ספרו של אנדרה מורואה תורגם לעברית פעמיים, ב-1944 על ידי א.ל. יעקבוביץ' תחת השם "המשמנאים והמרזנאים", וב-2007 על ידי עידו בסוק תחת השם "השמנפופים והחדחוטים". חלק מאיוריו המקוריים של ז'אן ברולר (הידוע בשם ורקור) נכללו בתרגום הראשון בהוצאת יזרעאל, ללא צבע. לתרגום החדש צורפו כל האיורים בשלל צבעיהם, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה. הוצאת מטר כרכה את שני התרגומים יחד בספר בכריכה קשה.
אני נוטה חיבה יתרה לתרגומים ישנים. אעדיף את "מחניים" על פני "הנערים מרחוב פאל", ואת "אי הילדים" על פני "אי-בוד". ברור לי שהתרגומים הישנים אינם לגמרי נאמנים למקור, הן משום שנעשה בהם שימוש בעברית ארכאית משהו, אם בגלל מחסור במלים הולמות ואם בגלל הגישה שהספרות אמורה להכתב בשפה רמה, והן משום חירות שנטלו לעצמם המתרגמים והמו"לים של אותן שנים. ובכל זאת, משום חיבתי לעברית של פעם, וכמובן מטעמי נוסטלגיה ו"החתמה", אני שומרת אמונים לאלו שקראתי קודם. במקרה של הספר הזה, שלמיטב זכרוני לא קראתי בעבר, נגשתי לתרגום החדש ללא מטען העבר, ונהניתי ממנו. לאחר מכן קראתי את התרגום הישן במחציתו השניה של הספר, נהניתי מאוד מן השפה, אבל משום ההשוואה בין השניים יכולתי להבחין בקלות בסטיות מן המקור. חוויה מעניינת בהחלט.
אנדרה מורואה כיוון את ספרו לילדים. שני גיבוריו הראשיים הם ילדים, אחים בני עשר ותשע, סגנונו פשטני למדי, ומסריו מוגשים באופן ברור ונוח לעיכול. שני האחים, הבכור אדמון שמנמן והצעיר תיירי דקיק, נקלעים לעולם תת קרקעי, שיושביו נחלקים לשתי מדינות: האחת היא מדינתם של הרזים, אנשים דקים כחוטים, קשוחים על סף ספרטניות, דייקנים עד כדי חולניות, חדי לשון, מתעצבנים בקלות, מעשיים מאוד ופעלתנים. השניה היא מדינתם של השמנים, אנשים עגלגלים ומלאים, חובבי אוכל – הרבה וכל הזמן, חובבי שינה, נינוחים, איטיים וטובי מזג. שנאה שוררת בין שני העמים, למרות שיתופי פעולה מסוימים. מלחמה שניהלו בעבר הסתיימה במעין תיקו, וכעת הם עומדים בפני נסיון להגיע להסכם שלום, כשהמכשול המהותי היחיד הוא ויכוח עז וחסר פשרות על שמו של אי נייטרלי שמצוי בים שבין שתי המדינות.
תראו בגלל אילו שטויות פורצות מלחמות, אומר מורואה בדרכו עתירת הדמיון. תראו אילו עילות חסרות הגיון מדינות ממציאות כדי לשמור על עליונות, אמיתית או מדומה, אילו עלילות הן בודות על אויביהן כדי להכפיש אותם ולהטיל עליהם את אשמת הסכסוכים. לכל בעיה יש פתרון, אם רק משתחררים לרגע מן העקרונות העיקשים הבלתי נחוצים. כפי שמציינת ד"ר דינה חרובי בהקדמה, הספר מציג מצב סימטרי לחלוטין, שבו שתי המדינות אשמות וזכאיות באותה המידה, מה שמרחיק אותו מן המציאות. אבל, כאמור, הספר מכוון לילדים, ולפיכך נמנע מן המורכבויות של החיים האמיתיים. ובכל זאת, יש בו מספיק היבטים סאטיריים שמעגנים אותו במציאות. כך, לדוגמא, כשמוסברת לאדמון מטרתה של ועידה שבה עתידית שני הצדדים להפגש, הוא מגיב במלים "אצלנו היו כל כך הרבה ועידות שאף אחד כבר לא מתעניין בהן". כך גם מערכות היחסים בין בעלי התפקידים השונים בתוך כל מדינה, העקיצות כלפי הביורוקרטיה, משחקי הכבוד, ועוד, כולם משקפים תופעות מן העולם העל-קרקעי.
לדמויות הדמיוניות הנוטות לסטראוטיפיות של מורואה יש אישיות מובחנת, הן מוקצנות ומשעשעות, והסופר בורא להן סביבה המורכבת מפרטים הולמים ומבדחים. התוצאה נעימה מאוד לקריאה, ונאה מאוד לעין, גם לקורא המבוגר.
Patapoufs et Filifers – André Maurois
מטר
2007 (1944, 1930)
תרגום מצרפתית: עידו בסוק (2007), א.ל. יעקבוביץ' (1944, הוצאת יזרעאל)
