קטגוריה: ספרים מומלצים במיוחד

מספר ימים לפני הגיעו לגיל מצוות נשלח נוֹנוֹ ברכבת לדודו. מה שנדמה לילד כמסע מעיק אל דוד שנוטה לחנך אותו באריכות ובטרחנות, מתגלה כמסע הרפתקאות שתכננו עבורו אביו ומזכירתו, המשמשת לנונו, שהתייתם בעודו תינוק, כתחליף אם. נונו, כך הוא מגלה כשמכתב מהשניים צץ לפתע בתא בו הוא יושב, אמור לאתר ברכבת אדם מסוים, לקבל ממנו משימה שתעביר אותו לידי אדם אחר, וכן הלאה עד להפתעה בסיום. אלא שמבטו של נונו נמשך אל אדם בשם פליקס, שאינו זה שאליו הוא אמור לפנות. נדמה לו שהוא בסך הכל מדלג על כמה שלבים, אך בפועל הוא מוצא עצמו מעורב בהרפתקה בלתי מתוכננת (ואולי כן מתוכננת כדי לעקוף את התכנית המקורית?). בסיומו של מסע מתעתע ורב תהפוכות יזכה סוף סוף לשמוע את סיפור חייהם של הוריו, ובעיקר של אמו שעליה אין איש מוכן לדבר, ויבין מדוע גדל כשם שגדל וכיצד עוצב אופיו.

אביו של נונו הוא קצין משטרה, שהכשיר את בנו מגיל צעיר מאוד לעירנות של בלש ולמשמעת נוקשה. נונו אמנם משתדל לעמוד בסטנדרטים הקשוחים של אביו, אבל יש בו גם צד פרוע, חסר מנוח, שגורם למוריו לא אחת להתייאש ממנו. גבי, מזכירתו של האב ובת זוגו, היא זו שממהרת לכבות שריפות ולעמוד לצדו של הילד. "אולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית-הספר! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש – […] יש ילדים זיגזג!", היא מסבירה למורה. גבי היא גם זו שיוצאת עם נונו למקומות שהילד אוהב. הם חוזרים שוב ושוב לסיור בבית חרושת לשוקולד, ממתינים שעות ליד ביתה של שחקנית נערצת, והולכים לים, שבו נונו אוהב לשחות, למרות שגבי חשה שם שלא בנוח.

גרוסמן הגדיר את הספר כ"צוהל", ויש בו אכן שמחה מתפרצת, יותר בסגנונו המבעבע והצבעוני, פחות בתכניו. כך מתאר נונו רגע של אושר: "אותו רגע הצליף מנהל הקרקס הפנימי שלי בשוטו הארוך, וקול פיצוץ עז נשמע בתוך אוזניי השתים. התזמורת פצחה בנגינת מארש מהיר, ושלושים ושניים לולייני, שלושת בולעי האש שבי, שני קוסמַי, משליך סכינַי, ליצנַי, קופַי, אריותַי ופילַי, וחמשת נמרַי הבנגאליים פרצו כולם בבת-אחת לתוך הזירה שלי, המוצפת אור זרקורים, והחלו לסובב אותה בסחרחרת לא פוסקת… כן, זה היה מין רגע כזה, מקרה נדיר כזה, שקרקס שלם בורח כדי להצטרף לילד, וקולו של כרוז שיכור מרוב אושר הרעים בתוך רמקולֵי אוזניי הוורודים: 'גבירותי ורבותי, קהל אהוב, קבלו אותי!'". אבל נונו הוא רוב הזמן ילד אומלל למדי. ההסתרה שמסתירים ממנו את אמו שמתה מתמיהה אותו וכואבת לו. הקשיחות של אביו גורמת לו לפעמים להעריץ אותו ולפעמים לחשוש ממנו. הוא מוכן לעשות הכל, כולל להשפיל את עצמו ולסכן את חייו, כדי לשמור לצדו את החבר היחיד שלו. הוא אוהב את גבי, וחי בחרדה מפני האפשרות שהיא תנטוש את המשפחה בשל סירובו של אביו לשאת אותה לאשה. הזיגזגיות שלו באה לידי ביטוי גם בהתקפים של אובדן עשתונות. "רעש היה תמיד מבלבל אותי. ורעש חזק כזה, שבא עלי מכל הצדדים, היה גורם לי להשתגע ממש. כהרף-עין לא היה לי עור שיפריד ביני לבין שאר העולם, והייתי נשאב ועף לתוך מערבולת הרעש, ונקרע לאורך ולרוחב, ואפילו לא הייתי מרגיש שזה אני שצורח ככה".

נונו מבין די מהר שהמסע שאליו מוליך אותו פליקס אינו זה שאליו התכוונו אביו וגבי. אבל למרות היותו עירני ורגיש ונבון ומודע, הוא מניח לעצמו להסחף. בסיומה של דרכם המשותפת, כך הוא חש, מצפים לו פתרונות של סודות חייו.

משהו מן הערפל שבחלום נסוך על הסיפור. לקח לי קצת זמן להכנס לאוירה ולהשתחרר משיפוטיות בנוסח 'מי שולח ילד בלתי צפוי לנסיעה לבדו ועוד מעמיס עליו משימות'. משעה שהנחתי לעצמי להסחף עם הפיתולים הפלאיים לעתים של העלילה, נהניתי הנאה מרובה. מכל מקום, שום ערפול ושום שיפוטיות אינם יכולים לעמוד בדרכה של התאהבות בלתי נמנעת בנונו, שמספר את סיפור ההרפתקה ממרחק שנים, אך מביע בכנות ובאמינות את שחש כילד. גרוסמן עצמו, מפיו של נונו, מתייחס לקראת סיום לאוירת הספר: "סיפרתי להם הכל, או כמעט הכל, ובעצם – מעט מאוד, כי תכף כשהתחלתי לדבר הבנתי שאת העיקר לא אוכל לספר, כי העיקר היה לא לגמרי מובן, וחמקמק, וגם לא הגיוני. הרגשתי כמו מי שקם משינה ומספר בהתלהבות חלום שחלם, ותוך כדי דיבור החלום מתפוגג לו ונעלם".

ספר מקסים ממש.

הספריה החדשה

1994

"סיפורים מאזור השלווה" הוא אוסף של עשרות סיפורים שכתב יוסל בירשטיין, ושראו אור כשנה אחרי פטירתו. חייו של בירשטיין היו עשירים ועתירי ארועים. הוא נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלה פודולסק, היגר לבדו בגיל שבע-עשרה לאוסטרליה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ והיה רועה צאן ועובד בנק. לכל גלגוליו אלה ניתן ביטוי ביצירתו, הן ביידיש והן בעברית.

מנחם פרי, שכלל בספר שיחה מעניינת עם בירשטיין ומאמר מפורט על יצירתו, כתב כי "בירשטיין ממשיך מסורת ארוכה וחיונית, שאין לה כמעט דוגמאות בסיפורת העברית העכשווית, של שמחת סיפור-המעשה. הוא סופר מסתכל ורושם. פרטי ג'סטות נעלמים נגאלים על-ידו ונרשמים על-מנת שנגלה כי ידענו אותם אך לא שמנו לב אליהם". בסיפורים הקצרים – לא יותר משני עמודים לסיפור – בירשטיין מפליא לצרף יחדיו דמויות וארועים מתקופות שונות וממקומות שונים, ולדחוס, מבלי ליצור תחושת דחיסות, כמה תמונות חיים שלמות ומושלמות אל תוך יצירה קצרצרה אחת. כך, לדוגמא, סיפור שנפתח בהרגשת היחד שחווה כשגר בנצרת עילית, שם שכנים התערבו ללא הרף אלה בענייניהם של אלה, נודד אל תחושת היחד כפי שהיא נצפית בעיניו בתוך אוטובוס ירושלמי. "לפעמים אני אומר לעצמי: אני לא כותב, אני מארגן […] אני רק מארגן וצופה", הוא אומר על עצמו בשיחה עם פרי, כשזה תוהה על ה"טכניקה" שמאפשרת לו את החיבורים הבלתי שגרתיים שלו, ומתייחס גם לאופן בו הוא "מנדיד" ארועים מן המקום והזמן שבו ארעו אל המקום והזמן הספרותיים.

פרי כותב על "שמחת סיפור-המעשה", אך הכוונה אינה לאופי השמח של הסיפורים, אלא לשמחה של היוצר שמחלחלת אל הטקסט. למרות ההנאה שגורמת הקריאה, למרות החיוך וההומור ואהבת האדם, במרבית הסיפורים שזור עצב. עצב של בדידות, של אובדן בני משפחה שנספו בשואה, של זרות. בירשטיין מתייחס באחד הסיפורים לקשר הסימביוטי הזה שבין עצב לשמחה: "קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב".

למרות שאיני נוטה אל חקר הספרות, אני מציעה לא לדלג על השיחה בין פרי לבירשטיין, ועל מאמרו של פרי "לחזור מהסוף – הצעת קריאה בבירשטיין", שמנסה לפצח את סוד קסמו.

מכיוון שאינני חוקרת ספרות כפרי, ובוודאי אינני סופרת כבירשטיין, בחרתי, במקום לנסות לתאר את הספר, להעתיק לכאן את אחד הסיפורים, אחד מן האישיים שבהם, ולהניח לו לדבר בשם הקובץ כולו.

הפעם – על עצמי.

אמרו לי שאני שייך לעבר. מספר על זקנים. ואחרי שנים רבות בארץ, ממשיך לכתוב יידיש, שפה חירשת-אילמת, כי אין מדברים בה ואין שומעים אותה.

לא אמרו לי זאת בפנַי. הקשבתי מן הצד כשדיברו עלי. והסכמתי איתם. יכולתי להוסיף, שאני מתעצבן כשאינני מרוצה מדף שכתבתי ביידיש. על מה יש להתעצבן? על מלים שלא יקראו ולא ישמעו? ובכל זאת אני ממשיך להתייגע על דברים שכבר אינם קיימים. אני באמת שייך לעבר.

כדי שלא אהיה בודד שם, בעבר, הלכתי לחפש נוספים כמוני.

מצאתי שניים.

אחד בזכרוני, והאחר באבו טור, ירושלים. שניהם בני-משפחתי.

זה שבזכרוני, הדוד לייבל, חי במלבורן. עוד בפולין היה נוהג לצאת לרחוב בזמן הארוחה, בין מנה למנה, לשפשף את ידיו זו בזו ולדבר עם בן-אדם. אלא שבמלבורן, ברחוב שבו גר, לייגון סטריט, לא ראו בני-אדם. בצד אחד היה בית-קברות ארוך, מכוסה ירק, ובצד האחר היו בתים נמוכים, אף הם מכוסים ירק. ובשני הצדדים – שקט. בבית-הקברות עוד התרחש משהו לפעמים, אך בצד של הבתים – לא-כלום. האם משום כך ישבות דודי לייבל ממנהגו? יפסיק לשפשף, בין מנה למנה, את ידיו ברחוב השומם?

הקרוב האחר, זה שבירושלים, קיבל פיצויים, והחל להגשים את חלומו – לבנות בית גדול לכל המשפחה. כשאזל כספו באמצע הבנייה, חסך מכל הבא ליד כדי להמשיך. כשבאתי אליו, לאחר שנים רבות, ראיתי אולם גדול, ומבעד לחלון נשקפו מורדות המדבר. וכמו בארמון, למעלה, מסביב לאולם, היתה גלריה של חדרים – חדרים לכל המשפחה. אלא שבינתים התגרשה ממנו אשתו, והילדים גדלו וברחו, חלקם לַנֵכר. הכסף לו הספיק לו כדי לבנות את המדרגות לחדרים שלמעלה. היה אפשר לטפס אליהם רק בעזרת חבל עבה שהשתלשל מן התקרה.

מצאתי אותו במצב-רוח מרומם, כי האמין שבקרוב יוכל לסיים את בניית הבית ויגשים את חלומו – ארמון לכל המשפחה.  

ובינתים הוא מתאמן בעלייה לחדרים בעזרת החבל. אוחז בקצהו, פוסע לאחור, נותן תנופה, מזנק, מתרומם ונוחת.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר בקריאה שניה, ועוד אשוב אליו בשלישית. מומלץ בחום.

אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על ספרו "המוטבים", שנכתב על רקע עבודתו כמנהל מחלקת השקעות בבנק, ועל "אל תקרא לי איוב" ו"ציפור כהה בדרך", ששואבים מתחנות חייו.

הספריה החדשה

2004

כשהיה הרופא הכפרי חולה, הביאו לו אנשי הכפר תרופה בדוקה – תרנגול להכין ממנו מרק עוף. אשתו אנה התפעלה מיופיו של התרנגול והעניקה לו שם, פדרו. "עד מהרה נתברר, שלאחר שנתת לתרנגול שם, יכול אתה לנטוש כל תקווה, כי ביום מן הימים יסיים זה את חייו כצלי-של-יום-ראשון על שולחנך". אנה, אהובתו היחידה, האופטימית והעליזה, מתה כשילדה את ילדם היחיד, ואיתה מת גם הילד. הדוקטור נותר ערירי, ולצדו פדרו, שאתו הוא חולק את הרהורי לבו, ואתו הוא סובב בין חוליו, "אני, תרמיל מלא תרופות תלוי על כתפי, מקל בידי האחת, מקל מסוקס ומחוספס של עץ דובדבן שחור, מתוק, וחומו בכף ידי כחום גופו של אדם; ופדרו נינוח על אמת ידי האחרת, צופה סביבו כפריץ מטירתו".

תהום פעורה בין תפיסות העולם של השניים. הדוקטור, מאז מות אשתו, הוא אגנוסטיקן; פדרו הוא, כהגדרת הדוקטור, עובד אלילים הסוגד לשמש. הדוקטור, בעבודתו כרופא, נאבק מדי יום במוות, יודע שינוצח בסופו של דבר, ותוהה על משמעות החיים; פדרו אינו מוצא טעם בשאלות. "אל תתפלסף, דוקטור", הוא אומר. "פרוש זרועותיך הרחב ככל שתוכל, וחבק כל מה שתוכל להקיף". הדוקטור בוחר בהתנזרות, וכשהוא מצוי בכל זאת בקשר עם אשה הוא אינו מסוגל להיות מעורב נפשית; פדרו קופץ בתאוותנות על כל תרנגולת, וכשהדוקטור מגדף אותו בשל אורח חייו הוא אינו מתנצל ואף עונה בשנינות, "יד על הלב, דוקטור, האין אתה מקנא בי קצת?" הדוקטור מבקש להותיר משהו משל עצמו בעולם, ליצור המשכיות; פדרו סבור שאין לכך משמעות, שכן  "אפילו לא נהיה כאן עוד, בכל זאת יהיה היום יפה", ושואל "האם לא די לך ביום היפה הזה?"

למרות כל חילוקי הדעות האלה, אין השניים זזים זה מזה. התרנגול לעולם אינו מקבל את דעתו של האיש, אבל חש את מצבי רוחו ויודע לשתוק או לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. האיש דבק בשאלותיו ובתהיותיו, אך מניח לאופטימיות הפשוטה והנחרצת של התרנגול למצוא מסילות ללבו.

חייו של הדוקטור מצטמצמים לסביבתו, בעיקר כעת, כשהוא הולך ומזדקן, אבל כדבריו "אין מחזה בעולם שלא יתחולל גם בחיי הכפר שלי", ובמחזות הללו הוא נוטל חלק. הוא מרפא חולים, מסייע לנשים יולדות, מאזין לסיפורי הזקנים, צופה במשחקי הילדים, משכין שלום בין יריבים. בחן הוא מודה בתשוקתו לדעת הכל על כל אדם ובנטייתו לשבת דומם, מעט נסתר, ולבלוש אחרי הבריות. חברו הקרוב ביותר, פרט לפדרו, הוא הכומר. למרות שהוא נמנע לחלוטין מללכת לכנסיה, ולמרות שהכומר מנסה לשכנע אותו לחזור בו, השניים מבלים שעות יחדיו במשחק שח ובשיחות של קרבת נפש.

אביגדור דגן, בעדינות, בעין בוחנת, בכאב ובהומור דק, ברא דמות מקסימה וכובשת לב של אדם חושב, רגיש, שחווה מכאובים ומיצה את חייו במלואם. הספר שזור בתיאורי טבע יפיפיים, ובדמויות מתחבבות, על מעלותיהן ומגרעותיהן, כפי שהן משתקפות מעיניו הסבלניות של הדוקטור. התרגום של צבי ארד, כפי שניתן להתשם מהציטוטים, יפיפה.

לסיום, רשימה של תרופות שרשם הדוקטור לעצמו, לריפוי עצב, יוהרה, כעס, פחד ומכאובי לב:

שתי כפות שתיקה בלילה מכוכב; שב על שפת הנהר והטל חלוק אבן למים. אחר כך המתן עד שיכלו העיגולים וישוב חוסר התנועה; עמוד לשעה קלה באפר פורח; שכב בטחב למרגלות אורן גבוה והסתכל מבעד לרקמת הענפים בשמים הגבוהים של יום כחול וזהוב; טרף של שושנת העמקים; ענף פורח של עץ התפוח; שלוש לגימות של מים צוננים כקרח ממעיין שבשפת היער, ושני חופנים מן המים האלה על רקותיך הלוהטות; עמוד שלוש פעמים ביום והתפעל מיפי זנבו הססגוני של פדרו; הסתכל מרחוק בילדים המשחקים ב"שמיים, גיהינום וגן עדן"; הולך את אצבעך על הטבעות ששרטט הזמן בגידומת של עץ זקן שנכרת, הולך אותה מהמרכז אל ההיקף, ואחר כך צייר עיגולים באויר סביב עצמך, ככל שתגיע ידך.

Kuropéni – Avigdor Dagan

עם עובד

1978 (1975)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

"ההתחלות שלנו מעצבות אותנו ומן ההכרח שנתייצב מולן"

רולנד, גבר צעיר לקראת סוף העשור השלישי לחייו, נשוי ואב לתינוק, ננטש על ידי אשתו אליסה. "אל תנסה למצוא אותי. זאת לא אשמתך. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים. נסה בבקשה לסלוח לי", היא כותבת בפתק שהשאירה על הכר במיטתם. בתוך הבית נותרים לבדם אב ובן. בחוץ הולכות ומצטברות אזהרות על התקרבותו של ענן רדיואקטיבי, תוצר של אסון צ'רנוביל.

רולנד מציית, נסחף עם האירועים. הוא אוטם את ביתו, שלא לצורך, בפני הענן, ואינו יוצא לחפש את אשתו. מגלויות מעטות שכתבה לו למד כי חשה מחנק, והבינה שלא תוכל לשלב בין אימהות ובין חלומה להיות סופרת. "ידעתי שהאימ' תטביע אותי", כתבה. שנים רבות אחר-כך ינסח רולנד במחשבותיו את הפסיביות שלו: "כמה קל היה להסחף לאורכם של חיים שלא בחר בהם, ברצף של תגובות למאורעות. הוא מעולם לא קיבל החלטה חשובה […] ואילו אליסה – הוא ראה את היופי שבזה". אם יש בו מרירות על הבחירה שלה שבאה על חשבון האפשרות שלו לפתח את חלומותיו, היא נמוגה מול הישגיה הספרותיים. "איש לא היה יכול להביא לעולם ספר עם שאיפות כאלה וביצוע כזה בבית ההוא. אלא אם כן היא היתה לבדה שם", הוא יודע. ובכל זאת, נותר תמיד הפצע הפתוח של התינוק לורנס שננטש. "מצדי היא יכולה להיות שייקספיר מספר שתים. היא צריכה לכתוב לבן שלה", אומרת בצדק ידידת המשפחה.

למה התכוון רולנד כשהרהר בחיים שלא בחר בהם? כמו מקיואן יוצרו, רולנד היה בנו של איש צבא שהוצב מעבר לים, והעביר את משפחתו אתו. בגיל אחת-עשרה נשלח רולנד הילד ללמוד בפנימיה, שם (ככל הנראה בשונה ממקיואן, כפי שהוא מספר בדברי התודות) חווה הטרדה מינית מצד המורה לפסנתר. שלוש שנים אחר-כך, כשהילד היה בן ארבע-עשרה, הפכה ההטרדה ל"רומן". נקודת המפנה האמיתית בחייו התרחשה ברגע בו עלה על אופניו מתוך החלטה לנסוע אליה ולממש את הפנטזיות שהחלו להנץ בו בהשפעת אותה הטרדה ישנה. בשנות השבעים לחייו, כשהוא מבודד בביתו בשל הקורונה, ויש סיפק בידו לשבת ולהרהר, הוא רואה בבהירות כיצד כל דבר בחייו נבע מאותה פרשה, שהתמשכה בלא מפריע במשך שנתיים. כל החלטה שקיבל, כל החלטה שלא הצליח לקבל והעדיף היסחפות על פניה, כל קשר זוגי שלא האריך ימים, כל חלום שהתפוגג, כולם קשורים בשרשרת סיבתית אל אותה נקודת מפנה. הוא יודע שבסיכומו של דבר חי חיים טובים יחסית, ואין בו כעס, ויחד עם זאת "זה טבעו של הנזק. כמעט בן שבעים ושתים וטרם נרפא. ההתנסות נשארה עמו ואין בכוחו לוותר עליה". האם היה רוצה שהדברים יתרחשו אחרת? אין לו תשובה מוחלטת. הויתור על הניצול הוא גם ויתור על השמחה שחש. ורולנד, כמו רולנד, אינו אוחז בקצה כלשהו. הוא נסחף.

מקיואן מלווה את גיבורו מילדות לזיקנה. במיומנות רבה הוא שומר על עקביותה של האישיות בשינויים שמביאות איתן השנים. רולנד הילד ורולנד הזקן הם שני אנשים שונים – רולנד עצמו מתקשה למצוא את האדם שהיה בתמונות מן העשור השלישי לחייו – ועדיין אותו האיש עצמו. בדומה להשפעה המשולבת של נטישת אשתו ושל אסון צ'רנוביל בפתח העלילה, חייו כולם מושפעים הן מן האישי והן מן הגלובלי. הוא מבריח תקליטים אסורים מן המערב לידידים במזרח ברלין, וכשהוא נוסע לחוות מאוחר יותר את נפילת החומה שוב מצטלבים החוץ והפנים כשהוא פוגש באופן אקראי את אליסה. העבר הקרוב משפיע על חייו בשל הקשר בין הוריה של אליסה לאנשי "הוורד הלבן". משבר קובה משחק תפקיד בחוויותיו, כמו גם נפילת הקומוניזם והתהפוכות הפוליטיות בתוך בריטניה. לפרנסתו הוא עובד כפסנתרן במלון, זכר קלוש לעברו כפסנתרן מבטיח, וכחורז חרוזי ברכה וכותב מאמרים מזדמנים, זכר לחלומו להיות משורר.

למרות צלקת העבר, ולמרות התפוגגות החלומות, מקיואן אינו מתאר אדם שחייו הוחמצו, משום שרולנד משלים, ולא מתוך תבוסתנות, עם המקומות שאליהם התגלגלו חייו, ואינו מרחם על עצמו. אם יש לו הזדמנויות לעימותים, הוא אינו מסתער עליהן. רולנד אינו איש של סערות.

מקיואן אורג אל תוך הסיפור הכרונולוגי סיפורים משתלבים, שיחד מגדירים את רולנד. אולי הבולט שבהם הוא סיפורם של הוריו, האב הקשוח, שתלטני וכוחני, אטום לחברויות, מסור לסדר צבאי, מרבה בשתיה, והאם הכנועה, אולי אשה מוכה, שצייתה לו בכל ולא זכתה לגדל בצל קורתה אף אחד מילדיה (המלצה: סוד מפתיע שנחשף בשלב מאוחר לקוח מחייו של הסופר. כדאי להמנע מלקרוא את הערך אודותיו בויקיפדיה לפני קריאת הספר). המיומנות של הסופר באה לידי ביטוי גם בשילוב של נקודת המבט של רולנד הילד עם זו של המבוגר. כך, לדוגמא, האופן בו המורה לפסנתר נחווית על ידי הקורא משתנה עם השתנות האופן בו רולנד חווה אותה לאורך חייו. ה מקיואן אמנם מספר על אדם "רגיל", אך שום דבר בספר אינו שגרתי או בנאלי.

ה"קשר" שלי עם מקיואן חווה עליות ("על חוף צ'זיל"), מורדות ("נחמת זרים"), וכמה מישורים נעימים ביניהם ("דברי מתיקה"). "שיעורים" הוא ללא ספק שיאה של עליה. הכתיבה המרשימה של הסופר, הדמות הנוגעת ללב של רולנד, החיבור המורכב והמוצלח של סיפור פרטי עם היסטוריה לאורך שנים, כל אלה מתחברים ליצירה מרתקת, נכנסת לנשמה, שעוד אוסיף להרהר בה.

את העטיפה היפה איירה ועיצבה טליה בר. על התרגום המוצלח אמיר צוקרמן.

Lessons – Ian McEwan

עם עובד

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

סיפריאנו אלגור, קדר כפרי המייצר כלים במו ידיו בשיטות מסורתיות, מתבשר כי הקניון שבעיר, הלקוח הגדול והיחיד שלו שכפה עליו בלעדיות, מבטל את ההתקשרות ביניהם. הלקוחות רוצים כלי פלסטיק, לא כלי חימר, כך מסביר מנהל הקניות, ומורה לסיפריאנו לפנות ממחסני הקניון את התוצרת שלא נמכרה. מרתה, בתו של סיפריאנו העובדת אתו, הוגה את הרעיון לנסות ליצור בובות חימר לנוי, במקום הכלים השימושיים שייצרו קודם לכן, ולהציע לקניון את קו המוצרים החדש. בעוד השניים שקועים עד צוואר בתכנון וביצירת דוגמיות, מרסאל, בעלה של מרתה, מקווה ומאמין שישועתה של המשפחה שנקלעה למשבר כלכלי יבוא לה מידי הקניון. מרסאל עובד כשומר בקניון, עשרה ימי משמרת ושלושה ימי חופשה בכפר לסירוגין, והוא עתיד לקבל קידום שישדרג את מעמדו לשומר-תושב, הווה אומר הוא יקבל דירה בתחומי הקניון, ויוכל להביא אליה את אשתו ואת חמו.

על פני השטח זהו מאבקה של משפחה מסורתית לשרוד מול הטכנולוגיה ומול המודרנה. בכל נסיעה של סיפריאנו לעיר הוא רואה במו עיניו כיצד הקניון הולך וגדל, בולע עוד ועוד מסביבתו, מחסל עסקים קטנים ממנו בעצם קיומו. למעשה, כך נראה לו, למרות שהקניון מצוי בתוך העיר הוא גדול יותר ממנה. כפי שהוא נוכח על בשרו, לשיטות היצור הפשוטות והאיטיות של פעם לא נותר מקום. יתכן שלעצם החיים הכפריים אין עתיד, שכן בין הכפר לעיר מצויה מה שמכונה למרבה האירוניה, "רצועה ירוקה", אזור אפרורי הנוגס בחקלאות שהכיר, ומאכלס שיכוני פחונים עניים, ולא ירחק היום שבו הרצועה תנגוס בכפר, והעיר תנגוס בשניהם.

אבל הסיפור שמספר סאראמאגו אינו מסתפק בפני השטח. הקניון הוא ליבה הפועם של דיקטטורה טוטליטרית. הוא אינו רק מקבץ של חנויות ואזורי פנאי, שנועד להנאתן של הבריות. המבנה העצום על עשרות קומותיו, כולל מספר קומות מתחת לאדמה, הוא מנגנון משומן ומדכא. "לא הגזמתי בכלל כשטענתי שהקניון, שהוא משווק מושלם של נכסים חומריים ורוחניים, בסוף יצר בעצמו ובתוך עצמו, פשוט מתוך צורך, משהו שיש בו מהאלוהי", אומר לסיפריאנו מנהל הקניות. האנשים הבאים בשעריו, האנשים העובדים בו, כולם נתונים לפיקוח, לכללים מחמירים. הוא מציע למבקרים שפע של אפשרויות המחקות את המציאות – "מחר או מחרתים אלך לחוף, הכריז סיפריאנו אלגור, שם כבר הייתי פעם, אמר מרסאל, ואיך שם, זה חוף טרופי, חם שם מאוד והמים פושרים, ומה עם חול, אין שם חול, במקום זה דורכים על פלסטיק, ומרחוק זה אפילו נראה אמיתי, אבל אני מתאר לעצמי שאין שם גלים, אז אתה טועה מאוד, יש בפנים מנגנון שיוצר גלים בדיוק כמו בים, לא מאמין, תאמין, מה אתה אומר, תראה מה שאנשים מסוגלים להמציא" – ותובע בתמורה אחידות והתמסרות. סיפריאנו יודע כי אם אכן מרסאל יקודם, המעבר למגורים בקניון יהיה בלתי נמנע, אבל הוא יודע גם שזה יהיה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לו. למרות שהוא מחבב את מרסאל, הוא מודע היטב להשפעתו הממאירה של הקניון על נפשו: "מה שאני לא מצליח לקחת ברצינות זה את השומר שנהיה מהבחור הנעים והנחמד שאני הכרתי […] הוא כולו שומר, שומר מכף רגל עד ראש, ואני חושד שהוא אפילו שומר בפנים, בלב". איננו יודעים דבר וחצי דבר על בעליו של הקניון, אבל כמו בכל טוטליטריות מסוג זה מי שמתחזק את המנגנון, מבלי לשאול שאלות, הם האנשים שרוח התקופה והמקום דבקו בהם. מרבית האנשים בוחרים לקבל בהשלמה את מה שניתן להם, גם אם נשללת מהם זכות הבחירה. לא במקרה המערה של אפלטון מופיעה בשם הספר, בחלומו של סיפריאנו, ובארוע מכונן לקראת סיום.

יחודו של הספר נובע מסגנונו של סאראמאגו, ומן היכולת הנדירה שלו לשלב אינספור פרטים ואמירות אגב למכלול סיפורי מרתק. סיפריאנו, מרתה ומרסאל נכנסים אל הלב, מערכת היחסים בין האב והבת מרגשת, ההתחבטויות של מרסאל ורגשי האחריות שלו צובטים. כמו תמיד מצוי כאן בעל חיים, הפעם כלב, שמספק נקודת מבט מקורית, ויש גם סיפור אהבה, קשר-לבבות הנרקם לאטו בין שני בני אדם ארציים, "רגילים", לא גיבורי רומנים מתוקים. בספרו של סאראמאגו, "דברי ימי מנזר", מצויה פסקה נפלאה, שאני אוהבת לצטט בכל הזדמנות, המתארת אהבה בין שני אנשים מזדקנים. גם בספר זה מצויה פסקה מסוג זה של רגע אהבה המסתפקת בעצמה:

עכשו עִצרו הכל בבקשה, שאף אחד לא ידבר, שאף אחד לא יזוז, שאף אחד לא יתערב, זו התמונה הנוגעת ללב במלוא מובן המילה, המכונית המטפסת במעלה הגבעה, האשה הצועדת שני צעדים ופתאם אינה יכולה ללכת עוד, ראו איך לחוצות ידיה אל חזה, סיפריאנו אלגור יוצא מהטנדר כאילו הוא נכנס לתוך חלום, אשאדו הולך אחריו ומתלפף סביב רגליו, אבל לא יקרה שום דבר רע, רק זה עוד חסר, שאחת הדמויות המרכזיות תצנח בנפילה לא אסתטית ברגע השיא, החיבוק הזה והנשיקה הזאת, הנשיקות האלה והחיבוקים האלה, כמה פעמים עוד יהיה צריך להזכיר לכם שאותה אהבה עצמה, האהבה הטורפת, מתחננת שיטרפו אותה, כך היה תמיד, תמיד, אבל יש מקרים שבהם זה מושך יותר את תשומת לבנו.

סימנתי לעצמי מראי מקום רבים שארצה לחזור אליהם, אך אסתפק בציטוט זה.

מרים טבעון עשתה בספר זה, כמו בספריו האחרים של סאראמאגו, עבודת תרגום מושלמת.

מומלץ עד מאוד.

A Caverna – José Saramago

הספריה החדשה

2003 (2000)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

דניאל וענת שכלו את נוני, בנם הבכור, במלחמת יום הכיפורים. שש שנים אחר-כך, כשהם שוהים בארצות-הברית, שם עוסק דניאל במחקר, הם מתבשרים שגידי, בנם הצעיר שנותר בארץ, נעלם ביום בו היה אמור להתגייס, והוא עתיד להיות מוכרז כעריק. הם שבים ארצה, ובחומו העז של חודש אב יוצא דניאל למסע לאילת, שם שהה גידי לאחרונה, ולמסע אל תוך עצמו.

דניאל הוא פיזיקאי, איש מדע שמנהל גם את חייו ואת חיי משפחתו כמכלול של חוקים וכללים. כבר מילדות היה מתבודד מטבעו, נמנע ממעורבות חברתית ורגשית. ענת היא ההפך המוחלט ממנו. היא מעורבת חברתית ופוליטית, מחנכת ומטפלת בנשמה שנטשה משרת הוראה לטובת עבודה בשירות המבחן לנוער. "אין לך שום הרגשת שותפות? שום הרגשת שותפות?", הטיחה בו כשהתייחס בביקורתיות לתנועת המחאה שקמה אחרי המלחמה. לא ייפלא שחייהם הפכו לשותפות "טכנית", שני זרים החולקים משפחה ובית. שבר השכול שחצה את החיים והותיר הרס אחריו, העמיק את הקרע.

כשדניאל עושה את דרכו דרומה בנופים הצחיחים ומוכי השרב של הנגב ובחולות סיני, חרד למחשבה שיאבד גם את בנו השני, הוא פנוי פיזית ונפשית להתבונן בעברו, בחייו, בנפשו. לשם שינוי אינו דחוק להסתגר בחדר העבודה ולמלא את המכסה שהטיל על עצמו. לראשונה הוא שואל את עצמו אם היה קשוח מדי עם גידי. הוא מניח לעצמו להתייסר במחשבה שאולי היה צריך למנוע מנוני להעלות פרופיל ולהתאמץ להתגייס לשריון למרות כבדות בתנועה וקוצר נשימה שסבל מהם, ושבסופו של דבר גרמו למותו בקרב. הוא תוהה עד כמה הפך למי שהוא בשל אישיותו של אביו האידיאולוג הציוני הבטוח בעצמו, בעמדותיו ובתפיסת עולמו, ועד כמה הפכו בניו למי שהיו בשל אישיותו שלו. "ואת ענין "העדר כושר האמפתיה" אתה חייב לברר עם עצמך סוף סוף! […] את ענין המום הזה. הקללה הזאת, הרובצת עליך. הצד האפל", הוא אומר לעצמו. תחום המחקר שלו הוא הזמן, וביתר דיוק התנהגות הזמן בחלל, אבל זמני חייו – זה שנעצר בין ביר-תמדה לרפידים, וזה שחלף ולא יוכל לתקון – הם בעבורו "כרונוס. אל אכזר האוכל את ילדיו".

אהרן מגד, כמו תמיד, מפליא לספר עלילה שמסגרתה הסיפורית מצומצמת, אך תוכנה ההגותי והרגשי עמוק ומרשים. משפחה, מדינה, חברה, אמונה, מדע, פילוסופיה, טבע – לכל אלה ניתן ביטוי מרתק, מרגש ומעורר מחשבה, כולם יחד מעצבים את האדם ומתעצבים על ידו. הלב יוצא אל דניאל העומד לראשונה ביושר מול עצמו, אל ענת המתמרנת בין משברי חייה ומשכילה למצוא לעצמה מקום, ואל גידי, שאיבד כילד את אחיו הנערץ והפך לנער חושב, שואל, מחפש.

מומלץ מאוד.

עם עובד

1980

קומץ ספנים ספרדים בהנהגתו של כריסטופר קולומבוס הגיע אל יבשת מיושבת באנשים, שעל פי הידוע לנו משרידי ישוביהם היו חלק מתרבות מתוחכמת ומרשימה. בכל זאת, בשל אותו הקומץ, וכאלה שהגיעו אחריו, יושביה המקוריים של אמריקה הוכנעו או הושמדו, והיבשת הפכה להיות "העולם החדש" בעיני האירופאים. לורן בינה במהלך מבריק הופך את היוצרות. מה נדרש לשם כך? טוויסט קטן בהיסטוריה העתיקה. פריידיס, בת למשפחתם של הויקינגים שנחתו בצפון אמריקה, לא הסתפקה בהתישבות במקום שאליו הגיעו, אלא הובילה את אנשיה עוד ועוד דרומה. במהלך התערותם של החדשים עם תושבי היבשת המקוריים, מי ששרדו את החיידקים שהביאו איתם הויקינגים הפכו מחוסנים למחלותיהם של האירופים, וההתמזגות המוצלחת של שתי האוכלוסיות זו בזו העניקה להם את יתרונות שני הצדדים, וביניהם שימוש בברזל ורכיבה על סוסים. די היה באלה כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה.

הספר נפתח, אם כך, בסיפורה של ההתישבות הויקינגית באמריקה בסביבות שנת 1000 לספירה, כשלייף אייריקסון, בנו של אריק האדום שהתיישב בגרינלנד, הגיע אל המקום שהוא כינה וינלנד, אי-שם בין ניופאונדלנד וניו-אינגלנד. חלקו השני של הספר מתרחש כחמש-מאות שנים אחר-כך, בשנת 1492. קולומבוס מתעד בקטעי יומן, ההולכים ונעשים נואשים, את נחיתתו בחוף שלדעתו היה חלק מאסיה, את האינדיאנים (ההודים, כאמונתו) שקיבלו את פניו חמושים בנשק ברזל ורכובים על סוסים, ואת דחיקתו המתמדת אל עמדת כוח נחותה יותר ויותר עד להכחדת משלחתו ולהבנה שלעולם לא ישוב לספרד, תוך שהוא מוסיף להאדיר את שם שולחיו ומקווה להמיר את דתם של ה"פראים". איגנמוטה, ילדה בת אינקה, נמצאת לידו בעת מותו. חלקו השלישי והעיקרי של הספר נפתח כארבעים שנה אחר-כך, כשחייה של איגנמוטה מצטלבים בחייו של אטוולפה, שבהיסטוריה המתועדת היה קיסר האינקה במשך כשנה אחרי שניצח בקרב את אחיו, עד שהוצא להורג בידי הספרדים. בהיסטוריה של בינה אטוולפה מובס על ידי אחיו, ועל פי עצתה של איגנמוטה משפץ את ספינותיו ההרוסות והנטושות של קולומבוס כדי להמלט הרחק מהישג ידו. קומץ בני האינקה מגיע לליסבון, ותוך מספר שנים חלקה הגדול אירופה, שבפי בני האינקה נקראת "הרובע החמישי" ותושביה נקראים "המזרחיים", הופך לאימפריה אינקית. העלילה נסגרת עם נחיתתם של מיגל דה סרוונטס והצייר אל גרקו, אחרי טלטולים ותלאות, בחופה הססגוני והמכושף של בקובה הרחוקה, אליו חששו להגיע שמא יישלחו לעבודת פרך.

זה אינו ספר על הפרא האציל מול האירופאי היהיר, ואין כאן שום נסיון לטעון שהעולם היה טוב יותר תחת התסריט של ההיסטוריה החילופית. אטוולפה אמנם ניחן בשכל ישר ותמים יחסית, שאינו נחלתם של השליטים האירופים, אבל ביסודו של דבר אותה אמביציה מניעה את כולם – רצון להגדיל את הונם, לשלוט על שטחים גדולים, לזכות בכבוד בחייהם ולהרשם בספרי ההיסטוריה. אטוולפה, שבסך הכל ביקש תחילה לשרוד ולהבטיח בטחון לאנשים המעטים שחצו אתו את האוקיינוס, אימץ לעצמו את ספרו של מקיאוולי כמדריך, ובהשראתו יצא למלחמות מיותרות. העמים שעליהם שלט אמנם נהנו משגשוג כלשהו ומיחס הוגן הרבה יותר מכפי שזכו לו לפניו, אבל בני האדם כנראה חששנים וחתרניים מטבעם, ועד מהרה הם עתידים להתארגן נגדו. כל מה שנראה קבוע בעצם נזיל, אימפריות קמות ונופלות, וההיסטוריה נדונה לשכפל את עצמה. מלחמות אלימות, כך משתמע, נובעות מן האופי האנושי, והכוח סופו להשחית גם את התמימים ובעלי הכוונות הטובות. מסר נוגה למדי.

בינה עשה עבודה מדוקדקת וחכמה בחיבור ההיסטוריה החילופית שלו לזו האמיתית. הוא אינו בודה דמויות, ואינו רוקם ארועים שלא התרחשו, אלא נוטל את ההיסטוריה האמיתית ומציג אותה מנקודת זוית שונה. הוא משכפל ארועים שקרו, כמו הדבקת תשעים וחמש התזות על דלתות הכנסיה בוויטנברג על ידי מרטין לותר קינג, ומשבץ אותם בעלילה החילופית, במקרה הזה הדבקת תשעים וחמש תזות באותו המקום בדיוק, אלא שהטקסט יוצא כנגד לותר ושואל שאלות נוקבות על האמונה באל הנוצרי ("איזה אב ראוי לשמו יקריב את בנו? מדוע שייתן לבני האדם בחירה חופשית אם הוא רק מתכוון לאפשר להם לעשות רע? מדוע לברוא חוטאים כדי להענישם?"). פדרו פיסארו, היסטוריון ואחד מכובשי פרו, משובץ כאן בתפקיד משרת אישי נאמן של איגנמוטה. אטוולפה טומן מלכודת למלך קרל החמישי בכיכר סן מרטין בסלמנקה, בתמונת ראי של ארועי הכיכר בקחמרקה, שם הוטמנה לו עצמו מלכודת. תומס מור, שהוצא להורג בשל התנגדותו לנישואיו של הנרי השמיני עם אן בולין, כותב כאן לאראסמוס על כוונתו של המלך האנגלי לאמץ את פולחן אל השמש של האינקה במחאה על סירובו של האפיפיור לאשר את ביטול נישואיו לקתרין, כדי שיוכל לשאת את אן על פניה. וכן הלאה. משעשע עד מאוד למצוא את אינספור ההקבלות האלו.

משעשעת ומחכימה לא פחות היא ההתבוננות מבחוץ בערכי העולם האירופי. ה"פראים" הדרום-אמריקאים, למרות הדם הניגר בטקסיהם, צופים בחלחלה באש האוטו דה פה, תוהים על מהומת הדתות המונותיאיסטיות – האל הממוסמר, רדיפת אנשים רק משום שאינם מטגנים בשמן חזיר, סיפור הבתולה – מתרגזים על סיפור איוב שמחזק את אמונתם הפשוטה באל הבורא במיתולוגית האינקה, ש"לא היה מעלה על דעתו שעשוע כה ילדותי ואכזרי. אשר לשמש, מסילתו הבלתי משתנה מרחיקה אותו ממעשי אווילות שכאלה", ומצליחים במידה כזו או אחרת להשתית את האימפריה שבנו על עקרונותיהם שלהם.

כל אחד מחלקי הספר נכתב בסגנון אחר – הראשון בנוסח סאגות נורדיות קדומות, השני כיומן, השלישי כתיעוד פרוזאי, והאחרון בנוסח דון קיחוטה – וכולם יחד כתובים מצוין ומתורגמים היטב על ידי ארז וולק, שגם הוסיף כמה הערות שמציבות את הארועים שבספר בהיסטוריה האמיתית. "האמנות מחייה את מה שההיסטוריה רצחה" הוא המוטו שבראשית הספר, והאמנות של לורן בינה אכן מלאה חיים.

מבריק ומומלץ מאוד.

Civilizations – Laurent Binet

עם עובד

2023 (2019)

תרגום מצרפתית: ארז וולק

בשנת 1933, בעת ששהה בארצות-הברית במסגרת מסע הרצאות, נודע לסופר ליון פויכטוונגר כי היטלר מונה לקנצלר. פויכטוונגר, סופר ועיתונאי מוערך ובעל מוניטין עולמי, החליט לא לשוב לגרמניה. בהמשך אותה שנה ראה אור ספרו "בני אופרמן", השני במה שכונתה "טרילוגית אולם ההמתנה", שבה תיאר את העוול והאבסורד שבנאציזם (ספרי הטרילוגיה – "נצחון", "בני אופרמן" ו"גלות" – אינם קשורים זה לזה עלילתית). "בני אופרמן" מורכב משלושה חלקים: "אתמול" מתרחש בשלהי 1932 ומסתיים ביום מינויו של היטלר. "היום" מתאר חודש אחד, בין 30 בינואר 1933, יום עלייתם של הנאצים, ו-27 בפברואר, שבו נשרף הרייכסטאג. "מחר", כשמו, צופה אל העתיד. פויכטוונגר כורך יחד ב"מחר" את מה שכבר ידוע לו על הרדיפות ועל מחנות הריכוז דוגמת דכאו, ומספר על התעללות, על הרעבה ועל עבודת פרך חסרת תכלית. את ההשמדה לא יכול היה להעלות בדמיונו.

זהו סיפורה של משפחת אופרמן, שלושה אחים ואחות. מרטין מנהל את עסק הרהיטים המשפחתי, אדגר רופא פורץ דרך נשוי לאשה נוצריה, גוסטב איש רוח, וקלרה עקרת בית ונשואה לז'אק לוונדל, יהודי מן המזרח. המשפחה צופה בהפתעה ובחלחלה בשינויים החלים בחברה הגרמנית, שהם חשים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מפרשים אותם כל אחד בדרכו, ובהתאם בוחרים את תגובתם.

רות, בתו של אדגר, היא ציונית נלהבת, הסבורה שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה, ומבקשת לעלות לארץ-ישראל. ברתולד, בנו של מרטין, רואה עצמו גרמני, ומבקש לתקן את החברה שאיבדה את דרכה. בין אלה משתרעת קשת של עמדות. לרובן משותפת אמונה אחת, שבדיעבד נוגעת ללב בתמימותה, ולפיה הנאצים ותומכיהם הם מיעוט קולני, והגרמנים רובם ככולם יעמידו אותם במקומם וישיבו את הסדר הטוב על כנו.

פויכטוונגר, שחווה בעצמו את תוצאות הנאציזם הגואה (בין השאר נשלל ממנו תואר הדוקטור לספרות), מיטיב לתאר את שעובר על גיבוריו, את ההיאחזות הנואשת בקיים, את ההסכמה להוריד את הראש ולספוג השפלות עד יעבור זעם. מרטין נאלץ להסכים למחוק את שם אופרמן היהודי מן העסק כדי להמשיך לקיים אותו, ובהמשך ייאלץ להכנע לדרישותיו של מתחרה. שיטה שהמציא אדגר, ושהקנתה לו שם בעולם, הופכת מטרה להשמצות אנטישמיות. גוסטב, שמבקש לכתוב ביוגרפיה של לסינג, מבין שאיש לא ישלם לו עבורה. ברתולד נתון תחת לחץ כבד להשמיע בפומבי בבית הספר התנצלות על דעות שלא נשאו חן בעיני מורה לאומני. וולפסון, מוכר בבית העסק של אופרמן, מנסה להקל ראש במקרה של השלכת יהודי מרכבת נוסעת, ודוחה את טענת גיסו שהמצב בגרמניה שחור משחור. פרנסוא, מנהל בית הספר של ברתולד, נאבק עם מצפונו, כשהוא מתמרן בין אמונותיו ובין הפחד להשמיע אותן.

לא הארועים הגדולים שוברים את בני אופרמן. הרוע הקטנוני, הכתף הקרה שמפנים חברים מאתמול, העלבונות שסופגים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, אלה מבהירים להם עד כמה נגס הנאציזם בכל חלקה טובה. הם חייבים למצוא דרכים להציל את עצמם ואת יקיריהם.

פויכטוונגר שהה, כאמור, בארצות-הברית באותה שנה. נדמה שהוא מביע את תחושותיו שלו כשהוא משמיע מפי גיבוריו, החוגגים סדר אחרון יחד, את הדחף לגייס את דעת הקהל העולמית ואת המודעות לאדישותן של האומות: "ראוי לספר לעולם שוב ושוב כיצד משבחים בגרמניה זו את כל הדחפים הפרימיטיביים אויבי התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת מדינה את מוסר שבט הפראים שוכני יערות קדומים […] פושר הוא העולם. יש לעמים זכויות יתר בגרמניה, ואין רצון להפסידן. יש להם ענין בהספקה לחימוש הגרמני, הם מפחדים מהבולשביזם ששלטון הלאומנים יכול לבלום אותו. הומניות ותרבות, נימוקים חלשים הם. להבאת העולם להתערבות דרושים טעמים חזקים יותר". אחת הסקירות, שנכתבו באותה שנה על הספר, קבעה כי הוא נלהב ומסעיר ואמור לעורר את מי שעדיין נשאר אדיש למה שקורה בגרמניה. למרבה דאבון הלב זה לא מה שקרה.

הספר רב העוצמה תורגם לפני כארבעים שנה לעברית על ידי צבי ארד. למרות חיבתי לשפתו הארכאית, אני שמחה על התרגום החדש של ניצה בן ארי הרואה אור בימים אלה. הספר, כמו כלל יצירתו של ליון פויכטוונגר, ראוי בהחלט לקוראים חדשים.

Die Geschwister Oppermann – Lion Feuchtwanger

זמורה ביתן

1983 (1933)

תרגום מגרמנית: צבי ארד