קטגוריה: ספרים מומלצים

בגד ובגידה – האם היחס לאחד גורר את השניה? רופאה בגיל המעבר, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, מפגינה אדישות לחזותה. למרות הביקורת של חברותיה ושל בתה, היא נקיה מאיפור, לובשת את מה שנוח ולאו דווקא את מה שאופנתי, וגם אם היא תוהה לפעמים על בחירותיה היא ככל הנראה לא תשנה אותן. "דווקא משום שאני די מכבדת את עצמי, הנוחות חשובה לי יותר מכל דבר אחר", היא עונה בלבה לטענה שאשה שמכבדת את עצמה תקפיד על לבוש יצוגי יותר משלה. כשמתעורר בלבה חשד שנעמן בעלה בוגד בה, היא אינה יכולה שלא לתהות אם לבחירתה זו יש חלק בכך. את יריבתה האלמונית היא מתארת לעצמה כמי שמקפידה על ה"כללים".

ואולי לא הביגוד הוא שמרחיק את בעלה, אלא לשונה העוקצנית, וחוסר היכולת שלה להמנע מלראות את הצדדים השליליים בבני האדם? "תמיד יש לך משהו רע להגיד," אומר לה נעמן במשפט הפותח את הספר. כזאת היא המספרת, לא מייפה ולא מתייפייפת. אבל היא לא מנותקת, לא אדישה, לא חיה בבועה משלה, מוכנה "לשפר" את עצמה. לכן היא נענית להצעה של חברתה להצטרף לסדנה שתלמד אותה "להכיל". היהפוך כושי עורו? לא. "בסתר לבי אני יודעת שאצלי כושר ההכלה הוא לא יותר מיכולת איפוק. פיתחתי בסדנה את יכולת האיפוק שלי. הצלחתי להתאפק, בלי מאמץ מיוחד, מלומר משהו רע, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב אותו". כשהיא מנסה לתרגל "הכלה" באמצעות הפחתת ה"אני", היא נדונה לכשלון. "עם כל הרצון הטוב לא יכולתי לאיין את עצמי. אני מתייחסת לעצמי די ברצינות".

אז להשתנות היא לא יכולה, ולמה שתרצה בכך בכלל? אבל גם אם היא משלימה עם מי שהיא, חשד הבגידה מוסיף לפעפע ולייסר אותה. נראה שנעמן אוהב אותה ומסור לה, ויחד עם זאת הוא לפתע מקפיד יותר בלבושו, שופך על עצמו בושם בנדיבות, נעלם בשעות בלתי סבירות, וכל התנהגותו מצביעה על שמירת סוד. כשהמספרת מנסה להבין מה מתרחש, היא מגלה על הדרך כמה סודות ילדות שהדחיקה, ותוהה על הקשר בין ההסתרות של העבר לחרדתה מן ההסתרות של ההווה.

לא אספר, כמובן, מה יתגלה לה בסופו של דבר. אומר רק שלמרות כמה רמזים לא ניחשתי לאן הדברים הולכים.

אהבתי מאוד את דמותה של המספרת. היא כנה, אנושית, אמיתית, מודעת לעצמה ולא מתנצלת. סגנון הדיבור שלה משקף נאמנה את אישיותה, והשנינות הנחרצת שלה כובשת. נהניתי להכיר אותה, ולעקוב אחר סיפורה האמין והמשכנע. פחות אהבתי את הבחירה להשאיר קצוות פתוחים בעלילה, כמו סיפור הדריסה או הבחירה של הבן בבת זוג שהיא בבואה של אמו, ובעיקר את הבחירה לשים לעלילה קץ בנקודה קריטית. הייתי שמחה לגלות כיצד המספרת תתמודד עם הגילוי הדרמטי. אמנם נעמן, טיפוס שלמרות מסירותו לא הייתי רוצה אותו בסביבה, אומר לה כי "מה שחשוב זה ששום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה בחיים שלנו. אל תדאגי", אבל מה שהתגלה בהחלט משנה הרבה מאוד. כן, אני יודעת שהיא דמות ספרותית, לא אדם בשר ודם, ובכל זאת מסקרן אותי לדעת אם היא תבחר בתגובה שהייתי אני בוחרת אילו הייתי במקומה.

כתוב היטב, מהנה, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2023

שנים-עשר סיפורים נפרדים מרכיבים את הספר. זוגיות במשבר מתמשך מצויה בדרך כזו או אחרת ברובם ככולם, אך פרט לכך המשותף ביניהם הוא רק כשרונה של כנרת רובינשטיין להעמיד דמויות משכנעות בעלות סיפור מובחן ומלא בתוך הסד של מספר עמודים מצומצם.

בין הדמויות נמצא עובדת זרה המפתחת אובססיה טרגית לאחיה השרמנטי אך התלותי של המספרת; שוטר עזר בן ששים העוקב באובססיביות אחרי אשה שגילה מחצית משלו; נער מחונן הנתון להשפעתו של נער אחר; גבר שנסחט בעקבות בגידה באשתו; חברות מתמשכת ובלתי מאוזנת בין שתי נשים; אם לתינוק בן שישה שבועות שמנסה לתמרן בין צרכיו למטלותיה האחרות; רופאת שיניים הנשואה לבעל חולני, והמטופלת שלה שסילקה מביתה את בנה העצל והמסומם; זוג שצופה בהתנהגותו של זוג אחר בבית הקפה, וכולם יחד צופים בזוג שלישי על מסך הקולנוע; אשה שמתמודדת עם בעל מנותק ועם חובות שהותיר הבן שמת; אשה שמגיעה חרדה אל הרופא לקבל תוצאות בדיקות; גבר ואשה שהוסטו ממסלולם בעקבות תאונת דרכים; ואחות שנוכחת בטקס הנצחה בלתי הולם לאחיה המת. גיבורי הסיפורים מתוארים בנקודות מסוימות בחייהם, ובכל זאת הסופרת מצליחה ליצור מעין היכרות מתמשכת אתם, והסיפורים אינם נחווים כאפיזודות מנותקות אלא כפרק ברצף חיים.

למעט סיפור אחד שלא דיבר אלי, הערכתי את כולם. האהובים עלי במיוחד היו "אביתר" ו"התור שלה". הראשון מתאר בחיות רבה את התשישות של אם לתינוק, הנוסעת ביום חם לרשום את בתה לקייטנה, ומנסה להתמודד בו-זמנית עם מזג האויר, עם תינוק שסדר יומו טרם התקבע, עם תחושת חובה כלפי ילדיה הגדולים יותר, עם מגרש חניה עמוס, והכל מציף אותה עד שבירה. השני מוביל אשה אל רופא, שזימן אותה כדי לקבל פענוח של בדיקות שערכה, ובמקום לגלות אמפתיה הוא מתייחס אליה כאל "מקרה".

מומלץ.

עמדה וכרמל

2023

כותרת משנה: קומדיה של חוק וצדק

"האלוהים שלך עשה לך את כל זה. האם תקלל אותו? או שמא תזחל אליו על גחונך כמו כלב מוכה?". שאלה זו מונחת לפתחו של אלכסנדר הרגנשיימר (או אלק גראהם) בסיומה של מסכת התעללות, ככל הנראה אלוהית, שעבר. אלכסנדר, כומר בהכשרתו ומנהלן בממסד הדתי בעיסוקו, יצא לשיט תענוגות במימון 'הכנסיות המאוחדות למען הענווה', המוסד שבו הוא פעיל, מלכ"ר שמחלק משכורות נאות ובונוסים לעובדיו. במהלך השיט הוא וחבריו הוזמנו לצפות בארוע שבטי של הליכה על גחלים, וכשנענה לאתגר להתנסות בעצמו, מצא שהעולם סביבו השתנה, הספינה אליה שב היא לא זו שממנה ירד לארוע, וכל סובביו, הבלתי מוכרים לו, זיהו אותו כאלק גראהם. בימים הבאים, אולי בשנים הבאות שכן הזמן והמציאות הופכים נזילים, עולמו ישתנה שוב ושוב. בדומה לאיוב התנ"כי הוא יספוג מכה אחר מכה, יאבד את כל שהיה ברשותו, ייטלטל בין נדודים בעירום על הכביש המהיר להילה של קדוש בעולם הבא, יחווה חוסר ודאות קיצוני, יתמודד עם שאלות של אמונה, אבל גם ימצא אהבה.

אלק הוא התגלמות כל מה שרע בשמרנות הקיצונית ובממסד הדתי. הסתגלנות שלו למצבו מעוררת חיבה מסוימת – "הבנתי שמצבי הוא בדיוק אותו מצב ביש של כל בני האדם החיים סביבי: איננו יודעים מי אנחנו, מנין באנו או מדוע אנחנו כאן. הדילמה שלי לא היתה שונה משלהם, רק טריה יותר" – אבל פרט לכך הוא צדקן ומתחסד, שוביניסט, גזען, אנטישמי ונעדר כל סובלנות. הארגון שבו הוא מתגאה, 'הכנסיות המאוחדות למען הענווה', מונה בין השגיו גזר דין מוות בשל הפלה, מתמודד עם "הבעיה היהודית" – האם יש פתרון הומני לבעיה? ואם לא, מהו הפתרון? – שם לו למטרה השתקת נשים פמיניסטיות ויעוד אלסקה לפתרון בעית הכושים, ומתנגד למדע בכלל ולאסטרונומיה בפרט – "תן לאסטרונום טלסקופ גדול יותר ושחרר אותו לנפשו, הנח לו לעבוד בלא פיקוח, והדבר הראשון שיעשה יהיה לנחש ניחושים מזיקים המכחישים את האמיתות העתיקות של הבריאה". כאלכסנדר הרגנשיימר הוא היה נשוי לאביגיל, אשה שהוא מתעב, וכאלק גראהם הוא מאוהב במרגרט, סקנדינבית המאמינה, אוי לאוזניים שכך שומעות, באודין. הוא אמנם מתנגד לגירושין, וכמובן לניאוף, אבל מצליח למצוא לעצמו צידוק ולהוציא את עצמו מהכלל. למרות שהוא מעריץ את מרגרט, הוא מנסה לכפות עליה את קוד הלבוש הצנוע שלו – "ראי, יקרה, היי הגיונית. את יודעת שבדרך כלל אינני מחלק הוראות. אבל אשה חייבת לציית לבעלה" – ומוטרד עד מאוד ממה שצפוי לה, כמי שלא נולדה מחדש בחסות ישו, בבוא יום הדין, שעל פי כל הסימנים הוא קרוב להתרחש.

בהקדמה לספר הוא מוגדר כסאטירה על כמה מהכוחות בארצות הברית שאיימו להרוס את כל הקידמה הליברלית שניתנה לחרויות האישיות ולחופש. הנשק של היינליין במאבקו היה כשרונו לספר סיפור שנקרא בהנאה ללא קשר למסריו, ולשגר מסרים עטופים בסאטירה שעוקצם ושנינותם אינם מוסווים כלל. במרכז העלילה העמיד גבר שנראה חיובי, קורבן מעורר הזדהות וחמלה של כוח גדול ממנו, שדווקא משום הנורמליות שלו ומשום סבלו המכלול של אמונותיו ושל ערכיו מצטייר מפלצתי יותר ומפחיד יותר. היינליין מעביר תחת שבטו את העסקנים בשם הדת, יוצא נגד התפיסה של אל הדורש כניעות – "אלוהים הוא אולי האל היחיד שהעלה בדעתו את ההרגל המגונה המשונה הזה – אני לפחות לא מכיר כוכב אחר או מקום אחר ביקום שלי שמתבצעת בו סגידה לאלוהים", כך נאמר לאלק – מלגלג על תפיסת הגמול שבגן עדן והענישה שבגיהינום, ומאמין שאדם זכאי לאושר פשוט בביתו ולשחרור מכבלי היסורים הנפשיים שכופים עליו הדוברים בשם הדת. את כל אלה הוא כורך בעלילה מד"בית מותחת למדי, משעשעת עד מצחיקה, מעוררת מחשבה, ורלוונטית כפי שהיתה לפני כארבעה עשורים.

מומלץ בהחלט.

Job: A Comedy of Justice – Robert A. Heinlein

אופוס

2023 (1984)

תרגום מאנגלית: ח. י. גליקזם, צפריר גרוסמן

בשנת 1863, כשמסעות החקר לגילוי צפונותיה של אפריקה היו בעיצומם והלהיבו את הציבור האירופי, פרסם ז'ול ורן את "חמישה שבועות בכדור פורח", ושיגר את גיבוריו לתור את היבשת העלומה במסע אווירי. דוקטור סמואל פרגוסון, הרפתקן חסר מנוח שזכה לתהילה בשל מסעות עבר שערך, הגה את הרעיון לבנות כדור פורח שיישא אותו לרוחבה של אפריקה, מן החוף המזרחי אל המערבי. תכניתו היתה להשלים את שנבצר מחוקרים קודמים להשיג, כמו זיהוי מקורות הנילוס, בשל הקשיים שבמסע רגלי, וכן ליצור רצף בין תגליותיהם של החוקרים השונים. יחד אתו עלו לאויר ידידו הסקוטי דיק קנדי, צייד נלהב שהכיר את פרגוסון בעת השירות הצבאי, וג'ו, משרתו הנאמן של פרגוסון.

ז'ול ורן רקח סיפור מותח ורב תפניות, המשלב הרפתקאות עם פיזיקה (בלתי אפשרית) ועם גיאוגרפיה (שבדיעבד התבררה כבלתי מדויקת). מאה וששים שנה אחרי שראה אור לראשונה, הספר עדיין תוסס, משעשע, ודמויותיו, למרות הארכאיות שלהן, נכנסות אל הלב. הדמיון היוצר של הסופר, שבא לידי ביטוי בהיבטים ה"מדעיים", מרשים למרות שהתגלה כבלתי מציאותי.

מה שלא עומד במבחן הזמן היא ההתיחסות לתושבי אפריקה. שלושת גיבורינו רואים עצמם עליונים על האפריקאים, שאותם הם משווים לא פעם לקופים, לאמונותיהם הם בזים, ואל מותם הם מתייחסים בשוויון נפש. אין לי היכרות מספיקה עם ז'ול ורן כדי לקבוע אם זוהי עמדתו שלו, או אם הוא רק משקף בסיפורו את דעותיהם של בני זמנו, אבל אני חושדת שהאפשרות השניה קרובה יותר למציאות, שכן הוא שותל בעלילה דעות אחרות וביקורת. כך, לדוגמא, כשקנדי מנסה לשכנע את פרגוסון לוותר על היציאה למסע המסוכן, הוא שואל, "מי לידינו יתקע כי שבטי אפריקה יהיו מאושרים יותר לאחר שיוכנסו תחת כנפי התרבות? ומנין לנו הבטחון שהתרבות – כאן היא ולא שם?". פרגוסון, אגב, אינו מתעניין בשאלות פילוסופיות כלל. הוא רק מעוניין להיות הראשון שיזכה בתהילת התגליות. גם ג'ו מביע את דעתו שאין הבדל גדול בין אפריקאים לאירופים. כשבטנם של השלושה מתהפכת למראה האכזריות שמגלים האפריקאים במלחמות השבטיות, אומר ג'ו כי "פראי אדם הם אלה, אך הלבש אותם מדים ולא יהיו נבדלים במאום מכל החיילים האחרים בעולם". שני רעיו אינם מוחים.

גם היחס אל בעלי החיים המאכלסים את האדמה שתחתם מתאפיין בשוויון נפש, והפעם ללא הסתיגות גלויה או מוטמנת. כשעוגן הכדור הפורח נתפס במה שהם סברו שהוא סלע והתגלה כפיל, הם יורים בפיל שוב ושוב עד מותו, ללא שום צער על יסוריו אבל עם צער רב על השן שלו שנשברה, "שן הפיל שמחירה באנגליה שלושים וחמש גינאות לכל מאה ליבראות". אפרופו צער זה, הפגם היחיד שמונה הסופר באישיותם המושלמת של שלושת הגברים הוא תאוות בצע. ג'ו, המושלם מכולם, מסתנוור כשנקרית לו ההזדמנות להעלות לתוך הכדור סלעים שמהם ניתן להפיק זהב. "כמה יצרים רעים ותשוקות מעבירות על הדעת, ובעקבותיהם – כמה מעשי פשע, עלול לעורר גילויו של אוצר זהב זה! מה עגום אף להרהר בכך".

הספר תורגם לעברית פעמים רבות. התרגום שקראתי הוא משנת 1960, וכמנהג אותן שנים, וכמוצהר בפתח הספר, מדובר גם בעיבוד ובעריכה. על אינספור כשלי ההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור. מכל מקום, חינו של הספר לא אבד, ואם יזכה לתרגום חדש אולי יזכה גם לחיים חדשים.

אסיים בקטע שיחה שנשא חן בעיני:

"עוד שנים-עשר יום ונגיע".

"לאן?"

"אינני יודע, וכי מה זה אכפת?"

היעד חשוב, הדרך חשובה לא פחות.

Cinq Semaines en ballon – Jules Verne

עמיחי

1960 (1863)

תרגום מצרפתית: צבי אורבך

"אדם צריך תמיד לשמור לעצמו – הנה, המילה חוזרת אלי – מקום, מין מקום פרטי, שהוא יכול להיות בו לבדו ולאהוב […] לשמור בתוך עצמו מקום של ציפיה, אי אפשר לדעת, ציפיה לאהבה, אולי אהבה שאף אחד עדיין לא נקשר בה, אבל מקום לתכלית זו בלבד. כדי לאהוב".

מרגריט דיראס יושבת עם בן זוגה בבית קפה, משוחחת אתו שיחה קטועה על אהבה, על כתיבה ועל פחדים, ומתבוננת ביושבים סביבה. עיקר תשומת הלב של בני הזוג נתונה לזוג אנגלי מבוגר, קפטן ורעייתו – "הם לקראת סיום המסעות שלהם", כך היא מתרשמת – והסיפורים שדיראס ובן זוגה רוקמים סביבם מעניקים להם פרספקטיבה נוספת לגבי יחסיהם שלהם.

החיים והכתיבה הם היינו הך עבור דיראס. "אני כותבת עכשו משהו אחר, שאיכשהו יכלול בתוכו את הסיפור שלנו, יבלע אותו, משהו רחב פי כמה… אבל לכתוב את הסיפור שלנו במישרין – לא, זה נגמר. אני לא אצליח". ההתבוננות, השיחה, נוכחותו של בן זוגה, דמיונה – כל אלה הם חלק מתהליך מתמשך של יצירה. באמילי ל' היא מספרת שלושה סיפורי אהבה, הנובעים זה מזה – סיפורה שלה, סיפורם של בני הזוג, וסיפור אהבתו של עובד האחוזה של בני הזוג לאשה, ובכולם לכתיבה מקום מרכזי. החל מן הדחף האישי שלה ליצור, דרך השירים שהם כלי הביטוי של אשת הקפטן, וכלה בשיר האבוד היקר ללבו של העובד, הכתיבה היא צורך, היא שפה, היא כלי הביטוי של הנפש. לא בכדי הפיסקה האחרונה של הספר עוסקת בה ולא באהבה: "ואמרתי גם שצריך לכתוב בלי לתקן, לא בהכרח במלוא המרץ והתנופה, לא, אלא בהתאם לקצב האישי שלָך ולרגע שעובר עליך, לרגע הזה שבו עליך להשליך את הכתיבה החוצה, כמעט להדוף אותה, כן, לנהוג בה בגסות, לא לגרוע דבר מהשפע המיותר שלה אלא להניח אותה כמות שהיא עם כל היתר, לא לרסן דבר, לא מהירות ולא איטיות, להשאיר הכל כפי שהוא בעת היראותו".

יש להודות שלא בקלות ירדתי לסוף דעתה של הסופרת. יש משהו מרחף, תלוש ומקוטע באופן בו היא מתבטאת, כאילו היא מניחה שהיא כספר הפתוח לקוראיה המיטיבים להכיר אותה ואת שפתה (או ש"נוכחותו" של הקורא אינה גורם שמשפיע על הכתיבה). מכיוון שמבחינתי ההנחה הזו שגויה (קראתי מזמן את "המאהב" ואת "הירושימה אהבתי", אך אין לי יכולת לטעון שנוצרה היכרות), בחרתי לדלג אחרי מספר דפים אל אחרית הדבר שכתבה המתרגמת רמה איילון, שאהבתה לטקסט ניכרת בתרגום. היא מתארת תחושה של היתלשות מחלום בסיום הקריאה, תחושה שיכולתי להבין אחרי שסיימתי גם אני, ומתארת יפה את הרקע לספר ואת שביקשה הסופרת להביע בו. מצוידת במידע שבתי לקרוא, והפעם צללתי אל המלים והערכתי את היצירה.

אציין לטובה גם את הפורמט המענג – כריכה קשה ומינימליסטית, סימניה מבד מודבקת לשדרת הספר – בטעם של פעם.

שונה ומומלץ

Emily L. – Marguerite Duras

ספריית רות

2023 (1987)

תרגום מצרפתית: רמה איילון

אהרון גריידינגר הוא בנו של רב המגשש את דרכו אל עולם הספרות היידית בורשה של שנות השלושים. אהרון, החולק פרטים ביוגרפיים עם יוצרו, בילה את שנות ילדותו כבנו של רב ברחוב קרוכמלנה 10, הבית בו גדל בשביס-זינגר, ומגיל צעיר התחבט בשאלות פילוסופיות. כמו דמויות רבות אחרות של הסופר, הוא תוהה האם קיימת בחירה חופשית או שהחיים הם משחק מכור, האם הנשמה ממשיכה להתקיים אחרי מות הגוף, מהו תפקידו של אלוהים בעולם בכלל ובחיי האדם בפרט, אילו מן החוקים שחוקקה לעצמה האנושות מחייבים את היחיד, האם אפשר להתגבר על קנאה ועל רכושנות, האם יצר לב האדם טוב או רע מנעוריו. החיפוש הבלתי מסתיים אחר תשובות מרומם את רוחו וגם מדרדר אותו אל תהומות היאוש, כפי שהוא מתאר: "מיום שעזבתי את בית אבי חייתי במצב של יאוש מתמיד. מפעם לפעם שקלתי בדעתי את האפשרות לחזור בתשובה, לחזור אל היהדות האמיתית. אבל לחיות כאבי, כסבַי, כסביהם של סבי, ללא אמונתם – האם הדבר אפשרי? כל פעם שנכנסתי לספריה, עלה בי ניצוץ תקווה, שאולי אמצא באחד הספרים רמז, כיצד יכול אדם בעל נטיות והשקפת עולם כמו שלי לעשות שלום עם נפשו".

בחיפושיו הוא מסתייע בדמויות ססגוניות, ובראשן מוריס פייטלזון, פילוסוף מטעם עצמו, כופר ומאמין בעת ובעונה אחת, שדמותו המורכבת והבלתי שגרתית מזכירה את זו של נביאי השקר המהלכים קסם על אהרון. יצירתו המצליחה ביותר של אהרון בתקופה המתוארת בספר היא ביוגרפיה מעורבת בבדיה של יעקב פרנק, המתפרסמת בהמשכים בעיתון, והוא מתכנן ספר שלם שיעסוק בו, ואחריו ספרים שיעסקו בנביאי שקר אחרים. דמויות נוספות הן של בני הזוג חיימל וצרלה, המאמצים אותו כבן או כחבר או כשותף מיני; סם ובטי האמריקאים, איש תיאטרון ושחקנית שמבקשים ממנו לכתוב עבורם מחזה, והופכים חלק בלתי נפרד מחייו באופנים שונים; דורה, בת זוגו הקומוניסטית, שעל דיעותיה הוא חולק; טקלה, משרתת בבית בו הוא שוכר דירה, שאיתה, כמו עם נשים אחרות, הוא מקיים קשר מיני-ידידותי בלתי מחייב רשמית אך מחייב נפשית, ועוד.

הימים הם ימי פריחת הנאציזם בגרמניה, האנטישמיות בפולין עזה מתמיד, והצל המאיים של המלחמה הבלתי נמנעת ושל האסון לעם היהודי שיגיע איתה מרחף מעל כל הדמויות. לברוח או להשאר? כל אחד מגיבורי הספר מתחבט בשאלה זו בדרכו. לאהרון אין כל ספק ששום נס לא יתרחש, ובשביס-זינגר מביע מפיו, במהלך שיחה עם דורה, דעה שלילית ומייסרת על האנושות: "את מדברת על ההמונים כאילו היו כבשים תמות, ורק נבלים אחדים אשמים בטרגדיה האנושית. למעשה, חלק גדול של ההמונים עצמם רוצים להרוג, לשדוד, לאנוס, ולעשות את מה שעשו תמיד היטלר, סטלין ועריצים כמותם […] האמת המכוערת היא כי מספר רב של אנשים – במיוחד צעירים – הם בעלי תאווה לרצוח. דרושה להם רק אמתלה או עילה. פעם אחת הם עושים זאת למען הדת; בפעם אחרת, למען הפשיזם או כדי להגן על הדמוקרטיה. הדחף שלהם להרוג כה חזק, שהוא גובר על הפחד להיהרג […] לא היו אמביציה מטופשת או טירוף שלא היו בני אדם מוכנים למות למענם". כעשור ומחצה מאוחר יותר, כשחיימל ואהרון נפגשים בישראל, מצולקים מאובדן יקיריהם בסערת המלחמה והשואה, מודה חיימל כי, "זכרתי את דבריך: 'העולם הוא בית מטבחיים ובית זונות". בשעתו נראו לי הדברים כהגזמה, אבל זו האמת המרה. רואים בך מיסטיקן, אבל לאמיתו של דבר אתה ריאליסט מובהק".

בתוך השאלות וההתחבטויות וחיפוש הדרך, שני דברים נותרים קבועים ובלתי משתנים בחייו של אהרון: הצורך לכתוב ושושה. את שושה הכיר אהרון כשהיו שניהם ילדים, ומשפחתה התגוררה אף היא בקרוכמלנה 10. בניגוד לאהרון, תלמיד חדר ואוטודידקט, שושה התקשתה בלימודיה עד שהושעתה מהם כליל. אהרון ביקש להרחיב את אופקיו, לבדוק את העולם שמחוץ לדלת האמות של הבנין ושל אורח החיים שלתוכו נולד; שושה היתה ילדה תמימה, תלותית, מסתגרת בביתה ומסתפקת בבובותיה. למרות הפערים ביניהם, ולמרות שלא נאה לבנו של רב לבלות בחברתה של ילדה, נפשותיהם של השניים נקשרו. דרכיהם נפרדו כשמשפחתה של שושה עברה לקרוכמלנה 7, ובמקום שבו כל מעשה של כל אדם נצפה ונותח, האפשרות להתגנב אל דירתה מבלי שירגישו בו כבר לא היתה קיימת. מרחק של מטרים ספורים, ובכל זאת כאילו חיו בעולמות שונים. שנים אחר כך, נמשך אל חברת ילדותו כבחבלי קסם, סר אהרון לבקר אותה, ומצא לתדהמתו שלא השתנתה כלל. גופנית ונפשית כאילו קפאה במקום בו היתה בפעם האחרונה בה נפגשו. כששהה בחברתה ושוחח איתה תהה "כלום מצאה שושה איזו דרך מאגית לעצור את מרוצת הזמן?". לערוצים השונים בהם התנהלו חייו נוספה דירתן של שושה ושל אמה. "מה אתה רואה בה?", נשאל בתהיה לנוכח הקשר המשונה שבין סופר-פילוסוף איש העולם הגדול ואשה-ילדה אדוקה בדתה, רדופת חזיונות מיסטיים ומסוגרת בעולמה. "אני רואה את עצמי", השיב. "היא האשה היחידה שאני יכול לתת בה אמון", הוסיף כשדחה הצעה להמלט מפולין ולהותירה מאחור. נדמה כי למרות הילדותיות והתלותיות והאמונות הטפלות וחרדת הנטישה שלה – "אתה יכול לעשות בי מה שתרצה […] אבל אל תשאיר אותי לבדי", אמרה לו – היא היתה עבורו בית וזכרון ילדות ומקום לשוב אליו, הנקודה היציבה שבעין הסערה.

"שושה" הוא ספר הגותי במעטפת של סיפור אהבה, ובשני פניו הוא כתוב במעורבות עמוקה, נוגע ללב, מעניין מאוד ומעורר מחשבה. מומלץ, כמובן.

Shosha – Isaac Bashevis Singer

עם עובד

1978 (1978)

תרגום מאנגלית: צבי ארד

בסיומה של שנת 1972 היה אחד משומריו של מגדלור ימי אמור לשוב ליבשה, מיד כשתגיע הסירה ובה מחליפו. ההחלפה, שנדחתה במשך מספר ימים בשל מזג אויר סוער, לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל. הסקיפר והשומר המחליף מצאו את המגדלור נעול מבפנים, וכשפרצו את הדלת לא נמצא בפנים אף לא אחד משלושת אנשי הצוות. השומר הראשי ארתור, עובד ותיק ועתיר נסיון, עוזרו ביל, אף הוא בעל וותק של שנים רבות, והשומר המסופח ווינס, שהצטרף לשירות לפני תקופה קצרה יחסית – כולם נעלמו ואינם. כל קומות המגדלור היו מצוחצחות למשעי, לא ניכרו במקום כל סימנים לפריצה או למאבק, סירת ההצלה נותרה במקומה, ופרט להיעלמות המסתורית הבחינו אנשי הסירה, וגם החוקרים שהגיעו בעקבותיהם, בחריגה אחת בלבד: שני השעונים, בשתי קומות נפרדות, נעצרו בדיוק באותה השעה.

בשנת 1992 מבקש סופר, שכתב ספרים אחדים הקשורים בים, לפצח את התעלומה. לצורך כך הוא משוחח בעיקר עם בנות הזוג של שלושת הנעדרים. הלן, אשתו של ארתור, החליטה להאמין שהשלושה טבעו ולא ישובו עוד. היא התרחקה מן הים שלקח אותם, ורק פעם בשנה, ביום ההיעלמות, היא מגיע אל החוף, ומשקיפה על המגדלור מיידן – העלמה – שהיה המתחרה העיקש שלה על לבו של בעלה. ג'ני, אשתו של ביל ואם שלושת ילדיו, בחרה להיאחז באל-טבעי. היא נאלצה לעזוב את הבית שהוקצה למשפחה על ידי השירות, אבל נותרה בקרבת מקום, ממתינה לשובו של בעלה, מאמינה שכשם שנעלם ללא הסבר כך גם ישוב. מישל, מי שהיתה חברתו של ווינס, היא כעת אשה נשואה ואם לשניים. מצבה אחרי ההיעלמות היה אולי הקשה מכל, משום שבעוד שתי הנשים האחרות זכו לרחשי השתתפות ואמפתיה, היא נאלצה להתמודד עם חרושת ההשערות שלפיהן ווינס, שהיה בעל עבר פלילי, הרג את שני האחרים ונמלט. בעלה הקנאי אינו מוכן לשמוע על ווינס, אבל למישל חשוב לטהר את שמו. התחקיר שעברו השלוש על ידי טריידנט, החברה המפעילה את המגדלור, לא נועד באמת לגלות את שארע, אלא לכסות את החברה, והופעתו של הסופר כעת, אחרי עשרים שנה, נותנת לנשים הזדמנות לחשוף בהדרגה סודות שהסתירו וחשדות שהושתקו.

אמה סטונקס שאבה את ההשראה לספר ממקרה אמיתי שארע ב-1900. שלושת שומרי המגדלור באי פלאנן שבהברידים החיצוניים, מערבית לסקוטלנד, נעלמו. שפע השערות הועלו ונפסלו, או לא הוכחו, והתעלומה, שאולי לא תפתר לעולם, קיבלה ביטוי ביצירות תרבות שונות. למעט עצם ההיעלמות, כל מה שקשור לסיפורי החיים האישיים של השומרים ושל משפחותיהם בספר זה בדוי.

שלושה סוגי מגדלורים הופעלו על ידי בני אדם בטרם האוטומציה. השירות באלה שניצבו ביבשה היה הקל מכולם – משמרת והביתה. אלה שניצבו על אי, כמו המגדלור בפלאנן, היו מאתגרים יותר בגלל הניתוק מהיבשה, אבל הם אפשרו לשומרים לנהל חיים מחוץ להם, לגדל ירקות, להתרווח בשמש. זה שבספר הוא הקשוח מכולם. הוא ניצב על סלע מוקף מים, מרוחק מכל חברת בני אדם, מתנהל לגמרי בתוך עצמו, ומאפשר בקושי יציאה אל שוליים צרים תוך הסתכנות בהיסחפות אל הים. השהות הארוכה בתוכו, הבדידות, חלוקת המרחב עם שני זרים, הקלסטרופוביה – כל אלה גובים מחיר כבד מן השומרים. הנשים, שנשארות לבדן בבית לתקופות ממושכות, משלמות אף הן מחיר בשל הזוגיות החריגה, ה"עגינות הממושכת", הצורך להסתגל בכל פעם מחדש לנוכחותו של בן הזוג ולהיעדרו.

למרות שברור ששום נס אינו עתיד להתרחש – מה שלא נודע ב-1972 לא יפוענח לפתע ב-1992 – ההיעלמות מטבעה יוצרת מתח וסקרנות. הסופרת היודעת-כל אמנם תספר מה ארע בתעלומה הבדויה שבראה, אבל הסיפור יכול היה להיות אחר לגמרי ועדיין משכנע. כי מה ששולט בדמויות ובעלילה הוא השפעת המקום היחודי, המכביד והמערער הזה על נפשותיהם של השומרים. אמה סטונקס מיטיבה לברוא את דמויותיה, להבליט את יחודו של כל אחד ואחת מהם ואת הדינמיקה המורכבת ביניהם, ובעיקר את זו שבינם ובין הים והמגדלור, שלשניהם ישות דומיננטית, אפלה, מתעתעת ובלתי ניתנת להכנעה.

"שומרי המגדלורים" כתוב היטב, נקרא בנשימה עצורה ובעניין, ומומלץ בהחלט.

The Lamplighters – Emma Stonex

מטר

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

כפיר הלוי, כותב השירים, הסולן והבסיסט של להקת "הגולם מפראג", הבחין בעת הופעה כי אחת הצופות, שאז עדיין לא ידע כי שמה נירית ברנד, מתרשמת מן השירים ה"כבדים" יותר והפופולרים פחות, של הלהקה, ואינה נסחפת עם הקהל למשמע השירים הקלילים יותר שזכו להשמעות רבות ברדיו. כפיר ונירית לא יכלו לדעת שמספר שנים ושני ילדים אחר-כך, ההעדפה שלה תעמוד במרכזה של מחלוקת קשה ביניהם ותסכן את נישואיהם.

כפיר ונירית שונים זה מזה כמעט בכל. היא גדלה בתקוע שבגוש עציון, בת למשפחה דתית-לאומית מרובת ילדים. הוא גדל במשפחה תל-אביבית חילונית בת שתי נפשות אחרי שמטוסו של אביו הופל במלחמת יום הכיפורים כשהילד היה בן שלוש. היא אמנם בחרה להתרחק פיזית ממשפחתה ולנסות להתערות בתל-אביב, אך נותרה מחוברת בכל נימי נפשה לאורח החיים עליו חונכה. הוא מעדיף אלף מונים את החילוניות החופשית המחוברת לשורשים ויוצרת את ערכיה על פני הדתיות הממוסדת והמשועבדת, כשאת המודל הוא מוצא אצל אמו, מורה חילונית לתנ"ך שהצליחה לגרום לאינטליגנטים שבין תלמידיה להתרשם מיפי התנ"ך, בלי להכריח אותם להשכים קום בשבת. היא עובדת במשרה מסודרת כאחות במחלקה אונקולוגית. הוא מוסיקאי ויוצר, הנדרש להיעדרה של מסגרת כובלת כדי להביא את עצמו לכלל ביטוי. אמו סבורה שהחלטתו להנשא פזיזה ומוקדמת מדי. הוריה מתקשים להשלים עם בחירתה של בתם.  

כל הסימנים לאי התאמה, ששניהם חשו בהם מראש ובחרו להתעלם מהם, עתידים להרים ראש בשנים הבאות. אריאל הורוביץ עוקב אחרי הדינמיקה הזוגית, ובאופן מרשים ביותר מצליח לא ליפול לתוך כל הקלישאות האורבות בדרך. הטקסט שעל הכריכה אמנם מצהיר על התהום שביניהם כזו שפעורה עד היום בלבה של החברה הישראלית, אבל ההצהרה הזו, כמו הטקסט כולו, מטעה באשר למהותו של הספר. כפיר ונירית מייצגים את עצמם, לא את המחנות הישראלים, לא רק משום שאינם "צבועים" בצבע פוליטי/חברתי/אמוני מובהק (נירית נוטה לכך, אבל כפיר לגמרי לא), אלא משום שביסודו של דבר הם מתמודדים בעיקר עם דילמות של זוגיות מכל רקע שהוא, הווה אומר קבלת בן הזוג כאדם לעצמו, התאמת עצמך לחיים בשניים, הצבת גבולות לפשרה, ובחירה במחבר על פני המפריד. השאלות הפוליטיות/חברתיות/אמוניות מצויות שם כל הזמן, הן שעשו את השניים למי שהם, ולעתים הן חלק מהמחלוקת, אבל בעיני הן אינן לב הענין, אלא חלק ממרקם החיים של המשפחה ושל המדינה שבה חיה המשפחה.

אי אפשר, כמובן, להתעלם מן הרקע של אופי החיים בארץ. הוא נוכח כאן כל הזמן. ההופעות של הלהקה מושפעות מן האינתיפדה, מאסון התאומים, משורה של פיגועים. השבתות והחגים, בתל אביב או בתקוע, הם נקודות רגישות בזמן, בעיקר אחרי לידת הילדים. המרחק שנפער בין כפיר ונירית מוביל ל"התחזקות" של האחרונה ולהעמקת ההתלבטויות של הראשון. השירים של כפיר, קלים וכבדים, מתייחסים ברובם לתופעות חברתיות ולהתנהלות שכלפיה הוא מפנה חיצים ביקורתיים. כל אלה משולבים לבלי הפרד בעדינות ובטבעיות בסיפור הפרטי של הזוג.

המוזיקה תופסת, מטבע הדברים בהתחשב במקצועו של הסופר ובזה של הגיבור שברא, נפח משמעותי מן העלילה. האלבום הראשון של הלהקה כלל להיטים קליטים, שטותניקים, לצד שירים שקטים, כבדי ראש, בעלי מסר, שנבעו מן הכאב המלווה את כפיר היתום כל חייו. האם הלהקה תמשיך עם הקו הפופולרי כדי לצבור אוהדים והשמעות והכנסות, או שתעדיף על פניהם את המשמעות? נועם, הגיטריסט והמפיק המוזיקלי, מושך אל הקלילות. שטרום, איש חברת התקליטים, מנסה לכפות על הלהקה מוזיקה חדשנית, אלקטרונית, ויחסי ציבור המבוססים על דמות האמן במקום על האמנות. נירית בזה לקלילות, ומסרבת להאזין להסברים על יצירת שם ומוניטין לפני שפונים אל כובד הראש. כפיר, המחפש את קולו ואת יחודו, תוהה אם בכלל נשאר לדור שלהם מה לחדש בתחום.

אהבתי מאוד את דמותו של כפיר. הוא אדם טוב, גם אם פה ושם טועה. הוא אדם חושב, לא נעול בתוך עמדותיו אלא פתוח להקשבה ולהטמעה של גישות שונות משלו. ובעיקר התחבב עלי בשל מתינותו, שבאה לידי ביטוי בין השאר באמירה "אני תמיד מופתע מזה שדווקא אנשים שמתעסקים באמנות, בדקויות ובניואנסים, כשזה מגיע לפוליטיקה, פתאם הם מאבדים את היכולת לראות גוונים, והכל נעשה נחרץ וברור ושחור-לבן". עלילתית, המשפט הזה נאמר ב-2001, אבל מן הראוי להקשיב לו גם היום.

אודה שפרט לזהות הוריו, לא ידעתי הרבה על אריאל הורוביץ האדם והיוצר לפני שקראתי את הספר. כשחיפשתי שירים שלו ביו-טיוב, מצאתי שהקליט שירים שכתב לכאורה כפיר. הנה שניים שמשחקים תפקיד משמעותי בעלילה – "תודה על החיים" ו"להכנס לנעלי".

זהו ספרו הראשון של הורוביץ, אבל הוא בשל וכתוב במיומנות רבה, מתבונן לעומק בנפשות גיבוריו, בורא דמויות אמינות ומלאות חיים, מעורר מחשבה ואמפתיה, ומומלץ בהחלט.

את הכריכה המושכת איירה ועיצבה טליה בר.

ידיעות ספרים

2023

"עוץ לי גוץ לי", המחזה שכתב אברהם שלונסקי על בסיס אגדה אכזרית של האחים גרים, עלה על הבמה לראשונה ב-1965 כמחזמר אופטימי, משעשע ושמח, וזכה מאז להפקות מצליחות נוספות. חוקרת הספרות חגית הלפרין מעמיקה להתבונן אל תוך הטקסט, ומצביעה על השפע שבו. "שלונסקי הבוגר, המשורר בן ה‐65 ,הביא למחזה שכתב לילדים, עוץ לי גוץ לי, את עולמו שלו, את רעיונותיו, אמונותיו ואת הפואטיקה המודרניסטית שלו. כפי שהוא עצמו העיד – אין שלונסקי לילדים ושלונסקי למבוגרים, יש רק שלונסקי אחד הכותב תמיד "על אותו הדבר עצמו", אך מעניק לדברים לבוש שונה המתאים למחזה לילדים. ניתן לומר שהמחזה המצליח עוץ לי גוץ לי אינו "רק" מחזה לילדים אלא מחזה עשיר, מורכב, אגדי ואישי המיועד לילדים ולמבוגרים כאחד", היא מסכמת בסיומו של הספר.

הכותבת מתעכבת, בין השאר, על התנגדותו של המשורר לספרות מגויסת, ולגישה האידיאולוגית‐חינוכית שדגלה בהקניית ערכים באמצעות ספרות. במקביל, וללא סתירה, היא מצביעה על מסרים השלובים בעלילה, ביניהם נצחון הטוב, עדיפות האמת על השקר, כוחה של האהבה ועוד. הדמויות במחזה אינן חד-מימדיות – רעות בלבד או טובות בלבד – אלא מלאות ואנושיות, מושפעות זו מזו ומתפתחות. היא עומדת על הביקורת הפוליטית הנרמזת בו – "חצים פוליטיים‐ סטיריים, שחבויים בפרולוג ובסיטואציות אחדות, מעין "הבלחות" או קריצות לקהל המבוגרים" – מרחיבה על המקורות התרבותיים העשירים שמהם ניזון הטקסט, ומתבוננת בו דרך השוואה והנגדה ליצירותיו האחרות של שלונסקי. "הכתיבה לילדים אפשרה לשלונסקי לבטא את צידו "הקל", הליצני, המשתעשע, את מאור הפנים שבו, את חוש ההומור והווירטואוזיות הלשונית שלו. בכתיבתו לילדים יכול היה לגלות את הפן הילדותי, את הצורך שלו להדהים, להלהיב, להפליא, לנוח מזעפו ולשמח את לבבות הצופים והקוראים במקום לעורר רגשות כעס, מרירות ואפילו שנאה כמו בפולמוסים הספרותיים שבהם היה מעורב".

המחזה עורר התנגדות לפני עלייתו לבמה בשל שפתו הקשה יחסית. רבים טענו כי השפה מתחכמת מדי, מורכבת מדי, וילדים יתקשו להבין אותה. שלונסקי מצדו סירב לשנות אפילו מילה. הוא האמין ביכולתם של ילדים להבין את משמעותו של הטקסט גם אם לא יבינו כל מילה בנפרד, וקבע נמרצות כי אין סיבה להתיילד בכתיבה. המתיילדים, בלשונו, "מיטפשים ומטפישים". ביאליק סבר אף הוא כמוהו, וחשב שיש להשתמש בכתיבה לילדים באוצר מילים רחב. הוא טען כי "הילד יוכל בדרך כלל להבין את המילה, מתוך הקשרה, וכך ירחיב את יכולתו המילולית". ביאליק טען כי יש "להתאמץ לכתוב [לילדים] בסגנון שהם מבינים, אך לא בסגנון שהם יודעים, שאם לא כן לא יתקדמו לעולם בידיעת השפה וברכישת מילותיה". ההתלהבות שבה התקבל המחזה על ידי צופים צעירים הוכיחה את צדקת גישתו. חבל עד מאוד שאין נוקטים בה גם כיום, אלא מעדיפים להוריד את הרף עוד ועוד.

את "עוץ לי גוץ לי" ראיתי כילדה לפני שנים רבות מאוד. אני, כמובן, לא יכולה לזכור את כל פרטי החוויה, אבל זכורה לי היטב האווירה התוססת באולם, שנבעה מן השילוב של משחק מעולה, סיפור מרתק, תפאורה מושכת עין, מוזיקה קליטה, והחידוש שבפנייה הישירה של השחקנים אל הקהל. מן ה"בוקר טוב" של אריק לביא ועד הסיום שרר באולם קסם, שכוחו, כך מסתבר, לא התפוגג עד היום.

אם היה לי חשש ש"חיטוט" בנבכי המחזה יעקר מעט מן הקסם, הוא התבדה. הספר "הפקיע" את המחזה מתחום ספרות הילדים ומתחום הנוסטלגיה, והעניק לו מימד נוסף שבעיני רק מעשיר אותו.

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2023

"לכל אדם שהיה או שהינו או שיהיה, יש שיר. לא מדובר בשיר שמישהו אחר כתב. יש לו מלודיה משלו, מילים משלו. מעטים האנשים שזוכים לשיר את השיר שלהם. רובנו פוחדים שקולנו לא יעשה עמו צדק, או שהמילים מטופשות מדי, חשופות מדי או מוזרות מדי. במקום זאת אנשים חיים את השיר שלהם".

צ'רלי נאנסי חי חיים שגרתיים, אפורים משהו, באנגליה. אמו נפטרה מזמן, ועם אביו האמריקאי, שהביך אותו כל חייו והִרבה להשתעשע על חשבונו, ניתק קשר. לפרנסתו הוא עובד כשכיר במשרד רואי חשבון, ואת מרבית זמנו הוא מבלה בחברת ארוסתו רוזי, שאמה אינה מרוצה מבחירתה בו. איש אינו פונה אליו בשם צ'רלי, אלא תמיד בשם צ'רלי השמן. לא שהוא שמן באמת, אבל כך כינה אותו אביו בילדותו, והכינוי פשוט נדבק. נדבק עד כדי כך שגם צ'רלי עצמו מוסיף אותו לשמו. כשרוזי מתעקשת שיזמין את אביו לחתונתם, הוא מתקשר אל שכנה מן העבר כדי שתקשר ביניהם, ומתבשר שהתייתם. אחרי הלוויה בפלורידה הוא זוכה לשתי בשורות נוספות: אביו היה האל אנאנסי, והוא אינו בן יחיד.

ספיידר, האח שצץ לפתע בחייו אחרי שצ'רלי זימן אותו ברגע של שכרות, הוא טיפוס הופכי לגמרי. רוצה היה הכוח היחיד שהניע את ספיידר, לעולם לא צריך או אמור. הוא טיפוס קליל, חי את הרגע, כובש לבבות, אינו מתחייב לדבר, משתמש בקסמים כדי ליהנות ממותרות ומנוֹחות, ואינו לוקח דבר ברצינות. למרות ששני האחים אינם דומים זה לזה פיזית, לספיידר אין שום בעיה להציג את עצמו כצ'רלי, וכולם, אפילו אמה הספקנית והחשדנית של רוזי, מאמינים לו. רוזי מגלה שארוסה הפך מקסים יותר, והיא מתקשה לעמוד בהחלטתה שלא להתמסר לו לפני הנישואים. הבוס המושחת של צ'רלי מופתע כשהעובד הכנוע שלו אינו נבהל מגישתו הבריונית, ואפילו מאיים עליו. אמה של רוזי מוכנה להשלים עם נישואיה של בתה. צ'רלי האמיתי, לעומת זאת, נדחק מחייו שלו למרות מחאותיו.

הבלבול הזה בין השניים רומז לאפשרות שמדובר בעצם באותו האדם: צ'רלי במציאות וצ'רלי כפי שהיה רוצה להיות. צ'רלי המקורי יכול לבחור לפנות את הדרך, או לחילופין לעבור מהפך ולהפוך להיות ספיידר. ואולי יצליח להשאר הוא עצמו רק בטוח יותר, בעל קול שלא יפחד להשמיע?

ניל גיימן כתב עלילה מלבבת, עתירת דמיון, ומצחיקה מאוד. העלילה עוסקת בין השאר בסיפורים, ביצירתם, במשמעותם, ובעיקר בכוחם. האם המציאות היא זו או אחרת? "זה תלוי רק באופן שבו מספרים את הסיפור", עונה המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקוראים. למרות קלילותה ולמרות המרכיבים הפנטסטיים שבה – מכשפות, רוחות רפאים, קפיצות במרחב וכיוצא באלה – העלילה מציגה דמויות עם עומק, מרבה בהתייחסויות תרבותיות, ואף שותלת רעיונות ששווים מחשבה, כמו האופן בו אנו תופסים את הזולת, היווצרותם של מיתוסים, יחסי אל-אדם, ועוד. "סיפור הוא רשת של קורי עכביש. קּור מתחבר אל קּור, ואנו עוקבים אחרי כל סיפור אל המרכז, כי המרכז הוא הסוף", כותב המספר, וגיימן טווה את קוריו בחן ובכשרון מהנים עד מאוד.

הספר תורגם לראשונה ב-2005 על יד ורד טוכטרמן וראה אור בהוצאת אופוס. לא קראתי את התרגום הקודם, אבל זה של תומר בן-אהרון מקסים, יצירתי, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה המושכת עיצבה מירב רוט.

נהניתי מאוד, ואני ממליצה עליו.

Anansi Boys – Neil Gaiman

הכורסא

2023 (2005)

תרגום מאנגלית: תומר בן-אהרון