קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: סיפורים אמיתיים על תגליות לא צפויות

ארכיאולוגיה היא תחום מחקר מדעי, מחושב וקפדני. ארכיאולוג לא קם בוקר אחד, מתחיל לחפור סתם כך במקום אקראי, ומגלה תגלית שמשנה את האופן בו אנו מבינים את ההיסטוריה. ובכל זאת, מדי פעם, לגמרי במקרה, ולאו דווקא על ידי חוקר מקצועי, נחשפים ממצאים רבי ערך ורבי משמעות. לפעמים הטבע מסייע, וקרח שנמס או אדמה שזזה מגלים לעין האדם ממצאים שהיו חבויים. לפעמים עבודות בניה או חפירה נתקלות באוצר היסטורי טמון. לפעמים רועה זורק אבן לתוך מערה, כדי לפתות עז אובדת לצאת, ופוגע בכדי חרס שבתוכם מאוחסנת תגלית נדירה. על שבעה-עשר גילויים אקראיים כאלו מספרת שרה אלבי.

הספר מיועד לצעירים, ולמרות שאיני נמנית עם קהל היעד נהניתי ממנו מאוד. מרבית המקרים המתוארים בו היו מוכרים לי, אבל היה נעים להזכר, והיה נעים אף יותר ללמוד דברים חדשים. בסגנון שאינו מתיילד ואינו דידקטי, הסופרת מיטיבה לספר סיפורים, ומעשירה אותם לרוחב ולעומק. כך, לדוגמא, בפרק המספר על גילוי עצמותיו של ביזון שנכחד באתר פולסם על ידי הקאובוי ג'ורג' מקג'נקין, תגלית שהובילה לחשיפת תרבות פולסם, היא מתארת את תולדות הקאובויז, ומתייחסת בהרחבה לקאובויז השחורים (במאה התשע-עשרה הם היו אחד מארבעה בטקסס) ולמחיקתם מן ההיסטוריה; ובפרק המספר על המקדש האצטקי טמפלו מאיור, היא מוצאת מקום להוסיף תיאור קצר של משחק כדור שהיה פופולרי בקרב האצטקים. מצאתי ענין בפרק אודות גילוי גופתו של ריצ'רד השלישי, שכמו הספר המומלץ "בתו של הזמן" עוסק גם בחשיפת אופיו של המלך; בתיאור של האופן בו מחזרו המצרים פפירוסים שהתיישנו, והשתמשו בהם למילוי חיות חנוטות וליצירת סרקופגים; בסיפורה של עיר הנמל האפריקאית קילווה קיסיוואני, שמטבעות ממנה הגיעו בדרך כלשהי לאוסטרליה עוד לפני גילויה הרשמי על ידי האירופים; ועוד. למעשה, בכל פרק, גם באלה שעוסקים בנושאים מוכרים, כמו חורבנה של פומפיי ומגילות ים המלח, מצאתי פרטים מעשירים.

בסיומו של הספר מזכירה הסופרת תעלומות המחכות להחשף, ומתמקדת בקברו האבוד של ג'ינג'ס חאן; מסבירה איך מתארכים את הממצאים; מצרפת מדריך קצר שעניינו איך להיות ארכיאולוגים חובבים; ומציעה מקומות לבקר בהם באינטרנט או באופן פיזי.

את הספר מלווים איוריו הנאים של נתן האקט. אסנת הדר תרגמה בחן.

מומלץ לכל גיל.

Accidental Archaeologists – Sarah Albee

מטר

2023 (2020)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

העיתונאי והסופר רומן פריסטר היה בין החיילים שהגיעו אל מוצב 107, 'פורטוגל', אחרי שבעה ימי לחימה במלחמת יום הכיפורים. הוא שוחח עם חיילי המוצב על שעבר עליהם באותם ימים, והעלה את הדברים על הכתב.

תשעה-עשר חיילי גולני אכלסו את המוצב כשפרצה המלחמה. כמו כולם גם הם חשבו שמדובר בתקרית רגילה, וכמו אצל כולם גם ההיערכות שלהם היתה לקויה. ציוד חיוני היה חסר, כלי הנשק לא היו מספיקים. בימי שגרה המקום לא נועד לנהל קרבות, אלא לשמש עמדת תצפית. מיקומו של המוצב האסטרטגי היה נחות, היחיד מבין המוצבים שלא ניצב על גבעה. ללא כוח שריון קטן שניצב בסמוך נראה היה שאין להם סיכוי לשרוד את גלי המתקפה הסורית, וכשכוח זה נאלץ להתפנות מן המקום אחרי יומיים כדי לתגבר את המתקפה הישראלית שנועדה להפוך את הקערה על פיה, נותרו אנשי המוצב לבדם.

המלחמה נפתחה בצהרי היום בהרעשה בלתי פוסקת. הכוחות הסורים בשעיטתם מערבה לא התעכבו לכבוש את המוצבים, וכך נותר 107 מכותר בעורף האויב. בקשותיהם של החיילים לאספקה ולסיוע נענו בעיקר במילות עידוד. במשך שבעה ימים, חלקם תחת אש, כשהמוצב הרוס כמעט לחלוטין והקשר הפנימי אינו פועל, הצליחו להשמיד טנקים סורים ומשאיות אספקה, הגנו על הצירים באזור, והמשיכו לשמש עיניים ומודיעין עבור הכוחות הלוחמים. כל התשעה-עשר, למעט פצוע אחד, סיימו את הלחימה ללא פגע. המפקד אלימלך אברהם והקשר יעקב הירש עוטרו בצל"ש הרמטכ"ל. יוסף צדוק, שהשמיד מספר טנקים באמצעות בזוקה, עוטר באות המופת. בהמלצת חיילי המוצב עוטר גם שמואל יכין, מפקד כוח החיפוי, בצל"ש הרמטכ"ל.

העשירי למנין, שעל שמו נקרא הספר, הוא חייל הֶסדר שהועבר למוצב יום לפני המלחמה כדי להצטרף לתפילות. נוכחותו במקום, כך על פי הספר, היוותה זרז לשיחות על עזרה משמים ועזרה מבני אדם, על אמונה ועל ספקנות. החיילים שוחחו ביניהם גם על יחסי ישראל ושכנותיה, על מלחמות ועל סיכוי לשלום, על היחס לאויב (בחלק מהזמן טיפלו בשבוי סורי פצוע), ועוד. פריסטר מתאר חבורה מלוכדת סביב המשימה, למרות הבדלי אופי, ולמרות המודעות לסוף הסוגר עליהם. הוא מספר על פרטים קטנים של יומיום ועל מעשי גבורה, ומשלב ארועים משדות הקרב בסביבה.

גם בספר זה, וגם בספר הקודם שקראתי, "מוצב המזח: סיפור על גבורה וכניעה", מפעמת, למרות סיר הלחץ שאליו הוטלו אנשים השונים במידה רבה זה מזה, רוח של התלכדות. איכשהו, ולוואי שנחזור לדעת איך עושים זאת, הם מתעלים מעל המפריד ונאחזים בנחישות ובסובלנות במשותף.

למרות שסיפורו של המוצב מוכר, הספר נקרא בנשימה עצורה, מעניין, מעשיר ומומלץ.

כמה מן החיילים נפגשו בפברואר 2023 לשיחה על הקרב.

זמורה ביתן

1983

"ראיתי סביבי את הצבא המצרי, ארמיה שלמה, המקיפה אותנו מכל צד, ואנחנו נקודה קטנה בקצה שלוחת אדמה, לפנינו ומשלושת צדדינו רק ים וביצות ותעלה, שמעברה השני מצרים; מאחורינו לאורך שביל המזח מוקשים, ברובם שלנו, וגדרות, גם כן שלנו, ומעבר להם מאות כלי רכב צבאיים מכל הסוגים, ארמיה שלמה. המצרים כבר עזבו אותנו, הפסיקו לתקוף ולספוג אבדות וקורבנות. הם לא טיפשים. לא היינו אז במצב של עצם שאי אפשר לבלוע או להקיא. היינו העצם שנזרקה הצדה למאכל כלבים או תנים, מי שיבוא קודם".

שבוע אחרי פרוץ מלחמת יום הכיפורים נותר מוצב המזח, הדרומי מבין מוצבי התעלה, בודד ומכותר. בזה אחר זה נדמו הקולות מן המוצבים האחרים. נסיונות לחלץ את החיילים המכותרים בדרך הים, האויר והיבשה, נכשלו. חמישה מבין ארבעים ושניים החיילים במקום נהרגו, ורבים אחרים שכבו פצועים בבונקר. בהעדר הנחיות ברורות מן המפקדה, על מפקד המוצב, סגן שלמה ארדינסט בן העשרים, היה לבחור בין שתי אופציות: להמשיך להלחם ולהמתין לנס החילוץ, או לצאת במסע אלונקות, דרך המארבים והמלכודות שהטמינו המצרים, אל העורף. שתי האופציות עתידות היו לגרום לקורבנות בנפש. רופא המוצב, ד"ר נחום ורבין, הציע אופציה שלישית: להכנע בחסות הצלב האדום. משימתו של המפקד, להלחם ללא תנאי, התנגשה עם משימתו של הרופא, להציל חיים. באקט שיש בו מן המרידה, הרופא ושלושה חיילים נוספים, הציעו את האופציה השלישית למפקדה ללא ידיעתו של המפקד. המפקדה, לסירוגין, אישרה וחזרה בה, הורתה למפקד להכנע והותירה את ההחלטה בידיו. בסופו של דבר התקבלה עמדת הרופא. בסיוע הצלב האדום, ומול מצלמות הטלויזיה – מעין ביטוח שהשבויים לא "יועלמו" בידי המצרים – מסרו חיילי המוצב את עצמם.

"הוקל לי", כתב הרופא. "בא סוף להמתנה הזאת, ועם זאת הרגשתי שאנחנו ביזיונרים, שנכנענו לאויב. חששתי שלא אוכל עוד לחזור ולהסתובב בראש זקוף בעיר שלי, אבל ראיתי את הפצועים, ולא יכולתי עוד". התחושה הזו שבין הידיעה שבחרו נכון ובין פצע הכניעה נותרה איתם לאורך שנים.

ארבעים שנה אחרי המלחמה פרסם ד"ר ורבין את סיפורו של המוצב מנקודת מבטו בבלוג תחת השם "האופציה של הדוקטור". כעת, במלאת חמישים שנה למלחמה, רואים הדברים אור כספר. את חוויותיו האישיות העשיר הכותב במחקרים שנכתבו על המלחמה, ולמרות הזמן המתעתע בזכרונות, ולמרות שהוא מודה שלכל אחד מן החיילים שנשבו יש גרסה משלו לארועים, הוא מעמיד תמונה חיה של המוצב באותם ימים נוראים. הוא מספר על הטיפול בפצועים באמצעים המוגבלים שהיו ברשותו, על הקַשר שלא עצם עין, על המפקד והתלבטויותיו, על החיילים שלא הכיר עד יומיים לפני המלחמה (רובם היו חיילים סדירים, והוא היה מילואימניק בן עשרים ותשע), ועל תחושת הבדידות ותחושת הסוף כשהמצרים מטרים מהם והמפקדה שבעורף מצטיירת חסרת אונים. הוא מיטיב לבטא גם את אי הוודאות המייסרת שבשבי, ובוחר בהומור ציני כדי להביע את ההרגשה הקשה של היות כלי משחק בידי כוחות בלתי מוסברים ובלתי צפויים. הוא חס על הקורא, או על עצמו, ואינו נכנס לפרטי הסיוט שבשבי, אבל מאפשר "טעימה" מהם במשפטים קצרים, כמעט מובלעים.

בבית חיכו לו אשתו בתיה, לקראת סוף הריונה, הוריו ואחותו ובני משפחתה. ד"ר ורבין נותן לקורא גם הצצה אל החיים בעורף באמצעות מכתבים ששלחו אליו קרוביו, ובהם נסיון לשמור על אופטימיות ועל שגרה לכאורה.

את הספר פותח אבי שילון במבט היסטורי על המלחמה ועל השלכותיה. ישי שריד, אחיינו של ד"ר ורבין, כתב מבוא מזכרונותיו כילד במלחמה. בצירוף מקרים קראתי לפני מספר ימים את "הוא הלך בשדות" של משה שמיר, ומן הפרק האחרון ב"מוצב המזח" למדתי כי משה ואחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות, הם בני דודתו של ד"ר ורבין, אחותו הבכורה של אביו. המשפחה ידעה שכול גם במלחמת יום הכיפורים, עם נפילתו של בן דודו גיורא שחר, בנה של האחות הצעירה.

"לתפיסתי אין כאן טובים ורעים, אין מנצחים או מנוצחים, מלבד הנצחון הטוב הזה: 37 לוחמים חזרו בחיים מהמלחמה ומהשבי", חותם ד"ר ורבין את דבריו.

"מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" הוא מסמך רב עוצמה, המספר אודות קבוצת חיילים אחת, אך ממחיש במידה רבה את הטראומה של המלחמה כולה.

מומלץ.

עם עובד

2023

"קרקס בתל-אביב" הוא קובץ המכיל שבעה מסיפוריו המוקדמים של יעקב שבתאי, שראו אור ב-1972 בספר "הדוד פרץ ממריא". מקום ההתרחשות הוא תל-אביב של פעם, על צריפיה הצנועים, בניניה המשותפים הקטנים, שטחיה הפתוחים והמאובקים, ואנשיה המבקשים להם קיום, וגם חלום, בארץ הקשה.

גברים פנטזיונרים מאכלסים שישה מן הסיפורים. הדוד פינק הראוותני, נוכל חלקלק שכמעט אי אפשר לכעוס עליו משום שברור שהוא מאמין בפנטזיות שלו. חלומו הגדול, אחד מני חלומות רבים, הוא להקים בלב העיר קרקס מפואר וססגוני, ושום נושים נוגשים או נשים תובעניות או קרובים ספקניים לא יערערו את אמונו בעצמו; הדוד שמואל הבלתי נלאה, שמוחו חסר המנוח ממציא לו פטנטים, והוא גורר אחריו את משפחתו אל הרפתקאות חקלאיות ותעשייתיות; הדוד פרץ שדבק בלהט בקומוניזם עד שאשה חדשה נכנסת אל חייו; אלברטו שמחליט להביא לארץ להקה יוונית, ואינו שועה למפקפקים; הרש מוישה, איש חברה קדישא, שנכנס בראשו הרעיון התלוש להציע נישואין לאלמנת חברו חודש אחרי מותו; ועקיבא, חנווני אפור, שמתיר לעצמו בקושי פנטזיה שלא תתממש למראה חברתו של שכן צעיר שנפל.

כל אחד מן הסיפורים הוא דרמה בזעיר-אנפין. למרות קוצר היריעה, יעקב שבתאי מפיח חיים שלמים בגיבוריו, ומיטיב לאפיין אותם ואת רגשותיהם באמצעות מחוות זעירות. בעוד הדוד פינק מתאר "בערגה אמיתית", את נמר החברבורות שיביא אל הקרקס, "את יפי צבעיו, את חלקת עורו המבריק, את הדר גופו הגמיש, ואת הוד זינוקיו הנוראים", אחיו הדוד נוח "המשיך לשתוק את שתיקתו הקודרת וחתך קליפת תפוז לרצועות ולריבועים". אין צורך ביותר מזה כדי לעמוד על הפערים בין האחים השונים כל כך זה מזה, וכדי להבין מה חושב נוח הארצי וההולך בתלם על אחיו הנלהב תמיד. עקיבא החנווני יודע כי כדאי להשקיע בשיפוץ המכולת המתפוררת, או אולי לפתוח עסק יפה יותר, אבל אומר לעצמו "שהדבר כרוך בטרחה רבה ובהוצאות גדולות, שאין בהן כל צורך, וכי ממילא החיים עוברים וסוף האדם למות", וכל חייו המדשדשים במקום ואוזלת ידו ברורים ונהירים. שתי נשים בשני סיפורים שונים מעבירות יד שוב ושוב יד על מפת השולחן, והבעל-ביתיות האחראית, הנותנת דעתה על הפרטים, מקופלת בתנועתן.

אל כל גבר נלווית אשה, בדרך כלל מספר שתים בהיררכיה המשפחתית. ארבע נשותיו של הדוד פינק, שרוב הזמן אינן יודעות דבר זו על זו, והוא אוהב אותן מנצל אותן מבלי לחוש בסתירה; אשתו נטולת השם של הדוד שמואל, שדבקה במכובדוּת, בנקיון ובסדר גם כשבעלה משכן את המשפחה במבנה משותף עם לול תרנגולות; יונה הכנועה, אשתו של הדוד פרץ, "אשה קטנה ושברירית שחוּברה מעצמות דקות וראש ירח נוגה"; דליסיה, אשתו של אלברטו, שחוזה למורת רוחו בכשלונו; הסבתא האלמנה שאינה חפצה בהצעת הנישואים; וציפורה, שותפתו של בעלה עקיבא במכולת, אשה מעשית שחיה את היומיום.

הסיפור האחרון, "מודל", יוצא דופן. הוא נפתח בהתאבדותה של אשה צעירה. מה הוביל אותה לכך? למתה כבר אין יכולת לספר, אבל שבתאי משרטט את קשייה באמצעות האופן שבו התייחסו אליה שכניה. אפשר היה לתת לסיפור שמות שונים, אבל "מודל" הוא הקולע מכולם: האשה שאחרים התבוננו בה, ומה שיש בתוכה איש לא ידע.

כל שבעה הסיפורים נכתבו ביד אמן והם מומלצים בהחלט.

הספריה החדשה

2006 (1972)

ספרים המיועדים לילדים צעירים אינם נכללים (למעט מטעמי נוסטלגיה) ברשימות הקריאה שלי. אבל מכיוון שאני סבורה שיש להנחיל את המדע ואת עקרונותיו כבר בגיל הרך, הייתי סקרנית להציץ בספר הזה, המיועד לבני ארבע עד שמונה.

ד"ר שיני סומרה, מהנדסת, אשת תקשורת וסופרת, עוסקת בקירוב המדע אל הקהל הרחב ובקידום נשים בתחומי המדע, הטכנולוגיה, ההנדסה והמתמטיקה. "מדע זה בדיוק בשבילי" בנוי סביב סיפור מסגרת, הנפתח בעצב של ילד ששבר שלא במתכוון מתנה שהכין ליום הולדתה של אמו, ומסתיים בתובנה בדבר המתנה המועדפת עליה (סליחה על הקלקלן: היא מעדיפה יותר מכל בילוי בחברתו). בין שני אלה מהלכים יחד האם המדענית והבן הסקרן, הוא שואל שאלות חקרניות, והיא מפנה את תשומת לבו אל תופעות מעניינות הנקרות בדרכם. צבע העלים המשתנה, המליחות של הים, הגלידה הנמסה, השימוש במגבת – כל דבר הוא פתח לשאלות וגם פתח לתשובות מעניינות. בין הגילויים השונים האם מספרת על גילוי הפניצילין ועל עבודתן של שתי מדעניות, מארי דיילי וסינתיה קניון, ועוד.

ההסברים כולם הם, כמובן, על קצה המזלג, ופשטניים למדי. לעתים אפילו פשטניים מדי, כמו האמירה על פרפרים שפיתחו עם הזמן צבעים שגורמים לטורפים לחשוב שהם רעילים, אמירה המעלה על הדעת התכנסות של מועצת הפרפרים להחלטה על אסטרטגיה. לא הייתי בוחרת בנוסח כזה המקבע תפיסה שגויה. מכל מקום ניכרת כוונה לעורר סקרנות ורצון לדעת עוד, והדברים כתובים מתוך אותה פליאה שתיאר ריצ'רד פיינמן תחת הכותרת "החדווה שבגילוי דברים".

לסיום מצרפת הסופרת הנחיות ליצירת דיו נסתרת, ומעודדת את קוראיה הצעירים גם לעקוב אחרי הנחיותיה וגם להרחיב את ההתנסות.

הספר מלווה באיוריה הנאים של המאיירת הפינית נדיה סארל.

בארגז הכלים של הנחלת המדע יש בהחלט מקום גם לספר הזה.

A Scientist Like Me – Dr. Shini Somara

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: מיכל לבינסון

מלקולם, עורך-דין המרצה עונש מאסר, מציע עסקה לאף בי איי. הוא יגלה לחוקרים, שהגיעו למבוי סתום, מי הוא האיש שרצח לאחרונה שופט פדרלי. אם לכידתו של הרוצח תבשיל לכדי כתב אישום, הארגון ישחרר את מלקולם מן הכלא, וידאג לשלב אותו בתכנית להגנת עדים. מלקולם, שהיה שותף במשרד עריכת-דין צנוע, הסתבך בתום לב כשטיפל בעסקיו של עסקן פוליטי מושחת, נקלע אל סופת זעמו של האף בי איי, וספג עונש בלתי פרופורציוני של עשר שנות מאסר. אולי שיחקה לרעתו גם עובדת היותו שחור עור. כעת, כשחלפה מחצית התקופה, נפתחת בפניו האפשרות לשוב ולהיות אדם חופשי בזכות העסקה המוצעת.

העלילה מתנהלת לה באופן רציף והגיוני עד למחצית הספר בערך, ומשם והלאה מתבדרת ומסתבכת והופכת מסתורית. דמויות נוספות משתלבות בסיפור; מלקולם, או בשמו החדש מקס, נוקט בצעדים שמטרתם אינה ברורה לקורא; כל פרק מביא אתו תפנית בלתי צפויה. כל הקצוות הפרומים ייקשרו בסיום, וההתרה שגרישם רקח נוחה לעיכול ומשביעת רצון.

כרגיל אצל גרישם, הכתיבה בהירה וזורמת, המתח אינו מרפה, ושילוב עובדות אמיתיות בעלילה מעניק לה ערך מוסף משמעותי. באחרית דבר קצרה הוא כותב כי זהו ספרו הבדיוני ביותר, ועדיין מצאתי בו שפע מידע (שמיהרתי לאמת ברשת). כך, לדוגמא, הוא מציין שארצות-הברית מובילה בפער גדול במספר האסירים יחסית לגודל האוכלוסיה, והנתונים אכן מפתיעים: שש-מאות עשרים ותשעה אסירים לכל מאה אלף תושבים (השניה בדירוג היא רואנדה עם חמש-מאות ושמונים). כשהוא מדבר מפיו של מלקולם-מקס על מערכת החוק והסדר בארצות-הברית הוא ביקורתי וציני, וכך גם כשהוא מתייחס לאפליה על רקע צבע עור.  

מותח, מהנה ומומלץ.

The Racketeer – John Grisham

מודן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: כנרת היגינס-דוידי

נוגה חריש איבד את אמו פעמיים. בקיץ 1977 היו הוריו, בת-שבע ואבינועם, מעורבים בתאונת דרכים. בת-שבע, לקראת סוף הריונה, נהרגה, והתינוק נולד יתום. אבינועם, שנפצע קשה, ביקש משכנתו ניבה לטפל בתינוק עד שישוב ויעמוד על רגליו. ב-1985, שמונה שנים אחר-כך, שנים שבמהלכן התנהלו שתי המשפחות כמעט כאחת, ונוגה גדל כמעט כאח לילדיהם של ניבה ושרגא נצר, איבד נוגה גם את ניבה, כשמשפחת נצר עזבה את חולון לטובת בית בכפר נטר. "היה זמן שעוד ניסיתי להבין למה היא עשתה את זה, למה עזבה אותי. הייתי בטוח שזה בגללי, בגלל איזה משהו שעשיתי. הרגשתי אשם במשהו בלי לדעת בכלל במה", נושא נוגה את פצע ילדותו. "בעצם היה לך עוד ילד", מבינה שנים אחר-כך בתה של ניבה. העלילה מלווה את נוגה בכמה תחנות בחייו, וחוזרת אל ניבה בסיומה.

אנו שבים ופוגשים את נוגה בקיץ 2005. נוגה הוא ארכיאולוג שמעדיף את עבודות החפירה על פני המחקר. אולי משום תחושת החֶסֶר שחווה, נישא בחופזה בגיל צעיר יחסית, וכעת הוא עומד בפני פירוד נוסף. את כל מעייניו הוא משקיע באתר החפירה שעליו הוא מופקד. הסופר אינו צריך לומר זאת מפורשות, אך ההקבלה בין עיסוקו לחייו צפה ועולה. "מחר אני חייב להתחיל לסגור ריבועים, להכין את הכל לקראת הקיפול והירידה מהשטח, ואחרי זה הוא יישאר עירום לגמרי, בלי ציוד החפירה, בלי רשתות הצל, בלי המכולה. שטח בור חפור לריבועים, שלא אומר כלום לאף אחד".

שנה אחר-כך נוגה מגויס למילואים בצו שמונה עם תחילת מלחמת לבנון השניה. בשורה קשה ממתינה לו עד שובו מפשיטה בשטח האויב.

התחנה האחרונה היא בקיץ 2008. גפן, בתם של ניבה ושרגא, שהיתה תינוקת כשהמשפחה עזבה את חולון, היא כעת צלמת המחפשת נושא לסרט במסגרת לימודיה. את הסיפור שלה היא מוצאת בתוך המשפחה, ותוך כדי כך מגלה באקראי את נוגה שנשכח ממנה.

כל אחד מפרקי הספר מספר לכאורה סיפור שלם נפרד, וכולם נארגים יחדיו. הראשון סובב סביב אימהותה של ניבה, הקשר אם-בן שנוצר בינה ובין נוגה, למרות היעדרו של קשר ביולוגי. השני מרתק בפרטי הפרטים של עבודות החפירה, בתיאור הגבר כובש הלב שנבנה מן הילד הפגוע, ובקשר הכמו-אבהי בין נוגה ובין נער שמתנדב באתר. השלישי מותח ונוגע ללב בגלל הפשיטה הצבאית ובגלל ההודעה הרודפת אחרי נוגה. הרביעי חוזר אל משפחת נצר ואל היחסים המורכבים בתוכה, אל הסודות, המזיקים והענוגים, ואל שבר 1985 שאף פעם לא אוחה כליל. העלילה כולה מתרחשת על רקע ארועי מפתח בהיסטוריה הישראלית – ההתנתקות ב-2005 והמלחמה ב-2006. השסע וחילוקי הדעות באים לידי ביטוי, אבל ברקע במעודן גם ההכרה שמתרחש פה סיפור משותף אחד, לא סיפורים שבטיים נפרדים כפי שמצטייר בימים אלה. וכל אלה, הסיפור הישראלי והסיפור הפרטי, מתרחשים מקיץ לקיץ, תחת השמש הקופחת, הכל חד וחשוף, ללא מפלט מן המציאות המלובנת.

ערן בר-גיל מפליא לשרטט את דמותו של נוגה, ומתאר בחיות, באמינות, ובחיבה מדבקת, את קורותיו ואת הסיפורים הכרוכים באלה שלו. בכתיבה סבלנית ומדויקת הוא שוזר יחד סיפורי משנה, ואלה מתלכדים למסכת רבת פנים שבמרכזה יחסי הורים-ילדים. זהו הספר הראשון משלו שאני קוראת, ולבטח לא האחרון.

הציור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע ליבר שיפר.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2023

כותרת משנה: זכרונותיה של חסידת אומות העולם

כשאיירין גוט אופדייק, אמריקאית ילידת פולין, קראה מאמר שבו נטען כי השואה לא ארעה באמת, היא החליטה לעשות מעשה, ולחשוף את סיפורה האישי. איירין, אירנה בשמה המקורי, שנולדה ב-1922 למשפחה נוצרית-פולנית, הוכרה ב-1982 כחסידת אומות העולם. את קורותיה סיפרה כדי להמחיש שכל אחד יכול ליצור באומץ שינוי, קטן ככל שיהיה. "כן, זו הייתי אני, נערה, בלי דבר מלבד רצון חופשי", אמרה, ובחרה להתנגד לגורל שנכפה על פולין ועל תושביה היהודים. ב-1999 ראה סיפורה אור כספר בסיועה של ג'ניפר ארמסטרונג, סופרת אמריקאית שכותבת על ארועים היסטוריים. טוב עשתה הוצאת סיקסק כשהביאה אותו כעת בפני הקוראים הישראלים.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היתה אירנה בת השבע-עשרה תלמידה בבית ספר לסיעוד בראדום, הרחק ממשפחתה שנותרה בביתה הסמוך לגבול הגרמני. במהלך המלחמה התגלגלה ממקום למקום, לעתים ביוזמתה בנסיון לחבור אל משפחתה, לעתים מכורח בשל גחמותיהם של הכובשים. היא חוותה אונס ברוטלי ועבודות כפיה, מאסר וחקירות, שירות כאחות וכמשרתת, ופעילות בשורות הפרטיזנים. היא חשה רעב והשפלה וכאב אישי ולאומי, וחזתה בהוצאות להורג מתוכננות וספונטניות. עד יומה האחרון ליוותה אותה תמונת הנאצי המשליך תינוק יהודי לאוויר ויורה בו מול עיניה של אמו, שנורתה מיד אחריו.

אחד מגלגוליה, בזכות המראה הארי שלה ושליטתה בשפה הגרמנית, הציב אותה כמשרתת במועדון הקצינים הגרמנים סמוך לגטו טרנופול. הפער בין הארוחות השופעות במועדון, והאוירה החברתית הקלילה ששרתה בו, לסבל שמעבר לגדר, לא הותיר אותה אדישה. פעילותה הראשונה למען היהודים שבגטו היתה הטמנת מנות מזון תחת הגדר. כשהתמנתה למנהלת המכבסה במועדון פגשה באסירים היהודים שהובאו מהגטו לעבוד במקום. היא דאגה לספק להם מזון, והתריעה בפניהם על אקציות, שאודותן שמעה כששימשה את הקצינים בחדר האוכל. מאוחר יותר, לקראת חיסול הגטו ו"ניקוי" העיר מיהודים, סייעה להם – שנים-עשר יהודים – למצוא מקום מחבוא מתחת לאפם של הגרמנים, במרתף הוילה שבה השתכן מאיור אדוארד ריגמר. כשהתעורר חשש שגם מחבוא זה אינו בטוח, הבריחה אותם אל מחסה ביער. העונש על עזרה ליהודים היה מוות, ללא משפט וללא יכולת לערער, והיא היתה מודעת לכך, אך לא יכלה לנהוג אחרת. "עלי ללכת בדרך הנכונה או שלא אהיה עוד אני עצמי", ידעה.

בהיפוך גורל משונה, אירנה נאלצה להתחזות אחרי המלחמה ליהודיה, כדי להצליח לצאת מפולין ולמצוא מפלט במחנות הפליטים בגרמניה. היו אלה היהודים שסייעו בידה להתחקות על עקבות בני משפחתה, והבריחו אותה אל מחוץ למדינתה הכבושה בידי הסובייטים. את מסעה רב התהפוכות סיימה בארצות-הברית, ורק שנים רבות אחר-כך התאפשר לה לבקר במחוזות ילדותה.

פעילותה ההרואית של אירנה גוט אופדייק זכתה בשנת 1982 להכרת מוסד יד ושם, והיא הוכתרה כחסידת אומות העולם.

לצדה של אירנה יש להזכיר את המאיור הגרמני אדוארד ריגמר. מן הספר ניתן להתרשם כי ריגמר העלים עין כשגילה שתי יהודיות בביתו רק משום המשיכה שחש כלפי אירנה, שנאלצה להפוך לפילגשו. הופתעתי כשחיפוש ברשת העלה כי הוא הוכר ב-2012 כחסיד אומות העולם. יתרה מזו, הוא אף התגורר אחרי המלחמה עם בני משפחת הלר, שהסתתרו במרתף ביתו, ובנם, שנולד ביער אחרי נטישת המרתף, התייחס אליו כאל סבו. למדתי כי ריגמר היה ידוע ביחסו המיטיב אל האסירים היהודים שעבדו בבית החרושת שנמסר לניהולו, דאג להציל אותם מגירוש, העביר בעצמו יהודים למחסה ביער, והיה מודע לשהותם במרתף ביתו. אני תוהה מדוע בחרה הסופרת להמעיט מדמותו.  

ג'ניפר ארמסטרונג מספרת בחיות ובכבוד את קורותיה של אירנה. בדברים שכתבה אודות עבודתה היא מתייחסת הן לתוספות הספרותיות המעטות ששילבה בעלילה (לעניות דעתי אין בהן צורך), והן לאישיותה של אירנה הנערה והאשה המבוגרת. "היא היתה אחד האנשים הכי אוהבים שפגשתי. לעולם לא הייתם מעלים על דעתכם, אם רק פגשתם את הסבתא המתוקה הזאת, מה היא עשתה. היא אהבה לפגוש בני נוער בתיכון. היא אהבה לחבק אותם ולומר להם – אתם יכולים לעשות את הדבר הנכון". יעל שלמון ברנע תרגמה ברגישות, והספר מעורר השראה וראוי מאוד לקריאה וללימוד (בסופו מצורפות הצעות לשאלות לדיון).

In My Hands – Irene Gut Opdyke with Jennifer Amstrong

סיקסק

2022 (1999)

תרגום מאנגלית: יעל שלמון ברנע

"ככה נברא בנק הזרע, בנקז וגיבורות הספר, דינה וברכה. דינה כאלטר אגו שלי, הנתרמת החשוקה כמוני שבאה לרכוש במיטב כספה זרע בבנק הזרע ומנסה שוב ושוב להיכנס להריון, וברכה הבנקאית האחראית בבנק הזרע, ההוללת וחסרת העכבות, המתעללת והמטרידה. בדמויות אפשר להתעלל ולהטריד, אנשים פחות. הם יכולים להחזיר. במציאות. ברכה היא מי שהייתי רוצה להיות בפנטזיה, לולא המטרד הזה שמכונה מצפון. לכן גם ברכה נשמעת כמוני וכמו דינה. בעולם הדימיון שלי אני האלוהים שמחליט מי ייברא, מי יוולד ומי יילד ומה יפלטו מהפה שלהם או מאיברים אחרים. הלוואי שהיה לי את הכוח הזה בחיים המציאותיים".

גנית אורין מספרת ב"בנקז", שם ה"חיבה" של בנק הזרע, על טיפולי הפריה. למרות החיבור למציאות, ולמרות התיאור המפורט של מחזורי הטיפול והאכזבה, אין המדובר פה בתיעוד כפשוטו. הסופרת, כפי שעולה מן הטקסט וכפי שמצאתי ברשת, כבר נתנה ביטוי לחוויותיה באופן מקורי בסרט אנימציה בתלת-מימד, וברומן גרפי קומי המבוסס עליו, "העובר שחזר מן הכפור". ב"בנקז", כפי שמתואר בפיסקה המצוטטת למעלה, הארועים מתוארים משלוש זויות. הדוברת המתעדת – למרות שהסופרת, כדבריה, אינה מתחייבת להצמד לאמת – נקראת מציאותה. דינה היא בת דמותה בשינויים ספרותיים מתבקשים. וברכה, כך אני מבינה זאת, היא האופן בו המטופלת מדמיינת לעצמה את המתרחש מאחורי הקלעים הלבנים והפורמליים של הבנק. ברכה בזה לתורמים בלתי אטרקטיביים פיזית, ומתחברת לתורמים הנאים. כדי להחזיק את האחרונים בסביבתה היא מוכנה לעשות הכל, לרמות את עמיתיה, לפגוע במטופלות, להתחנף ולתמרן ולנקוט כל תכסיס פרוע שעולה בדעתה.

"אז אפצל את עצמי ואת הדמויות עד שהן יוכלו להתאחד יחד חזרה אצלי ואוכל לחיות עם כולן בתוכי בשלום. אז מעכשיו כדי שיהיה ברור תהיה המציאות האפרורית והלא רומנטית שלי, נקרא לה מציאותה, וכשהיא תעיק יותר מדי, אזגזג למציאות אלטרנטיבית, בנק הזרע, לא זה האמיתי, אלא בנקז, בנק זרע חלומי, ברודווי של הפוריות, המקום הקטן בו אני שולטת בגורל הדמויות. בנק הזרע איחוד או מאוחד".

למרות ההסבר הברור של הסופרת במבוא לספר, לקח לי זמן למצוא אחיזה בסחרחרה העלילתית. הדמיון והאמת של גנית אורין פרועים, בועטים, לא עושים חשבון. היא מספרת על נשים שמתביישות לשתף בתהליך שהן עוברות – אולי מתוך צורך לכסות על ה"פגם" שבהן שאינו מאפשר להן להרות – אבל אינה שותפה לבושה בלתי נחוצה זו. במבוא היא כותבת על הניתוק הרגשי הנדרש כדי לא להשבר עם כל אכזבה, כדי להחזיק מעמד בעוד ועוד בדיקות פולשניות, והומור הוא האופן בו היא מתמודדת. היא ישירה, גלויה, דוחה את הדכאון המובנה בקושי הנפשי והפיזי, בוחרת בנשק הלגלוג המושחז והציניות. הקפיצות בין שגרת הטיפולים המתישה לטירוף של ברכה טלטלו אותי, ותחילה טעמן לא היה לגמרי ברור לי, אבל בהדרגה מצאתי אחיזה בעלילה, וצחקתי וכאבתי עם המספרת.

קול ברור ורב עוצמה עולה מן העלילה. קולה של הכמיהה לילד, קולן של הנשים העוברות מחזור טיפולים אחר מחזור טיפולים עם כל הכאב הפיזי והקושי הנפשי הכרוכים בהם. "טיפולי פוריות הם הטרדה מינית אחת גדולה, בהסכמה, לא בזדון, אלא כי זה מפעל לייצור תינוקות. אולי אם היה מדובר בגברים שעוברים את הטיפולים, היו מוצאים שיטות פחות חודרניות. 2023, אפילו ישו כבר גימלאי ונולד שלא בדרך טבעית, לא מצאו עדיין שיטות טובות יותר בלי להקיז דם כל בוקר, להאנס כמה פעמים בשבוע, להזריק רעל ולהתעלל בעצמך כל הזמן?"

וגם עצות מועילות משולבות בטקסט כמו, "חשוב שלא להישלח לבדיקות שגרתיות מיותרות, אפשר להסתמך על ניסיונן של נשים אחרות מטופלות או על עזרת מכותבות בפורומים באינטרנט, לשאול את הרופאים אם אפשר ליידע על תופעות הלוואי, לבקש בדחילו ורחימו חוות דעת שנייה ומינימום של שליטה בגוף, מדי פעם מותר לומר שכואב".

מכיוון שלא חוויתי את המתואר בספר, אולי יומרני מצדי להניח, ובכל זאת אניח, כי נשים שכן חוות זאת ימצאו בו חברה ותמיכה, או למצער נקודת מבט מקורית ורעננה. אני מצאתי בתוכנו ענין רב ובסגנונו הנאה רבה.

האיור על הכריכה הוא פרי מכחולה של הסופרת.

חשוב ומומלץ.

שינגה

2023

בראשית שנות העשרים לחייו היה הרמן מלוויל חבר בצוות ספינה לציד לוויתנים. המסעות הימיים של אותה תקופה עשויים היו להמשך שנים בתנאים לא קלים. ב-1842, כשעגנה ספינתו באיי מרקיז אחרי כשמונה-עשר חודשים בים, החליט לערוק ממנה יחד עם חברו טובי. את התקופה בה בילה בחברת ילידי המקום תיאר ארבע שנים מאוחר יותר בספרו הראשון "טאי-פי", המבוסס על התנסויותיו בצירוף דמיון ומחקר באמצעות ספרים אחרים. אירופה ואמריקה היו צמאות למידע על מקומות מרוחקים ועל שבטים אקזוטיים, והספר זכה לפופולריות רבה. היו שהתיחסו לתיאוריו של מלוויל בספקנות מסוימת, אך טובי, שממנו נפרד בעל-כורחו בתקופת השהות באי, חזר לחייו לאחר פרסום הספר ואימת את הדברים.

"טאי-פי" הוא תערובת של תיעוד עם סיפור הרפתקאות. מלוויל מתאר בנאמנות רבה את תלאותיהם של יורדי הים, מיטיב לצייר במלים את הטבע של איי מארקיז, ומנסה לעמוד על טיבם של מארחיו במגבלות הרבות הנובעות מהעדר שפה משותפת ומן הנסיון חסר התוחלת לפענח מערכת ערכים אחת באמצעות מערכת שונה ממנה. את הקטעים ההרפתקניים בעלילה מספקים בעיקר תיאור הבריחה המתישה מן הספינה אל לב האי הבלתי מוכר, כדי למצוא מקלט עד הסתלקותה, ותיאור ההימלטות רבת התהפוכות חזרה אל החוף למורת רוחם של בני השבט שסירבו להניח לו לעזוב.

ההיכרות עם בני השבט טאי-פי מעניינת, אבל לא פחות ממנה מעניינת נקודת המבט של מלוויל, כמייצג התרבות המערבית. מצד אחד הוא רואה בבני השבט פראים, פרימיטיביים, שקועים בהתרופפות דתית וזקוקים לתחיה רוחנית. מצד שני הוא מהלל את הפשטות ואת הטבעיות, ובוחן בחומרה את נגעי הציויליזציה. "כשהחיים פרימיטיביים, גם ההנאה מהם פשוטה ומועטת, היא נפוצה במרחבים רבים, ואינה מזויפת. אך הציויליזציה, על כל התועלת שהיא מביאה, יוצרת צרות רבות ורעות – כאב לב, קנאה, התחרות סוציאלית, מחלוקת משפחתית, ואלפי התלאות המוטלות על החיים המעודנים". "התרבות", כך הוא קובע, "איננה ממלאת את כל המידות הטובות של האנושות. אין לה אפילו מידה מספקת מהן. הן פורחות בשפע ומגיעות להישגים גדולים יותר בין העמים הפראיים". מכיוון שאינו מסוגל לתקשר לעומק עם מארחיו, אפשר להבין את הפשטנות שבקביעותיו. עוד יש להזכיר את עירנותו של מלוויל ליחסם של בני המערב אל השבטים, ולנזק הנגרם מן המפגש ביניהם. כשהוא מתבונן בנשים המקומיות העולות על ספינה זרה העוגנת בנמל, הוא חש כי "חבל רק על היצורים הפראיים האלה, שכה הושחתו. באופן כה טבעי ובאמון רב הן מתמכרות לידי בני אירופה, והאנושיות מזילה דמעות תנין על השואה שממיטים עליהן בני התרבות האירופים. מאושרים פי שלושה הם המתגוררים באי שטרם נתגלה בלב האוקינוס, ואשר לא באו עדיין במגע מחפיר עם האדם הלבן".

קראתי את הספר בתרגום הנאה אך המיושן של י. רביקוב. על ליקויי העריכה וההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור ממרחק ששים שנה מאז ראה אור. הספר תורגם שנית ב-2015 על ידי גרשון גירון.

הנה טעימה משני התרגומים. תחילה משפטי הפתיחה בנוסח י. רביקוב, ולאחריהם בנוסח גרשון גירון:

ששה חודשים על פני ימים! אכן כן, ידידי הקוראים, בחיי! במשך ששה חודשים לא ראינו כל יבשת; היינו מסיירים תחת השמש הלוהטת של קו המשווה ומבקשים לצוד את התנינים עבי-הראש; ניטלטלנו כה וכה על פני הגלים הסוערים של מרחבי האוקינוס השקט – השמים מעל לראשינו, הים מסביבנו ותו לא! מזה שבועות רבים תם כל המזון הטרי שלנו; לא נשאר לנו אף תפוח אדמה מתוק אחד, אף לא שורש יאמאס אחד. אשכולות הבננות הנהדרים, שהיו מקשטים לפנים את הסיפון הקדמי ואת הסיפון האחורי, נאכלו וכלו, לדאבוננו הרב! ותפוחי הזהב המתוקים, שהיו תלויים לנו מסלינו וממדפינו, גם הם נאכלו כליל זה מכבר! אכן, הכל נעלם, ולא נותר לנו דבר מלבד בשר-סוס ממולח וצנימים ימיים.

שישה חודשים בים! כן, קורא, שכה אחיה, שישה חודשים בלא מראה יבשה; מפליגים במרדף אחרי לווייתני זרע מתחת לשמש החורכת של קו המשווה, ומיטלטלים על משבריו הרחבים של האוקיינוס השקט, הים סביב לנו, ואין דבר מלבדו! לפני שבועות על גבי שבועות תם מזוננו הטרי. שום תפוח אדמה מתוק לא נותר; אף לא בטטה אחת. אשכולות הבננות המופלאים, שעיטרו פעם את הירכתיים ואת הסיפון האחורי, אבוי, נעלמו! והתפוזים הערבים לחך שתלו מאנכי התרנים – גם הם, אינם עוד! כן, כולם הלכו לעולמם, ודבר לא נותר לנו למעט בשר בקר מומלח ופכסמים. 

מעניין, נעים לקריאה ומומלץ.

Typee – Herman Melville

מ. מזרחי

1964 (1846)

תרגום מאנגלית: י. רביקוב