קטגוריה: ספרים מומלצים

את "נשארתי בשבילכם" מספרת אשה, המבקשת להבין בדיעבד את ילדותה ואת התבגרותה לצד אם בלתי מרוצה ואב בלתי נגיש. צרוב בזכרונה ארוע שהתקשתה לעכל בעת שארע, ושמצטייר בעיניה כמפתח להיכרות עם הוריה. כשהיתה ילדה צעירה התגוררה המשפחה בדירה קטנה שבנה האב על גג בנין. ברחבה הפתוחה של הגג הקים שובך וטיפח יונים. את השובך הזה הרסה אמה. בבוקר למחרת העזה הילדה לשאול: "למה עשית את זה?", ולא קבלה תשובה. כעת, כמבוגרת, היא מתעקשת ושואלת שוב. "מההתחלה ידעתי שהוא לא בשבילי", עונה האם, לכאורה ללא קשר בין התשובה למעשה. אבל נאחזת בקצה חוט פה ומושכת בקצה חוט אחר שם, הבת מוצאת עצמה נחשפת לקורותיהן של שתי נשים, אמה וסבתה, ובמידה פחותה גם לקורות אביה וסבה.

זהו סיפורן של נשים שהוטבעה בהן מגיל צעיר ההכרה שהן מספר שתיים לגברים, שלידת בת היא אכזבה, שאשה "בלי אף אחד" אינה שווה הרבה. "את צריכה גבר לידך. מישהו שיחזיק אותך", היתה המוסכמה המקובלת. לכן השיאו את הסבתא כשהיתה בת ארבע-עשרה וחצי, ולכן התאמצו להשיא את האמא כדי למחוק את בושת רווקותה. "אני במשפחה שלי לא הייתי שווה משהו, חשבתי שבחיים החדשים האלה אני אתחיל להיות משהו", ניחמו הבנות את עצמן בתקווה שאין לה על מה להסתמך. הן למדו להשלים עם "חיי הפשרה שלהן במחיצת בעליהן", למדו לשרת. סבתה של המספרת סבלה מבעל שנעלם לתקופות ארוכות, ושב כדי להכניס אותה להריון ולהכות אותה. אמה של המספרת חיתה לצד גבר מסוגר. "כן. היה לו קיר ולכל מקום לקח את הקיר הזה. תמיד מאחורי הזכוכית", תיארה אותו שנים אחרי מותו באוזני בתה. "חיינו שנים לצידו של איש שחמק מאיתנו. איש שאולי ויתרנו עליו", כותבת עליו בתו.

לא ייפלא ששתי הנשים היו חסרות מנוחה, קפריזיות לעתים, בלתי מובנות לבני משפחתן. הסבתא שקעה בדכאון למשך כמעט שנה, וכשנחלצה ממנו מצאה לעצמה פורקן בטיפוח גינה, בעבודות יד יצירתיות ובהגשמת חלום ישן ללמוד קרוא וכתוב. האמא לא מצאה לעצמה מקום שלו תוכל לקרוא בית, נדדה בין בית בעלה לבית הוריה, ושינתה חדשות לבקרים את העיצוב הפנימי בדירה בה התגוררה עם בעלה וילדיה, כאילו מנסה לעצב שוב ושוב את חייה. מכיוון שלא זכו לביטחון שבאהבה כילדות, לא היה בכוחן להעניק את הביטחון שבאהבה לילדיהן. עצוב ומזעזע להיווכח עד כמה הוטבע בהן חוסר הערך המגדרי, עד שבמו ידיהן הורישו אותו הלאה. האשה שאולצה להנשא בעודה ילדה, שסבלה מבעל בלתי רצוי אלים, היא זו שלחצה על בתה להנשא כדי שתהיה שווה משהו, והיא זו שרטנה כשנולדה נכדתה, ילדה ולא ילד. וגם בתה, זו שראתה את האלימות של אביה כלפי אמה, וחוותה את החיים לצד בעל זר לה, הרהרה כך כשנולדה לה בת: "אין מה לעשות, גורל," היא שבה ומנחמת את עצמה ומשננת את המשפטים שעליהם גדלו כל נשות המשפחה. "תהיה עוד יד במטבח, גם בניקיון, ודווקא יכולה לעזור, אם יהיה מזל תהיה גם חרוצה. צריך יהיה לחתן אותה מהר כי בנות מביאות צרות, וצריך יהיה להשגיח באלף עיניים. הלוואי שלפחות תצא יפה ונמצא לה בקלות מישהו טוב שיחזיק אותה."

זה אמנם סיפורן של נשים, אבל הבת ערה גם למצוקתם של הגברים. כמו הנשים, גם הם הוכנסו לנישואים מכוחו של שידוך, ונאלצו לחלוק את חייהם עם זרות. הם פריבילגיים, "התרגלו לשלוט", הם יכולים לקום ולהסתלק מבלי לתת דין וחשבון, אבל גם הם קורבנות של נסיבות – האב חי כנער אצל אחותו הבכורה ואצל בעלה שהתעלל בשניהם – ושל ערכים מעוותים. כמו נשותיהם, הם רוצים לאהוב, אבל אין להם מושג איך. "עיניו הלחות הביטו בה בחיבה", תזכור האם רגע של חסד אחרי הולדת הילדה. "סבא, עם גביע הקידוש הכסוף בידו האחת וסידור התפילה בשנייה, היה שולח אליה מבטים מלאי הערצה", זוכרת הנכדה רגעים מארוחת ערב שבת, כשהיה הסב שר לאשתו "אשת חיל". אבל היו אלה רגעים בלבד, ולא הגברים ולא הנשים ידעו להפיק מהם נחת מתמשכת.

"נשארתי בשבילכם" הוא סיפור עצוב על בזבוז של פוטנציאל לאושר או לפחות לחיים הרמוניים. רוחמה אלבג מעמידה דמויות מסוכסכות אמינות הנכנסות אל הלב, וצובטות בכאבן ובהחמצות המתמשכות שחוו בגלל תפיסות מקובעות שלכדו את חייהן בסד חונק.

את עטיפה המושכת עיצבה טליה בר.

כתוב היטב, נוגע ללב ומומלץ.

אפרסמון

2023

כותרת משנה: סיפורה של הוצאת בן-אביגדור בוורשה 1891 – 1896

אברהם ליב שאלקוביץ, שבחר בשם בן‐אביגדור בפעילותו הספרותית, זכה למקום של כבוד בתרבות העברית כמו"ל העברי המודרני הראשון. בן-אביגדור היה ממקימי ההוצאות אחיאסף ותושיה, אך עוד קודם לכך יזם את המפעל העצמאי "ספרי אגורה", שסימן את ראשיתו של זרם ספרותי חדש, "המהלך החדש".

ספרונים זולים במחיר שווה לכל כיס היו נפוצים עוד קודם לכן. רוכלים נודדים הפיצו ספרונים קטנים וזולים בכפרי אירופה כבר במאה השבע-עשרה. צ'רלס דיקנס פרסם כמה מספריו בסדרה של ספרונים ("אוליבר טוויסט" נדפס בשנים 1837 עד 1839 בעשרים וארבעה ספרונים ללא כריכה, ובמחצית התקופה בערך ראה אור גם כספר שלם). לספרות העממית, שהופצה בפורמט זה, היתה חשיבות גדולה בקידום האוריינות וההשכלה בקרב העם.

בן-אביגדור, שדגל בתחייה הלאומית באמצעות חיי הרוח בלשון עברית, ושאף לטפח ספרות יפה בעברית שתדבר אל לב המוני העם, בחר בפורמט הספרונים הזולים כדי להגשים את מטרותיו. הוא הקפיד על רמה ספרותית, על תכנים הלקוחים מן היומיום היהודי, ועל שפה מדוברת. בשונה מן הנהוג בתקופתו הוא שילם שכר סופרים הוגן למפרע. לעומת ההשקעה בתכנים, בסופרים, ואחר-כך בשיווק (וגם בתשלום שוחד לצנזורים), הוא חתך עלויות בכל מה שקשור לפורמט, כדי שהספרים יצדיקו את שמם, "ספרי אגורה". היו אלה ספרונים קטנים, לא כרוכים אלא בעלי מעטפת נייר, מודפסים על נייר דקיק בדפוס באיכות ירודה. ארבעים וחמישה הספרונים הפכו ללהיט ונמכרו באלפי עותקים בין השנים 1891 ו-1896. את הספרים הראשונים כתב בן-אביגדור עצמו, אך בהמשך לא התקשה לגייס סופרים, כאלה שכבר היו מוכרים וכאלה שחיפשו במה ראשונה, שנמשכו אל השכר ההוגן ואל ההצלחה.

היו מבקרים שסברו שהסיפורים ירודים, שמקומם לא יכירם על מדף הספרים המכובדים, אבל מעגל הקוראים הלך והתרחב. עורך עיתון, שסירב לתת מקום לפרסומם ואף קרא להחרימם, מצא עצמו מאוחר יותר מציע אותם כתמריץ לגיוס מנויים לעיתונו. כמו כל הצלחה, גם "ספרי אגורה" הפכו מודל לחיקוי (עשרות שנים אחר כך המודל עדיין עובד: ספרית תרמיל, סדרת פטיט של תשע נשמות, הסיפורים הקצרים שנמכרים בנפרד באתר עברית – אם למנות מספר דוגמאות).

אסתר לפון קנדלשיין חקרה את "ספרי אגורה" מהיבטים רבים, החל במצבם של יהודי אירופה בתקופה המדוברת, דרך סיפורו של בן-אביגדור ותיאור פועלו, עבור בניתוח מנקודת מבט ביבליוגרפית, וכלה בביוגרפיות קצרות של הסופרים ובתיאור פרטני של המרכיבים הפיזיים של כל אחד מן הספרונים.

מכיוון שמדובר בספר עיון, יש בו התיחסות מפורטת אל היבטים "טכניים", אבל עיקרו של הספר, בעבור קוראת כמוני, הוא בתיאורים החיים של הנפשות הפועלות, של הרקע ההיסטורי והחברתי, ובעיקר של העולם הספרותי התוסס. במקומות רבים מאוד מצאתי שההתלבטויות של העוסקים במלאכה – מו"לים, בעלי דפוס, סופרים – אינה שונה כלל מזו שמלווה אותם כיום, ולכן גם אם זהו מחקר היסטורי, מעניין כפי שהוא, יש בו רלוונטיות רבה גם היום.

"ספרי אגורה" הוא ספר מאיר עיניים, מעניין ומומלץ.

את הספרון הראשון, "לאה מוכרת הדגים", פרי עטו של בן-אביגדור, וספרים נוספים מן הסדרה, ניתן לקרוא בפרויקט בן-יהודה.

רסלינג

2024

אדם דלגליש, איש הסקוטלאנד יארד, נקרא אל בית הספר לאחיות על שם נייטינגייל לחקור את פרשת מותה של אחת המתלמדות. הדגמה של הליך רפואי על המתלמדת הסתיימה במותה ביסורים בשל חומר קטלני, לעיני חברותיה, מורותיה ומפקחת שבאה לחזות בהדגמה. כל האפשרויות פתוחות – התאבדות, רצח, מעשה קונדס שהשתבש. העלילה מסתבכת כשתלמידה נוספת מתה זמן קצר אחר-כך, בעטיו של חומר קטלני אחר. גם במקרה שלה יש מקום לספק אם נטלה את חייה במו ידיה, והיו לה סיבות לכך, או שמא היתה קורבן לרצח. דלגליש בטוח ששני המקרים קשורים זה בזה, ושבשניהם מדובר ברצח..

למרות הטרגיות שבמוות, למרות הקדרות המצמררת של בית נייטינגייל (שאינו נקרא על שם האחות המפורסמת), ולמרות סוד אפל שנגלה בהמשך, "רצח בבית נייטינגייל" הוא ספר נעים מאוד לקריאה. פ"ד ג'יימס ניחנה באיכויות הסיפוריות מן הסוג שהופך את ספריה של אגתה כריסטי מבלש גרידא לסיפור מהנה, בתוספת סבלנות לפרטים שאינם בהכרח קשורים לציר המרכזי של העלילה. כך, לדוגמא, הספר נפתח בתיאור שגרת הבוקר של המפקחת ושל חברתה ושותפתה לדירה, תיאור המשתרע על פני ארבעה עמודים, ואין בפרטיו כדי לתרום לפיצוח שני מקרי המוות. אבל הוא מעמיד תמונה חיה ומלבבת, משרטט היטב את דמותה של המפקחת, וכשדלגליש יבוא בשלב מאוחר של החקירה לבקר בביתן של השתים תיווצר תחושה נעימה של שיבה למקום מוכר. הסופרת מודיעה כבר במשפט הראשון שזהו "בוקר הרצח הראשון", ומסיימת את התיאור עם יציאתה של המפקחת מהבית כשהיא עושה "את צעדיה הראשונים בדרכה להיות עדה לרצח", ואינה גורעת בכך מן ההפתעה והזעזוע כשהרצח אכן מתרחש.

אדם דלגליש כיכב בארבע-עשר מספריה של פ"ד ג'יימס. "רצח בבית נייטינגל" הוא הרביעי שבהם, ולדלגליש כבר יש היסטוריה (כפי שלמדתי מויקיפדיה), אבל היעדרו של ידע מוקדם אודות הבלש אינו פוגם בהיכרות אתו בספר זה. כמו כל הדמויות האחרות, הוא משורטט בבהירות. שלא כמו גיבוריה של אגתה כריסטי, דלגליש הוא מקצוען, ולצד הגיון בריא, אינטואיציה, וכושר הסקת מסקנות, הוא מפעיל הליכי חקירה מקובלים. הסופרת עצמה בקיאה מנסיון אישי במערכת הבריאות ובמערכת הפלילית, ונראה כי ידע זה תורם לאמינות פרטי העלילה.

זהו הספר הראשון של פ"ד ג'יימס שאני קוראת. נהניתי ועוד אשוב אליה.

Shroud for a Nightingale – P.D. James

עם עובד

2024 (1971)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

אריאל, מסתערבת שמוצבת בשומרון תחת מסווה כג'יהאן, עובדת הצלב האדום, איבדה את שותפה ואהובה הישראלי שנהרג. היא איבדה גם את ארוסה הפלסטיני שיצא לבצע פיגוע ונהרג כשהיד. היא חשבה, אולי קיוותה, שימיה כמסתערבת תמו, אבל כשנדרשה לשוב ולהפוך לג'יהאן היא עשתה זאת. בנפש מסוכסכת ומעונה היא מנסה לתמרן בין שני הצדדים של חייה, ואולי להביא לעצמה מזור במניעת שפיכות דמים נוספת.

לי-אור אמיר, בכתיבה אינטנסיבית שאינה חסה על הקוראים, מיטיבה לתאר את החיים הבלתי אפשריים של אריאל-ג'יהאן, את התמרונים האינסופיים בין לחצים משני הצדדים, את האיומים ואת רגעי החסד המעטים, את הנחישות ואת הפחד. עולם שאנו מכירים רק מכותרות העיתונים נפרש לפנינו, העולם של משפחות פלסטיניות, של בתי הסוהר, של מסדרונות השירות החשאי. המתח שואב וקשה לעצור את הקריאה.

אבל אז, כמו חבטת אגרוף, נחטפים חיילים ישראלים ומוחזקים בתנאים קשים במרתפי חמאס. ג'יהאן, כנציגת הצלב האדום, מבקרת אחד מהם, וזוועת השבי מצטיירת חדה ומטילת אימה דרך עיניה. הספר נכתב הרבה לפני ארועי אוקטובר 2023, אבל הוא נוגע ישירות, ובאופן אכזרי, בפצע פתוח ומדמם, והקריאה בו מרגע זה, לפחות עבורי, היתה קשה מנשוא.

"אמורה" הוא ספר המשך ל"להתראות אללה". אמנם ארועי המפתח מן הספר הראשון, שלא קראתי, מוזכרים בספר השני, אבל לתחושתי כדי להבין טוב יותר את אריאל כדאי לקרוא את הספרים לפי סדר הוצאתם.

את הכריכה המינימליסטית היפה עיצבה הסופרת.

בשורה התחתונה: ספר עוצמתי, מציאותי, לבעלי קיבה חזקה.

הוצאה עצמית

2024

כשג'ורג', רועה צאן, נמצא מת בשדה ובגופו נעוצה את, העדר שלו נותר לבדו. יחד עם החובה לדאוג לעצמו, נוטל העדר על עצמו גם את משימת פענוח הרצח של הרועה האהוב. הכבשים נעזרים בנסיון חייהם, וגם במה שהם יודעים על עולמם של בני האדם כפי שהוא משתקף ברומנים הרומנטיים שהיה ג'ורג' מקריא להם, כדי לנסות לקרוא את האנשים שסביבם ולהבין את מניעיהם.

חינו של הספר נובע מההתבוננות באנושות מנקודת המבט הבלתי מתוחכמת של העדר. כשהעדר מבין, לדוגמא, שבובת וודו מקש נועדה להפחיד את ג'ורג', תגובתו מופתעת "לנוכח טפשות אנושית מופלגת שכזאת. הרבה דברים איומים ונוראים יש בעולם, אבל קש הוא בלי ספק לא אחד מהם". או כשהאנשים מדברים על עשב ומתכוונים לסחר בסמים, העדר מתיחס למונח כפשוטו והוא נראה לו "כמעט יותר מדי הגיוני. בני האדם לא מנסים בדרך כלל להשיג מטרות סבירות כל כך". כשהכבשים משוכנעים שפענחו את תעלומת הרצח, ואין להם דרך לדבר עם בני האדם כדי לשתף בתגלית, הם מניחים שיוכלו להסביר את רעיונותיהם באמצעות ריח, שהרי לשם מה יש לבני אדם אף באמצע פניהם אם לא כדי להריח רגשות ותחושות? דילמת התקשורת עם חייזרים עולה על הדעת: אנחנו משגרים אליהם תמונות וסרטים ושידורי רדיו, תחת ההנחה שיש להם אמצעי קלט דומים לשלנו כך שיוכלו לפענח את המסרים.

כמה מן החיצים השנונים בספר מופנים אל הכנסיה. "כל האנשים האלה העריצו איזה שה, אבל שה מיוחד. הם כינו אותו "אדוני" […] על הקיר היה תלוי איש, איש עירום, ואף על פי שהיו לו המון פצעים מדממים, לא הרחתי שום ריח של דם […] יש לו המון כוח […] כל האנשים כרעו לפניו על הברכיים. והוא אמר שהוא יודע הכל". הסצנה שבה הכומר, שהכבשים משוכנעות ששמו אלוהים אחרי ששמעו אותו אומר "ברוכים הבאים אל בית האלוהים", עורך וידוי עם כבש שותק היא אחת המצחיקות בספר. אותלו, אחד הכבשים הדומיננטיים, מוצא קוים משותפים בין הכנסיה ובין קרקס שבו נאלץ לחיות במשך תקופה ארוכה.

אוהבי ספרות ייהנו למצוא בעלילה הקשרים ספרותיים, בעיקר בעיצוב דמויות הכבשים. מיס מייפל החכמה עוצבה ברוחה של מיס מארפל. היידי מדברת הרבה ובלי לחשוב. אותלו שחור, ואחיו מלמות הוא כבש נודד שהעז לעזוב את העדר. מייזי היא צעירה תמימה, וכדי שלא נתבלבל בזהותה מוצמד אליה כבדרך אגב המשפט "מה יודעת מייזי". מפקח המשטרה הוא הולמס, המודע לשמו ומספר על שוטר בשם ווטסון שבשל שמו היה מטרה לבדיחות.

היכולת של הסופרת להצמד אל נקודת המבט הכבשית לאורך כל העלילה מרשימה. הסיפור שופע הומור וחן, והתובנות הטמונות בהיפוך נקודת המבט – כבשים מתבוננות באנשים – מעוררות מחשבה.

מומלץ בהחלט.

Glennkill Ein Schafskrimi – Leonie Swann

עם עובד

2009 (2005)

תרגום מגרמנית: טלי קונס

ביולי 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה, והביאו בהמשך להדחתו של מוסוליני. בעיר ליקָטָה שבדרום האי נטל את הפיקוד על השלטון הצבאי מייג'ור פרנק טוסקני. ג'ון הרסי, שהיה אז כתב צבאי ונלווה אל כוח הפלישה, שהה במחיצתו של טוסקני מספר ימים, וכתב את "הפלישה לאדאנו" בהשראת האיש והמקום.

אדאנו, בדומה לליקטה, היא עיר שכלכלתה מבוססת על דיג ועל תעשית גופרית. בשתי הערים כנסיות רבות, שפעמוניהן מצלצלים בשעות קבועות, אבל הפעמון המרכזי שלהן, בן שבע-מאות שנה, נלקח על ידי הפשיסטים להתכה. מייג'ור ג'ופולו, בן דמותו של טוסקני, מבין את החשיבות הסמלית של השבת הפעמון למקומו, ואם לא הפעמון עצמו אזי אחר עתיר היסטוריה ומשמעות שיוכל לקחת את מקומו.

ג'ופולו, המגיע לתפקיד עמוס בכוונות טובות, מתמודד עם שורה ארוכה של קשיים. בזה אחר זה מתייצבים אצלו אישי העיר, מציגים עצמם כאנטי-פשיסטים, כולל ראש העיר שבשם המשטר מירר את חיי התושבים, ומבקשים תפקיד חדש; הצי האמריקאי, מסיבותיו שלו, אינו מאפשר לדייגים לצאת אל הים; המזון מצומצם מאוד ואיכותו ירודה; פליטים, שנמלטו מערים אחרות מאימת הפגזות, מבקשים לשוב לביתם אך אין בנמצא תחבורה שתוביל אותם; העיר סובלת מלכלוך ומהגיינה ירודה, ועוד. ג'ופולו, יליד איטליה בעצמו ודובר את השפה, נרתם למלאכה, הן משום שהוא אדם חיובי שרוצה להיטיב, הן כאמריקאי שמבקש להוכיח את עליונותה של הדמוקרטיה, והן משום תשוקתו להיות אהוב על הבריות. הוא נאלץ לפרק התנגדויות מכל עבר, כשהקשה שבהן היא דווקא זו של הגנרל האמריקאי, בן דמותו של פאטון, איש קצר רוח ותוקפני, שרואה את המטרה המלחמתית ואינו רואה את האנשים שבדרך. בין כל משימותיו ג'ופולו אינו שוכח לרגע את הפעמון הנכסף ופועל למציאת תחליף.   

"הפלישה לאדאנו" הוא במפתיע ספר משעשע. הרסי מעמיד אינספור תמונות קומיות, שחלקן נובעות מאי ההבנה של התושבים את טיבו של מפקדם. יחד עם זאת, מתחת להומור מפעפעים עצב ואבל שהקומיות אינה מצליחה, וכנראה גם אינה מנסה, להסתיר. תושבי העיר סבלו רבות במהלך המלחמה, ואיבדו בעלים וחברים. בתמונה נוגעת ללב מקבלות הנשים את פניהם של חיילים משוחררים, חרדות מן הרגע בו יתגלה כי החייל שלשובו קיוו לא יגיע. העיר עדיין איננה מקום בטוח גם אחרי הפלישה, והיציאה אל הים עלולה להסתיים במוקש מתפוצץ.

ג'ון הרסי תיאר את העיר ואת אנשיה בכתיבה ריאלית ובלתי מתייפייפת. הוא אינו מציב זה מול זה את האמריקאים והאנגלים הטובים ואת האיטלקים הרעים, אלא בני אדם אלה מול אלה, על מעלותיהם ועל חסרונותיהם. הרסי נחשב כאחד מראשוני הניו-ז'ורנליזם, ששילב יחד פרוזה ותיעוד (כפי שעשה גם ב"החומה" וב"הירושימה" המצוינים), ועל ספרו זה זכה בפוליצר ב-1945. כמה מן הדמויות יכלו, לטעמי, להיות עמוקות יותר, אבל אוירת המקום והתקופה מומחשת היטב, והסיפור נקרא בעניין רב.

התרגום, כנהוג אי-אז, נוטל לעצמו חירות סגנונית רבה מדי, וכתוצאה מכך הספר, שבמקור כתוב בפשטות, מקבל אופי מקושט יותר בעברית. את הטקסט המקורי ניתן לקרוא כאן. הבחירה בשם הספר בעברית משונה בעיני. במקור הוא נקרא "פעמון לאדאנו", שם המסמל את המוטיב העיקרי בגישתו של ג'ופולו לתפקידו – לדאוג לרווחת התושבים לא רק בחומר אלא גם ברוח. מכיוון שליחו לא נס ונושאיו לא איבדו רלוונטיות, אולי יימצאו לו מו"ל חדש ומתרגם חדש. מכל מקום, הוא מומלץ בכל נוסח.

A Bell for Adano – John Hersey

הוצאת מקור

1956 (1944)

תרגום מאנגלית: ישעיהו לויט

כותרת משנה: חיים של גאונות במאה יצירות

לודוויג ואן בטהובן נולד ב-1770, החל להתחרש בהיותו בן שלושים ואחת, ולמרות מומו השלים עד מותו ב-1827 את כתיבתן של למעלה משבע-מאות יצירות מוזיקליות. "בטהובן מלמד אותנו שמום גופני עשוי להביא עמו פיצוי רוחני", כותב הסופר. בשונה ממוזיקאים רבים מסדר הגודל שלו, שנשכחו למשך שנים ארוכות עד שנגאלו מתהום הנשיה, המוזיקה של בטהובן זכתה לפופולריות בימי חייו, ונוגנה ברצף מאז ועד היום. נורמן לברכט, פרשן לענייני תרבות ומוזיקה, מספר על המלחין באמצעות מאה מיצירותיו, פרק ליצירה, ומרחיב את היריעה אל סיפוריהם של כמה מן המבצעים.

הספר הוא מעין מדריך לבחירת ההקלטה הטובה ביותר של כל אחת מן היצירות. אחרי שלברכט מתאר ארוע או תחושה הקשורים ביצירה, הוא מזכיר כמה מן הביצועים שהשתמרו בהקלטות, וממליץ על הטוב מכולם בעיניו. הניסוחים שלו עשויים לשעשע. הנה לדוגמא בחירת הגרסה המועדפת לסונטות לכינור 3-1, אופוס 12: "יוסף סיגטי, עם קלאודיו אראו ב-1944, חלק ומהיר, להוט לחזור הביתה לשמוע את החדשות על הפלישה לנורמנדי. יאשה חפץ מוחץ את פסנתרניו; הקלטה מ-1947 עם עמנואל ביי מציגה אותו נטול פגמים, קר, מטרונומי. יצחק פרלמן (1977) עם ולדימיר אשכנזי, הוא יאשה חפץ בתוספת הסקה מרכזית. גדעון קרמר ומרתה ארחריץ' (1984) הם ג'ין וטוניק צונן בשש בערב. אן-סופי מוטר (1998) מושלת בלמברט אורקיס. הסובייטים עושים את זה נכון – דוד אויסטרך עם ריכטר וליאוניד קוגן עם אמיל גיללס. אין לכם מה לחפש מעבר לזה".

בראש כל פרק מצורף קוד לסריקה המוביל אל קישור להקלטה ביוטיוב. המעוניינים בהרחבה נוספת מעבר לספר מוזמנים להאזין לפודקאסט עם הסופר ועם העורך שמואל רוזנר באתר סדרת הקיפוד והשועל של ההוצאה.

"למה בטהובן" הוא תערובת מעניינת של ביוגרפיה ושל מדריך מוזיקלי. פרקי הספר עוקבים אחר המלחין בסדר כרונולוגי, פחות או יותר. לברכט מספר על ילדות לא מאושרת תחת אב אלים שהכריח את הילד לנגן. הוא מתאר את אישיותו של בטהובן, שהיה, כך מצטייר, איש של קצוות. פסיכולוגים ופסיכיאטרים ניסו "לפצח" אותו – הפרעה טורדנית כפייתית? אוטיזם? דו-קוטביות? – התיחסו לחוסר היכולת שלו להקשר בזוגיות, להרגלי ההיגיינה הלקויים שלו, לתוקפנות כלפי אנשים שלא אהב, וגם לנדיבותו. מעניין לקרוא על כל אלה, אבל האמת היא שמבחינתי כמאזינה מן השורה אלו אנקדוטות בלבד. בסופו של דבר המוזיקה היא העיקר.

לצד החיים האישיים של המלחין, הספר שופך אור גם על "שוק" המוזיקה בתקופתו, על העבודה מול מו"לים ובצמוד לפטרונים, על היחסים עם מלחינים אחרים בני זמנו, ועוד. הכותב מצביע על אינספור המופעים של המוזיקה של בטהובן או קטעים ממנה בהקשרים שונים חוצי גבולות ותרבויות, ומתייחס גם לארועים מקורותיהם של מבצעים מאוחרים. כך, לדוגמא, הוא מספר על הפסנתרן הסיני יונדי לי, שקידם רבות את המוזיקה הקלאסית בסין, ושאת הביצוע היפיפה שלו לסונטת אור הירח הוא מעדיף על פני כל ביצוע אחר. יונדי לי, כך על פי לברכט, שילם את מחיר הפופולריות שלו כשהואשם ב-2021 על ידי השלטונות בסין בתשלום עבור שירותי מין, ומאז לא שמעו אודותיו (בינתים, אחרי שהספר ראה אור, יונדי לי חזר להופיע ברחבי העולם).

"אפשר שתסכימו ואפשר שלא, אבל ביקורת היא הכלי היחיד שבאמצעותו יש ביכולתנו להחליט, אילו מאלפי ההקלטות של בטהובן עשויות להיות ראויות לשעה מזמננו ואילו מעניינות פחות", כותב לברכט די בצדק. אבל מוזיקה היא בסופו של דבר ענין אישי מאוד, כפי שגם הוא עצמו מציין בסיומו של הספר. לברכט מרבה לפרש את היצירות, וגם כאן נדמה שבעצם הכל פתוח. הנה, לדוגמא, כמה מהפרשנויות לארבעת התווים המפורסמים הפותחים את הסימפוניה החמישית: הגורל דופק בדלת; שירת הגיבתון הצהוב ביערות וינה; בעלת הבית הבאה לגבות את דמי השכירות; פיצוח אחד מסודות הבריאה. אני מבינה את תפקידן של הפרשנות ושל הביקורת באמנות בכלל וגם במוזיקה, אבל ההנאה מהמוזיקה, כך נדמה לי, נובעת בסופו של דבר מן האופן בו כל מאזין נקשר אליה. אגב, מסתבר שהיצירה של בטהובן שמנוגנת יותר מכולן היא הסימפוניה השביעית, שעליה לברכט אומר שהיא נטולת אג'נדה, מוזיקה נטו.

"למה בטהובן? משום שכמו המון בלאן, הוא שם. קבוע, עשוי לבלי חת, בלתי חדיר אבל תמיד בר-השגה, הוא המלחין שלעולם מביע צרכים אנושיים ומצוקות אנוש. בכל חיים תבוניים צריך להיות קצת בטהובן". לברכט מודאג מן ההשתלחויות האופנתיות בבטהובן: "התרבות המובילה בימינו היא תרבות של ביטול. היו קריאות להחרים את בטהובן בגלל היותו לבן וגבר, להשתיק אותו כדי לפנות מקום לקולות שדוכאו […] באקלים הנוכחי, חרם על בטהובן רחוק רק כרחוק כותרת 'ווק' ב'ניו יורק טיימס'", ומוסיף: "רבים היו רוצים להעניש את בטהובן ודומיו על הזוועות שהמיטו אליטות, בעבר ובהווה, על עמים שסבלו מחוסר זכויות. בטהובן נתון בסכנה, שלא יהיה לכם ספק בזה. כל שיש ביכולתנו לעשות הוא להמחיש את יכולתה של המוזיקה שלו לשפר את החיים בכל מצב חברתי שבו מוזיקה יכולה להביא שינוי".

בילדותי קראתי ספר על חיי מלחינים, שסיפר אודות אנקדוטות מקורותיהם. הפרק שהוקדש לבטהובן התייחס לערב שבו הושמעה לראשונה הסימפוניה התשיעית, פחות משלוש שנים לפני מותו. על פי הסיפור הקהל הנלהב פרץ בתשואות, אך המלחין, שניצח על התזמורת, לא שמע אותן, שכן כבר היה חירש לחלוטין. אחד הנגנים ניגש אליו וסובב אותו אל הקהל המריע. הייתי סקרנית לדעת אם מדובר בארוע אמיתי (ChatGPT אישר), ונהניתי למצוא אותו גם בספר, כולל כל ההכנות לקונצרט, הבחירה להעלות אותו ביום שישי למרות שכל נכבדי העיר יצאו ממנה ונותר רק קהל "פשוט", האתגר של הנגנים מול מנצח חירש, ובסיום המחווה של זמרת המצו-סופרן שהסבה את תשומת לב המלחין אל הקהל.

נורמן לברכט כותב בהתלהבות, בהערצה (גם אם הוא מותח ביקורת שלילית על כמה מן היצירות), ומתוך קשר אישי עמוק אל המלחין ואל יצירתו. הידע שלו רחב, והוא חולק אותו באופן נהיר ומושך. נהניתי לקרוא את הספר ואני ממליצה עליו.

Why Beethoven – Norman Lebrecht

דביר

2023 (2023)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

נטלי וקיט הן אחיות, שונות מאוד זו מזו. נטלי הבכורה היא אשת קריירה מצליחה, שקולה, קרת מזג. קיט היא שבשבת, אובדת דרך. כחצי שנה לפני פתיחת העלילה עזבה קיט הכל ויצאה אל אי נידח להצטרף לוייזווד, סדנה למיגור הפחד ולמיקסום העצמי. נטלי התנגדה, ומאז לא שמעה מילה מאחותה, עד שקבלה מייל מוייזווד ששאל בטון מאיים: "את רוצה לבוא לספר לאחותך מה עשית – או שאנחנו נעשה את זה?". נטלי יודעת בדיוק מה היא עשתה, והיא יודעת שהיא לא רוצה שקיט תשמע על זה ממישהו אחר. למרות שחל איסור על אורחים להגיע לוייזווד, ולמרות שהמטופלים אינם רשאים ליצור קשר על משפחותיהם, נטלי יוצאת לנסות לדבר עם קיט.

זהו סיפור על ילדות אומללה בצלו של אב פסיכופת שמתעלל בבנותיו. לטובתן, כמובן, תמיד זה לטובתן, לא? לחשל אותן, לוודא שתהיינה מצטיינות בכל, מוכנות לכל; וגם על ילדות אומללה בצילה של אם דכאונית; ועל הצלקות שמותירה ילדות כזו לתמיד, ועל האופן בו היא מעצבת את האישיות או הורסת אותה. וזהו גם ובעיקר סיפור על כת, על היווצרותו של המנהיג הכריזמטי-רודני-מפתה-רומס, ועל מלכודת הדבש השואבת אנשים אל הכת מבלי שיתנו דעתם על היסורים בדרך, ואפילו יקבלו אותם בהבנה ובאהבה, כי הם לטובתם, כמובן, תמיד לטובתם, לא? המוטו של הספר, ציטוט מפיו של צ'רלס מנסון, מבשר את תוכנו.

אני מנחשת שיעלו בעתיד בקבוצות הקריאה בפייסבוק שאלות בנוסח "קראתי כבר שליש מהספר, והוא נראה מבולבל. להמשיך לקרוא? זה מתפתח למשהו?". כך, מכל מקום, אני חשתי. הסופרת, שעשתה עבודה מצוינת בבחישה במוחם של הקוראים ב"התיקון של רוז גולד", לקחה את הטשטוש ואת המורכבות צעד אחד יותר מדי, לדעתי. אם נדמה בתחילה שיש לעלילה מספרת אחת, די מהר עולה החשד שמדובר בשתים, וכשהתחושה הזו פחות או יותר מתגבשת צץ החשד שאולי מדובר בשלוש, וכל הערפול הזה מעורר תחושה מאולצת מדי. אבל במענה לשאלה שבתחילת הפיסקה התשובה היא כן, זה מתפתח, מתמקד ומתפענח. לטעמי, ניתן היה לקצץ מעט בדרך, אבל לעירוב הדמויות יש עילה מתבקשת.

בניגוד לתפניות המפתיעות בעלילה, הסוד שבגללו נטלי יוצאת בבהלה לחפש את אחותה, הוא תפנית בלתי מפתיעה. כן, הוא עלול לטלטל, אבל לא, הוא לא סוד שעלול להרוס את קיט, והוא לא יהרוס את יחסיהן של האחיות שממילא כבר מזמן אינם מתקיימים באמת. העובדה שניחשתי אותו אכזבה אותי במקצת. מכל מקום, הסוד הזה, למרות שהוא מניע את הארועים, אינו לב הסיפור, כך שהאכזבה הנקודתית אינה קריטית להתרשמות הכללית.

"אולי זה יכאב" כואב. כואב לקרוא על ילדות סובלות, על אשה שנרמסת, על צלקות שאינן נרפאות, ועל אנשים נואשים שמתפתים אל פתרונות הרסניים. למרות שכאמור סברתי שניתן היה לקצץ, הספר, בתרגומה היפה של נעה בן פורת, ריתק אותי, והאופן בו הסופרת הרכיבה את כל הפרטים יחדיו והתירה אותם ראוי להערכה.

This Might Hurt – Stephanie Wrobel

אריה ניר ומודן

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: נעה בן פורת

דֶּמְבָּה שטאניסלאוס צץ במקומות שונים בוינה, ומותיר רושם של תמהוני. בחנות מכולת הוא מבקש לחם וחלב, אך אינו מושיט את ידיו ליטול אותם. על ספסל בפארק הוא מפתה כלבלב להתקרב אליו, ובועט בו כשהלה מושיט לו בצייתנות את רגלו הקדמית. לעלמה בפארק אחר הוא מספר שאינו יכול לכתוב לעצמו את כתובתה משום שאיבד את זרועותיו בתאונה (אך הקורא המכיר אותו מן הפרקים הקודמים יודע שהוא משקר).

מה מניע את דמבה? את פשר התנהגותו המשונה יסביר לשטפי המאוהבת בו, ויקווה שתסייע בידו, למרות שהתגלגל אל מצבו הנוכחי בשל דיבוק אהבתו לסוניה. דמבה משוכנע שאם יצליח להשיג סכום כסף גדול עד הערב יוכל לשכנע את סוניה לבטל את תוכניתה לנסוע לונציה עם גבר אחר. מעת פגישתו עם שטפי בצהרי היום, ועד שתשיג עבורו את העזרה הנדרשת בשעות הערב, ימשיך במרוץ ברחבי העיר בנסיון לשכנע חברים ומכרים לקנות משהו מחפציו, או להחזיר חוב שהם חייבים לו, או להלוות לו כסף.

אפשר לקרוא את הספר במספר דרכים. קריאה אחת, מספקת בהחלט, היא כסיפור הרפתקאות מקורי ומשעשע. מסתובב לו ברחבי העיר בחור שמסתיר את ידיו מתחת לשכמיה ונמנע מלהשתמש בהן, מנסה איכשהו להגשים את מטרותיו, ומותיר אחריו שורה של אנשים מבולבלים עד מבוהלים. הוא אובססיבי ונסער, חי פחות או יותר בתוך ראשו שלו ובמנותק מעט מן המציאות, ולמרות שאינו טיפוס מתחבב עלילותיו ביום המתואר בספר נקראות בסקרנות לדעת איך ייצא מן התסבוכות שאליהן נקלע.

מכיוון שדמבה פוגש במהלך היום דמויות שונות, ניתן לקרוא את הספר כתיאור של החברה הוינאית בראשית המאה העשרים. האנשים הנקרים בדרכו, אקראיים או מכרים, משורטטים במדויק על ידי הסופר, בשנינות וגם בציניות, ויחד הם מציירים תמונה חברתית. מכיוון שהשם שהסופר ביקש תחילה לתת לספר היה "חופש", אפשר להניח שהתנועה התזזיתית של דמבה ברחבי העיר, וחוסר המנוחה הכמעט פרנואידי שלו, מהווים התרסה כנגד המסגרות החברתיות.

דרך שלישית היא זו שאליה מתייחס המו"ל והמבקר פראנץ רוטנשטיינר, שכתב אחרית דבר לספר. רוטנשטיינר מצביע על אופיו הבלתי מגובש דמבה, על חוסר הבטחון העצמי שלו, ובעיקר על ההעדר המוחלט של היכולת להגיע לסיפוק הבא לידי ביטוי בתיאור זה: "שמע, אתה אוכל באגט עם מלח. או אגס. ואתה עוזב לרגע את החתיכה האחרונה ומניח אותה באיזשהו מקום. אחר-כך אתה מחפש אותה ולא מצליח למצוא אותה. אז יישאר לך תיאבון אליה במשך כל היום. אתה יכול לאכול דברים אחרים, כמה שתרצה, דברים טעימים פי אלף: חתיכת האגס הקטנה תחסר לך כל הזמן".

ליאו פרוץ, שהיה בין הסופרים הפופולרים ביותר בספרות הגרמנית בתקופה שבין מלחמות העולם, מאפשר את שלוש הדרכים גם יחד. "בין תשע לתשע" הוא סיפורה של וינה, סיפורו של אדם שאינו מסוגל להיות מרוצה, וגם סיפור עלילתי משעשע, שפרט המתגלה בסיומו מציב אותו בתחומה של הפנטזיה.

בהזדמנות זו אשוב ואמליץ על ספרים נוספים שלו, "לאן תתגלגל, תפוחון?", "השלג של פטרוס הקדוש" ו"בלילה מתחת לגשר האבן", המדגימים את רבגוניותו.

Zwischen Neun und Neun – Leo Perutz

זמורה ביתן

1993 (1918)

תרגום מגרמנית: חנה לבנת

המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024