סבסטיאן צולנר הוא מבקר אומנות, לא מהשורה הראשונה. באוניברסיטה, כשהיה אמור לכתוב עבודה על דֶגה, העתיק מהאנציקלופדיה. כשהחל לעבוד, פילס את דרכו באמצעות התיישרות עם הרוב ויכולת סבירה ליצור קשרים. הוא עדיין מחפש את הפריצה הגדולה שתביא לו תפקיד מכובד ומעמד. אחרי בחינת מספר אפשרויות הוא בוחר לכתוב את הביוגרפיה של הצייר מנואל קמינסקי. הצייר כבר זקן, מתעוור, לא בריא, יתכן שמותו קרוב. הוא אמנם כבר מזמן אינו בכותרות, אבל מיד אחרי מותו ייפתח לצולנר חלון הזדמנויות לפרסם את הביוגרפיה ולעשות כותרות.

אז צולנר נדחף, מתחמן, משמן את דרכו באמצעות שוחד ותחבולות, ומצליח לתמרן כך שיהיה לבדו בחברת קמינסקי, בלי הנוכחות של בתו, שמשגיחה עליו, ובלי הנוכחות של האשה העובדת בביתו. כעת הוא יכול לחטט בחפציו של הצייר כאוות נפשו, וגם לנסות לדובב אותו כדי ללקט פרטים רכילותיים עסיסיים שישרתו את הספר העתידי.

קמינסקי היה פעם פופולרי, ואז לא, ואחר-כך שוב כן ושוב לא, הכל לפי האופנה וטעמו של הקהל, או ליתר דיוק לפי המגמות שקובעים מעצבי דעת הקהל. בתקופת הזוהר שלו היה מקורב למאטיס. פיקסו קנה תמונה שלו. הוא צייר בסגנונות שונים, נגישים יותר ונגישים פחות. בשנים האחרונות הסתגר בבית עם בתו ודי נעלם מהעין.

צעיר נמרץ ואמביציוזי פוגש זקן עיוור ותשוש. מה שנקרא, לא כוחות. אבל בפועל אגו גדול נתקל באגו גדול. לצייר יש רק מה להרוויח מהקשר הזה, למבקר יש הרבה מה להפסיד. מי מסובב את מי?

דניאל קלמן מוציא את השניים למסע משעשע, ובאמצעות השיחות ביניהם הוא מתבונן בעולם האמנות מן הצד הפרסומי שלו, מתייחס לקשר שבין אמנות וביקורת, עוסק בתהילה אמיתית ומלאכותית, וגם בזכרון ובהתרפקות על עבר שחלף ואיננו.

בשונה מ"הבמאי" שלו, שהוא ספר כבד ראש העוסק בשאלות מוסר עמוקות, "אני וקמינסקי" הוא סאטירה קלילה למדי, שאינה לוקחת את עצמה ברצינות יתרה. הדמויות אינן מבקשות להתחבב, פגמיהן הרבים מעלים חיוך, והקריאה בספר אמנם עשויה לעורר מחשבה אצל מי שמצוי בעולם המתואר בו, אבל היא בעיקר קלה ומהנה. 

מומלץ.

Ich und Kaminski – Daniel Kehlmann

הקיבוץ המאוחד

2014 (2003)

תרגום מגרמנית: רחל ליברמן