קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

בכל בוקר יוצאים הוריו של פְּרוֹפִי לעבודה. עד שישובו בערב הדירה היא ממלכתו של הילד בן השתים-עשרה (שתים עשרה ורבע, כפי שהוא מציין בדקדקנות אופיינית). הימים ימי חופשת הקיץ, הארץ נתונה תחת המנדט הבריטי, פרופי מגיף את התריסים, ובאפלולית הדירה נותן דרור לדמיונו. הוא מתכנן פעולות מחתרתיות למיגור השלטון הבריטי, ושוקע בספרים הרבים בחדר העבודה של אביו. מסיבה שתתברר בהמשך, מופיעה באחד הבקרים על הקיר החיצוני של הבית כתובת המכתירה אותו כבוגד, אבל כשהוא עוסק בלהיטות במה שחביב עליו מכל, חקירת מילים, משמעותן ומקורן, הוא שוכח מהכל, "וכבר לא אכפת היה מה אני, בוגד, וכחן, ילד משוגע, כי כל הבוקר ההוא הפלגתי במרחבי האנציקלופדיה". ההיסחפות הזו היא שגרמה לחבריו להעניק לו את הכינוי הנגזר מן המילה פרופסור.

אביו של פרופי עובד בהוצאה לאור בשעות היום, ובשעות הקטנות של הלילה הוא שקוע בהכנות לכתיבת ספר על תולדות היהודים בפולין. אמו היא מורה וחונכת במעון לילדים יתומים שהצליחו להסתתר מפני הנאצים. שניהם איבדו את קרוביהם בשואה, ושניהם, כל אחד בדרכו, מעורבים בפעילות המחתרתית, האב בניסוח כרוזים באנגלית, והאם בטיפול בפצועים. בדגם משפחתי, הלקוח מן הביוגרפיה של הסופר, האב הוא הקפדן והמעשי מבין השניים, מרוחק יחסית מן הילד, אך חולק עמו רגעים של חסד בבילויים אינטלקטואלים משותפים. האם היא הרכה מביניהם, מעט חולמנית, רגישה לנפשו של הילד. בתקופה שבה משפחות מסתגרות בדלת אמותיהן בשעות הערב מחמת העוצר, ההורים ובנם יוצרים יחידה קטנה מגובשת, שבה יש מקום למשפחתיות אך גם מקום לעצמיות. נדמה שהבן הוא הֶלְחֵם של הוריו, רך ונוקשה גם יחד, חולמני לעתים כאמו, ולהוט לצבור ידע ולשתף בו כאביו.

פרופי הוא חבר מחתרת גאה, מחתרת שהוא עצמו הגה והקים יחד עם שני חברים בני גילו. שניים אלה הם שהכריזו עליו כעת כבוגד. כי פרופי, שנמנע בקנאות מכל מגע עם האויב המשוקץ, גילה שהעולם אינו שחור ולבן בלבד, וכי גם בינו ובין אחד מנציגי אותו אויב ניתן למצוא את המשותף. כשנסחף ערב אחד בעיסוקיו מחוץ לבית, ומצא עצמו ברחוב אחרי שהעוצר החל, נתפס בידי סרג'נט דנלופ, גבר עדין, מעט תמהוני, שליווה אותו הביתה כשהוא פונה אל הילד בעברית מקראית. לרגע נשכחה מפרופי השנאה לבריטים, ותאוות השפה גברה עליו. כשהציע לו הסרג'נט להפגש ללימוד הדדי –  הוא ילמד מפרופי עברית בת זמננו, ובתמורה ילמד אותו אנגלית – פיתויו של העיסוק האהוב עליו מכל גבר. הוא שכנע את עצמו שמן המפגשים הללו תצמח תועלת למחתרת, ובגאווה סירב להסגיר לבריטי את שמו האמיתי, אבל הוא נהנה הנאה אמיתית מן הלימוד, ולמען האמת הוא מחבב את הסרג'נט.

את עלילת הספר אפשר לסכם במשפטים בודדים, אך העלילה אינה לב הענין. התיאור החי של הדמויות, היכולת לכתוב ארבעים וחמש שנים אחרי הארועים ועדיין להיות הילד על חוכמתו, על תמימותו ועל משוגותיו, המחשת אווירת התקופה, התשוקה הסוחפת ליֶדע – כל אלה מתגבשים לספר כובש לב. "מה שמיוחד אצלך, כל דבר שאתה מספר ממש יכולים לראות", אומרת לפרופי נערה שכנה, והדברים יפים גם לעמוס עוז. הוא מלהטט עם השפה, ומפיח חיים מרהיבים בסיפור פשוט. בעיני, זהו אחד הטובים שבספריו.

הספר מלווה בציורים פרי מכחולה של אנה טיכו. האיור שעל הכריכה הוא של יוסף זריצקי.

מומלץ מאוד.

כתר

1995

כותרת משנה: מגדר, גזע וזהות

דאגלס מאריי עוסק בספרו בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו. ארבעה חלקי הספר מוקדשים להומוסקסואליות, לפמיניזם, לגזע ולטרנס. כמה מאפיינים משותפים לכולם. הראשון בהם הוא ההיסטוריה שלהם: "הם היו בראשיתם מסעות לגיטימיים למען זכויות אדם. לכן הושגה בהם התקדמות רבה כל כך. אך בשלב מסוים כולם פרצו את מעקה הבטיחות. לא נחה דעתם ב'שווה', והם החלו לחתור להשגת יעדים שאינם בני קיימא כמו 'טוב יותר'". השני הוא החיפזון בו נקבעו הלכות פסוקות חדשות: "בשינוי חטוף כל כך של עמדות חברתיות טמונה בעיה: מוקשי נעל רעיוניים רבים נותרים ברחבי הזירה הציבורית". השלישי, ולא האחרון שבהם, והוא נוגע לא רק לתחומים אלה, אלא לתרבות השיח בכלל, הוא הפחד מבריונות שמביא לסתימת פיות: "כל מי שנסע נגד כיוון התנועה הזה גילה שהוא נקצר במרץ מרשים ביותר. הכלים הזמינים (האשמות בגזענות, בסקסיזם, בהומופוביה ולבסוף בטרנספוביה) היו קלים מאוד לשימוש, ולא נגבה כל מחיר ממי ששלף אותם בחוסר הגינות, בלי הצדקה ואפילו מתוך גחמה".

פוליטיקת הזהויות, אומר מאריי, "מנתצת את החברה לרסיסי קבוצות אינטרס". שילוב מיצבים (דיכוי מרובה מאפיינים) "קורא לכלות את שארית חיינו בנסיון לפענח כל זהות או טענה לפגיעות, ואז להתארגן לפי כל מערכת צדק שנובעת מההיררכיה הנזילה והמשתנה תמידית". מרטין לותר קינג, בנאום "לאן אנחנו הולכים מכאן" משנת  1967 קרא: "הבה נהיה בלתי מרוצים עד שאיש לא יצעק 'עוצמה לבנה!', ואיש לא יצעק 'עוצמה שחורה!', אלא כולם ידברו על עוצמת האל ועוצמת האדם". נדמה שקריאתו נשכחה, וההבחנות המפרידות בין גזעים ומינים רק הולכות ומתחדדות (ראו, לדוגמא, את תופעת הניכוס התרבותי). לא רק בשאלה של גזענות, אלא בכל תחום, הנטיה כיום, שלדברי מאריי נובעת מן האקדמיה, היא לפרק ולהפריד: "לתקוף, לשחוק ובסופו של דבר לרסק מה שנראה בעבר כוודאות קבועה, כולל ודאויות ביולוגיות". עשרות אלפי מבקרי תוכן באתרים כמו גוגל ופייסבוק מוודאים כי המוסכמות הרעיוניות השולטות בעמק הסיליקון יכפו את עצמן על שאר העולם הוירטואלי. כשמוסיפים לזה את הבריונות ברשת, את הביוש הפומבי, ואולי בעיקר את החלפתו של ההיבט החקרני ברוח הליברלית בליברליזם דוגמטי, "אין פלא שאנשים רבים משתכנעים שעליהם פשוט להסתגל ולאמץ לעצמם את עיקרי האמונה הללו. אסור לשאול שאלות. שאלות אינן נשאלות".

מאריי חסר המורא שואל את כל השאלות, מצביע על אי הגיון, על סתירות. מעורר מודעות לסכנה שבהקצנה, מבהיר שאין שום סיכוי לצאת מהפלונטר של כל התנועות המתנגשות האלה, המתחככות זו בזו וגם בתוך עצמן, בלי להכניס הגיון לדוֹגמָה. אי אפשר להכנס בסקירה קצרה לכל עומק טיעוניו, כי לפרט אותם כאן זה כמו לכתוב את הספר מחדש, אבל ראוי עד מאוד לקרוא אותם, לתת עליהם את הדעת, ולהמנע מלהסחף עם שגעון ההמון.

בשולי הדברים, אבל לא בשולי חשיבותם, הוא מדבר על החיוניות של האזנה לדעות שונות, כדבריו של ג'ון סטיוארט מיל, לפיהם דעה מנוגדת יכולה להיות נכונה או נכונה בחלקה, ולכן יש צורך לשמוע אותה, וגם אם היא שגויה העלאתה עשויה להזכיר מהי האמת ולמנוע ממנה להפוך לאמונת יסוד נטולת מחשבה. הוא מבכה את אובדן היכולת לשכוח ולסלוח בעידן האינטרנט, שבו בכל רגע ניתן לשלוף נגדך דברים שאמרת לפני שנים, כשהם מנותקים לגמרי מהקשרם. הוא מצר על הפופולריות של הקורבנוּת – "תחושת הקורבן, ולאו דווקא סטואיות או גבורה, הפכה בתרבות שלנו למשהו שאנו מפגינים בנחישות ואפילו חותרים אליו […] בשורש ההתפתחות המשונה הזו עומדת אחת ההערכות החשובות ביותר והשגויות ביותר של תנועות הצדק החברתי: שאנשים מדוכאים (או אנשים שיכולים לטעון שהם מדוכאים) טובים יותר מאחרים באופן כלשהו, ושלאנשים שמשתייכים  לקבוצות מדוכאות אפשר לייחס יושר, טוהר מידות וטוב לב שנובעים מעצם העובדה שהם משתייכים לקבוצות האלה". והוא חוזר שוב ושוב אל החובה לשאול שאלות, שכן "נושא מורכב מאין כמותו מוצג בוודאות מזויפת כאילו הוא הדבר הברור ביותר והמובן ביותר שאפשר להעלות על הדעת".

יותר מכל מחרידות אותי ההקצנה, ומחיאות הכפיים, או לפחות השתיקה, שבה היא מתקבלת. נדמה כי מתנהלת תחרות מי יצליח להשמיע דעת רדיקלית יותר. קחו לדוגמא את הפסיכולוגית שקובעת כי תינוק בן שנה שמנפנף באוברול שלו כמו בשמלה בעצם מעביר "מסר מגדרי טרום לשוני". או את ההתנפלות שהביאה לסגירת דוכן למכירת בוריטו בטענה של ניכוס תרבותי פוגע, משום שהמוכרים לא היו מקסיקנים. או את התווית "גברים הם זבל" שמתלווה לשיח נשי. איכשהו הכל מחליק ומתמזג בנורמה המתחדשת בכל רגע.

"שגעון ההמון" הוא, לדעתי, ספר חובה בימינו, ולוואי וימצא קוראים קשובים. אפילו יותר מספרו האחר, "המוות המוזר של אירופה", הוא נוגע בשורשי הבעיות החברתיות העלולות לפרק אותנו. דאגלס מאריי הוא כותב רהוט, בעל חשיבה אנליטית והגיון חד, וראוי עד מאוד לתשומת לב.

The Madness of Crowds: Gender, Race and Identity – Douglas Murray

סלע מאיר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן חזות

כשכדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום לדרך על-חללית, האדם היחיד שמצליח להמלט הוא ארתור דנט, שזמן קצר קודם לכן נאבק למנוע את הריסת ביתו הפרטי כדי לפנות מקום לכביש. מסתבר שהביורוקרטיה זהה בכל קנה מידה, בין אם זו הרשות המקומית הבריטית המסתירה כמיטב יכולתה את כוונותיה, בולמת את האפשרות להגיש התנגדות, ובסופו של דבר מאשימה את היחיד העומד בדרכה, ובין אם אלה הווגונים, "עמוד השדרה האימתני של השירות הציבורי הגלקטי", המטמינים את המסמכים הרלוונטים בגלקסיה כלשהי הרחק מעיני כל, ואינם מוכנים לשמוע תלונות.

מי שמציל את חייו של ארתור הוא פורד פְּרֶפֶקְט, חוצן שבא לכדור הארץ לזמן קצר כדי לעדכן את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ונתקע שם למשך חמש-עשרה שנה כשהוא מעמיד פני שחקן מובטל. שניות לפני שכדור הארץ מתפוגג מבלי להשאיר כל זכר, הוא מניף בוהן אלקטרונית, והשניים תופסים טרמפ בלתי חוקי בחללית ווגונית. כשפורד נחשף בפני ארתור בזהותו האמיתית, וארתור מבקש לעיין בערך של כדור הארץ במדריך, הוא מוצא לתדהמתו שתי מלים בלבד, "לא מזיק". פורד מתנצל על שהערך עדיין לא עודכן עם הנוסח האחרון ששלח, "לא מזיק ברובו". שיעור בענווה ובפרספקטיבה.

מפה מתגלגלת עלילה עתירת דמיון, משתעשעת באי-גיון, ומהנה עד מאוד. החל משמו הארצי של פורד, שאותו בחר לעצמו משום שסבר בטעות שמכוניות הן המין השולט, ועד חוסר היכולת של בני האדם להבין את המסרים של הדולפינים שידעו שכדור הארץ עומד בפני כליה (ונפרדו מהאנושות במשפט האלמותי "היו שלום ותודה על הדגים"), הספר מפנה חיצים שנונים אל החברה, שופע אזכורים חברתיים-תרבותיים, מרבה בתפניות מפתיעות, ולא מפסיק להצחיק.

נדמה לי שכולם יודעים שמגבת היא הפריט החיוני ביותר לטרמפיסט, ושארבעים ושתיים היא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר (ונותר רק לגלות מהי השאלה). אזכיר אם כך כמה היבטים אחרים שהתחבבו עלי.

כל מי שנעזר בצ'טבוטים שפרצו אל חיינו בסערה, מכיר את הסגנון האדיב והלהוט לרַצות שלהם. אדי, המחשב בספינת ליבת הזהב, הוא מעין מבשר שלהם, בהגזמה. "ברצוני שתדע כי תהיה בעייתך מה שתהיה, אני לצדך כדי לעזור לך לפתור אותה", הוא אומר במאור פנים. "אני יודע שאני פשוט אחגוג על כל תכנית שתבחרו להריץ דרכי", הוא משתפך.

הזכרתי קודם את השירות הציבורי הווגוני. הנה תיאורם של בעלי המשרה, המשקף, כמובן, את האופן בו הם נתפסים בכל מקום: "רעי מזג, ביורוקרטיים, רודפי שררה ונטולי רגש. איש מהם לא היה נוקף אצבע כדי להציל את סבתו משיני מפצפצת החרקים הרעבתנית מטראל בלי הוראות חתומות בשלושה העתקים שנשלחו, הוחזרו, נתבקשו, אבדו, נמצאו, נכפפו לחקירה ציבורית, שוב אבדו ולבסוף נקברו בערמת קומפוסט לשלושה חודשים ואחר כך נתמחזרו בחומר בערה".

חץ מחודד נשלח אל תיאורטיקנים חברתיים מנותקים: "וכך נשתבשה המערכת, התמוטטה האימפריה, ושקט ממושך וקודר האפיל על ביליון עולמות רעבים, שקט שהופר רק בחריקות עטיהם של המלומדים שעשו לילות כימים בכתיבת מאמרים קטנים וזחוחים על חשיבותה של כלכלה מדינית מתוכננת".

והנה התיחסות בנוסח אדמס לשאלות של אמונה, עם טוויסט אופייני לסיכום:

"הטיעון שלהם הוא בערך כזה: "אני מסרב להוכיח שאני קיים," אומר אלוהים, "שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום".

"אבל," אומר האדם, "דג בבל תוקע אותך, לא? הרי לא מתקבל על הדעת שהוא התפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מש"ל".

"אוי לי," אומר אלוהים, "על זה לא חשבתי", ובו במקום הוא מתפוגג באבכה של הגיון.

"אח, זה היה קל," אומר האדם. ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן, ונהרג במעבר החצייה הקרוב".

ועוד אחד אחרון על יהירותם של בני האדם: "האדם הניח מאז ומתמיד כי הוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, בגלל כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה – ואילו כל מה שהדולפינים עשו אי-פעם מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות את זמנם בנעימים".

עד כאן דוגמיות אחדות מרבות.

הספר תורגם בשנת 1985 על ידי מתי ונגריק ודנה לדרר, שנדרשו, מן הסתם, ליצירתיות רבה בבואם להמיר את שעשועי הלשון המקוריים לעברית. במהדורה זו מ-2011 נערך התרגום על ידי עמנואל לוטם. איור הכריכה החדש והנעים לעין הוא של אבי כץ.

נהניתי הנאה מרובה.

קישור לקריאת ההקדמה, "אי-אלה הערות חסרות תועלת מאת המחבר"

The Hitchhiker's Guide to the Galaxy – Douglas Adams

כתר

2011 (1979)

תרגום מאנגלית: מתי ונגריק, דנה לדרר

תמונתה של אשה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן, והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האשה, שעל פי הכיתוב במוזיאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך, על פי הרישומים, לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה, קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה היהודיה, וגם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא, אלא בלה חזן. יערי מספר על גלגוליהן של שתי הנשים הצעירות שהגיעו לאושוויץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית, לונקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה בתמונה, ובלה ששרדה, וגם של חברתן תֶּמה שניידרמן (ונדה מאייבסקה) שגורלה אינו ידוע, ובהרחבה הוא מגולל את פעילותן של הקשריות, שפעלו בציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה, והיו חוליה חיונית בתנועת ההתנגדות היהודית.

יערי הוא פרופסור לחקר המוח, וכמי שרגיל בהליכים מדעיים הוא אינו מותיר אזורים עמומים. כך תמונתה של האשה מוליכה אותו לתיאור מפורט של התהליך המיכני היעיל שאיפשר צילומים בסרט נע; חקירתן בעינויים של שתי הנשים בשוכא מובילה להיסטוריה של הבנין ולפירוט אמצעי החקירה הברוטליים; והפרטים נצברים עד לשרטוטה המלא של התקופה החשוכה. יערי אינו היסטוריון מנותק מרגש, ואין בספר אפילו מראה מקום אחד שמצביע על מקורות (רשימה ארוכה שלהם מופיעה בסוף), ולכן הקריאה בו, קשה ומהפכת קרביים ככל שתהיה, היא כקריאת ספר תיעוד מנוסח כפרוזה מדויקת ורגישה, שלמרות שתפניותיו ההיסטוריות ידועות הוא עדיין נקרא בתקווה לנס שלא בא.

כיבוש פולין על ידי הגרמנים והסובייטים, ומאוחר יותר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים, ניתקו את הקשר בין הקהילות היהודיות, שנותרו מבודדות זו מזו, לעתים בלתי מודעות לגורלם של היהודים במקומות אחרים. הגשר בין הקהילות נוצר רובו ככולו על ידי הקשריות, נשים צעירות, חלקן נערות, שבזכות מראה פנים ארי, שליטה בשפה הפולנית, תעודות מזויפות, ומנה גדושה של תושיה ושל תעוזה, הצליחו שוב ושוב לחמוק מן הגטאות ולתוכם, להסתובב במקומות בהם גילוי זהותן היה כרוך בסכנת מוות, להעביר הודעות, עלונים ונשק, ולנסות לגבש תנועת התנגדות. בין שאר עלילותיהן, בלה הצליחה להשתלב למשך מספר חודשים בעבודה כמתורגמנית במשרדי הגסטפו (תמונת שלוש הקשריות המצורפת למטה צולמה במסיבת חג מולד במקום עבודתה), ולונקה ניצלה תדיר את נכונותם של גברים גרמנים לסייע לה לסחוב תיקים מבלי להיות מודעים לתכולתם, כדי להמנע מביקורות. הנה נקודה שלא חשבתי עליה עד כה, ויערי מתייחס אליה: בזכות המראה והתעודות והאומץ, לונקה ובלה וחברותיהן יכלו לנסות להטמע באוכלוסיה הפולנית ולהמתין עד יעבור זעם. אבל הן לא עשו זאת, לא פרשו מן השליחות שנטלו על עצמן, למרות הסיכון במאסר, בעינויים ובמוות. למה? יצחק צוקרמן, מראשי המרד בגטו ורשה, כתב: "שאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוח, מה החזיק אותן? נראה, שהיתה זו אידיאה גדולה, וגם לחברוּת הבלתי רגילה בקרב התנועה היה תפקיד בזה". ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, היוזם והרוח החיה של ארכיון "עונג שבת" כתב בהתיחסו אל הקשריות: "האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".

את אותה שאלה ניתן לשאול על הרופאים והאחיות, בלה בתוכם, שבחרו להשאר עם החולים, או להצמד אליהם בצעדות המוות כדי לתמוך ולגונן, על התנהגותן של לונקה ובלה בפביאק, כשלמרות שזוהו כפולניות מצאו דרכים לסייע לאסירות היהודיות, על מאמציהן של אסירות בוגרות תנועות חלוציות להבריח נערות מהתור לקרמטוריום אל מחנה הנשים. אולי היתה זו תחושה עזה של שליחות שגברה על יסורי הגוף והנפש, אולי התחושה שכשהכל נלקח מהן עדיין נותרה בידיהן הבחירה בדרך שתותיר אותן שלמות עם עצמן (ואין בזה אמירה שיפוטית כלפי מי שלא מצאו בתוכם את הכוח לכך).

עד מחציתו בערך הספר נקרא בהשתאות ובסקרנות מלוות באימת הכיבוש והרדיפות. מרגע המאסר של שתי הצעירות, נוספת לקריאה זוועת הכלא ואחריה זוועת אושוויץ ובירקנאו. היבטים שונים של מוראות השואה תוארו בספרים רבים אחרים, ביניהם החוויה הנוראה של המעבר החד מן החופש היחסי אל הפשטת הזהות וההשפלה, שבאה לידי ביטוי נוקב ב"999 נשים צעירות"; חייהן של הנשים במחנה שתוארו ב"אף אחד מאתנו לא יחזור"; תפקידם הבלתי אנושי של הזונדרקומנדו, שתואר ב"מרד באושוויץ", הרציחות ההמוניות בפונאר שעליהן כתב סוצקבר ב"גטו וילנה". יערי מחבר את כולם יחד, ומצרף אל כל אלה את הארועים החיצוניים שהשפיעו על התנהלות הגרמנים, ואת תיאור היומיום במחנה הנשים, לצד פרטים "טכניים" על המבנים, על ההשמדה, ועל המבנה ההיררכי, יחד עם תיאור דמויות המפתח ששררו על האסירות והפכו את חייהן לגיהינום. הוא מספר גם על החברוּת ועל העזרה ההדדית שהיו מקור עידוד ותמיכה שבלעדיהם היה קשה לשרוד. תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים שחייהם שהצטלבו באופן ישיר או עקיף באלה של הקשריות, אסתפק אם כך באזכורם של שניים, אנטון שמיד חסיד אומות עולם, ומלה צימטבאום שהוצאה להורג אחרי בריחה מאושוויץ והיה בה העוז להתריס בפני תלייניה רגע לפני מותה.

יערי ממשיך ומלווה את בלה חזן בפעילותה אחרי המלחמה בקרב ילדים פליטים, בקשיי הקליטה בישוב בארץ, מקום בו גינו את הנרצחים וחשדו בשורדים, ובחייה החדשים בארץ עם בעלה, איש הבריגדה היהודית, ועם שני ילדיה. לסיפור קורותיה נחשף כשבית לוחמי הגטאות החליט להוציא לאור ב-1990 את שלוש מחברות העדות שכתבה, וגנזה, ב-1945 אחרי שעלתה לארץ עם קבוצת הילדות שהדריכה.  בסיומו של "דיוקן אשה" חושף יערי את התהליך המפותל, ובמידה רבה האקראי, שהביא לחשיפת זהותה הכפולה של 'קריסטינה', זו שבתמונה וזו שנשאה את שמה.

"דיוקן אשה" הוא מסמך תעוד מרשים ונוקב, המעלה על נס נשים מעוררות השתאות, הראויות עד מאוד לעיטור בו זכתה בלה חזן לאחר מותה, אות המציל היהודי.

כנרת זמורה דביר

2024

כותרת משנה: חייו והיקום שלו

ספרים רבים נכתבו על אלברט איינשטיין או בהשראתו, ורבים נוספים עוד ייכתבו מן הסתם. הביוגרף וולטר איזקסון זכה לגישה אל מסמכים אישיים שנחשפו בשנים האחרונות, ובהסתמך עליהם ועל שורה ארוכה של מקורות נוספים, כתב את סיפורו של איינשטיין, המדען, האיש והאגדה.

הספר כולל, באופן בלתי נמנע, התיחסות אל עבודתו של איינשטיין. איזקסון עשה מאמץ ניכר לפשט את הפיזיקה לרמה שתהיה נהירה לקורא הסקרן והבלתי מקצועי. פשטות היא גם מילת מפתח בתפיסתו של איינשטיין. "אמונתו הבלתי מעורערת כי היקום אוהב פשטות ויופי, ונכונותו להתיר לאמונה זו להנחות אותו – גם אם משמעות הדבר היא קעקוע יסודותיה של הפיזיקה הניוטונית – הן שהובילו אותו, בצלילות מחשבה שאין כמוה, לתיאור החדש שהוא נתן למרחב ולזמן". בשם אותה פשטות חתר עד סוף ימיו, ללא תוצאות, אל תיאורית השדה המאוחד, והתנגד לאקראיות שבמכניקת הקוונטים: "אין ספק שמכניקת הקוונטים מרשימה, אבל קול פנימי אומר לי שהיא עדיין לא הדבר האמיתי. התיאוריה אומרת המון, אבל היא לא באמת מקרבת אותנו אל סודותיו של הקדמון לכל הדברים. אני, בכל אופן, משוכנע שהוא לא משחק בקוביות". יש אומרים כי בעשורים האחרונים לחייו איינשטיין הפך להיות "מי שהיה", ושבהתנגדותו למכניקת הקוונטים נטש את המרדנות שהדריכה אותו עד אז והתנהל כמו השמרנים שלהם התנגד בצעירותו. הוא היה מודע לכך, אבל לא ראה עצמו כשמרן אלא כמרדן המתנער מאופנות נפוצות. איזקסון מצביע על הדרכים הרבות שבהן איתגר את המדענים המובילים בתחום, מתוך חתירה עיקשת ומתמדת אל האמת. את מכניקת הקוונטים הגדיר תחילה כשגויה, ומיתן את הגדרתו ל"לא שלמה", מה שלא מנע ממנו להמליץ על הייזנברג ושרדינגר לנובל.

מתוך שפע פרקי החיים שבספר אתייחס לבודדים.

מה הופך אדם לאיינשטיין? איזקסון חוזר ומתייחס לכמה מאפיינים. הקלת ראש בסמכות, פריקת עול לנוכח כללי משמעת, וחוסר כבוד לידע שנרכש במסורת – "הכבוד העיוור לסמכות הוא האויב הגדול ביותר של האמת", כדברי איינשטיין – וגם השתוממות יַלדית ואינטואיציה, שלגביה אמר כי "רעיון חדש מופיע בפתאומיות ובאופן אינטואיטיבי למדי, אבל אינטואיציה אינה אלא התוצאה של נסיון אינטלקטואלי קודם". מן העבודה מחוץ לאקדמיה כבוחן במכון לפטנטים נטל ספקנות עליזה ושיפוט עצמאי. לאלה יש להוסיף, כמובן, פתיחות מחשבתית, דבקות במטרה ובאמת, ויכולת להשליך מאחורי הגב תיאוריות בלתי מוצלחות. כך, לדוגמא, במכתב לעמית בפברואר 1917 כתב: "נטשתי לחלוטין את השקפותי שעליהן חלקת בצדק. אני סקרן לשמוע מה יהיה לך לומר על הרעיון המטורף במקצת שעליו אני חושב כעת".

מה הופך מדען, שבודדים מבינים את דבריו, לכוכב? איזקסון סבור שתדמיתו הציבורית המלבבת של איינשטיין היתה קרובה מאוד למי שהוא היה באמת. "איינשטיין הצליח להפוך את דמות הגאון המפוזר שלו למפורסמת […] הוא היה אדיב אך מרוחק, מבריק אך מבולבל. הוא ריחף לו לכאן ולשם, באווירה של הסח-דעת ורגישות מחויכת. הוא הפגין יושר קיצוני, היה לפעמים – אבל לא תמיד – תמים כמו שהוא נראה, דואג בלהט לאנושות כולה, ולפעמים גם לבני אדם מסוימים […] התפקיד ששיחק לא היה רחוק מהמציאות, אבל הוא נהנה לשחק אותו עד הסוף". הוא אהב את הבדידות, אבל גם את הציבוריות, והחום שהביע כלפי הבריות היה כנראה כובש. בעיני מחממת את הלב העובדה שאיש מדע, שהאנגלית שלו רצוצה, זכה בארצות-הברית, ולא רק בה, להערצת המונים בנוסח כוכבי פופ. אפרופו אי ההבנה של תורת היחסות, חיים וייצמן, שבילה במחיצתו במהלך הפלגה מאירופה לארצות-הברית ענה במענה לשאלה אם דברו עליה: "במהלך חציית האוקינוס, איינשטיין הסביר לי את התיאוריה בכל יום ויום, ועד שהגענו הצלחתי להשתכנע ללא כל ספק שהוא באמת ובתמים מבין אותה".

פרשת יחסיו של איינשטיין עם מילֶבה מאריץ', אשתו הראשונה ואם ילדיו, תחילתה בשתי נשמות תאומות שמצאו זו את זו. מאריץ' היתה אשה פורצת דרך, סטודנטית יחידה בכתה בה למד איינשטיין בתקופה בה המוסדות להשכלה גבוהה מנעו מנשים לבוא בשעריהן. למרות פער הגילים ביניהם – היא היתה מבוגרת ממנו – ולמרות ההתנגדות הנחרצת של משפחתו, הקשר ביניהם היה איתן, ושילב אהבה ואינטלקט. באחד המכתבים שכתב לה תיאר איינשטיין טיול טבע מלבב שהוא מתכנן לערוך איתה, הביע את געגועיו, וסיים במלים שאמורות לשמח את שניהם, "ואז נתחיל עם התיאוריה האלקטרומגנטית של האור של הלמהולץ". הפן האינטלקטואלי דעך במידה רבה כשמאריץ', שנכנסה להריון, נכשלה בפעם השניה בבחינות לקבלת תואר, וממכתב שכתבה לחברתה הטובה עולה "שהיא התמקמה בנוחות בעמדת האהובה התומכת, ולא השותפה המדעית". מחמת המוסכמות והבושה נאלצו להסתיר את ההריון ואת הילדה שנולדה להם (לא ידוע אם נפטרה בגיל צעיר מאוד ממחלה או נמסרה לאימוץ). עבור איינשטיין, שככל הנראה מעולם לא פגש את הילדה, היה זה משבר, אך השבר של מאריץ' היה, כמובן, גדול יותר לאין ערוך. כשנישאה מאוחר יותר לאיינשטיין ויתרה על שאיפותיה המקצועיות, והסתפקה בעזרה בבדיקת חישוביו. למרות שמפתה להסחף אחר הרעיון הרומנטי לפיו היתה שותפה לתורת היחסות, אין לכך כל זכר במכתבים הרבים ששלחו זה לזה או לחבריהם. יתרה מזו, במהלך הגירושים המרים והממושכים היא עצמה מעולם לא טענה בפני איש שהרימה תרומה משמעותית לעבודתו. מכל מקום, הפער בין האיש שהפך לכוכב מדעי והאשה שהפכה לעקרת בית הלך והתרחב, ו"דעיכת הנישואים התנהלה במדרון ספירלי. איינשטיין נעשה מרוחק רגשית, מאריץ' נעשתה יותר מדוכאת וקודרת, וכל פעולה העצימה את רעותה". עם אלזה, אשתו השניה, היחסים היו שונים. "אינני מוכשרת בשום כיוון פרט אולי לתפקיד רעיה ואם. התעניינותי במתמטיקה מוגבלת בעיקר לחשבונות משק בית", הצהירה, והיתה לאיינשטיין רעיה, אם, אחות ומטפלת.

סיפורו של איינשטיין הוא גם סיפורו של היהודי הנודד. בשלב מוקדם למדי ניבא שיום יבוא והגרמנים יתיחסו אליו לא כאל מדען גרמני אלא כאל יהודי שוויצרי (עוד בגיל העשרה ויתר על האזרחות הגרמנית בשל המנטליות המיליטריסטית הגרמנית). ואכן, התיאוריה שלו זכתה לכינוי "פיזיקה יהודית". היטלר ב-1921 התלונן, וכיוון גם אל איינשטיין, "את המדע, גאוותנו הגדולה ביותר, מלמדים כיום עברים". הנרי פורד שאל בבטאון שהוציא, "האם איינשטיין גנב את רעיונותיו?". ביתו נפרץ על ידי הנאצים, סירתו הוחרמה, וכשאלה נודעו לו כשהיה בדרכו להרצאות בארצות-הברית ידע שלא ישוב לגרמניה. הוא התגייס לטובת הענין הציוני, למרות ההתנגדות הנחרצת שלו ללאומיות, ובשלב מאוחר יותר בחייו אמר לאבא אבן כי "מערכת היחסים שלי עם העם היהודי הפכה לקשר האנושי החזק ביותר שלי". איינשטיין נמנה עם מקימי האוניברסיטה העברית, ובהזדמנויות רבות השלים עם ההתיחסות אליו כאל סלבריטי שנועד לבדר –  "בעלי ההון כאן נאחזים בכל דבר שעשוי לספק להם תחמושת במאבקם כנגד השעמום", אמר – כדי לגייס תמיכה ביהודי אירופה.

איינשטיין לא היה אדם מושלם – די אם נזכיר את יחסיו הסבוכים עם בניו בילדותם ובנערותם – אבל הוא צבר זכויות רבות כדובר חסר מורא בשם השוויון והצדק החברתי. לא רק דובר, אלא גם פועל בשם עקרונותיו. הוא הצטרף לשלל תנועות לצדק חברתי וגזעי, מה שהחשיד אותו בעיני ה-FBI, תמך בסתר בהמוני אנשים פרטיים שנזקקו לערבויות כספיות כדי להגר, הציע חדר בביתו לזמרת השחורה מריאן אנדרסון, כשבית מלון סירב לתת לה חדר, ועוד כיוצא באלה.

אעצור כאן, למרות שמפתה לכתוב עוד ועוד על השפע שמספק איזקסון. אזכיר רק שהפרק האחרון מוקדש לפרשה הביזרית של גנבת מוחו של איינשטיין. איזקסון מזכיר שם, בין השאר, את מייקל פטרניטי, שהתלווה במשך מספר ימים אל ד"ר תומס הרווי, הפתולוג שגנב את המוח ונסע אחרי שנים להביא את מה שנשאר ממנו אל נכדתו של המדען, וכתב על חוויותיו את הספר "בדרך עם מר אלברט".

מספריו של וולטר איזקסון קראתי עד כה רק את הביוגרפיה שכתב על אילון מאסק, והסתייגתי מעט מן הפן הרכילותי והיומרנות הפסיכולוגית. הביוגרפיה של איינשטיין, לעומתה, מרשימה באיזון שבין מדע לחיים אישיים, ובין הערצה לביקורת.

ספר מרתק על אישיות מרתקת.

Einstein – Walter Isaacson

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2011 (2007)

תרגום מאנגלית: דוד מדר

המשורר ויקטור גורדון (דמות בדויה) נמנה עם חברי הוועד היהודי האנטי-פשיסטי, שעזרתו לברית-המועצות בתקופת מלחמת העולם השניה לא עמדה לזכותו כשסטלין החליט לחסלו. ויקטור נלקח למרתפי לוביאנקה, ונשלח אל גולאג, שבו לא היה לו סיכוי לשרוד. לאשתו המשוררת טוניה הוצעה עסקה אכזרית. בוריס מורוזוב, איש הק.ג.ב שהתאהב בה, איפשר לה לחמוק מן הגורל שציפה לויקטור אם תסכים להתגרש מבעלה ולהנשא לו. אם היתה דוחה את ההצעה, היתה חורצת בכך את גורל תינוקם אלכס, שהיה נמסר, אם היה שורד, לבית יתומים סובייטי. היא נישאה לבוריס, וילדה בן נוסף, דמיטרי. אלא שבברית-המועצות של סטלין איש לא היה בטוח. כשהיה אלכס בן שלוש ודמיטרי בן שנתיים, הוצאה טוניה להורג. על קיר תאה הספיקה לחרוט הודעה לבוריס, ובה ביקשה שיציל את שני הילדים, והביעה את בטחונה שאחותה נינה, שהתגוררה בארצות-הברית, תסכים לקבל את אלכס. בוריס הספיק לשלוח ילד אחד אל נינה ואת השני לבית יתומים לילדיהם של גיבורים סובייטיים, בטרם הועמד אף הוא בפני כיתת יורים.

עלילת "האחים" עוקבת אחר גורלם של שני הילדים שהופרדו אל עולמות שונים לחלוטין. אלכס חי בניו-יורק אצל נינה, שהיתה קומוניסטית אדוקה ומעולם לא התערתה באמת במקומה החדש. הוא נאבק על מקומו בחברה האמריקאית בתקופה שבה כל מה שהריח מקומוניזם היה מפחיד ושנוא. בהדרגה גיבש לעצמו דעות משלו, ואף נקלע לעימותים עם דודתו, שסירבה להתפכח גם כשהעובדות טפחו על פניה. הוא רכש חברים, נהנה מחיים נוחים, מצא אהבה, ובמימונה של נינה המשיך בלימודים גבוהים. את דמיטרי זכר בקושי, ורק כשגילה במקרה שהוריו הוצאו להורג כבוגדים, ולא נהרגו בתאונה כפי שסיפרה לו נינה, ניסה לאתר את האח הנעלם. הוא לא קיבל תגובה.

דמיטרי מצא את עצמו בגיהינום. בית היתומים היה מקום מושחת, והילדים סבלו מרעב ומקור. כדי לשרוד הם נאלצו לגנוב, לרמות, לנקוט באלימות. הוא הפך קשוח, קר לב, נחוש לא לתת לנסיבות לרמוס אותו. כשגילה שאביו הוצא להורג רק משום שהיה נשוי ליהודיה, או כך ספרו לו, התעוררה בו שנאה כלפי היהודים כולם. היתה רק דרך אחת שבה יכול היה ללכת, דרכו של אביו אל הק.ג.ב.

לא אוסיף פרטים על העלילה. מיכאל בר-זהר רקם סיפור מותח, שמשלב יחדיו במיומנות רבה את הסיפורים האישיים של האחים עם עלילות ביון מורכבות הכרוכות בארועים אמיתיים. בין האישים והארועים בספר אזכיר את הרצח ביער קאטין, פרשת הזוג רוזנברג, משבר הטילים בקובה, ריינהרד גהלן, הפלישה לאפגניסטן, ארגון פמיאט, ועוד. עולם הביון, שלדעתי בר-זהר הוא מטובי כותביו, הוא מבוך אינסופי שמתנהל בו משחק מוחות אכזרי, וגיבוריו הם בו זמנית מפעילים ובובות על חוט.

מדי פעם אני חוזרת אחרי שנים אל ספרים שאהבתי, סקרנית לגלות אם עדיין אעריך אותם. פעם אחת בלבד קראתי ספר בשנית מיד לאחר שסיימתי את הקריאה הראשונה. מה שנחשף עמודים ספורים לפני סיום הספר שומט לסת, ומאיר באור חדש את כל מה שהתרחש קודם לכן. אין כמעט מנוס מלשוב ולקרוא אותו עם המידע הזה, ולתהות יחד עם שני האחים על הגורל ועל האופן בו מתעצבים בני האדם, אופיים ודרכם. זו היתה, אם כן, קריאה שלישית אחרי שנים רבות, והספר עדיין מרתק.

מומלץ מאוד.

הוצאת מגל

1994

ביל פרלונג נולד באירלנד בשנות הארבעים של המאה העשרים לאם לא נשואה. משפחתה של האם, שעבדה כעוזרת בית, ניתקה איתה כל קשר, ויתכן שהיתה מוצאת את עצמה מורחקת לבית מחסה ונאלצת למסור את הילד לאימוץ. התמזל מזלם של ביל ושל אמו, והמעסיקה של האם המשיכה להעסיק אותה ולשכן אותה בביתה, ואף פרשה את חסותה על הילד. ביל אמנם סבל מהקנטות ומעלבונות בשל היות אביו בלתי ידוע, אבל הוא זכה לחיות עם אמו, עד שזו נהרגה בתאונה כשהיה בן שתים-עשרה, וזכה להיות בטיפולם של המעסיקה, גברת וילסון, ושל נד, פועל בחווה שלה.

"פרלונג התחיל מאפס. יש שיאמרו, מפחות מאפס". אבל ארבעים שנה אחר-כך ביל נשוי לאיילין, אב לחמש בנות, וסוחר בפחם ובעצי הסקה. חיי הנישואים שלו יציבים, בנותיו הן ילדות טובות ומוצלחות, עסקיו מצליחים, ובזכות טוב לבו וחביבותו הוא אהוב על הבריות. סביבו הוא רואה את נזקי הכלכלה המעורערת, והוא יודע שהכל יכול לההרס ברגע אחד, אבל הוא נחוש להחזיק מעמד ולוודא שעתידן של בנותיו יהיה חף ממכשולים. לאיילין די בחיים שגרתיים של חלומות קטנים ושל התנהלות ממשימה למשימה. ביל תוהה אם החיים יכולים להיראות אחרת. "כל הזמן ממשיכים למטלה הבאה, בלי הפסקה, כמו מכונה. איך ייראו חייהם, תהה, אם יהיה להם זמן לחשוב על דברים ולהרהר בהם? האם יהיו שונים, או שיישארו כמו שהיו – ואולי הם פשוט ייצאו מדעתם?"

מספר ימים לפני חג המולד, כשהוא מביא פחם אל המנזר המקומי, הוא נחשף במקרה אל הנערות שבאופן רשמי לומדות שם בבית ספר מקצועי. בפועל ניהל המנזר את אחת ממכבסות מגדלנה, שבה הועסקו נשים ונערות בתנאי עבדות. מה שהתחיל במאה התשע-עשרה כבתי מחסה שנועדו להחזיר למוטב נשים שעסקו בזנות, התפתח למוסד שניצל נשים שהרו מחוץ לנישואים, לצד נשים שסבלו מפיגור, וגם כאלה שנחשדו בהתנהגות מינית בלתי נאותה כגון פלירטוט, רחמנא ליצלן. הנשים היו בפועל כלואות במקום, הועסקו בתנאים קשים, ונכפתה עליהן חזרה בתשובה. הסביבה שמחוץ למנזרים הסכימה בשתיקה עם מה שהתרחש מאחורי החומות. רק ב-1996 נסגרה האחרונה במכבסות מגדלנה.

ביל, שהוא בעל מודעות חריפה לעוול, בעיקר כלפי נשים שהרו בעודן רווקות, מוטרד. הוא נקרע בין רצון להושיט יד מסייעת ובין החשש שהמנזר, השולט במרקם החברתי בסביבתו, יזיק לבנותיו. הימים, כאמור, ימי חג המולד, וברוח החג, וגם משום טוב לבו ומשום שהוא מבקש לחרוג מחיים שהם "כמו מכונה", הוא מבקש לעשות מעשה. ברור לו שייתקל בקשיים, באי הבנה ובאי הסכמה, אבל עמידה מנגד אינה אופציה שהוא מסוגל לחיות איתה.

אולי משום אוירת החג, הספר עורר בי אסוציאציה ל"דוקטור מריגולד" של דיקנס. שניהם ספרים מקסימים, בשניהם אדם מן השורה, שחווה קשיים וטראומות, מתעלה בצניעות ובמעשה יחיד למעלת דמות מופת, כי כך צריך ואי אפשר אחרת.

כמו בסיפוריה שתורגמו לעברית בקבצים "ללכת בשדות הכחולים" ו"אנטארקטיקה", קלייר קיגן מפליאה לספר בסגנון מאופק עלילה נוקבת, מטרידה ומעוררת מחשבה. הביקורת שלה על הכנסיה ועל השתיקה האופפת את התנהלותה בלתי מוסווית ומנוסחת היטב, והעימות המנומס לכאורה בין ביל לאם המנזר ממחיש היטב את הפער שבין המוסר לציניות. הסופרת בונה אווירה באמצעות הטבע, הסביבה ופכים קטנים מן היומיום, ועל הרקע הזה יוצרת דמות בלתי נשכחת של גבר מצפוני. יותם בנשלום תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ מאוד.

Small Things Like These – Claire Keegan

אחוזת בית

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

שלוש דמויות מאכלסות את "ממילא גורלך נחרץ", שונות זו מזו בתקופתן, בעיסוקן, בעצם קיומן, אבל תחת עטה של נורית גרץ הן נרקמות יחדיו עד שלפעמים עולה התהיה על מי בעצם נכתב הספר. התשובה שלי, והיא לא היחידה האפשרית, היא שהסופרת כותבת, באופן מורכב ומרתק ויוצא דופן, בעיקר על עצמה.

הימים הם ימי מגפת הקורונה, ימים של בידוד, של חשש, של אי-ודאות. הסופרת חיה לבדה בביתה, אבל לא באמת לבדה. יחד איתה מצויים זכרונותיה, קולות שהיו ועדיין מהדהדים, חוויות שנחוו עם חבריה ועם משפחתה. מכוח הנסיבות – קבוצת סיכון ושאר מרעין בישין – היא מהרהרת גם בהזדקנות ובזמן שמתמיד בהתקדמותו הקווית, אבל מסרבת להכנע למהלכו זה. כדי לשלוט בו היא מבקשת גיבור לכתוב עליו. "לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". שני גיבורים נבחרים לעניין זה – אדיפוס יחד עם המחזאי שהנציח אותו, סופוקלס.

שלושה מחזות כתב סופוקלס אודות אדיפוס – אנטיגונה, אדיפוס המלך ואדיפוס בקולונוס. הראשון הוא האחרון כרונולוגית, ובו אנטיגונה, בתו של אדיפוס, ממרה את פיו של דודה וקוברת את אחיה שנהרג בקרב. השני, שהוא הראשון כרונולוגית, מתאר את החיפוש של אדיפוס, מלך תבאי, אחר הסיבה למגפה, ומוצא כי האשם מצוי בו עצמו. השלישי, שמיקומו הוא בין שני האחרים, הוא מסע הגאולה של אדיפוס העיוור, המלווה בבתו. הסופרת קוראת את המחזות כפי שנכתבו, אך מבקשת את האישי. "בדיוק שם ברגעים האלה שסופוקלס דילג עליהם, מסתתר הסיפור האחר, זה שאני רוצה לספר אותו".

סופוקלס, כך אני מבינה זאת, מייצג את פן הכתיבה, את החיים בחברת הגיבורים שיצר ושייצור – "למה אף אחד לא מציל אותו מהגיבורים שלו שכבר מתו פעם אחת במחזה ואי אפשר להמית אותם פעמיים והם עדיין מסתובבים סביבו כרוחות רפאים" – את יסורי הניסוח המדויק, את המעורבות האישית של הסופר בעלילות שהוא בורא. "אם להסתמך על סופוקלס מסתבר שהם הגיעו לקולונוס, פרבר קטן שנמצא בשערי העיר אתונה, אבל לא בטוח שאפשר להסתמך עליו, כי סופוקלס עצמו נולד בקולונוס, ועכשו כשהוא בן תשעים הוא רוצה להוביל את הגיבור שלו לאותו מקום כדי לסיים בו את חייו".

אדיפוס, אם להמשיך באותו קו, מתנהל כל חייו בצל הטראומה שחווה בהיותו בן ימים ספורים בלבד, כשהופקר על ידי הוריו, לפני שניצל ואומץ אל חיקה של משפחת מלוכה. "האם באמת היתה לו ילדות מאושרת? נכון, מהימים שהיה במדבר, תינוק צורח, לוהט מבכי, והרגליים הקשורות שלו מפרפרות באוויר, הוא לא זכר כלום, ובכל זאת, בלילה הוא היה שומע את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של הרים, קולות של תנים ושועלים, שמש יוקדת בשמים ואיש זקן שמטפס בחושך, מנסה להגיע", מתארת הסופרת ארוע שמתכתב עם חוויה שחוותה היא עצמה כפעוטה, כזו שאינה יכולה לזכור ובכל זאת היא מהדהדת בה.

אבל החלוקה הזו של תפקיד לכל דמות היא הפשטה. שלושתם, הסופרת בת זמננו, הסופר מן העולם העתיק והמלך המיתולוגי מהווים מרקם ביוגרפי משולב. גם אנטיגונה, הבת האוהבת והאחות המסורה, משתלבת במרקם הזה, כשהסופרת מעניקה לה סיפור אהבה השואב את השראתו הרגשית מן האהבה הראשונה שלה עצמה.

הן סופוקלס והן אדיפוס, כל אחד בתקופתו, נקלע אל תקופה שבה שוררת מגפה ומכתיבה את חייהם. "הוא לא מבין," היא כותבת אודות סופוקלס במלים שיכלו להאמר בעת שנכתב הספר. "אנחנו התקדמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יודעים איך להלחם ולנצח, אז איך אנחנו לא יכולים להתגבר על המגפה הזאת?". סופוקלס ואדיפוס שותפים גם לחווית ההכרה במוות הקרוב, ומבקשים למצות את הזמן שנותר להם ולעבור אל העולם שמעבר בשלוות נפש. "הוא פוחד מכל השנים הבאות שבהן סופוקלס לא יכתוב עליו יותר והוא יהיה לא קיים, לא על הדפים ולא בחיים. הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין מחכה שסופוקלס יתן לו עוד קצת חיים, לא הרבה, לפחות עוד מחזה אחד ודי. אבל סופוקלס כבר בן תשעים, אין לו הרבה זמן, הוא חייב להוביל את הגיבור שלו אל מותו, בשלווה ובהשלמה, להראות לו עד כמה הרגע הזה של המעבר יהיה קל, פשוט צעד אחד, מפה לשם, וזה הכל. הוא חייב להציג את זה במלים הכי יפות שישנן, בליווי מנגינה נפלאה, כך שגם הוא עצמו יוכל להשתכנע".

כמו בספריה הקודמים והמומלצים, גם הפעם נורית גרץ משמיעה קול יחודי, מקורי ומרגש. היא נעה במיומנות רבה ובלי מעקשים בין עבר והווה בחייה ובין העולם של היום לעולם העתיק, וקושרת יחדיו עיון במחזות – שאינו נחווה כעיון – עם פרקים ביוגרפיים, ביצירה עמוקה ונוגעת ללב.

מומלץ עד מאוד.

על הכריכה – ציורו של גוסטב מורו, "אדיפוס והספינקס".

דביר

2023

כותרת משנה: סיפור אגדה

החיות באחוזתו של מר ג'ונס קצו בחיי שעבוד לבני האדם. בהשראתו של חזיר זקן, שחלם על שחרור, הטיף לשנאת בני האדם ולאחווה בין בעלי החיים, הן קמות ומורדות. מר ג'ונס ואנשיו נאלצים להמלט על נפשם, לחיות ניתנת הזדמנות להתנהל על ידי עצמן לטובת עצמן, והן צופות לעבר עתיד של שוויון ושל שלווה.

בתוך זמן קצר מסתבר כי יש שווים יותר ושווים פחות. החזירים, שניחנו באינטלקט גבוה יחסית, מנכסים לעצמם את מלאכת הרוח, ומותירים את העבודה הפיזית לחיות האחרות. פיחות זוחל, אך מתמיד, חל במצבן של החיות, כשהחזירים משתלטים על המזון המשובח ועל חדרי האחוזה הנוחים, בעוד שאר דרי המקום משועבדים לעבודה קשה ומסתפקים במעט שניתן להם. הכל, כמובן, חוקי למהדרין, גם אם החוקים משתנים חדשות לבקרים מבלי שהחיות תהיינה מודעות לכך, והכל, כמובן, נעשה לטובת הכלל, או כך מבקשים החזירים לשכנע. בסופו של דבר, מבחינת החיות אין הבדל בין החזירים לבני האדם, אולי למעט התחושה המעורפלת אצל חלקם, אלה המסוגלים למעין חשיבה מופשטת, שנפלו קורבן לתרמית.

אורוול כתב את "חוות החיות" במחצית שנות הארבעים של המאה הקודמת כאלגוריה נוקבת על המשטר הקומוניסטי. כל אחת מן הדמויות בספר יכולה להיות מזוהה עם דמות מאותה התקופה, ובראש כולן החזיר השליט נפוליאון, שהוא בן דמותו המובהק של סטאלין. אבל בעיני גדולתו של הספר היא באוניברסליות שלו ובתקפותו המצערת בכל חברה אנושית. איאן קרשו, בביוגרפיה שכתב על היטלר, התייחס לתופעה של "התכוונות לדעתו של הפיהרר", שאפשרה את קיומם של המנגנונים הנאצים ואת התפשטותו של הרוע. יואכים פסט, בביוגרפיה שכתב על שפאר, התייחס לאופורטוניזם, וגם לקלות היחסית שבה אנשים תרבותיים משתלבים במשטר נטול ערכים. פטר לונגריך, בביוגרפיה שכתב על גבלס, הצביע על השתעבדותו מרצון של התועמלן למנהיג ולתורתו. לאלה אפשר להוסיף, להבדיל, תופעות ממקומנו ומימינו, של דקלום דפי מסרים תוך שכנוע עצמי באמיתותם מבלי להפעיל מסננת של ההגיון; היסחפות אחר שנאה ועוינות למי שמחזיק בדעות שונות; איתרוג אנ"ש; נטילת קרדיט על הצלחות והאשמת הזולת בכשלונות; ועוד כהנה וכהנה רעות חולות.

לכל אלה יש יצוג בספר. מקהלת הכבשים פוצחת בשירה מונוטונית, "ארבע רגלים – טוב, שתי רגלים – רע", כדי לא לאפשר למי מהחיות להשמיע קול באספות; החזיר צווחן מתגייס בלהט להעביר את דבר השליט אל נתיניו, ובחשאי מעדכן את שבע הדברות שנכתבו על הקיר ביום המרד כך שיתאימו למוסר המידרדר של החווה; החמור בנימין, החכם מכולם, מעדיף לשמור על אינדיבידואלית אדישה גם כשהוא חש בחוסר הצדק; הסוס גברתן, שעובד בפרך עד כלות כוחותיו, מדקלם לעצמו באווילות "נפוליאון צודק תמיד" ו"אעבוד יותר". כולם יודעים, ברמה כזו או אחרת של מודעות, שהתנהלות החווה אינה תקינה, אינה שוויונית, ובוודאי אינה מה שקיוו לו, אבל איכשהו כולם מסתדרים להם במשבצת הקטנה שיועדה להם, מרגישים מלוטפים כשהמנהיגים מספקים להם חגיגות להמונים, ועוצמים עיניים.

הספר כתוב מצוין, נותר רלוונטי למרבה העגמומיות, ולא בכדי זכה למעמד של קלאסיקה. מומלץ וראוי מאוד לתשומת לב.

Animal Farm – George Orwell

עם עובד

1993 (1945)

תרגום מאנגלית: לאה זגגי