השמנפופים והחדחוטים – המשמנאים והמרזנאים / אנדרה מורואה

ספרו של אנדרה מורואה תורגם לעברית פעמיים, ב-1944 על ידי א.ל. יעקבוביץ' תחת השם "המשמנאים והמרזנאים", וב-2007 על ידי עידו בסוק תחת השם "השמנפופים והחדחוטים". חלק מאיוריו המקוריים של ז'אן ברולר (הידוע בשם ורקור) נכללו בתרגום הראשון בהוצאת יזרעאל, ללא צבע. לתרגום החדש צורפו כל האיורים בשלל צבעיהם, והם מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה. הוצאת מטר כרכה את שני התרגומים יחד בספר בכריכה קשה.

אני נוטה חיבה יתרה לתרגומים ישנים. אעדיף את "מחניים" על פני "הנערים מרחוב פאל", ואת "אי הילדים" על פני "אי-בוד". ברור לי שהתרגומים הישנים אינם לגמרי נאמנים למקור, הן משום שנעשה בהם שימוש בעברית ארכאית משהו, אם בגלל מחסור במלים הולמות ואם בגלל הגישה שהספרות אמורה להכתב בשפה רמה, והן משום חירות שנטלו לעצמם המתרגמים והמו"לים של אותן שנים. ובכל זאת, משום חיבתי לעברית של פעם, וכמובן מטעמי נוסטלגיה ו"החתמה", אני שומרת אמונים לאלו שקראתי קודם. במקרה של הספר הזה, שלמיטב זכרוני לא קראתי בעבר, נגשתי לתרגום החדש ללא מטען העבר, ונהניתי ממנו. לאחר מכן קראתי את התרגום הישן במחציתו השניה של הספר, נהניתי מאוד מן השפה, אבל משום ההשוואה בין השניים יכולתי להבחין בקלות בסטיות מן המקור. חוויה מעניינת בהחלט.

אנדרה מורואה כיוון את ספרו לילדים. שני גיבוריו הראשיים הם ילדים, אחים בני עשר ותשע, סגנונו פשטני למדי, ומסריו מוגשים באופן ברור ונוח לעיכול. שני האחים, הבכור אדמון שמנמן והצעיר תיירי דקיק, נקלעים לעולם תת קרקעי, שיושביו נחלקים לשתי מדינות: האחת היא מדינתם של הרזים, אנשים דקים כחוטים, קשוחים על סף ספרטניות, דייקנים עד כדי חולניות, חדי לשון, מתעצבנים בקלות, מעשיים מאוד ופעלתנים. השניה היא מדינתם של השמנים, אנשים עגלגלים ומלאים, חובבי אוכל – הרבה וכל הזמן, חובבי שינה, נינוחים, איטיים וטובי מזג. שנאה שוררת בין שני העמים, למרות שיתופי פעולה מסוימים. מלחמה שניהלו בעבר הסתיימה במעין תיקו, וכעת הם עומדים בפני נסיון להגיע להסכם שלום, כשהמכשול המהותי היחיד הוא ויכוח עז וחסר פשרות על שמו של אי נייטרלי שמצוי בים שבין שתי המדינות. 

תראו בגלל אילו שטויות פורצות מלחמות, אומר מורואה בדרכו עתירת הדמיון. תראו אילו עילות חסרות הגיון מדינות ממציאות כדי לשמור על עליונות, אמיתית או מדומה, אילו עלילות הן בודות על אויביהן כדי להכפיש אותם ולהטיל עליהם את אשמת הסכסוכים. לכל בעיה יש פתרון, אם רק משתחררים לרגע מן העקרונות העיקשים הבלתי נחוצים. כפי שמציינת ד"ר דינה חרובי בהקדמה, הספר מציג מצב סימטרי לחלוטין, שבו שתי המדינות אשמות וזכאיות באותה המידה, מה שמרחיק אותו מן המציאות. אבל, כאמור, הספר מכוון לילדים, ולפיכך נמנע מן המורכבויות של החיים האמיתיים. ובכל זאת, יש בו מספיק היבטים סאטיריים שמעגנים אותו במציאות. כך, לדוגמא, כשמוסברת לאדמון מטרתה של ועידה שבה עתידית שני הצדדים להפגש, הוא מגיב במלים "אצלנו היו כל כך הרבה ועידות שאף אחד כבר לא מתעניין בהן". כך גם מערכות היחסים בין בעלי התפקידים השונים בתוך כל מדינה, העקיצות כלפי הביורוקרטיה, משחקי הכבוד, ועוד, כולם משקפים תופעות מן העולם העל-קרקעי.

לדמויות הדמיוניות הנוטות לסטראוטיפיות של מורואה יש אישיות מובחנת, הן מוקצנות ומשעשעות, והסופר בורא להן סביבה המורכבת מפרטים הולמים ומבדחים. התוצאה נעימה מאוד לקריאה, ונאה מאוד לעין, גם לקורא המבוגר.  

Patapoufs et Filifers – André Maurois

מטר

2007 (1944, 1930)

תרגום מצרפתית: עידו בסוק (2007), א.ל. יעקבוביץ' (1944, הוצאת יזרעאל)

מחנים / פרנץ מולנר

סקירה מספר אלפיים (גרפומניה? אובססיה? התמכרות? אני מעדיפה אהבה, לספרים ולמילה הכתובה) אינה יכולה להיות מוקדשת לספר אקראי. בחרתי ב"מחניים" (המוכר גם כ"הנערים מרחוב פאל", תרגום מאוחר ומדויק יותר). בשנות הילדות, וגם קצת אחר כך, קראתי אותו פעמים אינספור, התרגשתי באותם מקומות, צחקתי באותם מקומות, הזלתי דמעה לפחות פעמיים למרות שהצער לא בא בהפתעה (מה שמעיד אולי על חשיבות היתר שמייחסים לקלקלנים), והתאהבתי בכל פעם מחדש. עברו מאז שנים רבות, ובכל פעם שדיללתי את הספריה הביתית, הוא שרד על המדף. סקירה מספר אלפיים היא הזדמנות מצוינת לשלוף אותו משם ולגלות אם הקסם שרד אף הוא.

הנה גילוי בלתי מפתיע: שרד בהחלט.

שתי חבורות של ילדים, תלמידי בתי ספר שונים, מתמקמות בשני אתרים פתוחים בבודפשט. חבורה אחת, בראשותו של פרנץ אטש הסמכותי, מקימה את המטה שלה בגן הבוטני. החבורה השניה, בראשותו של ינוש בוקה הרציני, בוחרת במגרש עצים. החבורה הראשונה כוללת את האחים פסטור המטילים את חיתתם על החלשים מהם, אבל פרט לכך אין חיכוכים משמעותיים בין החבורות. אלא שחשקה נפשה של הראשונה במגרש של השניה, ומלחמה עתידה לפרוץ, כשחבורת המגרש תתגייס להגן על המולדת. יהיו כאן בגידה וגבורה, ריגול וריגול נגדי, ויכוחים על כבוד וחברוּת, שיקוף של עולם המבוגרים בעולם התמים יחסית והבלתי ציני של הילדים. ותהיה גם טרגדיה, ואחריה אחת נוספת שתעקר את כל הטעם מן המלחמה ומקורבנותיה.

מלבד כתיבה טובה וסיפור מושך, נדמה לי שעיקר כוחו של הספר בדמויותיו. גיבוריו של מולנר הם ילדים שעסוקים במידה שווה בהבלים ובשאלות של ערכים ומוסר. בוקה בן הארבע-עשרה, לדוגמא, הוא ה"מבוגר האחראי" במגרש, ובו זמנית הוא שוגה בחלומות שבהם הוא משווה את עצמו לנפוליאון. אטש, מן הצד השני, שמנהיג בקשיחות את חבורתו, מתגלה כמי שיכול להיות נבוך בקלות וכאדם הוגן. כשחבורת המגרש מתגייסת בהתלהבות להגנה על שלה, הסכסוכים הפעוטים בין חבריה אינם נמוגים, ושניים מהם, המתמודדים על תפקיד באגודה שהקימו, משתפים פעולה וחותרים זה תחת זה בו זמנית. קל להתפתות לראות בספר משל על אוילותם של המבוגרים, אבל חינו דווקא בילדותיות של גיבוריו, שמחקים את שהם רואים וחווים ומשמרים עדיין את התום ואת התמימות. ונמצ'ק, כמובן, הגיבור הצנוע והבלתי נשכח, זה שמקומו ה"טבעי" בשל מימדיו, אופיו הנוח ונאמנותו מצוי בתחתית הסולם. מצד אחד הוא להוט לרַצות, ומצד שני נואש עד דמעות לזכות במעמד שווה לחבריו. הוא זה שיודע מה נכון ומה טוב, ובהתמסרות ללא סייג יפעל להשיג אותם.

הספר תורגם לראשונה ב-1940, והמתרגמים, רות כץ (ליבנית) ושאול קנצלר, חילקו אותו לשני חלקים – "מחניים" ו"איזהו גיבור". איוריה היפים של בינה גבירץ מעטרים אותו. ב-1984 תרגם אותו מרדכי ברקאי תחת השם הנאמן למקור, "הנערים מרחוב פאל", בליווי איוריו של דני קרמן. מכיוון ש"הוחתמתי" מילדות על התרגום הראשון, שהופיע במספר מהדורות, אני שומרת לו אמונים, למרות שאני מודעת לאי דיוקים (וגם למרות שגיליתי בקריאה הנוכחית שלאורכו של הספר כולו הניקוד שגוי באופן כמעט מביש).

כשקראתי כעת על הספר ברשת מצאתי כי בארצות שונות ברחבי הגלובוס הוא מצוין כספר ילדות בלתי נשכח. למרות שהוא מעוגן ברחובות בודפשט, ואולי יש בו ניואנסים שקוראים הונגריים מיטיבים להבין מאחרים, הוא בפשטות ספר חוצה גבולות וגם חוצה זמנים.

נהדר.

A Pál utcai fiúk – Molnár Ferenc

יזרעאל

תרגום: רות כץ ושאול קנצלר

1968 (1906)