם החברתי, שימוש בתמונות – אלה יוצרים חווית קריאה מיוחדת. הספר זכה לתרגום נאה מאוד של שאול לוין, והוא מומלץ בלב שלם.

Lola in the Mirror – Trent Dalton

כנרת זמורה

2026 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

מומו, ילד מוסלמי כבן עשר, נמסר לפני שנים לטיפולה של גברת רוזה, זונה לשעבר, יהודיה ניצולת שואה, שכששבה מאושוויץ ולא יכלה לפרנס את עצמה באותו האופן, פתחה פנסיון לילדי זונות. ילדים רבים עוברים בפנסיון, חלקם ממשיכים הלאה לבתים מאמצים, מיעוטם שבים אל אימהותיהם. מומו נשאר. האשה המזדקנת החולנית כבדת המשקל ואחוזת הפחדים היא העוגן בחייו של מומו. מומו הוא העוגן בחייה, וכדי לא לאבד אותו היא מעמידה פנים שהוא צעיר מגילו האמיתי, ארבע-עשרה, ומשקרת כדי שלא יילקח ממנה. פערי הגיל, הדת, נסיון החיים, הציפיות מן העתיד – משקלם של אלה בטל בששים בתוך האהבה ההדדית.

מומו, שאינו יודע מי הוריו ולמה הופקד בידיה של גברת רוזה, כמֵה לאהבה, לתשומת לב. בן שש הוא עומד בוקר שלם ליד חנות, רק משום שבעלת המקום, שראתה שגנב ממנה ביצה, נתנה לו עוד אחת ואף הוסיפה נשיקה. במשך שנים הוא מבלה שעות בחדר ההמתנה של הרופא, מצפה לרגע שהלה יתפנה וילטף אותו. "הרי בשביל זה קיימת הרפואה". בן עשר הוא מקשיב לצחוקה של נאדין, אשה צעירה שהתייחסה אליו בכבוד ובחיבה, "הסתכלתי בה בתקוה, והלב שלי הלם". בן ארבע-עשרה, אחרי שבעקבות גילוי סוד מעברו התבגר בבת אחת בארבע שנים, הוא מספר על עצמו לנאדין ולבעלה, בלתי מורגל בתשומת הלב שבה הם מאזינים לו. "עניינתי אותם נורא. לא יכולתי כבר להעצר מרוב שעניינתי אותם. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעניין אותם יותר, כדי שירגישו שאתי כדאי להם". אבל יהיו חלומותיו אשר יהיו, מחויבותו העמוקה ואהבתו הם לגברת רוזה. "פחדתי פחד מוות שאמצא את עצמי בלעדיה".

"כל החיים לפניו" הוא סיפור של בדידות, של צער, של מחלה, של זיקנה, סיפורם של אנשים בשולי החיים. בחייהם של גברת רוזה ומומו בפרבר פריזאי משולבות דמויות זניחות לכאורה במרחב העירוני, שקופות. גברת לולה, דראג קווין המפרנסת עצמה בזנות ביער בולון; ד"ר כץ, רופא יהודי מזדקן; אדון חמיל, זקן מוסלמי עיוור למחצה על סף דמנציה, שמצטט בשלמות מהקוראן ומספרי ויקטור הוגו; האחים עזום, העובדים כסבלים, ועוזרים להעביר את גברת רוזה, שאינה מסוגלת לשאת את עצמה, ממקום למקום; אדון ואלומבה האפריקאי ובני משפחתו, המנסים בשיטות שבטיות להחזיק את גברת רוזה בחיים ובהכרה. גברת רוזה, למודת רדיפות וניצולת אושוויץ, סובלת משורה של מחלות, ומצוידת בתעודות מזויפות ובמקום מסתור, מוכנה לפעם הבאה. היא פרנואידית, עם סיבות, אבל מסוגלת לספוג כל בשורה רעה ובלבד שאינה בשורה אודות מחלת הסרטן. מתחת למיטה היא מחזיקה תמונה של היטלר, וברגעים קשים היא מתבוננת בה ונרגעת בשל המחשבה שכעת יש לה בעיה אחת פחות.

"כל החיים לפניו" הוא גם סיפור של אחווה, של עזרה הדדית, של נחמה שמוצאים האנשים זה בזה. בתוך המכאוב והמצוקה וקשיי החיים, לאנשים בסיפור יש על מי לסמוך. הזונות שמפקידות את ילדיהן אצל גברת רוזה יכולות להיות בטוחות שבניגוד למטפלות אחרות היא לא תמלא את הילדים בסמי הרגעה, ולא תשליך אותם לרחוב גם אם ההמחאות יחדלו להגיע. גברת רוזה יכולה להיות בטוחה שגם אם מצבה ידרדר, יהיה מי שידאג לה, וחשוב מכל, מומו יוודא שהיא לא תסיים את חייה בבית החולים, תלויה באמצעים מקיימי חיים. "לפי דעתי", הוא חוזר ואומר, "אין דבר יותר גרוע מאשר לדחוף את החיים בכוח לגרון של אנשים שכבר לא יכולים יותר לקיים את עצמם ולא רוצים יותר לשמש לשום דבר". כשתגיע השעה, כך הוא מבטיח לה, הוא יידע למלט אותה מן הגורל שממנו היא חרדה, גורלו של צמח.

מומו הוא נער צעיר, עד לפני רגע האמין שהוא עדיין ילד. הוא נטול השכלה מסודרת, ניזון מחוכמת הרחוב, מאמץ לעצמו ביטויים של מבוגרים – "סמוך על נסיוני הרב", "כפי שכבר היה לי הכבוד לומר לך" – מבלי לרדת ממש לעומק משמעותם. אושוויץ בלשונו הוא "המעון היהודי בגרמניה" שבו גברת רוזה סבלה, המתת חסד היא "הפלה". כשהמציאות קשה לו הוא מתנחם בחברו הטוב, המטריה ארתור, ובחלומות על לביאה שמגנה עליו ועל שוטר אדיר כוח שעומד לצדו. "התחלתי להבין שהכי טוב בשבילי ללכת לחיות במקום ששום דבר לא אמיתי שם", הוא אומר, תוהה אם אדון חמיל כינה אותו במתכוון ויקטור, כשמו של הסופר האהוב עליו, כאילו מכוון את מומו אל הכתיבה ואל כוחן של המלים משום שכדבריו "המשוררים הם שמבטיחים את העולם הבא".

"צריך לאהוב", אלו המלים שמסיימות את הספר, ולא במקרה. יותר מכל זהו, כמו שאמר ד"ר כץ, "סיפור אהבה יפה".

רומן גארי באחד משיאי יצירתו.

La Vie Devant Soi – Emile Ajar

עם עובד

1997 (1975)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

כשטובה פרידמן, אז טולה גרוסמן, היתה בת שנה כבשו הנאצים את טומשוב מזובייצקי, העיר בה התגוררה עם הוריה ועם המשפחה המורחבת. כשהיתה בת שלוש נאלצה לעבור לתחומי הגטו שהוקם במקום. את מרבית זמנה בילתה מתחת לשולחן בדירה בה הצטופפו מספר משפחות, מנסה למצוא מקלט ילדותי מפני האימה ששררה מחוץ ליקום הפרטי שלה שנתחם על ידי מפת השולחן. כשהיתה בת ארבע עבדה לצד אמה במיון חפציהם של אנשים שנשלחו אל מותם, ונמנתה עם המעטים שנותרו בגטו לאחר חיסולו כדי לנקות אותו, אולי כדי להסתיר ראיות, אולי כדי להכין את הבתים לדיירים שיירשו את מקום הנרצחים. את השנה הבאה בחייה העבירה עם הוריה במחנה העבודה בסטרחוביצה, וחמקה בזכות תושייתם מסלקציה שנועדה לסלק את כל הילדים מן המקום. כשהיתה בת שש שוחררה מבירקנאו, אחרי שאמה החביאה אותה תחת שמיכתה של אשה שמתה כדי שלא תיאלץ לצאת אל מה שנודע אחר כך כצעדות המוות. שום דבר לא חיכה לניצולים כשניסו לחזור הביתה. כל משפחתה הענפה של האם נכחדה. ממשפחתו של האב, ששרד את דכאו, נותרו בודדים, אחת מהם נרצחה בפוגרום שביצעו פולנים שלא שמחו לראות את היהודים שבים. אחרי כשלוש שנים במחנות עקורים הפליגה המשפחה לארצות הברית להתאחד עם אחותו של האב. אמה של טובה, שנלחמה על חייה והצילה אותם יותר מפעם אחת, קרסה אחרי המלחמה אל תוך עצב שבסופו של דבר קיצר את חייה.

אלה היו החוויות של הילדה בשנים המעצבות של ילדותה. קרובי משפחה שנורו במרחק קצר ממנה, או שנעלמו לבלי שוב. זעקות של אמהות שילדיהן נקרעו מהן. רעב שהחל כבר בגטו, שם ליקקה את קירות הדירה, מבקשת בלא יודעין תוספת סידן, והחמיר בשנים הבאות. סטירות שספגה ממשגיחה משום שסובבה את ראשה אחרי עמידה של שלוש שעות באחד המסדרים האינסופיים. אימונים שאימנה אותה אמה מדי בוקר במחנה העבודה כיצד לנהוג בסביבת הגרמנים – לא להישיר מבט, לפנות את הדרך, לצמצם את קיומה. הסתתרות במחבוא שהכין אביה, כשאמה מניחה יד קשה על פיה לבל תוציא הגה, אפילו לא קול השתנקות קל כשנורו יריות לכיוון המחבוא. הצצה בטעות אל חדר, ככל הנראה בבעלותו של מנגלה, מלא חלקי גופות. ריח גופות נשרפות. גיהינום היה כל מה שהכירה.

סיפורם של האסירים בגטאות ובמחנות סופר פעמים רבות, ויחד עם זאת הוא בכל פעם חדש, והחזרה עליו אינה עושה אותו קל יותר. אבל יש משהו בסיפוריהם של ילדים בשואה שמכווץ את הלב ביתר שאת. טובה פרידמן, שבעת שהספר ראה אור היתה בת שמונים וארבע, מיטיבה, יחד עם העיתונאי מלקולם ברבנט, לתת ביטוי למה שהרגישה הילדה. היא זוכרת אפיזודות, תמונות, קולות ותחושות, זוכרת את הידיעה הברורה שיש לציית להוראות ההורים, כי ההבדל בין ציות לאי ציות הוא ההבדל שבין חיים למוות. היא מתארת חוויות שנחרטו בה, חלקן בזכות הסיפורים הרבים שסיפרה לה אמה בשנים שאחרי, ומציבה אותן בהקשר ההיסטורי כפי שלמדה אותו מאוחר יותר. חלק מדבריה נסמכים על ספר הזכרון של הקהילה, שכמה דפים ממנו נכתבו על ידי אביה, או על תחקירים היסטוריים. לצד התיאורים של המאורעות הטרגיים הגדולים, היא זוכרת פכים קטנים, כמו השתוקקותה אל בובה שמצאה בין חפצי הנרצחים, והאיסור שאסרה עליה אמה ליטול את הבובה, שלא ליהנות ממותה של ילדה אחרת.

כמו בכל סיפור הישרדות מאותם ימים, גם למזל היה תפקיד. יכולת להיות טוב וחכם ואופטימי, ועדיין היה גורלך נחרץ בשרירות לב. ליוזמה ולתושיה של הוריה היה חלק משמעותי בהישרדותה, אבל גם תפניות גורל שמחוץ לשליטתם התערבו. במקרה הבולט ביותר, ילדי בירקנאו הנותרים הוצעדו אל תאי הגזים, הוכרחו להתפשט לקראת ה"מקלחת", ואחרי זמן מה קיבלו הוראה להתלבש ולחזור לבלוק. מישהו מהגרמנים, כך היה נדמה לה, אמר שהיה בלבול ברשימה, אבל אולי בצירוף מקרים היו הילדים אמורים למות ביום בו פרץ מרד הזונדרקומנדו. תהא הסיבה אשר תהא, הילדים היו בין הבודדים שכבר עמדו על סף התאים והושבו אל החיים.

והיא זוכרת שלא בכתה. היתה ממושמעת, צייתה לכללים שנכפו עליה, אלה שהגבילו אותה ואלה שהצילו אותה, עמדה בסבל, ולא החצינה את האומללות, כשהיא נוטלת דוגמא מהוריה שניסו להיות כמה שיותר מעשיים, לחשוב מה עושים בכל רגע נתון, איך שורדים עוד יום. את האיפוק הזה שנטלה עליה אז, אולי מכורח, אולי מכוח אישיותה, היא מפגינה גם בספר. הרגש אינו נעדר מן הטקסט, והביטוי אינו לקוני, אבל הטראומה מתקיימת מתחת לפני השטח, כבושה, וכלפי חוץ, הן בכתיבה והן בהתנהלות החיצונית, איפוק שזועק יותר מצעקה. חברה חכמה ורגישה, שהקשיבה כשהשתפכתי על הספר, הגדירה את סגנונו כך: "את יודעת איך אומרים שאם השחקן בוכה, הקהל כבר לא צריך? שדווקא אם השחקן מחזיק את הבכי בפנים, הקהל הוא זה שבוכה במקומו? אז ככה". בדיוק. הכותבים מאופקים, הקוראים אינם יכולים שלא לחוש את הבכי, והספר חודר עמוק אל הלב.

טובה פרידמן, נאמנה להחלטתה להפוך את העולם לטוב יותר, הפכה בבגרותה לעובדת סוציאלית, טיפלה בקשישים יהודים וניהלה את השרות למשפחה היהודית במחוז מגוריה. נאמנה לציווי של אמה, "תזכרי", ומזועזעת מן הבורות בנושא השואה, היא מקדישה זמן לספר את סיפורה בארצות הברית ובפולין וגם ברחבי הרשת.

ארז וולק תרגם היטב, והספר ראוי מאוד לקריאה, גם משום אישיותה הכובשת של המספרת, גם משום איכות הכתיבה, וגם ובעיקר משום שיש לשוב ולספר, לעורר מודעות ואולי למנוע את הישנותה של ההיסטוריה.

The Daughter of Auschwitz – Tova Friedman with Malcolm Brabant

כנרת זמורה דביר

2026 (2022)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

אידה פינק היתה בת עשרים כשגרמנים הגיעו לעירה זברז' במזרח פולין. לאחר גירוש היהודים הזקנים והחולים מן העיר, רוכזו היהודים הנותרים, כארבעת אלפים וחמש-מאות, בגטו מקומי. אידה, אחותה הלנה ואביהן נמנו עימם. בהדרגה הלך מספר יושבי הגטו והידלדל בעקבות גלי גירושים ותנאי מחיה קשים. אביהן של האחיות, שהוזהר כי אם בנותיו תברחנה הוא יוצא להורג, הצליח לארגן מקום מסתור לעצמו ואפשרות בריחה לבנות. השתים צוידו בתעודות מזויפות והעמידו פנים כאילו התנדבו לעבודה בגרמניה. האב המתין עד שקיבל אישור כי השלב הראשון בבריחה עלה יפה, וירד למחתרת במרתפו של כוורן.

הסיפורים שכתבה אידה פינק אחרי השואה מעודנים, מינוריים, נוגעים באסון בעקיפין. "נלך בלילות נישן בימים", המתאר את מאבק ההישרדות של האחיות בין 1942 ל-1945, שונה. יש בו אמנם מיופיים הלירי של הסיפורים, אך הוא דיווחי וענייני, תוך שהוא מותיר מקום לרגש. כמו מרבית סיפורי ההישרדות של התקופה, הוא מוּנע על ידי שילוב של צירופי מקרים, לעתים כמעט על סף נס, עם תושיה אמיצה ונחישות. יותר מפעם אחת חשדו בהן שהן יהודיות. הן היו קורבן להלשנות ולסחיטה ועברו חקירות. נוכחותן נסבלה על ידי מעסיקיהן למרות יהדותן, שאותה הכחישו, משום שהיו כוח עבודה זול, עד שנמצא להן תחליף. ללא הרף נאלצו לעמוד על המשמר, ולהחליט החלטות חורצות גורלות, עד מתי ניתן לקחת את הסיכון ולהשאר למרות החשדות, ומתי יש להחליף זהות ולחפש מקום אחר. ניקרו בדרכן מבקשי רעתן, וגם אנשים שהושיטו יד עוזרת, ולא תמיד היה ברור מי אויב ומי ידיד, ומי מסוגל להיות גם וגם. אחת ההחלטות הנועזות שקבלו, בחוסר ברירה, היתה להסגיר את עצמן למשטרה הגרמנית, בהעמידן פנים שהן פולניות שתעודותיהן אבדו. שניות ספורות הפרידו בין האפשרות הכמעט וודאית של העברתן לגסטפו על ידי שוטר אחד, להחלטה של המפקד המקומי לאפשר להן לעבוד אצל כפריים מקומיים ששיוועו לידים עובדות.

מיד עם הגעת חיילי בעלות הברית אל הכפר שבו שהו בחודשים האחרונים של המלחמה, יצאו האחיות חזרה הביתה. אביהן שרד גם הוא.

 "הן חזרו. חזרו והריהן כבר בעיר שבה גר עכשו אביהן, הן חוזרות יחד כשם שיצאו פעם יחד, הן יצאו בחשכה והן חוזרות בחשכה, אז ברדת הלילה כעת בסוף הלילה, בעוד שעה קלה יפציע השחר.

אח, אל תהיי פאתטית, מה אתך? היציאה ברדת הלילה היתה מטעמי בטיחות, והשיבה עם שחר היא בגלל לוח זמני הרכבות. רק בלי סמלים, בלי סנטימנטים.

אח, ברגע זה הכל מותר, הרי זה רגע מיוחד במינו, ברגע כזה הפאתוס איננו פאתוס ואפילו הדמעות מותרות, אלא שדווקא הן לא באות, כי עדיין אין היא יודעת לבכות".

במהלך שנות המלחמה כתבה אידה פינק, בעיקר לעצמה, אך עם כל מעבר נאלצה להשמיד את ניירותיה. אחרי המלחמה חזרה לכתוב. סיפוריה, שאותם כתבה בפולנית, החלו להתפרסם בארץ בשנות השבעים, וזיכו אותה בפרסים כאן ובעולם, כולל פרס ישראל לספרות. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ עליהם.

האחיות, שגדלו בבית בורגני נינוח, מצאו עצמן שחקניות על במה שלא ביקשו לעצמן, לפעמים מעמידות פני בורות, לפעמים "מומחיות" לחליבת פרות ולפעמים נערות ריקניות, לפעמים דוברות פולנית בלבד ולפעמים גרמנית צחה. אידה פינק מתארת באמינות נוגעת ללב את החיים בזהות שאולה, את הכפילות שבדבקות בזהות הבדויה תוך שמירה על נאמנות לזהות האמיתית, את הערנות הדרוכה תמידית לדעת מי את באמת ומי את כלפי כל העולם. באותה אמינות היא מתארת את החיים כבני אדם רדופים, את החברויות שנקשרו ואת אלה שנפרמו, ואת הקשיים הפיזיים והמנטליים שאיתם נאלצו להתמודד.

ספר מרשים של אשה מרשימה וסופרת מוכשרת. מומלץ מאוד.

Podróż – Ida Fink

ספרית פועלים

1993 (1990)

תרגום מפולנית: דוד ויינפלד

ז'ואַו החמישי, מלך פורטוגל, נשא אשה בשנת 1708. משלא זכה תוך פרק זמן קצר ביורש עצר, נדר לבנות מנזר במאפרה, צפונית לליסבון, אם תתממש תשוקתו לילד. ב-1711 נולדה בתו הבכורה, והוא עמד בדבורו. הבניה החלה בפועל בנובמבר 1717, חנוכת הבזיליקה והמנזר נערכה באוקטובר 1730, אך העבודה הושלמה רק ב-1755. משלא נמצאו די פועלים שהתיצבו מרצונם לעבודה, הונהג גיוס בכפיה, ועשרות אלפי איש השתתפו במאמץ הכביר הכרוך בהקמת במבנה המונומנטלי.

סאראמאגו, שעסק רבות בפערים מעמדיים, מתאר לפרטים היבטים שונים בעבודת הבניה, ומתרכז תוך כדי כך בדמויות שוליות לכאורה של העושים במלאכה, נותן קול לאנשים שההיסטוריה המתועדת פסחה עליהם. כך, לדוגמא, אחד הפרקים הבלתי נשכחים בספר עוסק בהובלתה של אבן כבדה אחת מן המחצבה אל האתר, כשמאות צמדי שוורים ומאות פועלים גוררים אותה צעד אחד צעד בשבילים צרים, בעליות ובמורדות. בתוך ההמון הזה סאראמאגו מפנה את תשומת הלב אל חבורה קטנה של אנשים, שעבור המשגיחים הם בגדר דמויות אפורות הנבלעות בהמון, אך כל אחד מהם הוא עולם שלם לעצמו.

"והכל בגלל אבן שלא היה שום צורך שתהיה גדולה כל כך, כי בשלוש או בעשר קטנות יותר אפשר היה לבנות אותה גזוזטרה, רק שאז לא היינו יכולים להתגאות באוזני הוד מלכותו ולומר, זו אבן אחת בלבד, ובגלל גאוות-סרק אלה ואחרות מתפשט הגיחוך בכל, בדמותו הלאומית והפרטית, כמו הרישום בספרי הלימוד וההיסטוריה, המנזר במאפרה נבנה בזכות המלך דון ז'ואו החמישי, שנדר לבנות אותו אם ייוולד לו ילד, והנה הולכים עכשו שש מאות אנשים שלא עשו שום ילד למלכה והם-הם המשלמים את הנדר, הם הנדפקים שם, במחילה על הביטוי האנאכרוני".

כניגוד למסע המפרך הזה, אך מבלי להציב את השניים זה מול זה במפורש, הסופר מתאר את ההיערכות המופרזת והשקועה עד צוואר במותרות של התניידות המשפחה המלכותית ואנשי החצר ממקום למקום, את שפע הגינונים האבסורדים האופפים כל צעד שלהם, את החנפנות והנהנתנות, וגם את הניתוק מחיי העם הנתון לשליטתם.

סאראמאגו, כרגיל, שולח חיצים ארסיים בדת הממוסדת, בפער שבין עקרונותיה לישומם, בפאר מנקר העיניים של ראשיה, ובצביעות שבטקסיה. הבישופים שלו דואגים רק לרווחתם ולמעמדם, הנזירות שלו שטופות זימה. איש אינו יוצא נקי, גם לא המאמינים המקיימים בדבקות לכאורה את המנהגים, אך מניעיהם האמיתיים אינם אמוניים כלל.

על הרקע הזה הוא מציב שתי דמויות היסטוריות. המרכזית שביניהן היא זו של האב ברתולומאו לורנסו, איש רב אשכולות שנותר חקוק בזכרון בעיקר כממציא שהאמין ביכולת התעופה, ותכנן כלי טיס דמוי ציפור גדולה (שדה תעופה בברזיל קרוי על שמו). מאימת האינקויזיציה, שהיתה עשויה לראות בשאיפות התעופה שלו כוח שטני, נאלץ ללכת בין הטיפות, עד שברח לספרד ומת שם. השניה היא של המלחין סקארלטי, שבתקופה האמורה היה בין השאר המורה למוזיקה של הנסיכה.

ובחזית העלילה, בלתאזאר ובלימונדה, הוא חייל ששב משדה הקרב ללא כף ידו שמאלית, היא בעלת יכולת לראות מתחת לעורו של כל אדם, בתה של אם שהוגלתה על ידי האינקויזיציה בגלל חזיונות. השניים נפגשים בצפיפות הקהל שבא לצפות בהעלאת כופרים על המוקד, ונפשותיהם נקשרות יחדיו. הם נושאים חן בעיני ברתולומאו, והוא מגייס אותם בסודיות לסייע לו בעבודה על הפאסארולה – הציפור הגדולה. בלתאזאר מקים נפחיה ועוסק בבניית הציפור שלב אחר שלב, לעתים בליווי נגינתו של סקרלטי. בלימונדה תופרת מפרשים הנחוצים לתעופה ולתמרון, ובזכות יכולתה להציץ אל פנימיותן של הבריות היא מגויסת לאסוף רצונות, כי רק כוחם של מאות רצונות מאוחדים יוכל להרים את ספינת האויר מעלה. מאוחר יותר, אחרי שהעבודה תסתיים, יעברו בני הזוג למאפרה, מקום הולדתו של בלתאזאר ומקום מגורי משפחתו, והגבר ישתלב, כמו מרבית דרי המקום, בעבודה באתר הבניה, גורר מריצה בעזרת הקרס המחובר לגדם ידו השמאלית.

בתרגום לאנגלית נקרא הספר "בלתאזאר ובלימונדה", ולא בכדי. סיפור אהבתם הוא מהיפים בסיפורי האהבה שנכתבו אי פעם. לא משום יופיים של הגבר והאשה – הם אינם יפים, ולא משום מעשיהם – הם עוסקים בסתר בעבודה על כלי התעופה ובתחזוקתו, ואין איש מלבד ברתולומאו שישבח אותם, אלא משום השלמות הזוגית שביניהם מן הרגע הראשון ועד שהמוות מפריד ביניהם. סאראמאגו אמנם מאמין באהבה, אבל לא בסופים טובים.

הנה אחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר, ובו רק אהבה תמימה, ללא קריצה של דו-משמעות, ללא אירוניה, ללא דברי שנינות הגודשים את הספר:

"לבאלתאזאר אין ראי, אלא עינינו שלנו הרואות אותו יורד בדרך הבוצית אל העיירה, והן האומרות לו, הזקן שלך זרוע שיבה, באלתאזאר, המצח שלך מלא קמטים, באלתאזאר, הצוואר שלך התעבה, באלתאזאר, הכתפיים שלך כבר שמוטות, באלתאזאר, אינך נראה האיש שהיית, באלתאזאר, אבל הסיבה לכך היא לבטח פגם בעיניים שאנחנו משתמשים בהן, כי הנה בדיוק באה לקראתו אשה, ובמקום שאנחנו ראינו גבר זקן, היא רואה איש צעיר, את החייל ששאלה יום אחד, מה השם שלך, או אפילו לא את זה היא רואה, רק את הגבר היורד, מלוכלך, יגע וגידם, שבע-שמשות כינויו, אם הלאות הזאת עדיין ראויה לכינוי, אבל בשביל האשה הזאת הוא שמש קבועה ועומדת, לא מפני שהיא זורחת תמיד, אלא מפני שהיא קיימת, חבויה מאחורי עננים, מוסתרת בליקויים, אבל חיה, אלוהים הקדוש, והיא פורשת לקראתו זרועות, מי, הוא לקראתה, היא לקראתו, שניהם, הם, השערוריה של העיירה מאפרה, והם נצמדים זה לזו בפרהסיה, על אף גילם המתקדם, אולי מפני שאף פעם לא היו להם ילדים, אולי מפני שבעיניהם הם צעירים יותר משהם, עיוורים מסכנים, או אולי הם יצורי האנוש היחידים הרואים זה את זה כמו שהם, וזו דרך הראיה הקשה ביותר, ועכשו, כשהם יחד, אפילו עינינו שלנו מסוגלות לראות שהם יפים פתאום".

סאראמאגו, בסגנונו ה"פטפטני" והמפותל, מספר סיפור פשוט ומורכב כאחד, על חברה שסועת מעמדות, על כוחו של הרצון, ועל אהבה. בתוך אחד הקטעים הארוכים, מרובי הפסיקים ומעוטי הנקודות, הוא מגניב הערה על הפרטנות של דבריו: "ושלא יהיו ההסברים האלה לצנינים בעיניכם, מי הוא חושב שאנחנו, איזה בורים ועמי-ארצות, פרטי הפרטים רשומים פה פשוט מפני שאחרי כל תקופה של מדע ואמונה באים תמיד זמנים של קטני אמונה ומדעים אחרים, ומי יודע מי יקרא את הדברים האלה".

מרים טבעון תרגמה להפליא, והספר מומלץ עד מאוד.

Memorial do Convento – José Saramago

הספריה החדשה

1990 (1982)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

נד קלי היה בן עשרים וחמש כשנגזר דינו למוות בתליה בשנת 1880 בגין רצח שוטרים. שלושים ושנים אלף איש חתמו על בקשת חנינה עבורו. בפיו של תומס קרנאו, האיש שהביא למעצרו, שם פיטר קרי את התהיה: "מה יש לנו, האוסטרלים, הא? […] מה לא בסדר אצלנו? האם אין לנו איזה ג'פרסון? איזה ד'יזרעאלי? כלום איננו יכולים למצוא מישהו טוב יותר להעריץ מאשר גנב סוסים ורוצח? מדוע אנו מוכרחים תמיד להביך את עצמנו עד כדי כך?". קרי מספק לא רק את התהיה, אלא גם את התשובה לנהירתם של בני האדם אל מה שנודע ככנופיה של קלי: "האימפריה הבריטית סיפקה לי מספר נאה של מועמדים גברים שחוזי החכירה שלהם בוטלו בגלל פשע יחיד, העובדה שהם חברים שלנו, גברים שנאלצו לזרוע חיטה והוכו בחילדון, גברים שהושחתה להם הצורה בואן דימנ'ז לנד, גברים עם בנים בבית סוהר, גברים שראו איך האדמה שרכשו בעבודה קשה נלקחת על ידי מתיישבים, גברים שהואשמו על סמך עדויות שקר ונכלאו לא בצדק, גברים שנמאס להם מהחרמות קבועות עוד ועוד כל יום בלי הפוגה".

נד קלי נולד בדצמבר 1854 (או ביוני 1855) במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, בן שלישי לאב אירי שהוגלה כאסיר, בגין גניבת שני חזירים, לטזמניה (אז ואן דימנ'ז לנד), וריצה שם שש שנות עבודת פרך, ולאם, אירית אף היא, שהיגרה עם משפחתה לאוסטרליה מרצון. ויקטוריה היתה אז מושבה בריטית, ויחסים מתוחים שררו בין מתיישבים לאסירים לשעבר, בין קתולים לפרוטסטנטים, בין אירים לאנגלים, בין עשירים מעטים לעניים רבים. על פי המתואר בספר, לנד לא היה סיכוי להמלט מחיים של עבריינות. החוקים המקומיים פעלו נגד הקהילה אליה השתייך, זו של האירים העניים צאצאי האסירים, והוא היה במידה רבה קורבן של המאבקים הפנימיים במושבה ושל שרירות לב השלטון ועושי דברו.

האם היה קלי פושע או קורבן? יש הרואים בו רובין הוד – הוא הציל ילד מטביעה כשהיה בן עשר בלבד (עד סוף חייו כרך סביב גופו אבנט שניתן לו לציון גבורתו), חילק כספי שוד בנק לנזקקים, נתפס כמורד נגד הבריטים, חשף שחיתויות במשטרה, יצא למאבק כדי לטהר את שמה של אמו שהושלכה לכלא. ויש הרואים בו עבריין – הוא גנב סוסים עוד כילד, החזיק כנופיה שפגעה גם בחפים מפשע, רצח שוטרים, ומעשיו הגבירו את הלחץ על שכניו ומכריו. האמת, מן הסתם, מצויה אי שם בין הקצוות.

מיתוסים רבים אופפים את סיפור חייו של קלי. פיטר קרי מספר בספר זה את גרסתו. פרטים רבים בעלילה שאובים מן ההיסטוריה הידועה, והיא משובצת בדמויות אמיתיות משני צידי המתרס. לצד אלה, הסופר נטל לעצמו חירות להוסיף מדמיונו, בעיקר בדמותה של מרי הירן, בת זוגו ואם שני ילדיו של קלי, דמות השאובה משמועות, וככל הנראה לא התקיימה במציאות. מכיוון שקרי מפקיד את הסיפור בידיו של קלי – העלילה כולה היא תיעוד שקלי כותב עבור בתו, שאותה לא זכה להכיר – ומכיוון שקלי הוא הסנגור הטוב ביותר של עצמו, הנופך המשפחתי-רומנטי תורם לתפיסתו כאדם מורכב, לא כפושע חד-ממדי.

"הסיפור האמיתי של כנופיית קלי" הוא ספר מרתק, כתוב מצוין ומתורגם היטב, מספר על ההיסטוריה האוסטרלית דרך סיפורן של הדמויות שפעלו בה, ולמרות ההטיה הברורה לזכותו של קלי הוא מציף את הדילמה של עבריין מול קורבן. הספר זיכה את הסופר בפרס בוקר שני, אחרי שכבר זכה בו בשל "אוסקר ולוסינדה" המצוין.

מומלץ מאוד.

The History of the Kelly Gang – Peter Carey

עם עובד

2005 (2000)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

סקירה מספר אלפיים (גרפומניה? אובססיה? התמכרות? אני מעדיפה אהבה, לספרים ולמילה הכתובה) אינה יכולה להיות מוקדשת לספר אקראי. בחרתי ב"מחניים" (המוכר גם כ"הנערים מרחוב פאל", תרגום מאוחר ומדויק יותר). בשנות הילדות, וגם קצת אחר כך, קראתי אותו פעמים אינספור, התרגשתי באותם מקומות, צחקתי באותם מקומות, הזלתי דמעה לפחות פעמיים למרות שהצער לא בא בהפתעה (מה שמעיד אולי על חשיבות היתר שמייחסים לקלקלנים), והתאהבתי בכל פעם מחדש. עברו מאז שנים רבות, ובכל פעם שדיללתי את הספריה הביתית, הוא שרד על המדף. סקירה מספר אלפיים היא הזדמנות מצוינת לשלוף אותו משם ולגלות אם הקסם שרד אף הוא.

הנה גילוי בלתי מפתיע: שרד בהחלט.

שתי חבורות של ילדים, תלמידי בתי ספר שונים, מתמקמות בשני אתרים פתוחים בבודפשט. חבורה אחת, בראשותו של פרנץ אטש הסמכותי, מקימה את המטה שלה בגן הבוטני. החבורה השניה, בראשותו של ינוש בוקה הרציני, בוחרת במגרש עצים. החבורה הראשונה כוללת את האחים פסטור המטילים את חיתתם על החלשים מהם, אבל פרט לכך אין חיכוכים משמעותיים בין החבורות. אלא שחשקה נפשה של הראשונה במגרש של השניה, ומלחמה עתידה לפרוץ, כשחבורת המגרש תתגייס להגן על המולדת. יהיו כאן בגידה וגבורה, ריגול וריגול נגדי, ויכוחים על כבוד וחברוּת, שיקוף של עולם המבוגרים בעולם התמים יחסית והבלתי ציני של הילדים. ותהיה גם טרגדיה, ואחריה אחת נוספת שתעקר את כל הטעם מן המלחמה ומקורבנותיה.

מלבד כתיבה טובה וסיפור מושך, נדמה לי שעיקר כוחו של הספר בדמויותיו. גיבוריו של מולנר הם ילדים שעסוקים במידה שווה בהבלים ובשאלות של ערכים ומוסר. בוקה בן הארבע-עשרה, לדוגמא, הוא ה"מבוגר האחראי" במגרש, ובו זמנית הוא שוגה בחלומות שבהם הוא משווה את עצמו לנפוליאון. אטש, מן הצד השני, שמנהיג בקשיחות את חבורתו, מתגלה כמי שיכול להיות נבוך בקלות וכאדם הוגן. כשחבורת המגרש מתגייסת בהתלהבות להגנה על שלה, הסכסוכים הפעוטים בין חבריה אינם נמוגים, ושניים מהם, המתמודדים על תפקיד באגודה שהקימו, משתפים פעולה וחותרים זה תחת זה בו זמנית. קל להתפתות לראות בספר משל על אוילותם של המבוגרים, אבל חינו דווקא בילדותיות של גיבוריו, שמחקים את שהם רואים וחווים ומשמרים עדיין את התום ואת התמימות. ונמצ'ק, כמובן, הגיבור הצנוע והבלתי נשכח, זה שמקומו ה"טבעי" בשל מימדיו, אופיו הנוח ונאמנותו מצוי בתחתית הסולם. מצד אחד הוא להוט לרַצות, ומצד שני נואש עד דמעות לזכות במעמד שווה לחבריו. הוא זה שיודע מה נכון ומה טוב, ובהתמסרות ללא סייג יפעל להשיג אותם.

הספר תורגם לראשונה ב-1940, והמתרגמים, רות כץ (ליבנית) ושאול קנצלר, חילקו אותו לשני חלקים – "מחניים" ו"איזהו גיבור". איוריה היפים של בינה גבירץ מעטרים אותו. ב-1984 תרגם אותו מרדכי ברקאי תחת השם הנאמן למקור, "הנערים מרחוב פאל", בליווי איוריו של דני קרמן. מכיוון ש"הוחתמתי" מילדות על התרגום הראשון, שהופיע במספר מהדורות, אני שומרת לו אמונים, למרות שאני מודעת לאי דיוקים (וגם למרות שגיליתי בקריאה הנוכחית שלאורכו של הספר כולו הניקוד שגוי באופן כמעט מביש).

כשקראתי כעת על הספר ברשת מצאתי כי בארצות שונות ברחבי הגלובוס הוא מצוין כספר ילדות בלתי נשכח. למרות שהוא מעוגן ברחובות בודפשט, ואולי יש בו ניואנסים שקוראים הונגריים מיטיבים להבין מאחרים, הוא בפשטות ספר חוצה גבולות וגם חוצה זמנים.

נהדר.

A Pál utcai fiúk – Molnár Ferenc

יזרעאל

תרגום: רות כץ ושאול קנצלר

1968 (1906)