קטגוריה: ספרים מומלצים

מעיין ואורן גרים משני עברי רחוב אחד. מן הצד האחד בתים משותפים, מן הצד השני וילות. מעיין, שחולקת חדר ומיטת קומתיים עם אחותה הצעירה ממנה, מכירה מנקודת התצפית הגבוהה שלה את השכנים שמעבר לכביש. אורן, שגר עם הוריו ועם אחותו בוילה, אינו מודע לקיומה של מעיין, למרות השכנות ולמרות שהם לומדים באותה השכבה. מפגש מקרי ביניהם בבית החולים, שם אורן יושב ליד אמו שנותחה ומעיין מקבלת טיפול באצבע שנפצעה, פותח סיפור של חברות ענוגה, של אהבה, ושל תמיכה הדדית.

עד כמה שונים העולמות של שני בני השלוש-עשרה? בבסיסו של דבר, למרות סיפורי החיים השונים, מדובר בילדים עירניים, מודעים לעצמם ולסביבתם, שמנסים לצמוח בתוך סביבה כאוטית. אורן, בביתו המרווח, חי פחות או יותר לבדו, עם אם חולנית, אב דכאוני, ואחות מבוגרת שעסוקה בעצמה ובחבר שלה. מעיין, בדירתה הקטנה, חיה עם אב עבריין ומכור לסמים, עם אם שאינה מסוגלת לעזוב אותו גם כשהוא מכה אותה, ועם אחות קטנה שמתנהלת בעולם ילדותי מנותק ככל האפשר. למשפחות של שניהם לא יכול להיות סוף שמח, ושני הצעירים מנסים לתמרן עד שאינם יכולים להכיל עוד.

העלילה מסופרת לסירוגין מפיו של אורן ומפיה של מעיין, כשכל אחד מהם מתאר את שמתרחש בחייו וגם את המפגשים עם השני ואת האופן בו היכרות אקראית צומחת לקשר שמאפשר להם לצוף. את הפרקים שבהם אורן דובר כתב שי גולדן, ואת אלה של מעיין כתבה טלי סיביאר כץ. בראיון הסביר גולדן כי סבר שאינו יכול לכתוב באמינות מפיה של ילדה, ולכן חיפש שותפה. שני הכותבים עשו מלאכה נאמנה בהתבוננות בסביבה ובנפש פנימה מתוך עיני הדמויות שבראו, וקשה להבחין שמדובר בכותבים שונים. למעשה, זוהי בעיני חולשתו של הספר – העובדה שאורן ומעיין מדברים בדיוק באותו הקול למרות האופי השונה והאישיות השונה.

למעט חולשה זו, הספר נכנס ללב, עוצמתי, ומאיר את מצוקתם של ילדים ובני נוער בצילם של הורים בעייתיים. העלילה אינה צבועה שחור-לבן, אלא כמו בחיים מציגה גם גווני ביניים. הטוב מכיל בתוכו את הרע, אבל גם ברע יש ניצוץ של חסד. למרות שגיבוריו הם בני שלוש-עשרה, אין המדובר בספר נוער, אלא בכזה שפונה הן אל מבוגרים והן אל צעירים.

(במאמר מוסגר: הכריכה נוראה ללא סיבה מוצדקת).

נוגע ללב ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2017

יהונתן דותן איבד את יוסקה, חברו הטוב, בעת שלחמו יחדיו מול מצרים במלחמת ששת הימים. עם שוך הקרבות חיפש את גופתו בבית הקברות הזמני ליד קיבוץ בארי, יחד עם הורים שבורים שבאו לחפש את ילדיהם, אך לא הצליח לזהות אותו. בעבור יהונתן יוסקה נותר נעדר, למרות שהוכרז כחלל. נדמה היה כי הצליח להתאושש מן הטראומה, נולדו לו ילדים, הוא הצליח בלימודיו ובעבודתו. אבל שנים אחר-כך, כשכבר היה פטור מגיוס, התנדב להרצות בפני חיילים באחת המלחמות בלבנון, ונפגע בראשו מכדור תועה. הפגיעה שספג מערערת את תפיסת המציאות שלו, גורמת לו טשטוט, התקפי שיכחה ובלבול בין זמנים. עבר והווה מתערבבים יחדיו, והאובדן הישן שב להיות חי ופוצע.

אלנה אשתו, שהיא בעלת מעמד בכיר בחברת נדל"ן, הופכת להיות המפרנסת היחידה, לאחר שהתנהגותו החריגה של יהונתן גורמת לפיטוריו. בעוד היא ממהרת מדי בוקר לעבודה, שבה מאוחר לאחר ישיבות מתישות, וטסה לעתים לפגישות בחו"ל, יהונתן יושב ימים שלמים ליד שולחנו, משרבט נוסחאות, חולם על המצאות, ושב וחי ארועים מן העבר, מבלי יכולת להבחין אם ארעו אתמול או לפני שנים. אמו, שלא היתה יהודיה, נפטרה בעודו צעיר, ונקברה מחוץ לגדר, והוא חווה שוב ושוב את עלבונה. אלנה, שהודתה בפניו לפני שנים בקשר מיני חולף עם גבר צרפתי, מצטיירת בעיניו גם כעת כשטופת תאווה ובוגדת. יהונתן חש משיכה עזה למוות, עד כדי שאיפה למות בעצמו. הוא סורק את מודעות האבל כדי לאתר מכרים רחוקים שנפטרו, מצטרף ללוויות ואף מבקר בשבעה. "אני לא מרגיש טוב כל כך בין החיים, הם מזלזלים בי, מלגלגים לפעמים", הוא מסביר. "בין המתים אני מרגיש טוב. אני מכבד אותם והם מכבדים אותי".

הספר מתנהל ברובו בתוך הטשטוש שבו חי יהונתן. הקורא חווה יחד אתו את הטעויות, את הבלבול, את החיים כאדם שאיבד את היכולת לווסת תחושות, להבחין בין עיקר ותפל, ולתפוס את רגשותיהם של אחרים כלפיו. מדי פעם אנו מקבלים הצצה אל המציאות באמצעות פרקים שבהם ניתנת רשות הדיבור לדמויות סביבו, והכאב הקיומי של יהונתן מקבל דרכם משנה עוצמה ויסורים.

אהרן מגד, כרגיל, מיטיב לתאר את המתרחש בתוך תוכו של אדם יחיד, ונכנס ברגישות ובכשרון אל תוך עולמו של אדם פגוע. מומלץ, כמובן.

עם עובד

2013

ציון הראל, עוזרת משפטית בת שלושים, אינה רואה באופק הקרוב חתונה והקמת משפחה, ובוחרת להקפיא ביציות כדי לשמר את האפשרות ללדת ילדים בבוא העת. רק כשהתהליך מסתיים היא נזכרת לשאול את עצמה אם בכלל תרצה ילדים אי-פעם. למה להביא ילדים לעולם, מהי משמעות ההורות בכלל והאימהות בפרט, כיצד נוצרת משפחה על הדינמיקה הסבוכה בתוכה, מהי אם טובה, או למצער טובה דיה – השאלות הללו מובילות אותה "לראיין" בנות משפחה, חברות ומכרות, בנסיון למצוא תשובה נכונה אחת.

"טכנית" הספר מתנהל בשני ערוצים לסירוגין. באחד אנו מתלווים אל חייה העכשוויים של ציון, אל עבודתה, אל התחבטויותיה לקראת המעבר מתל-אביב לירושלים בשל קידום לעליון, אל מערכת היחסים המתפתחת בינה ובין נריה, עוזר משפטי אף הוא. בשני אנו עדים ל"ראיונות", שבהם קולה של ציון אינו נשמע בנפרד, אלא משתמע מתגובותיהם של בני שיחה. מתוך המבנה הבלתי שגרתי הזה נפרש סיפורה היחודי של משפחת הראל, שבה ציון היא העשירית, בת הזקונים, אחות לחמישה אחים ביולוגים ולארבעה מאומצים; משפחה דתית יחידה בשכונה חילונית, שאף אחד מצאצאיה לא נשאר דתי; משפחה הכוללת אח הומו ואחות טרנסית, ומתמודדת עם מגוון בחירות הוריות, ביניהן פונדקאות, אימוץ והורות משותפת; משפחה ששכלה את אביה, והותירה את האם להלחם  בחרדותיה שלה ולנסות לתת את הדעת על מורכבות רגשותיהם של ילדיה.

אז כן ללדת ילדים או לא? ואם כן, אז למה? מספר התשובות כמספר המרואיינות. הגניקולוגית, שהיא גם אמה של חברתה של ציון, חושבת שהדור הצעיר מסבך דברים שלא לצורך: "אולי אתם מין דור כזה. כן להתחתן, לא להתחתן, כן ללדת, מתי ללדת, איך ללדת, כמה ללדת. כל דבר הופך נושא לכנס מקצועי ולדיון מחלקתי. אצלי הכל פשוט. בנאדם נורמלי רוצה להתחתן, רוצה ללדת ילדים, רוצה לעבוד, להתפרנס, קצת פעילות פנאי, קצת חברים, קצת התנדבות. זאת הנורמליות. מאז ומעולם. בכל זמן ובכל מקום. כל החבילה". השופטת, שאיתה ציון עובדת, סבורה ששאלת האושר שבגידול ילדים אינה רלוונטית: "כן, אני מכירה את מדדי האושר. את האמירה שילדים מורידים דרמטית את רמת האושר של הוריהם. זה מדדי פינוק, לא מדדי אושר. אושר מוכרח להיות קשור במשמעות, לא בכיף. לא בכמה קל, נעים ופשוט". רות, אם לשלושה וחברתה של ציון, טוענת שלא לכולן יש רגש אימהי מובנה: "זה לא קשור לקריירה. זה פּיוּרְלִי שמצאתי שאני לא אוהבת את הילדים. לא מתחברת אליהם. לא מתחברת לקונספט. זה לא מתאים לי. אין בי את זה. את הנשמה האימהית". עדי, חברתה של ציון, מתייחסת לדילמה שבין אימהות לקריירה: "נכון, אפשר לבחור גם את דרך האמצע, שזה לבחור בבינוניות בשני הדברים. והנה לך הבחירה של רוב הנשים. ואולי זאת בחירה טובה? מי יכול להגיד?"

אולי אמירתה של רות, שלמעשה מותירה לכל אחת את הבחירה, מסכמת את העובדה שאין תשובה אחת (טוב, לי יש תשובה אחת, אבל כך מן הסתם לא רק לי): "הסיבה היחידה להוליד ילדים היא אם את רוצה בזה. אם את רוצה משפחה. אם זה חלק מהחזון שלך לחיים של עצמך. בלי ערבויות לאושר, בלי בטחון למשמעות, בלי ידיעה שאת תצליחי לעשות את זה כמו שאף אחת לפניך".

מהי אימהות טובה? בהחלט לא זו של דור הסבתא, שחלקה סטירות ולא הבינה שילדה היא אדם עם רגשות. האם נפשי, אמה של ציון, שכתבה ספרים מוערכים בנושא זה, היא אם לדוגמא? איך מודדים אימהות טובה? לפי שעות? לפי ויתור על קריירה? לפי מילוי חובות התפקיד?

הספקות של ציון נובעים בחלקם מיחסיה המורכבים עם אמה. אחיה ואחיותיה טוענים ללא פקפוק שהיא הבת האהובה ביותר, אבל החוויה שלה שונה, והיא בוחרת להתרחק. "גם אני כעסתי עליה ונעלבתי ממנה ויש לי רשימה של זכרונות מבאסים, לכולנו יש, לכל הילדים בעולם יש, אבל לא נתקעתי על זה", אומרת אחת מאחיותיה, ואחות נוספת מחזקת את דבריה: "אל תיתקעי שם, את היום במקום אחר, אמא במקום אחר, תחליפי פילטר פעם בכמה זמן". בסופו של דבר היא מתיישבת לראיין גם את אמה, לומדת להכיר אותה, וחושפת סוד שלא סיפרה לאיש.

אם הדברים שנכתבו עד כה יוצרים רושם של ספר עיוני, אולי דידקטי, זהו רושם מוטעה. כן, כל השאלות הללו עולות לדיון, וכן, הן לבו של הספר, אבל יעל משאלי מצליחה בכשרון לברוא סיפור שהשאלות הן חלק אינטגרלי ממנו מבלי שתשתלטנה על הפן העלילתי, סיפור שהוא גם משמעותי וגם נכנס אל הלב. מן האפילוג לספר למדתי שהיא עצמה אם לשבעה, שניים מהם מאומצים, וכהגדרתה "אמא. זה מה שאני. יותר מכל הדברים האחרים שהם מי שאני – זה מרכיב הזהות הכי משמעותי בחיים שלי". ניכר כי הספר נכתב מתוך מודעות, אכפתיות ואהבה.

כנרת זמורה

2023

כותרת משנה: פרקים מחייו של הילד העברי הראשון

בן-ציון בן-יהודה נולד אל תוך יעוד. כבנו של אליעזר בן-יהודה, מחייה השפה העברית, הוטלה עליו המחויבות להיות הילד העברי הראשון, זה ששפת אמו תהיה עברית, ללא השפעות זרות. בצעד דרקוני נגזר עליו בשנותיו הראשונות בידוד, לבל תגונבנה אל אוזניו מלים לועזיות. למרות שכנער מרד פה ושם – קרא בסתר ספרים בצרפתית, כשל להיות ראשון בכתתו בשפה העברית – הוא נשא כל חייו את הלפיד שהועבר לו, נאם בארץ ובתפוצות בזכות השפה, ועשה שימוש נרחב בעיתונים שערך כדי להפיץ את רעיונותיו, בנושא זה ובאחרים. ב-1942, בעודו בארצות-הברית, כתב את קורותיו, והכתיר אותם בכינוי שהדביק לו ראובן בריינין, "החצוף הארצישראלי", כינוי שמגלם את היותו "ילד רע", כזה שאינו מהסס לפרסם דעות מקוממות ובלתי מקובלות ולהשתלח באחרים.  

השתלחות זו מקנה לפרקיו האחרונים של הספר טעם מריר של סגירת חשבונות ושל התקרבנות, אבל ממרחק השנים ובפרספקטיבה היסטורית אין לזה חשיבות. מעלתו העיקרית של הספר היא בהיותו עדות ממקור ראשון על החיים בארץ-ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. איתמר בן אב"י – השם העיתונאי שבחר לעצמו בן ציון, ובו מיצב את עצמו כממשיכו של אביו – מתאר פכים קטנים וארועים היסטוריים גם יחד, מוליך את הקורא ברחובות ירושלים, מאיר מן הזוית האישית שלו את יחסי הכוחות – ובעיקר את הסכסוכים – בין הקבוצות השונות שהרכיבו את האוכלוסיה היהודית, ומפגיש את הקורא עם אישים שהפכו עם השנים לרחובות.

לצד הסיפורים הללו הוא פורש בהרחבה את משנתו, שהיתה במידה רבה מקורית לזמנה, וכך היא מצטיירת גם היום. בן אב"י היה חסיד של שימוש באותיות לטיניות לכתיבת עברית. מבחינה מעשית הוא סבר שהדבר יקל על מי שרק החל ללמוד את השפה, אך הוא מצא לכך גם צידוק היסטורי. גישה זו זכתה לגינוי כמעט מקיר לקיר. בתחום המדיני הציע מבנה דוגמת שווייץ. הווי אומר חלוקה לקנטונים, נוצרי, יהודי ומוסלמי. במוסלמים הכפריים, אגב, ראה את צאצאי העברים הקדמונים, והציע לכנותם יהודאים או פלשתינאים. במדינה העתידה, כך טען, יהיו לא רק יהודים, אלא גם בני אמונות אחרות, וגם יהודים מזרמים שונים, וגם חסרי דת – "ושום ממשלה עברית במדינה העתידה לבוא לא תעז ולא תרצה להגלותם או להחרימם בשל דעותיהם". בתחום העיתונות קידם עיתונאות מודרנית, שאינה עוסקת רק בעניינים שברובו של עולם, אלא גם ביומיום. שערוריה פרצה כשפרסם בדף הראשון, תחת כותרת בולטת, כתבה על שריפה גדולה שפרצה בירושלים. "כיצד יתכן שבעיתון הנושא את שם בן-יהודה נעשתה השערוריה הנוראה הזאת? לתת מקום בעמוד הראשון לידיעה של מה בכך".

בן אב"י מרבה לספר על חילוקי דעות מרים וסוערים בתוך החברה היהודית, שהביאו בין השאר למאסרו של בן-יהודה בעקבות הלשנה כאילו הוא מורד במלכות, לחרם על המשפחה, ולמכות שספגו בן-ציון הילד וכלבו. לעתים מדובר על נושאים שבאמונה, כמו הסירוב לקבור את אחותו, הילדה הרביעית ששכל אליעזר בן-יהודה, משום שאמה פיזרה פרחים על גופתה, ולעתים על נושאים שבאידיאולוגיה, כמו היחס לשלטון, עתיד הארץ, בחירת השפה. לא נעדר, כמובן, הסכסוך הבין-עדתי המוכר מסיפור אהבתם של איתמר בן אב"י ולאה אבושדיד, שבזכות דודו ברק, נורית הירש ומירי אלוני הפך לחלק מן התרבות. הוא מספר גם על הצלחות, שבחלקן היה מעורב, כמו הקמת נתניה ואבן יהודה, יסוד הנמל בתל אביב בתוך לילה, הנחת בסיס לאחיזה לא רק ביבשה אלא גם בים כפי שחלם מנעוריו, התפשטות השפה העברית כשפת דיבור ולימוד ועוד.

אליעזר בן-יהודה כונה אפיקורס, וניהל אורח חיים חילוני. בנו, שמצהיר על עצמו לקראת סיום כאדם מאמין, טוען כי כמוהו היה גם אביו, וכי מילותיו האחרונות לפני מותו היו "מאמין אני". מן הסתם זכותו של הבן לנכס לעצמו את אביו בכל צורה שיבחר. אני מוקסמת מן התיאור של בן-יהודה הצולל אל כארבעים אלף ספרים וכתבי יד כדי לדוג מלים עבור המילון העברי מתוך אמונה חסרת פשרות בתחית השפה.

הספר ראה אור לראשונה ב-1961, כשני עשורים אחרי פטירתו של איתמר בן אב"י. ירון לונדון ומאיר שלו, שניים מאשפי השפה העברית, כתבו הקדמות מעניינות למהדורה חדשה זו.

מעניין ומומלץ

ידיעות ספרים

2016 (1942)

"האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ"א".

ב-11 במרץ 2011 היכה גל צונאמי ביפן, ובעקבותיו ארע האסון בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה. באותו היום היכה צונאמי פרטי במשפחת פוגל. שני מחבלים חדרו אל הישוב איתמר, ורצחו את אודי פוגל, את אשתו רות, ושלושה מששת ילדיהם, יואב בן עשר, אלעד בן ארבע, והדס בת שלושה חודשים. מבקר הספרות והעורך מוטי פוגל, אחיו הבכור של אודי ("הילד השני הוא האח הראשון. נולד לך אח, אומרים לילד הגדול. מזל טוב! הוא אחיך, ומרגע שהגיע, בעקבותיו אתה הילד הבכור – אחיו"), כתב את הספר סביב אחיו, סביב הרצח, סביב ההתמודדות עם הצונאמי האישי. ברוב פרקי הספר הוא נוגע-לא-נוגע באסון, צולל אל יצירות ספרותיות ואל המשמעויות שהוא מוצא בהן, ומתוך הריחוק מתקרב אל המת. "הספר הזה אינו עוסק ברצח, וגם לא באודי. יש בו זיכרונות, אבל הוא אינו ממואר. אלו עיונים ספרותיים, קריאות ביצירות שאני אוהב ושמדברות אלי. ניסיתי לתאר באמצעותן משהו מהרושם שהותירו עלי חייו של אודי ומותו". באופן בלתי נמנע הוא בכל זאת נוגע מדי פעם ישירות בעצב חשוף, בפצע שאינו מגליד.

כל אחד מן הפרקים מעמיק בנושא ממוקד: זמן, ילדוּת, אחים, התנחלות, גלות, בשורה, קומדיה, קבורה, שבעה, קורבנות, נקמה, נחמה. פוגל חודר אל נבכיהן של יצירות ספרותיות, מאדגר אלן פו ועד הרב קוק, מבורחס ועד הגמרא, ובעיקר אל יצירותיו של ז'ורז' פרק, שאמו נרצחה בשואה, ויצירתו נבעה מן הארוע המכונן הזה מבלי לגעת בו ממש. בהעמקה אל צפונותיהן הוא מייצר דיון מעורר ואמירה נוקבת, שכולם מתכנסים באופנים שונים אל האובדן, אל האבל, אל האח האבוד. פוגל, שגדל בהתנחלות נווה-צוף ולמד בישיבת הסדר, מביא אל הדיון שילוב אלגנטי ואינטליגנטי של השיח התלמודי המפולפל ורב-הפנים עם תפיסת עולמו שאינה זו שעליה חונך. בין שאר הנושאים המרתקים בספר הוא מתייחס ליחסים בין אחים ולמאבק על הבכורה, לשאיפה לנקמה ולמה שהיא מעוללת לנוקם, למפעל ההתנחלות שבו הוא אינו מאמין, ועוד כהנה וכהנה נושאים שלהזכיר אותם בתמצית פירושו לעשות עוול לחשיבה שהושקעה בהם ולאופן בו הועלו על הכתב. בצירוף מקרים שלא המו"ל ולא הסופר יכלו לכוון אליו, הספר רואה אור אחרי המתקפה הרצחנית על ישובי העוטף בשמחת תורה, והוא מקבל משנה אקטואליות ורלוונטיות לכאן ולעכשו.

במקומות שבהם פוגל נוגע ישירות באסון, הוא חשוף וכן ומדמם. "מותר להם – לנו – לזעום", הוא כותב על היחס למשפחות השכולות, "אבל מתון־מתון, שלא להבהיל. לחרוק שיניים ולהמשיך לחיות. לזכור אבל לא להזכיר. לקבל את המציאות כי אין ברירה, חייבים להמשיך. להפגין שכול טוב. לא לחינם אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן להורים שכולים הוא שהם "ממשיכים לחיות", כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים. איזו מילה שקרית, להמשיך — כאילו החיים שאחרי הם המשך של החיים שלפני, כאילו הזמן הוא אותו זמן". עם הנסיון לייחס משמעות לרצח הוא אינו יכול להשלים: "כעסתי, ואני עדיין כועס, על כל ניסיון לייחס משמעות למוות, לראות בו חלק מתוכנית גדולה […] אני לא מוכן לראות בסוף הסיפור, במוות של אודי, את מה שמעניק משמעות לחייו […] אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור. אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות". באופן אירוני משהו אודי היה נוקט כנראה גישה הפוכה, נאמן לאורח החיים שאליו גדל ובו בחר להשאר.

"לא ממואר" הוא ספר שמסרב להתכווץ לתוך סקירה. הוא אוסף של דיונים מתפתחים שראויים לקריאה קשובה. הוא כאב שבא לידי ביטוי בגעגוע, בכעס, בהימלטות אל המילה ובהיאחזות בה. הוא תזכורת צלולה למה שחי ומתייסר מאחורי עוד כותרת על פיגוע קטלני.

את העטיפה ההולמת עיצבה בכשרון כרגיל טליה בר.

מרחיב דעת, מיוחד ומומלץ בהחלט.

אפרסמון

2023

כותרת משנה: מסע בעקבות יונק מעופף

יוסי יובֵל, ראש בית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל-אביב, לוקח את הקוראים למסע בעקבות העטלפים. בעבור רובנו העטלפים הם עכברים מעופפים, או טיפוסים אפלים שמסתובבים באויר בחשכה, כמעט מתנגשים בעוברי אורח תמימים, או במקרה הגרוע ערפדים מוצצי דם ומעבירי מחלות. כדאי לקרוא את הספר כדי להבין עד כמה אנו טועים. עולם חדש ומלהיב נפרש בפנינו.

יובל מתאר את עולמם של העטלפים יחד עם עולמם של החוקרים ועם תיאורים – משעשעים ברובם – ממסעות מחקר. הפן המדעי מוסבר בלשון נהירה, והשילוב של הסיפורים האנושיים עם הסיפורים העטלפיים עובד מצוין. אי אפשר שלא להדבק בהתלהבות של הכותב מנושאי מחקריו.

למה בכלל לחקור את העטלפים? התשובה האינטואיטיבית שלי היא כי הם פה, והם מעוררי סקרנות, והרצון ללמוד ולדעת חל על הכל. אבל מתברר שיש למחקר גם ישומים חשובים עבור בני האדם. לדוגמא, ההשערה המרכזית בתחום הלמידה המוחית היא שעקרונות דומים מנחים אותה ביצורים שונים, ולכן אם נבין איך עטלפים עושים זאת, אולי נבין טוב יותר את עצמנו ואת האבולוציה שלנו. דוגמא נוספת קשורה ליכולות דמויות המכ"ם של העטלפים, יכולות שמומחי מכ"ם אנושיים אינם מגיעים אליהן באמצעים טכנולוגיים. אולי נוכל ללמוד מן העטלפים.

הנה, לטעימה על קצה המזלג, כמה עובדות מעניינות שלמדתי:

העטלפים מאריכים ימים. שיא הגיל הנוכחי שייך לנשפון על שם ברנדטי, עטלף ששוקל כשבעה גרם, שפרט מטובע שלו נלכד בשנת 2005 בסיביר, ארבעים ואחת (41!) שנה אחרי שטובע לראשונה.

כמה מסוגי העטלפים נודדים למרחקים עצומים. עטלפון נתוזיוס, השוקל פחות מעשרה גרם, נלכד ב-2021 בספרד, אלפיים ומאתים קילומטרים מהמקום שבו טובע בלטביה ימים ספורים קודם לכן. לעומת זאת, ישנם שבטים המתקיימים במשך עשרות שנים על אותו העץ. המבנה החברתי של הסקופטריקס מורכב מהרמונות, כמה מהם על עץ יחיד, ובסמוך להם מתחם הרווקים, שם מחכים הזכרים הבודדים לתורם לרשת הרמון (אלא אם אמא שלהם מצליחה לעשות מניפולציות ולקדם אותם בתור).

נקבות עטלפים באזורים ממוזגים, שבהם העטלפים נכנסים לשנת חורף, מסוגלות להשהות את ההריון. מכיוון שההזדווגות מתרחשת בסוף הקיץ, וההמלטה צפויה להתרחש חצי שנה אחר-כך, כלומר אחרי שנת החורף, ההריון חייב לעצור זמן קצר אחרי שהחל. יש נקבות שאוגרות את הזרע ומעכבות את הביוץ. יש כאלה שמתעברות אבל משהות את שתילת העובר ברחם.

בני אדם קרובים גנטית לעכברים יותר משהעטלפים קרובים אליהם. "הגנטיקה העמידה את העטלפים בסמיכות אבולוציונית לטורפים ולמפריסי פרסה ורחוק מהמכרסמים. אם כך, עטלפים אינם עכברים מעופפים, אלא אם כבר, פרות או זאבים מעופפים".

עטלפי פירות חולים מבודדים את עצמם, זוחלים החוצה מגוש העטלפים להִתלות לבד בשולי המערה, ואינם יוצאים מן המערה לאכול עד שהם חשים בריאים. בכך הם גם מטפלים בעצמם, גם נמנעים מלהדביק את העטלפים האחרים, וגם נמנעים מהפצת המחלה מחוץ למערה. הדעה שהם מפיצים מחלות יותר מבעלי חיים אחרים, אין לה אחיזה במציאות.

הערפדים מהווים דוגמא לאלטרואיזם הדדי, הנובע לא רק מדחף גנטי לשמור על הקרובים לך, אלא מ"שיקולים" של תועלת הדדית.

עד כאן דוגמיות לשפע המידע המרתק שבספר.

עוד כותב יובל על "מרוץ החימוש" בטבע – צפרדעים שהתאימו את קולן ליכולת השמיעה של העטלפים כדי לא להטרף, ועשים, חרגוליים, גמלי שלמה וארינמלאים שיכולים לשמוע תדרים על-קוליים כדי לחמוק מן העטלפים הניזונים מהם. הוא מתאר את תפקידם של העטלפים כמאביקים יחידים של צמחים מסוימים וכקוטלי חרקים, מוטרד מטורבינות הרוח הקוטלות אותם, מספר על גופים שמנטרים את העטלפים ודואגים לשמר אותם, ועוד. וכל זאת, כאמור, בשילוב סיפוריהם של החוקרים, ובסגנון מהנה.

מומלץ מאוד.

כנרת זמורה

2023

יוסף שפירא, ניצול שואה, פגש אחרי המלחמה את בת זוגו צילה, שניצלה אף היא. השניים נישאו, תכננו לעלות לארץ, אך התגלגלו לארצות-הברית, שם עשה יוסף חיל בעסקיו. חייו נקלעו למשבר בערב סוער אחד. תחילה התברר לו שפילגשו לא רק סחטה ממנו כספים אלא גם קיימה קשר מקביל עם גבר אחר. כשהסתלק מביתה ושב לביתו מוקדם מו המתוכנן, מצא את אשתו בחברת מאהב. הוא ארז את חפציו בו במקום והסתלק, ולאחר סדרת טלטלות מצא את מקומו בחברה החרדית בירושלים.

שפירא הוא דמות מעצבנת, ולדעתי לא מהטובות של בשביס-זינגר. עולמו נחלק לשחור וללבן, כשבצד אחד ניצב העולם הדתי-אמוני, תמים וטהור וחף מליקויים, ובצד השני כל מי שאינו משתייך לעולם זה, נטול ערכים, נטול מוסר, צבוע וריקני. "אין מוסריות ללא דת", הוא קובע, ומכיוון שאינו מסוגל לרסן את תשוקותיו הוא מקיף עצמו בסייגים ובאיסורים הלכתיים כדי להשמר מן היצר הרע. דרכו אל הדת אינה נובעת מאמונה, אלא מבריחה. כדרכם של חוזרים בתשובה רבים הוא קופץ מקצה אל קצה, מן החיים ההוללים שניהל אל הכללים הכפייתיים של הדת. איך יכול אדם שעבר את מוראות השואה וחווה את הקומוניזם להאמין בטוב לבו של אלוהים? אליבא דשפירא, אין בכך צורך. "אף אם הקדוש-ברוך-הוא אכזר, אעדיף לדבר אל בורא חוסר צדק בעולם מאשר אל נוכל מן הק.ג.ב.. אם אלוהים אינו בעל חסד, הוא לפחות חכם. אך מה על הרשעים? הללו טיפשים נוסף על כך…". אלוהים בגרסת הרע במיעוטו. "אימצתי את התורה ואת מפרשיה, כיוון שאני בטוח שאין ברירה טובה יותר", הוא מסכם כשהוא גולל את קורותיו באוזני הסופר. הוא מודה שגם שנים אחרי ששינה את אורח חייו הוא עדיין אינו מאמין באמונה שלמה, אבל אין דאגה בלבו, שכן נעשה קדם לנשמע, והאמונה תגיע עם המעשים.

לעמדות הקיצוניות הללו יש להוסיף גם את השוביניזם הבוטה שלו, את זלזולו בכל אשה, למעט אשתו השניה, בתו הצנועה של רב, ואת הסטנדרט הכפול שלו לפיו החזקת הפילגש היתה לגיטימית, אבל החזקת מאהב הפכה את אשתו לפרוצה. איכשהו הוא מצליח לראות את עצמו כקורבן, ומרחיב את הקורבנוּת לגורלם המר של כל הגברים שנישאו לכל הנשים.

בשביס-זינגר עוסק בספר זה בנושאים שהעסיקו אותו במרבית יצירתו. אורח החיים המסורתי ואורח החיים המודרני, יחסי גברים-נשים, צמחונות, אמונה אחרי השואה ועוד. הבעיה כאן, כך אני סבורה, היא בהפקדת הדיון בידיו של אדם מעורר עוינות בתפיסותיו הקיצוניות, ובעיני אף מעורר בוז.

בהקדמה לספר מבדיל עצמו הסופר מגיבורו בהיבט של הפתרון שבו בחר שפירא, הווה אומר, כלשונו, "בריחה מוחלטת מן הבעיה האנושית". לעומת זאת, הוא סבור כגיבורו שקיימת בעיה קשה הנובעת מהידרדרותו של האדם המודרני. "דרכי הגאולה שהוא ממליץ עליהן", הוא אומר על שפירא, "יתכן שאין בכוחם לרפא את פצעי האנושות, אך אני מקווה שהכל יכירו את טיבה של המחלה".

ובכל זאת אמליץ על הספר. גם בשל הכתיבה הטובה כתמיד של בשביס-זינגר, וגם משום ההנאה שבניהול ויכוח עירני עם דמות ספרותית.

תחת השמש, אגב, כנראה באמת אין כל חדש. בספר, שנכתב ב-1973, מספר שפירא על התרשמותו מן החברה היהודית בארץ בשנות הששים, המפולגת בין חילוניים לחרדים ובין שמאל לימין. "אנו אומה קטנה, כמחציתה הושמדה, ואילו הנותרים מסוכסכים, אכולי מחלוקת ושנאה".

The Penitent – I. Bashevis Singer

ספרית פועלים

1986 (1973)

תרגום מאנגלית: ישראל זמיר

"פרופסור לונץ חי כטיפש ומת כטיפש", כך פותח את סיפורו יואב, יד ימינו של הפרופסור. טיפשותו של לונץ, שעליה מספר יואב, מקוממת אותו ומטרידה אותו דווקא משום שהוא מעריץ את מעסיקו. לונץ, בן שבעים ושלוש, הוא פרופסור עתיר ידע, נסיון ומוניטין בתחומו, תרבויות המזרח הקדום. הוא נשוי מזה שנים רבות לסופיה, אשה נעימה שיואב מעריך, ושוקד על הוכחת התיאוריה שלו בדבר מוצאם של העברים מן האֱמוֹרִים. יואב, כדברי הפרופסור, מצעיד את האחרון אל הקידמה. הוא נוטל את ניירותיו המקושקשים והכתובים בכתב בלתי קריא של לונץ, ומקליד אותם לקראת פרסומם. שלוות השגרה מתערערת כשאיילה, סטודנטית מלאת חיוניות ורוח נעורים, שמה עינה בלונץ, והלה מחליט להתגרש מאשתו ולשאת את הצעירה. בשל הטיפשות הזו יואב מתמרמר.

כעסו של יואב נובע לא רק מחיבתו לסופיה, ומן הגינוי לקשר שבין הקשיש לצעירה, אלא גם ממשיכתו שלו לאיילה. למרות שהוא מכחיש, אין ספק שהוא מאוהב בה, ואם כי הבין מלכתחילה שאין לו סיכוי לכבוש את לבה משהו בתוכו עדיין רוקם חלומות. הכעס נובע גם מן הסדק שיוצרת פרשיית האהבים יוצאת הדופן הזו בתדמיתו של לונץ בעיניו. דיקלה, חברתו מילדות, מאבחנת בשנינות: "אני חושבת שבעצם אתה מאוהב לא בה, אלא בו…"

פרופסור לונץ הדברן, הרברבן, המלא ערך עצמי, עתיד להתפורר. גם אם איילה אינה נותנת לו סיבות להרגיש מרומה, הוא הופך חשדן וקנאי. גם בתחום המקצועי הוא סופג מהלומה, כשעמית מפקפק בטוהר המחקר שלו, וטוען כי הוא נגוע במניעים פוליטיים שמטרתם לבסס את זכותם של היהודים על ארץ-ישראל. מול עיניו של יואב נכנס מעסיקו לתזזית של רגשות ושל תיאוריות בלתי מבוססות, וסופו, כפי שסיפר יואב במשפט הפתיחה, למות כטיפש.

אהרן מגד הוא מן הסופרים האהובים עלי במיוחד. כאן, כמו בספריו האחרים, הוא מיטיב להתבטא מפיו של אדם רגיל, אפור כלשהו, שולי כלשהו, ולהביע באמינות את שמתחולל בקרבו. הספר אמנם קרוי על שמו של הפרופסור, אבל ליבתו היא האופן בו יואב מגיב לאשר רואות עיניו. גם את הפרופסור קל להבין ולחוש. איילה, לעומת זאת, נותרת בלתי מפוענחת, וחבל. יואב מציין שיש בה משהו אפל מתחת לחביבות, ואנחנו מודעים לחוויות הילדות הלא קלות שעיצבו אותה, אבל דמותה כבוגרת ומעשיה אינם ברורים דיים. מן הסתם עוצבה כך משום שזה כל מה שיואב מסוגל להסיק, אבל הקוראת הח"מ היתה רוצה לדעת יותר.

מצאתי עניין רב בפן המקצועי של לונץ. התיאוריה שלו שגויה, אבל הוא מרבה במובאות מחכימות ממקורות שונים. הוא בונה מגדלים פורחים באוויר, ואלה מרחפים על נדבכים היסטוריים ובלשניים מרחיבי דעת ומהנים לקריאה.

הציור מושך העין שעל הכריכה הוא של הנרי רוסו.

מומלץ.

זמורה ביתן

2005