קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

*** הסקירה כוללת פרטים מן העלילה ***

"הכיצד לא אצטער על האנושות? צר היה לי עליה ביותר משראיתי כיצד היא מסתערת במו ידיה ובכל מחיר אל תוך כליונה"

רב החובל ואן טוך הוזהר על ידי תושבי האיים שליד סומטרה לא להתקרב לאי מסוים, משום שזה מאוכלס בשדים. נדחף על ידי רוח סקרנות והרפתקנות הוא מפליג דווקא לשם, ומוצא להפתעתו להקה גדולה של סלמנדרות שמגלות סממנים של התנהגות אנושית. הן מסוגלות לחקות דיבור של בני אדם, ללמוד שימוש בכלים, ומה שחשוב מכל בעיניו – הן באות אליו ובידיהן מנחה, צדפות ובהן פנינים. בשובו לאירופה הוא מצליח לשכנע את בונדי, איש עסקים צ'כי עשיר, בפוטנציאל המסחרי הטמון בשיתוף פעולה עם מי שהוא מכנה "לטאים". בונדי מעמיד לרשותו אניה ובה מיכלי מים גדולים לשינוע הסלמנדרות, וואן טוך מתחיל לייסד מושבות שלהן באיים נוספים.

כל זמן שרב החובל חי, הוא השולט היחיד בתפוצתן ובפעילותן לטובת בני האדם, ומכיוון שהוא אוהב אותן אהבת נפש הן נהנות מחיים שלווים ומוגנים (אם מתעלמים מהעברתן הכפויה למקומות חדשים). לאחר מותו הכל משתנה. השימוש בסלמנדרות מתרחב – הן אוהבות לבנות מזחים ושוברי גלים, ומנוצלות לעבודות בניה לאורך החופים ולסיפוח חלקים מן הים אל היבשות – הסחר בהן הופך פרוע, והיחס אליהן מידרדר.

"להבדיל מהתפשטות המין האנושי על פני כדור הארץ, התפשטות הסלמנדרות התרחשה על פי תכנית, ובהיקף גדול. אילו הושארה בידי הטבע, היה הענין נסחב ודאי מאות, אם לא אלפי שנים. מה לעשות, הטבע איננו ומעולם לא היה כה יוזם ותכליתי כמו הייצור והמסחר של בני האדם". הסלמנדרות מתרבות בקצב מהיר, הן חמושות עד צוואר, והן זקוקות לעוד ועוד חופים כדי להמשיך לשגשג. כמה זמן יעבור עד שהגלגל יתהפך, ובמקום שבני האדם ינסו לספח את הים הסלמנדרות תנסינה לפרק את היבשות לאיים כדי להאריך את קווי החוף?

קארל צ'אפק כתב את הספר ב-1936 על רקע עלית הנאצים בגרמניה, והוא מתייחס לכך יותר מפעם אחת. כך, לדוגמא, הוא מוסיף הערת שוליים בעקבות ההחלטה לאסור ניסויים בסלמנדרות חיות לצורכי המדע: "ביחוד בגרמניה נאסרו כל הסוגים של ניתוחי מחקר של בעלי חיים בעודם בחיים, כמובן רק על חוקרים יהודיים". במקום אחר הוא מספר כי הגרמנים משבחים את זן הסלמנדרה הבלטי כנעלה מכולם – "נורדי ואצילי, בהיר, זקוף וארוך גולגולת". והמסקנה מכך: "לפיכך זקוקה גרמניה לחופים חדשים וארוכים יותר, למושבות, לים פתוח חובק עולם, כדי שבכל מקום יוכלו להתפתח במים גרמניים דורות חדשים של סלמנדרות טהורות גזע מן האב-טיפוס הגרמני". ביקורת רבה מופנה שוב ושוב אל האנושות, שאינה מצליחה להתאחד מול איומים, שממשיכה להתחמש בעצמה ולחמש את יריביה, ושמנציחה פילוג וסכסוכים בכל תחום, כולל אפילו מדע. "כך קרה שבסופו של דבר מדעי הטבע של כל אומה ולשון יכלו להתהדר בסלמנדרות ענק משל אומתם ולאסור מלחמה מדעית עד חורמה בסלמנדרות הענק של אומות אחרות. אשר על כן לא היה אפשר לשפוך אור מדעי בהיר כל צרכו על כל הסוגיה הגדולה של הסלמנדרות, וכך נשאר הדבר עד הסוף המר". באקט כמו נבואי, כשנתיים לפני ועידת מינכן, צ'אפק מכנס את מדינות אירופה לועידה שאמורה לדון בתגובה לאיומי הסלמנדרות, ואלה מחליטות להקריב נתח מסין בתקווה שהסלמנדרות תסתפקנה בו.

צ'אפק אינו כותב רק על אירופה של התקופה. הוא מתייחס גם לקולוניאליזם, לסחר עבדים, למסיונריות, לאידיאולוגיות דתיות ופוליטיות, לקפיטליזם ולקומוניזם. הוא מבכה את השטחיות ואת העדריות – בדוח על הסלמנדרה המכונה אנדריאס שויכצרי (בהשראת סלמנדרת שויכצרי) נכתב בין השאר כי "הנ"ל יודע לקרוא, אבל רק עתוני ערב. הוא מתעניין במה שמעניין את האנגלי הממוצע, ומגיב עליהם באופן דומה, כלומר בכיוון הדעות הרווחות, המקובלות והקבועות […] אין צורך להפריז בהערכת האינטליגנציה שלו, שכן אין היא עולה בשום פנים על זו של האדם הממוצע בן ימינו" – ומבכה גם את קוצר הראות ואת אי הנכונות ללמוד מן העבר – "אולי גם ההיסטוריה שלנו כבר שוחקה פעם, ואנחנו מזיזים את הכלים שלנו באותם מהלכים לאותן מפלות כמו פעם".

בפרק החותם את הספר מנהל הסופר דו-שיח עם עצמו, ומנסה להחליט איזה סוף להעניק לעלילה. הוא היה רוצה להציל את האנושות, אבל אינו בטוח שהדבר אפשרי: "האם מוטל על הטבע לתקן כל הזמן את אשר בני האדם עוללו לעצמם? […] אילו היו רק סלמנדרות נגד בני אדם, אולי היה אפשר עוד להושיע. אבל בני אדם נגד בני אדם, את זאת, בן-אדם, אין לעצור".

הספר בנוי משלושה חלקים, הראשון מתרחש בעידן של ואן טוך ומיד אחריו, השני תיעודי, והשלישי פרק המלחמה. הפרק התיעודי מורכב ממאמרים ומקטעי עיתונים שאסף אדם בשם פובונדרה, שוער בביתו של בונדי, שאיפשר לואן טוך להכנס ולדבר עם מעסיקו. תחילה הוא מתגאה בחלקו בקשר עם הסלמנדרות, שהרי יכול היה לסגור את הדלת בפני רב החובל, והוא מתמכר לאיסוף ידיעות אודותן. בהמשך, כשהעניינים ידרדרו, יחוש אשמה. כל שלושת חלקי הספר עתירי דמיון, שנונים, נוקבים, ולמרות התחזית הקשה הם מושכים מאוד לקריאה ומהנים.

קראתי את הספר בתרגומו המוצלח של אפרים פרויד. ב-2012 הספר תורגם שנית על ידי רות בונדי.

מיוחד ומומלץ מאוד.

Válka S Mloky – Karel Čapek

זמורה ביתן

1991 (1936)

תרגום מצ'כית: אפרים פרויד

עלילת "הקומדיה האנושית" מתרחשת בעיר (הבדויה) איתקה שבקליפורניה במהלך 1942. ויליאם סרויאן, שהעניק למקום ולגיבוריו מאפיינים ביוגרפיים משל עצמו, מציג את בני משפחת מקוליי, לעתים מתמקד בהם ולעתים מתאר דמויות נוספות, היוצרות יחדיו פסיפס חלקי של ארצות הברית שהצטרפה זה עתה למלחמה.

אֵם משפחת מקוליי מגדלת לבדה את ארבעת ילדיה לאחר מותו של האב. מרכוס הבכור גויס ועובר אימונים לקראת צאתו לשדה הקרב. בבית נותרו האחות בס והאחים הומר ויוליסס הפעוט. הומר בן הארבע-עשרה נוטל על עצמו לתרום לפרנסת המשפחה, ולמרות גילו הצעיר הוא מצליח להשיג משרה קבועה בסניף הדואר המקומי. משימתו הראשונה מעבירה אותו באחת מעולם הילדות אל הבגרות, כשהוא מוסר לאשה מברק המודיע על נפילתו של בנה. הומר הוא צעיר המבקש את הטוב, את הנכון, שואף להעשיר את עולמו הפנימי בידע ולתקן את העולם החיצוני. אצל מנהל הדואר הוא מוצא אוזן קשבת לפרוק את מחשבותיו: "אני רוצה לדעת, ותמיד ארצה לדעת. תמיד אתאמץ ואבקש דעת. אך איך אפשר לך לדעת פעם? איך יכול איזה אדם שהוא בעולם לישר את כל ההדורים, באופן שהכל יתישב יפה ויתקבל על הדעת?". גם אמו היא עבורו מקור תבונה וניחומים, ומפיה הוא לומד על כוחו של אדם לעצב את עולמו: "כל אדם ואדם הוא עולם כולו, לברוא אותו כרצונו ולמלא אותו מין אנושי שהוא מסוגל לאהבו – אם יש אהבה בלבו – או מין אנושי שהוא מוכרח לשנאו – אם שנאה יש בלבו".

יוליסס בן הארבע הוא סמל הטוהר. הוא מסתובב לו בכל מקום, מבטו סקרן ולבו פתוח. הוא בוטח, אוהב, להוט לקשר אנושי. כשאדם החולף מולו ברכבת, משיב לברכתו בנפנוף, רגשותיו עולים על גדותיהם: "היה זה אחד הדברים המופלאים ביותר שארעו ליוליסס מקוליי בארבע שנות חייו בעולם הזה. הוא נפנף בידו לאדם אחד, ואדם זה החזיר לו נפנוף ביד – לא פעם אחת, אלא פעמים רבות. על כן יזכור זאת כל ימי חייו". הומר מייחל לתום מסוג זה גם כאדם בוגר: "דומני כי ילד מחפש ילד בכל שהוא פוגש. ואם הוא מוצא ילד במישהו מבוגר, סבורני כי את האדם הזה יחבב יותר מאחרים. הייתי מאחל לעצמי שאוכל להיות מבוגר כדרך שיוליסס הוא ילד".

לצד שני גיבוריו הצעירים, סרויאן מספר על ילדים נוספים באזור מגוריהם, ועל הדינמיקה ביניהם; על גבר שנמלט מארמניה עם בנו הקטן, וכל מבוקשו הוא שהילד יהיה מאושר ומשוחרר מזכרונות רעים; על שני המבוגרים בסניף הדואר, המנהל ואיש המברקה, ועל האופן בו הם מתמודדים עם העולם המתפורר; על ג'ון, צעיר אובד דרך, טיפוס הופכי להומר, המנסה לחזור אל המסלול כשהוא זוכה למחווה טובת לב של מנהל הדואר; על טובי היתום, המשרת יחד עם מרכוס, ומאמץ לעצמו את איתקה ואת משפחת מקוליי, עוד בטרם פגש אותם: "אני מרגיש שמשפחתי היא משפחת מקוליי, משום שבמשפחה מסוג זה הייתי רוצה, אילו ניתנה לי רשות לבחור"; ועוד.

כמו בסיפוריו הקצרים, וכמו ב"הרפתקאותיו של ווזלי ג'קסון", שנכתב שלוש שנים אחרי הספר הזה, סרויאן מבקש את האחווה האנושית ומאמין בה. הוא מתעב את המלחמה, אך רואה בה כורח במטרה להשמיד את הרוע ולאפשר לטוב לשגשג. הוא חוגג את התום, גם הילדותי וגם המפוכח, ולמרות כל הטרגדיות הוא מאמין בכוחה של הרוח האנושית להתגבר ולפרוח. את תפיסת העולם הזו, שהיא אולי נאיבית בעיני רבים, הוא מיטיב להביע מבלי לחטוא בקלישאות ובהטפה, אלא באמצעות העמדתן באור הזרקורים של דמויות אנושיות פשוטות המפלסות את דרכן אל הטוהר.

השיבה המיוחלת הביתה, שבעבור רבים אינה יכולה להתרחש עוד, שזורה בספר. לא בכדי כמה מן השמות נבחרו מתוך רמיזה אל סיפור האודיסאה, ביניהם הומר, הומרוס שכתב את היצירה, יוליסס, שהוא אודיסאוס בגרסה הרומית, ואיתקה, ממלכתו של אודיסאוס שאליה הוא שב אחרי מלחמת טרויה ומסע בן עשור שנים בדרך חזרה.

הספר מלווה באיורים המקוריים מאת דון פרימן. יצחק עברי תרגם אותו לראשונה ב-1946, ורק ב-2014 תורגם מחדש בידי יהודה אטלס. יש שיאמרו, בצדק, שתרגומו של עברי התיישן, אבל בעיני העברית הישנה והמהודרת בחן משתלבת בשלמות באוירת הספר.

זו אינה הפעם הראשונה שאני קוראת את "הקומדיה האנושית", ולבטח לא האחרונה. מומלץ עד מאוד.

The Human Comedy – William Saroyan

עם עובד

1972 (1943)

תרגום מאנגלית: יצחק עברי

רוב שנות הילדות וההתבגרות של רומן גארי עברו עליו בחברתה של אמו בלבד. השניים, שננטשו על ידי אביו, עברו מוילנה לורשה בחיפוש אחר פרנסה וחיים טובים, ובסופו של דבר היגרו לצרפת, הארץ שהיתה משאת נפשה של האם. במשך כל השנים עד לפטירתה היה בנה מרכז חייה. היא ראתה בו את העבר, את הגבר שאהבה ונטש אותה. היא ראתה בו את העתיד, את הגבר המפורסם שיגשים את כל חלומותיה. ובהווה היא עבדה בפרך כדי להניח לפניו מזון, כדי לטפח את כשרונותיו, וכדי לעצב אותו על פי עקרונותיה.

אפשר לכתוב הרבה על אשה שויתרה על הכל וריכזה את כל משאבי נפשה בילד. אפשר לכתוב הרבה על ילד שגדל אל תוך ציפיות שנדמות בלתי אפשריות. גארי מעדיף לא לחפור, וכך גם אני. "הפסיכואנליזה לבשה היום צורה טוטליטרית, ככל האידיאולוגיות; היא מנסה לחנוק אותנו בקולר הסטיות שלה. היא כבשה את השטחים שפונו על ידי האמונות הטפלות, התעטפה במונחים סמליים, ומושכת את לקוחותיה על ידי שוחד פסיכולוגי". הוא מודה שלעתים חש חנוק, שאולי היה עדיף לו אמו היתה מוצאת גבר לאהוב ולא משליכה את כל רגשותיה עליו. הוא מודע לנזק שאהבה אבסולוטית כל-כך עלולה לגרום – "אהבת האם זו הבטחה עם שחר שהחיים אינם מקיימים […] בכל מקום נושא אתה בחובך את רעל ההשוואה, ואתה מבלה את זמנך בציפיה למה שקבלת". ויחד עם זאת הוא יודע שלא היה מי שהוא בלעדיה, שחלומותיה עיצבו אותו. "כשרונותיה של אמי וכן האידיאליזם שלה דרבנו אותי לשאוף לשלמות מופלאה, בחיים כבאמנות, וחלומה היה תקיף מחוש ההומור שלי ומכל לחשושי ההונאה של פיכחות מתבגרת. נתקשיתי להאמין שיימנע ממנה סיפוק זה שהיא ראויה לו, לא יכולתי להאמין שהחיים והגורל הנם מחוסרי כשרון וחוש אמנותי עד כדי כך. תמימותה וכוח דמיונה, אשר בגינם היתה מסוגלת לראות באותו נער זנוח, החי בחור נידח בנבכי ליטא, סופר צרפתי גדול ושגרירה של צרפת, הוסיפו להתקיים בי כמו אגדה יפה, דרשתי את החיים כמין נוסח ספרותי".

מי שמכיר ואוהב את יצירותיו של גארי ילמד מן הספר הזה מנין שאב את המוטיבים המאפיינים אותן. מגיל צעיר הזהירה אותו אמו מפני שלושה אלילים – אליל הכסילות, אליל האמיתות המוחלטות, ואליל הדעות הקדומות, הזלזול והשנאה – וכתיבתו כולה היא מלחמה נחרצת נגדם. כמו אמו הוא רואה מעבר לסיסמאות, ונותן דעתו על היחיד, על האנושי. "קיימת בי הנטיה לחפש מאחורי המטרות הנשגבות והחשובות אחרי המניע האישי הקטן, להאזין בעיצומה של הסימפוניה הגועשת לצלילו הדק והעדין של החליל". חלומה של האם היה לכוח המניע של חייו, הבא לידי ביטוי בכתיבתו: "כשהתבגרתי, שקעתי רובי וכולי במאבק חומרי מיואש כדי לתקן את העולם ולזהותו עם החלום התמים של אמי, שכה אהבתי". דרכו אל הספרות מתוארת אף היא בספר. בכנות ובחן הוא מודה בכשלונו למצוא בעצמו כשרונות אחדים, כמו נגינה, או בהחלטתה של האם למנוע ממנו פיתוח כשרונות אחרים, כמו ציור, מחשש שגורלו יהיה כגורלם של ציירים שנמקו בעוני. הכתיבה היתה כשרון מקובל על שניהם, זה שיביא לתהילה המיוחלת, עד שהפכה בהדרגה לצורך. "ענין היצירה הספרותית היה לי לשאלת חיים, הכרח-קיום כמו אויר ופת לחם, הדרך היחידה בה יכולתי להפטר מחוסר האונים והחולשה שבהיותי יצור אנושי, דרך להזדככות הנפש שבזכותה יכולתי להוסיף ולחיות".

הספר מתלווה אל גארי ואל אמו מילדות ועד לסיומה של מלחמת העולם השניה. המלחמה כפתה עליהם לראשונה פרידה ממושכת. האם נשארה בניס, שם ניהלה מלון קטן. הבן התגייס, שירת בצבא הצרפתי עד הכיבוש, ולאחר מכן מצא דרך לעבור לאנגליה, והיה לטייס קרב בצבא צרפת החופשית. מכתבים קצרים ממנה זרמו אליו בכל שנות הפירוד, מלאי בטחון, תקווה ועידוד, ובתוך ראשו הוא לא חדל לשמוע את קולה, ממריץ אותו מתוך אמונה ושכנוע עמוקים לא להרים ידים, להוסיף להלחם עד הנצחון שיגיע לבטח.

"מרצה וכוח רצונה בוערים בקרבי עד היום ומכבידים על חיי, שכן כה קל לוותר ולהתיאש. היא דנה אותי לחיים של חדווה ותקווה".

ספר נפלא.

La Promesse de L’aube – Romain Gary

ספרית פועלים

1968 (1960)

תרגום מצרפתית: ש. מ. עוגן

כותרת משנה: אוטוביוגרפיה של תופת, אמנות ותקווה

אברהם סוצקבר, שהיה מראשוני מתעדי השואה, כתב ב-1944 את קורות גטו וילנה. בין הדמויות שתיאר בספרו נכלל הילד שמואל בק (נקרא בספר בטעות זלמן, שיבוש של סאמק, גרסת שמו בפי מכריו). בינואר 1943 הציגה בפניו ידידתו המורה רחל סרבסקי את תלמידה בן התשע. "חשתי שבילד הזה יש דבר מה חזק מכל אלה שקיבלו על עצמם להשמיד את עמנו", כתב סוצקבר, והוסיף, "בערב ההוא נודע לי שלכל הפלאים בגטו וילנה נוסף עוד פלא: זלמן בק […] ימים שלמים, גם בחורף כשהכפור הקפיא את אצבעותיו הדקיקות, השקופות, הוא ישב בפינה וצייר". תשעה חודשים אחר-כך, לפני בריחתו מהגטו, הלך סוצקבר להפרד מן הילד, והתרשם מפסל שיצר בהשראת משה של מיכלאנג'לו. כעבור כשלושה חודשים ביקש להבריח אותו ממחנה העבודה אליו נשלח עם הוריו, אך השמירה שתוגברה הכשילה את הנסיון. באורח אירוני משהו, שבחיו של סוצקבר כמעט וחרצו את גורלו של הילד, כשעלה הרעיון מלפני שלטונות ברית המועצות להעביר אותו אחרי השחרור לבית-ספר למחוננים במוסקבה. אמו רבת התושיה הצליחה להמלט אתו מערבה.

הילד הזה, שהרשים לא רק את סוצקבר, אלא גם את האמנים האחרים בגטו, היה בבגרותו לצייר בעל שם. בשנות הששים לחייו ישב לכתוב את זכרונותיו. בסיומו של הספר הוא מנסה להבין את מניעיו: "מדוע כתבתי את ספר הזכרונות שלי, אם לא כדי לשחזר את העולם ההוא במלואו ולהפרד ממנו לשלום כיאה וכיאות? […] האם התהליך הזה יעניק לי תחושה חדשה וחזקה יותר של חירות פנימית? זו תקווה שאפתנית למדי"

הספר נפתח ונסגר באותו אלבום שהזכיר סוצקבר. אצל בק הוא נקרא "הפנקס", ספר רשימות שהכיל נתונים מחיי קהילה יהודית, וחשוב יותר מבחינתו של הילד הצייר – הכיל דפים ריקים שעליהם יכול היה לצייר. את הפנקס מסרו לידיו המשוררים היידיים אברהם סוצקבר ושמרקה קצ'רגינסקי, וכמה מן הציורים שצייר בו מופיעים בספר. במרץ 1944, כשהיה אחד הבודדים שניצלו מאקצית הילדים, אבד לו הפנקס. שנים רבות עברו בטרם זכה לראות אותו שוב, אחרי שהתגלה בארכיון של מוזיאון ליטאי.

השואה היא הארוע המכונן בחייו של בק. הוא פותח בה ושב אליה בהמשך. אבל הספר הוא גם סיפור משפחתו של בק לפני המלחמה, והוא חי ותוסס, מצויר במלים, כמובטח בשם הספר, משעשע לעתים, ריאליסטי מאוד. במילותיו של עמוס עוז, שכתב הקדמה לספר: "נכנסתי אל הספר הזה כמי שהולך אל בית הקברות להתייחד עם המתים, והנה מצאתי עצמי בנשף חי וחם ומרתק. מצויר במלים? ודאי, אך ראה זה פלא: גם מסופר בצבעים, בגוונים, בבני-גוונים, במראות, בקווים ובתוים דקים ומדויקים, ומעל הכל – מסופר בכל שפעת עושרו של האור". מדויק.

"אמנם הייתי עד לארועים הרי גורל רבים, כילד בן שבע, שמונה או תשע, אך התובנה הישירה שלי, יצירתית או אינטואיטיבית ככל שתהיה, היתה מוגבלת לילדותיות שבתפיסה שלי. בלי כל ידע של זכרון קולקטיבי, בלי הֶקשר גיאוגרפי והיסטורי, לא יכולתי לתפוס את מלוא המשמעות של מה שהתרחש סביבי. כבוגר היה עלי ללמוד מחדש את ההיסטוריה הזאת מפרספקטיבה רחבה יותר". שמואל בק ממחיש היטב את אותה תפיסה ילדותית, עד כמה שניתן היה להיות ילד בתנאים שחייבו התבגרות מהירה כדי לשרוד, ומשלב אותה עם נקודת המבט של הגבר המבוגר שצמח מתוך הטראומה. התוצאה חכמה ומרגשת.

"עשרה נסים חסרי שחר היו השיעור המינימלי להישרדות", הוא מנסה להסביר את הפלא של הישארותו בחיים. את אחדים מן הנסים הללו חוללו הוריו. האב, שהיה טיפוס גנדרן חובב נשים, התגלה בגטו כ"אישיות בעלת חיוניות גדולה, תושיה, אומץ לב ופיקחות". מבעוד מועד הכין לילד מחבוא לשעת הצורך, ושם החביא אותו אחרי האקציה, בהמתנה שהאם, שהצליחה לחמוק החוצה, תכין לו מקלט. כשקיבל ממנה את האות, נשא את הילד על גבו בתוך שק, כאילו נושא קרשים לעבודה, ופשוטו כמשמעו ניער אותו מתוך השק אל מעבר לחלון, שם המתינה אשת קשר. האם, אשה מרשימה ורבת תושיה, הצילה אותו שוב ושוב, גם בתקופת הגטו וגם בבריחה הארוכה והמסוכנת מליטא. ברגע של משבר, כשהאם היתה על סף שבירה והחלה ללכת אתו למקום האיסוף של הילדים, הצילה אותם חברה. "מה את עושה? השתגעת?", היא שאלה את האם. "אני לא יכולה להמשיך. רק רציתי שהכל ייגמר…", ענתה האם המותשת, ואז אספה את כל כוחותיה כדי להמשיך להאבק. ביום האחרון ממש, רגע לפני השחרור, כמעט הוסגרו לידי הגרמנים על ידי משתף פעולה ליטאי, אך עוד נס ארע להם והאיש נהרג מול עיניהם בטרם הספיק להלשין.

בתקופה האחרונה של המלחמה בליטא, אחרי שהאב נרצח מעט לפני יום הולדתו השלושים ושבעה, מצאו האם והבן מקלט במנזר, שם אספו הגרמנים אוצרות ספרותיים שנבזזו מארכיונים, ממוזיאונים וממוסדות. שלושה חסידי אומות עולם – ג'וזאס סטאקאוסקאס, ולאדאס ז'מאיטיס ומריה מיקולסקה – הכינו חדר סודי מוקף ספרים, ממש מתחת לאפם של הגרמנים, והחביאו בו יהודים. דמות מרכזית נוספת בהצלתם היתה זו של הדודה יאנינה, שהתנצרה שנים רבות קודם לכן, ואת קשריה עם בכיר בכנסיה ועם הנזירות ניצלה לטובת משפחתה.

כאמור, לצד ארועי השואה, בק מספר גם על משפחתו, והוא עושה זאת בחיבה ובחן. פרק משעשע במיוחד מוקדש למאבק בין אמו לחמותה, מאבק מנומס שבא לידי ביטוי באורך מכנסיו של הילד. בבואו לבקר את סבתו, היתה זו מוסיפה פיסת בד למכנסיו כדי להאריכם. בשובו הביתה היתה אמו פורמת את התוספת. סאמק, שהיה ילד יחיד ונכד ראשון לסביו ולסבותיו משני הצדדים, זכה לשפע אהבה ותשומת לב, ובפרק משעשע נוסף הוא מתאר את התחרות שניהלו שתי דודות על תשומת לבו.

גם עולמם של השורדים בשנים שאחרי המלחמה מקבל ביטוי עז ומפורט, בדמות נדודי האם ובנה מליטא לפולין ולגרמניה, והשהות בת השלוש השנים במחנה העקורים בלנדסברג בהמתנה לעלילה ארצה. באותו מחנה פגשה האם את מי שיהפוך להיות אביו החורג של בק, וזכרו נוכח ברבים מציוריו. שנים רבות אחרי השהות בלנדסברג ימצא עצמו בק בקטע וידאו המוקרן במוזיאון השואה בוושינגטון, ובו הוא נראה מצייר דמויות מרחובות המחנה. הציור שהוא מצייר באותו וידאו תלוי ליד חדר העבודה בביתו.

אחרי תום המלחמה, אנשים סיפרו אינספור סיפורים על קרוביהם. "הדיבורים על אנשים מעברנו, וביחוד על הנספים, העניק לנו תחושה שאנחנו מצילים אותם מהשמדה. כאילו המתים נקראו לטהר אותנו מרגש האשם על ששרדנו". אחרי מות אמו, בהיותה רק כבת ששים, לא נותר מי שיספר על אנשים שהיו ואינם. "מצויר במלים" מעניק חיים לבני משפחתו של הכותב, ביניהם שני סביו שנעלמו יחדיו ואין יודע לאן, ושתי סבותיו שנלקחו ביום כיפור, מספר חודשים אחר-כך, לפונאר ונרצחו שם.

הספר מעוטר בתמונות המשפחה ובכמה מציוריו של בק. ההתבוננות בציורים מועשרת כשנוספת להם ההבנה העולה מן הטקסט. על הכריכה מופיע ציורו "זכרונות ילדות".

מלאכת התרגום הופקדה בידיה האמונות של כרמית גיא. חבל שההוצאה עשתה עבודה טובה פחות בהגהה, והותירה מספר בלתי סביר של שגיאות מביכות. מגיע לספר המצוין הזה כבוד רב יותר.

אסיים בציטוט נוסף מדבריו של עמוס עוז: "רק לכאורה, רק על פניו, מוקדש הספר הזה למוות. לאמיתו של דבר, זהו שיר הלל מופלא, אוֹדָה, המנון ססגוני לכבוד שלל כוחות החיים, האהבה, היצירה ושמחת החושים".

מומלץ מאוד.

Painted in Words – Samuel Bak

כנרת זמורה

2024 (2001)

תרגום מאנגלית: כרמית גיא

עונות מתחלפות הוא קובץ בן ארבע יצירות נפרדות. שלוש מהן עובדו לקולנוע, ושתיים זכו לפרסום רב – "חומות של תקווה" ו"אני והחבר'ה". כרגיל, העיבוד הקולנועי אינו זהה ליצירה הספרותית. אני מעדיפה את המקור.

העונה הראשונה בספר היא "אביב של תקווה", ובה הסיפור "ריטה הייוורת והבריחה משושנק". רד, אסיר ותיק בשושנק, מספר על אנדי דופרין, בנקאי שנדון לשתי תקופות מאסר עולם בשל רצח אשתו ומאהבה (ליהוק משולם, לדעתי, של מורגן פרימן וטים רובינס, בהתאמה, ב"חומות של תקווה"). רד, שכבר התבסס בכלא כמי שמסוגל להשיג כל דבר עבור כל אסיר, מתרשם מאישיותו יוצאת הדופן של אנדי, השומר, למרות הקשיים האכזריים, על עצמיותו, וידידות נקשרת ביניהם. "אנדי היה החלק שבי שהם לא הצליחו לכלוא", מסביר רד את חשיבותו של אנדי בחייו. קינג יורד לקרביים של הכלא, לאכזריות שבין האסירים, לכוח המשחית שבידי הסוהרים, ובורא שתי דמויות בלתי נשכחות.

העונה הבאה, "קיץ של שחיתות", מציגה את "תלמיד מצטיין מדי". טוד, נער אמריקאי מושלם במראהו, בהתנהלותו בחברה, בלימודיו, נמשך אחר סיפורי השואה. נבירתו במסמכים מובילה אותו לזהות את אחד משכניו כפושע מלחמה, והוא מאיים לחשוף אותו אם לא יתאר לו בפרטי פרטים את שהתרחש במחנות שבהם הוצב בתפקידי מפתח. "אני ממש גנוב על כל מה שקשור למחנות הריכוז", הוא מסביר את התעניינותו. דוסאנדר, הפושע הנאצי, החושש שגורלו יהיה כגורל אייכמן, נאלץ להכנע, אבל הסחיטה החד-צדדית הופכת לקשר סימביוטי שעתיד להרוס את שניהם, וכבר לא ברור מי שולט במי.

יש בסיפור רגעי זעזוע רבים מעצם העיסוק בשואה ובשל הגופות הנערמות, אבל מה שעושה אותו מצמרר ביותר זו אישיותו הפסיכופתית של טוד. כבר בשני העמודים הראשונים, שבהם מתאר קינג נער נורמטיבי לכאורה, רוכב בנחת על אופניו, נהנה מאהבת הבריות ומהערכתן, הוא מצליח להחדיר תחושה של קור מקפיא ושל עור ברווז, והקורא נדרך. לקראת סיום ינסה צייד נאצים להסביר את המשיכה אל תיאורי השואה: "יתכן שהאימה שאנו חשים מקורה בידיעה הסודית שבנסיבות הנכונות – או הלא נכונות – גם אנחנו עצמנו היינו יכולים להקים מחנות כאלה ולאייש אותם". קינג משלב גם פחד מסוג אחר, זה שחשים הורים נוכח הידיעה שאולי אינם מכירים באמת את ילדיהם. "עשינו עבודה טובה בחינוך הילד שלנו, חשבה לעצמה ופנתה לאחור כדי להכין לעצמה כריך. בחיי, עשינו עבודה טובה", הוא מתאר את אמו של טוד בעת שבנה יוצא מן הבית לעוד מפגש חולני עם דוסאנדר. אין לה מושג.

וגם ביקורת על היחס האמריקאי לזוועות נמצא כאן. "בכל כתבי העת נכתב שזה היה נורא, מה שקרה. אבל כל הכתבות נמשכו גם בעמודים האחוריים, וכשעבר לעמודים הללו, המלים שתיארו כמה איומה היתה המלחמה היו מוקפות בפרסומות, ובפרסומות הללו ניסו למכור סכינים, חגורות וקסדות מתוצרת גרמניה, וגם קורות רעפים ומשחה המבטיחה צמיחת שיער. במודעות הללו גם ניסו לשווק דגלים גרמניים מעוטרים בצלבי קרס ואקדחי לוגר גרמניים וגם משחק שנקרא 'מתקפת המחלקה המשוריינת'. היו שם גם קורסים בהתכתבות והצעות להתעשרות מהירה ממכירת נעליים מגביהות לגברים נמוכים. נכתב שם שהמלחמה היתה איומה, אך נדמה היה שלרבים כלל לא אכפת". זוהי התשתית שכנראה אפשרה את הסצנה שבה טוד אוכל סופגניות בשלווה כשהנאצי מתאר באוזניו את תאי הגזים.

בעונת "סתו של תמימות" נכלל הסיפור "הגופה", שהפך לסרט "אני והחבר'ה". סופר מבוגר נזכר בארוע מצעירותו, כשהוא ושלושה מחבריו, בסוג של טקס התבגרות, יצאו למסע רגלי לצפות בגופה של ילד שנעלם, ולהפוך לגיבורים אחרי שיודיעו על מציאתה. גורדי המספר הוא היחיד מביניהם שבא מבית נורמטיבי יחסית, אם כי לאחר מות אחיו הבכור הוא הפך כמעט שקוף להוריו. חבריו, כריס, וֶרן וטדי, סובלים מאלימות ומהזנחה בבתיהם, ומיועדים למסלול של צווארון כחול במקרה הטוב, או לחיי עבריינות כדוגמת אחיהם הגדולים במקרה הרע והסביר יותר. קינג מספר על חיים קשים, כמעט בלתי נסבלים, בסביבה בלתי חומלת, אך גם על חברוּת ועל אומץ, על רוח הרפתקנות ועל דבקות במטרה. ארבעת גיבוריו מצויים על קו הגבול שבין ילדוּת לבגרות, וקינג מיטיב להמחיש את הבלבול ואת הדואליות הנובעים מגילם. זהו, בעיני, המרגש מבין הארבעה.

"סיפור של חורף" הוא "נשימה נכונה", היחיד שלא עובד לסרט, והיחיד בספר שיש בו אלמנטים של מיסטיות. בתקופה שבה הריון של אשה רווקה היה כתם מביש שיש להסתירו, גם במחיר הפלה מסכנת חיים, מתייצבת אשה צעירה במשרדו של רופא, ומבקשת הנחיות כיצד לשמור על ההריון ולהגיע ללידה תקינה. היא יודעת שתפוטר מעבודתה ברגע שההריון ייראה לעין, ושילדה העתידי יוכתם כממזר, אבל היא מוכנה לכל, כולל לבדות לעצמה סיפור חיים כאלמנה, כדי ללדת ולגדל את הילד. הרופא, שהתרשם עמוקות מאישיותה, מספר את הסיפור שנים אחר כך, כשמגיע תורו להציג סיפור חג מולד מטיל אימה בפני חבריו. על האימה שבסיפור לא ארחיב מחמת קלקלנים, אוסיף רק שסיפורו של הרופא עטוף בסיפור מסגרת, המתאר מועדון חברים מסתורי ומצמרר לכשעצמו.

באחרית דבר התייחס סטיבן קינג לשני נושאים בעיקר, הסיווג שלו כסופר אימה, והנובלות שבספר. באשר לסיווג – למרות שבתחילת הקריירה שלו הוזהר מפניו, ולמרות שלדבריו הוא כותב לא רק אימה, החליט לאמץ אותו, בעיקר בזכות האושר שגרמו לו כותבי הסוגה – ביניהם לאבקראפט, פריץ ליבר, קלרק אשטון סמית' ועוד – במשך השנים. אוסיף לכך כי, כמי שאימה בספרים רודפת אותה בסיוטים (חוויה בלתי מומלצת), אני בכל זאת נהנית לקרוא את ספריו של קינג. בעיני הפן המצמרר, שלא לדבר על הבלתי טבעי, ביצירותיו, אינו העיקר. הוא פשוט יודע לספר סיפור כהלכתו, ולשרטט דמויות חיות, משכנעות ומעוררות הזדהות. באופן דומה, אגב, אני חווה את ספריה של אגתה כריסטי: הפן הבלשי הוא התבלין. תבלין משמעותי, כמובן, שמוליך את העלילה, אבל הדמויות הן שמשובבות לב.

באשר לנובלות שבספר – אלה נכתבו, כך קינג מתאר, בין ספרים, ולא פורסמו בזמנן בגלל אורכן הנופל ב"שטח ההפקר" שבין סיפור קצר לרומן. בימינו אלה, כשנובלות קצרות יותר, אפילו קצרצרות, רואות אור כספר נפרד, הדברים נשמעים מעט ארכאיים.

"עונות מתחלפות" הוא מקבץ של ארבע נובלות מעולות, שזכו לתרגומה המוצלח של אינגה מיכאלי. כולן מומלצות.

Different Seasons – Stephen King

מודן

2000 (1982)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

בכל בוקר יוצאים הוריו של פְּרוֹפִי לעבודה. עד שישובו בערב הדירה היא ממלכתו של הילד בן השתים-עשרה (שתים עשרה ורבע, כפי שהוא מציין בדקדקנות אופיינית). הימים ימי חופשת הקיץ, הארץ נתונה תחת המנדט הבריטי, פרופי מגיף את התריסים, ובאפלולית הדירה נותן דרור לדמיונו. הוא מתכנן פעולות מחתרתיות למיגור השלטון הבריטי, ושוקע בספרים הרבים בחדר העבודה של אביו. מסיבה שתתברר בהמשך, מופיעה באחד הבקרים על הקיר החיצוני של הבית כתובת המכתירה אותו כבוגד, אבל כשהוא עוסק בלהיטות במה שחביב עליו מכל, חקירת מילים, משמעותן ומקורן, הוא שוכח מהכל, "וכבר לא אכפת היה מה אני, בוגד, וכחן, ילד משוגע, כי כל הבוקר ההוא הפלגתי במרחבי האנציקלופדיה". ההיסחפות הזו היא שגרמה לחבריו להעניק לו את הכינוי הנגזר מן המילה פרופסור.

אביו של פרופי עובד בהוצאה לאור בשעות היום, ובשעות הקטנות של הלילה הוא שקוע בהכנות לכתיבת ספר על תולדות היהודים בפולין. אמו היא מורה וחונכת במעון לילדים יתומים שהצליחו להסתתר מפני הנאצים. שניהם איבדו את קרוביהם בשואה, ושניהם, כל אחד בדרכו, מעורבים בפעילות המחתרתית, האב בניסוח כרוזים באנגלית, והאם בטיפול בפצועים. בדגם משפחתי, הלקוח מן הביוגרפיה של הסופר, האב הוא הקפדן והמעשי מבין השניים, מרוחק יחסית מן הילד, אך חולק עמו רגעים של חסד בבילויים אינטלקטואלים משותפים. האם היא הרכה מביניהם, מעט חולמנית, רגישה לנפשו של הילד. בתקופה שבה משפחות מסתגרות בדלת אמותיהן בשעות הערב מחמת העוצר, ההורים ובנם יוצרים יחידה קטנה מגובשת, שבה יש מקום למשפחתיות אך גם מקום לעצמיות. נדמה שהבן הוא הֶלְחֵם של הוריו, רך ונוקשה גם יחד, חולמני לעתים כאמו, ולהוט לצבור ידע ולשתף בו כאביו.

פרופי הוא חבר מחתרת גאה, מחתרת שהוא עצמו הגה והקים יחד עם שני חברים בני גילו. שניים אלה הם שהכריזו עליו כעת כבוגד. כי פרופי, שנמנע בקנאות מכל מגע עם האויב המשוקץ, גילה שהעולם אינו שחור ולבן בלבד, וכי גם בינו ובין אחד מנציגי אותו אויב ניתן למצוא את המשותף. כשנסחף ערב אחד בעיסוקיו מחוץ לבית, ומצא עצמו ברחוב אחרי שהעוצר החל, נתפס בידי סרג'נט דנלופ, גבר עדין, מעט תמהוני, שליווה אותו הביתה כשהוא פונה אל הילד בעברית מקראית. לרגע נשכחה מפרופי השנאה לבריטים, ותאוות השפה גברה עליו. כשהציע לו הסרג'נט להפגש ללימוד הדדי –  הוא ילמד מפרופי עברית בת זמננו, ובתמורה ילמד אותו אנגלית – פיתויו של העיסוק האהוב עליו מכל גבר. הוא שכנע את עצמו שמן המפגשים הללו תצמח תועלת למחתרת, ובגאווה סירב להסגיר לבריטי את שמו האמיתי, אבל הוא נהנה הנאה אמיתית מן הלימוד, ולמען האמת הוא מחבב את הסרג'נט.

את עלילת הספר אפשר לסכם במשפטים בודדים, אך העלילה אינה לב הענין. התיאור החי של הדמויות, היכולת לכתוב ארבעים וחמש שנים אחרי הארועים ועדיין להיות הילד על חוכמתו, על תמימותו ועל משוגותיו, המחשת אווירת התקופה, התשוקה הסוחפת ליֶדע – כל אלה מתגבשים לספר כובש לב. "מה שמיוחד אצלך, כל דבר שאתה מספר ממש יכולים לראות", אומרת לפרופי נערה שכנה, והדברים יפים גם לעמוס עוז. הוא מלהטט עם השפה, ומפיח חיים מרהיבים בסיפור פשוט. בעיני, זהו אחד הטובים שבספריו.

הספר מלווה בציורים פרי מכחולה של אנה טיכו. האיור שעל הכריכה הוא של יוסף זריצקי.

מומלץ מאוד.

כתר

1995

כותרת משנה: מגדר, גזע וזהות

דאגלס מאריי עוסק בספרו בתפיסות החברתיות הדומיננטיות של תקופתנו. ארבעה חלקי הספר מוקדשים להומוסקסואליות, לפמיניזם, לגזע ולטרנס. כמה מאפיינים משותפים לכולם. הראשון בהם הוא ההיסטוריה שלהם: "הם היו בראשיתם מסעות לגיטימיים למען זכויות אדם. לכן הושגה בהם התקדמות רבה כל כך. אך בשלב מסוים כולם פרצו את מעקה הבטיחות. לא נחה דעתם ב'שווה', והם החלו לחתור להשגת יעדים שאינם בני קיימא כמו 'טוב יותר'". השני הוא החיפזון בו נקבעו הלכות פסוקות חדשות: "בשינוי חטוף כל כך של עמדות חברתיות טמונה בעיה: מוקשי נעל רעיוניים רבים נותרים ברחבי הזירה הציבורית". השלישי, ולא האחרון שבהם, והוא נוגע לא רק לתחומים אלה, אלא לתרבות השיח בכלל, הוא הפחד מבריונות שמביא לסתימת פיות: "כל מי שנסע נגד כיוון התנועה הזה גילה שהוא נקצר במרץ מרשים ביותר. הכלים הזמינים (האשמות בגזענות, בסקסיזם, בהומופוביה ולבסוף בטרנספוביה) היו קלים מאוד לשימוש, ולא נגבה כל מחיר ממי ששלף אותם בחוסר הגינות, בלי הצדקה ואפילו מתוך גחמה".

פוליטיקת הזהויות, אומר מאריי, "מנתצת את החברה לרסיסי קבוצות אינטרס". שילוב מיצבים (דיכוי מרובה מאפיינים) "קורא לכלות את שארית חיינו בנסיון לפענח כל זהות או טענה לפגיעות, ואז להתארגן לפי כל מערכת צדק שנובעת מההיררכיה הנזילה והמשתנה תמידית". מרטין לותר קינג, בנאום "לאן אנחנו הולכים מכאן" משנת  1967 קרא: "הבה נהיה בלתי מרוצים עד שאיש לא יצעק 'עוצמה לבנה!', ואיש לא יצעק 'עוצמה שחורה!', אלא כולם ידברו על עוצמת האל ועוצמת האדם". נדמה שקריאתו נשכחה, וההבחנות המפרידות בין גזעים ומינים רק הולכות ומתחדדות (ראו, לדוגמא, את תופעת הניכוס התרבותי). לא רק בשאלה של גזענות, אלא בכל תחום, הנטיה כיום, שלדברי מאריי נובעת מן האקדמיה, היא לפרק ולהפריד: "לתקוף, לשחוק ובסופו של דבר לרסק מה שנראה בעבר כוודאות קבועה, כולל ודאויות ביולוגיות". עשרות אלפי מבקרי תוכן באתרים כמו גוגל ופייסבוק מוודאים כי המוסכמות הרעיוניות השולטות בעמק הסיליקון יכפו את עצמן על שאר העולם הוירטואלי. כשמוסיפים לזה את הבריונות ברשת, את הביוש הפומבי, ואולי בעיקר את החלפתו של ההיבט החקרני ברוח הליברלית בליברליזם דוגמטי, "אין פלא שאנשים רבים משתכנעים שעליהם פשוט להסתגל ולאמץ לעצמם את עיקרי האמונה הללו. אסור לשאול שאלות. שאלות אינן נשאלות".

מאריי חסר המורא שואל את כל השאלות, מצביע על אי הגיון, על סתירות. מעורר מודעות לסכנה שבהקצנה, מבהיר שאין שום סיכוי לצאת מהפלונטר של כל התנועות המתנגשות האלה, המתחככות זו בזו וגם בתוך עצמן, בלי להכניס הגיון לדוֹגמָה. אי אפשר להכנס בסקירה קצרה לכל עומק טיעוניו, כי לפרט אותם כאן זה כמו לכתוב את הספר מחדש, אבל ראוי עד מאוד לקרוא אותם, לתת עליהם את הדעת, ולהמנע מלהסחף עם שגעון ההמון.

בשולי הדברים, אבל לא בשולי חשיבותם, הוא מדבר על החיוניות של האזנה לדעות שונות, כדבריו של ג'ון סטיוארט מיל, לפיהם דעה מנוגדת יכולה להיות נכונה או נכונה בחלקה, ולכן יש צורך לשמוע אותה, וגם אם היא שגויה העלאתה עשויה להזכיר מהי האמת ולמנוע ממנה להפוך לאמונת יסוד נטולת מחשבה. הוא מבכה את אובדן היכולת לשכוח ולסלוח בעידן האינטרנט, שבו בכל רגע ניתן לשלוף נגדך דברים שאמרת לפני שנים, כשהם מנותקים לגמרי מהקשרם. הוא מצר על הפופולריות של הקורבנוּת – "תחושת הקורבן, ולאו דווקא סטואיות או גבורה, הפכה בתרבות שלנו למשהו שאנו מפגינים בנחישות ואפילו חותרים אליו […] בשורש ההתפתחות המשונה הזו עומדת אחת ההערכות החשובות ביותר והשגויות ביותר של תנועות הצדק החברתי: שאנשים מדוכאים (או אנשים שיכולים לטעון שהם מדוכאים) טובים יותר מאחרים באופן כלשהו, ושלאנשים שמשתייכים  לקבוצות מדוכאות אפשר לייחס יושר, טוהר מידות וטוב לב שנובעים מעצם העובדה שהם משתייכים לקבוצות האלה". והוא חוזר שוב ושוב אל החובה לשאול שאלות, שכן "נושא מורכב מאין כמותו מוצג בוודאות מזויפת כאילו הוא הדבר הברור ביותר והמובן ביותר שאפשר להעלות על הדעת".

יותר מכל מחרידות אותי ההקצנה, ומחיאות הכפיים, או לפחות השתיקה, שבה היא מתקבלת. נדמה כי מתנהלת תחרות מי יצליח להשמיע דעת רדיקלית יותר. קחו לדוגמא את הפסיכולוגית שקובעת כי תינוק בן שנה שמנפנף באוברול שלו כמו בשמלה בעצם מעביר "מסר מגדרי טרום לשוני". או את ההתנפלות שהביאה לסגירת דוכן למכירת בוריטו בטענה של ניכוס תרבותי פוגע, משום שהמוכרים לא היו מקסיקנים. או את התווית "גברים הם זבל" שמתלווה לשיח נשי. איכשהו הכל מחליק ומתמזג בנורמה המתחדשת בכל רגע.

"שגעון ההמון" הוא, לדעתי, ספר חובה בימינו, ולוואי וימצא קוראים קשובים. אפילו יותר מספרו האחר, "המוות המוזר של אירופה", הוא נוגע בשורשי הבעיות החברתיות העלולות לפרק אותנו. דאגלס מאריי הוא כותב רהוט, בעל חשיבה אנליטית והגיון חד, וראוי עד מאוד לתשומת לב.

The Madness of Crowds: Gender, Race and Identity – Douglas Murray

סלע מאיר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: אילן חזות

כשכדור הארץ נהרס כדי לפנות מקום לדרך על-חללית, האדם היחיד שמצליח להמלט הוא ארתור דנט, שזמן קצר קודם לכן נאבק למנוע את הריסת ביתו הפרטי כדי לפנות מקום לכביש. מסתבר שהביורוקרטיה זהה בכל קנה מידה, בין אם זו הרשות המקומית הבריטית המסתירה כמיטב יכולתה את כוונותיה, בולמת את האפשרות להגיש התנגדות, ובסופו של דבר מאשימה את היחיד העומד בדרכה, ובין אם אלה הווגונים, "עמוד השדרה האימתני של השירות הציבורי הגלקטי", המטמינים את המסמכים הרלוונטים בגלקסיה כלשהי הרחק מעיני כל, ואינם מוכנים לשמוע תלונות.

מי שמציל את חייו של ארתור הוא פורד פְּרֶפֶקְט, חוצן שבא לכדור הארץ לזמן קצר כדי לעדכן את "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", ונתקע שם למשך חמש-עשרה שנה כשהוא מעמיד פני שחקן מובטל. שניות לפני שכדור הארץ מתפוגג מבלי להשאיר כל זכר, הוא מניף בוהן אלקטרונית, והשניים תופסים טרמפ בלתי חוקי בחללית ווגונית. כשפורד נחשף בפני ארתור בזהותו האמיתית, וארתור מבקש לעיין בערך של כדור הארץ במדריך, הוא מוצא לתדהמתו שתי מלים בלבד, "לא מזיק". פורד מתנצל על שהערך עדיין לא עודכן עם הנוסח האחרון ששלח, "לא מזיק ברובו". שיעור בענווה ובפרספקטיבה.

מפה מתגלגלת עלילה עתירת דמיון, משתעשעת באי-גיון, ומהנה עד מאוד. החל משמו הארצי של פורד, שאותו בחר לעצמו משום שסבר בטעות שמכוניות הן המין השולט, ועד חוסר היכולת של בני האדם להבין את המסרים של הדולפינים שידעו שכדור הארץ עומד בפני כליה (ונפרדו מהאנושות במשפט האלמותי "היו שלום ותודה על הדגים"), הספר מפנה חיצים שנונים אל החברה, שופע אזכורים חברתיים-תרבותיים, מרבה בתפניות מפתיעות, ולא מפסיק להצחיק.

נדמה לי שכולם יודעים שמגבת היא הפריט החיוני ביותר לטרמפיסט, ושארבעים ושתיים היא התשובה לשאלה הגדולה של החיים, היקום וכל השאר (ונותר רק לגלות מהי השאלה). אזכיר אם כך כמה היבטים אחרים שהתחבבו עלי.

כל מי שנעזר בצ'טבוטים שפרצו אל חיינו בסערה, מכיר את הסגנון האדיב והלהוט לרַצות שלהם. אדי, המחשב בספינת ליבת הזהב, הוא מעין מבשר שלהם, בהגזמה. "ברצוני שתדע כי תהיה בעייתך מה שתהיה, אני לצדך כדי לעזור לך לפתור אותה", הוא אומר במאור פנים. "אני יודע שאני פשוט אחגוג על כל תכנית שתבחרו להריץ דרכי", הוא משתפך.

הזכרתי קודם את השירות הציבורי הווגוני. הנה תיאורם של בעלי המשרה, המשקף, כמובן, את האופן בו הם נתפסים בכל מקום: "רעי מזג, ביורוקרטיים, רודפי שררה ונטולי רגש. איש מהם לא היה נוקף אצבע כדי להציל את סבתו משיני מפצפצת החרקים הרעבתנית מטראל בלי הוראות חתומות בשלושה העתקים שנשלחו, הוחזרו, נתבקשו, אבדו, נמצאו, נכפפו לחקירה ציבורית, שוב אבדו ולבסוף נקברו בערמת קומפוסט לשלושה חודשים ואחר כך נתמחזרו בחומר בערה".

חץ מחודד נשלח אל תיאורטיקנים חברתיים מנותקים: "וכך נשתבשה המערכת, התמוטטה האימפריה, ושקט ממושך וקודר האפיל על ביליון עולמות רעבים, שקט שהופר רק בחריקות עטיהם של המלומדים שעשו לילות כימים בכתיבת מאמרים קטנים וזחוחים על חשיבותה של כלכלה מדינית מתוכננת".

והנה התיחסות בנוסח אדמס לשאלות של אמונה, עם טוויסט אופייני לסיכום:

"הטיעון שלהם הוא בערך כזה: "אני מסרב להוכיח שאני קיים," אומר אלוהים, "שכן הוכחה נוגדת אמונה, ובלי אמונה אין אני ולא כלום".

"אבל," אומר האדם, "דג בבל תוקע אותך, לא? הרי לא מתקבל על הדעת שהוא התפתח במקרה. זה מוכיח שאתה קיים, ולפיכך, על פי טיעוניך שלך, אינך קיים. מש"ל".

"אוי לי," אומר אלוהים, "על זה לא חשבתי", ובו במקום הוא מתפוגג באבכה של הגיון.

"אח, זה היה קל," אומר האדם. ובתור הדרן ממשיך ומוכיח ששחור הוא לבן, ונהרג במעבר החצייה הקרוב".

ועוד אחד אחרון על יהירותם של בני האדם: "האדם הניח מאז ומתמיד כי הוא אינטליגנטי יותר מהדולפינים, בגלל כל אותם הישגים שהצליח להשיג – הגלגל, ניו יורק, מלחמות וכיוצא באלה – ואילו כל מה שהדולפינים עשו אי-פעם מסתכם בלהשתכשך במים ולבלות את זמנם בנעימים".

עד כאן דוגמיות אחדות מרבות.

הספר תורגם בשנת 1985 על ידי מתי ונגריק ודנה לדרר, שנדרשו, מן הסתם, ליצירתיות רבה בבואם להמיר את שעשועי הלשון המקוריים לעברית. במהדורה זו מ-2011 נערך התרגום על ידי עמנואל לוטם. איור הכריכה החדש והנעים לעין הוא של אבי כץ.

נהניתי הנאה מרובה.

קישור לקריאת ההקדמה, "אי-אלה הערות חסרות תועלת מאת המחבר"

The Hitchhiker's Guide to the Galaxy – Douglas Adams

כתר

2011 (1979)

תרגום מאנגלית: מתי ונגריק, דנה לדרר

תמונתה של אשה צעירה, אסירה באושוויץ, משכה את תשומת לבו של הצלם שמחה שירמן, והפכה למוקד כמה מעבודותיו המצולמות והכתובות. יואל יערי יצא בעקבות האשה, שעל פי הכיתוב במוזיאון אושוויץ, שם תלויה תמונתה, שמה קריסטינה קוסובסקה. מספר האסירה המופיעה בתמונה אינו שייך, על פי הרישומים, לקריסטינה, אלא לברונקה לימנובסקה, קריסטינה הפולניה הנוצרית היא בעצם לונקה קוז'יברודסקה היהודיה, וגם ברונקה אינה מי שהנאצים חשבו שהיא, אלא בלה חזן. יערי מספר על גלגוליהן של שתי הנשים הצעירות שהגיעו לאושוויץ כחשודות בחברות במחתרת הפולנית, לונקה שנספתה מספר חודשים לאחר שהונצחה בתמונה, ובלה ששרדה, וגם של חברתן תֶּמה שניידרמן (ונדה מאייבסקה) שגורלה אינו ידוע, ובהרחבה הוא מגולל את פעילותן של הקשריות, שפעלו בציר וילנה-גרודנה-ביאליסטוק-ורשה, והיו חוליה חיונית בתנועת ההתנגדות היהודית.

יערי הוא פרופסור לחקר המוח, וכמי שרגיל בהליכים מדעיים הוא אינו מותיר אזורים עמומים. כך תמונתה של האשה מוליכה אותו לתיאור מפורט של התהליך המיכני היעיל שאיפשר צילומים בסרט נע; חקירתן בעינויים של שתי הנשים בשוכא מובילה להיסטוריה של הבנין ולפירוט אמצעי החקירה הברוטליים; והפרטים נצברים עד לשרטוטה המלא של התקופה החשוכה. יערי אינו היסטוריון מנותק מרגש, ואין בספר אפילו מראה מקום אחד שמצביע על מקורות (רשימה ארוכה שלהם מופיעה בסוף), ולכן הקריאה בו, קשה ומהפכת קרביים ככל שתהיה, היא כקריאת ספר תיעוד מנוסח כפרוזה מדויקת ורגישה, שלמרות שתפניותיו ההיסטוריות ידועות הוא עדיין נקרא בתקווה לנס שלא בא.

כיבוש פולין על ידי הגרמנים והסובייטים, ומאוחר יותר ההשתלטות המוחלטת של הגרמנים, ניתקו את הקשר בין הקהילות היהודיות, שנותרו מבודדות זו מזו, לעתים בלתי מודעות לגורלם של היהודים במקומות אחרים. הגשר בין הקהילות נוצר רובו ככולו על ידי הקשריות, נשים צעירות, חלקן נערות, שבזכות מראה פנים ארי, שליטה בשפה הפולנית, תעודות מזויפות, ומנה גדושה של תושיה ושל תעוזה, הצליחו שוב ושוב לחמוק מן הגטאות ולתוכם, להסתובב במקומות בהם גילוי זהותן היה כרוך בסכנת מוות, להעביר הודעות, עלונים ונשק, ולנסות לגבש תנועת התנגדות. בין שאר עלילותיהן, בלה הצליחה להשתלב למשך מספר חודשים בעבודה כמתורגמנית במשרדי הגסטפו (תמונת שלוש הקשריות המצורפת למטה צולמה במסיבת חג מולד במקום עבודתה), ולונקה ניצלה תדיר את נכונותם של גברים גרמנים לסייע לה לסחוב תיקים מבלי להיות מודעים לתכולתם, כדי להמנע מביקורות. הנה נקודה שלא חשבתי עליה עד כה, ויערי מתייחס אליה: בזכות המראה והתעודות והאומץ, לונקה ובלה וחברותיהן יכלו לנסות להטמע באוכלוסיה הפולנית ולהמתין עד יעבור זעם. אבל הן לא עשו זאת, לא פרשו מן השליחות שנטלו על עצמן, למרות הסיכון במאסר, בעינויים ובמוות. למה? יצחק צוקרמן, מראשי המרד בגטו ורשה, כתב: "שאלתי את עצמי מנין שאבו את הכוח, מה החזיק אותן? נראה, שהיתה זו אידיאה גדולה, וגם לחברוּת הבלתי רגילה בקרב התנועה היה תפקיד בזה". ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, היוזם והרוח החיה של ארכיון "עונג שבת" כתב בהתיחסו אל הקשריות: "האשה היהודיה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של מלחמה זו".

את אותה שאלה ניתן לשאול על הרופאים והאחיות, בלה בתוכם, שבחרו להשאר עם החולים, או להצמד אליהם בצעדות המוות כדי לתמוך ולגונן, על התנהגותן של לונקה ובלה בפביאק, כשלמרות שזוהו כפולניות מצאו דרכים לסייע לאסירות היהודיות, על מאמציהן של אסירות בוגרות תנועות חלוציות להבריח נערות מהתור לקרמטוריום אל מחנה הנשים. אולי היתה זו תחושה עזה של שליחות שגברה על יסורי הגוף והנפש, אולי התחושה שכשהכל נלקח מהן עדיין נותרה בידיהן הבחירה בדרך שתותיר אותן שלמות עם עצמן (ואין בזה אמירה שיפוטית כלפי מי שלא מצאו בתוכם את הכוח לכך).

עד מחציתו בערך הספר נקרא בהשתאות ובסקרנות מלוות באימת הכיבוש והרדיפות. מרגע המאסר של שתי הצעירות, נוספת לקריאה זוועת הכלא ואחריה זוועת אושוויץ ובירקנאו. היבטים שונים של מוראות השואה תוארו בספרים רבים אחרים, ביניהם החוויה הנוראה של המעבר החד מן החופש היחסי אל הפשטת הזהות וההשפלה, שבאה לידי ביטוי נוקב ב"999 נשים צעירות"; חייהן של הנשים במחנה שתוארו ב"אף אחד מאתנו לא יחזור"; תפקידם הבלתי אנושי של הזונדרקומנדו, שתואר ב"מרד באושוויץ", הרציחות ההמוניות בפונאר שעליהן כתב סוצקבר ב"גטו וילנה". יערי מחבר את כולם יחד, ומצרף אל כל אלה את הארועים החיצוניים שהשפיעו על התנהלות הגרמנים, ואת תיאור היומיום במחנה הנשים, לצד פרטים "טכניים" על המבנים, על ההשמדה, ועל המבנה ההיררכי, יחד עם תיאור דמויות המפתח ששררו על האסירות והפכו את חייהן לגיהינום. הוא מספר גם על החברוּת ועל העזרה ההדדית שהיו מקור עידוד ותמיכה שבלעדיהם היה קשה לשרוד. תקצר היריעה מלהזכיר את כל האנשים שחייהם שהצטלבו באופן ישיר או עקיף באלה של הקשריות, אסתפק אם כך באזכורם של שניים, אנטון שמיד חסיד אומות עולם, ומלה צימטבאום שהוצאה להורג אחרי בריחה מאושוויץ והיה בה העוז להתריס בפני תלייניה רגע לפני מותה.

יערי ממשיך ומלווה את בלה חזן בפעילותה אחרי המלחמה בקרב ילדים פליטים, בקשיי הקליטה בישוב בארץ, מקום בו גינו את הנרצחים וחשדו בשורדים, ובחייה החדשים בארץ עם בעלה, איש הבריגדה היהודית, ועם שני ילדיה. לסיפור קורותיה נחשף כשבית לוחמי הגטאות החליט להוציא לאור ב-1990 את שלוש מחברות העדות שכתבה, וגנזה, ב-1945 אחרי שעלתה לארץ עם קבוצת הילדות שהדריכה.  בסיומו של "דיוקן אשה" חושף יערי את התהליך המפותל, ובמידה רבה האקראי, שהביא לחשיפת זהותה הכפולה של 'קריסטינה', זו שבתמונה וזו שנשאה את שמה.

"דיוקן אשה" הוא מסמך תעוד מרשים ונוקב, המעלה על נס נשים מעוררות השתאות, הראויות עד מאוד לעיטור בו זכתה בלה חזן לאחר מותה, אות המציל היהודי.

כנרת זמורה דביר

2024