בחמ"ל בגבול ירדן בתקופת מלחמת ההתשה יושב על משמרתו סמל מבצעים, וממתין לטלפון מאביו. מי שהוא מכנה אמו השלישית מאושפזת בבית-חולים, ובכל רגע הוא עתיד לקבל הודעה על מותה. בהיותו כבן אחת-עשרה התייתם מאמו הראשונה, אביו נישא בשנית ובשלישית, וכעת, כשהוא כבן תשע-עשרה, הוא עתיד להתייתם שוב מן האשה שאליה נקשר. הדריכות הכרוכה בתפקידו, ההמתנה לבשורה, העייפות הנופלת עליו, והחום הכבד השורר בבקעת הירדן, כל אלה חוברים לטשטוש האופף אותו, ואופף את הספר כולו.
בסמוך לבסיס הצבאי חופר הארכיאולוג שטיינמיץ, אובססיבי לעצמות האדם הקדמון. בטבריה יושב העיתונאי צביקה, שעבר לשם מתל-אביב אחרי גירושיו, מתקשר תכופות לבסיס כדי להשיג כותרת, והוזה על שכנתו המטופלת בתינוק ונשואה לאסיר. בקיבוץ הסמוך מתגורר הלפרין, המעדיף את הלבד שלו על פני החברותא הקיבוצית, נחשד בהומוסקסואליות, ומהווה מושא לתשוקתה של אלמנה מקומית. בצריף העזוב מולו מתיישב, על פי הזמנתו, מתנדב שבדי ברוך כשרונות טכניים, שהופך למרכז חייו. החיילת נורית, ששוכבת עם כולם, חולמת על נישואין עם שימון, נהג המח"ט, שמצדו הוגה בתרנגולות שבמשק הוריו. במלון בטבריה מתגוררת אשתו של קצין או"ם, שנמצא בשליחות במדינה שכנה, בעוד היא מנהלת קשר מיני עם המח"ט. כל אלה כרוכים יחדיו, אך מתנהלים איש לנפשו, כשהמתח הבטחוני והחום המערפל מתיכים את סיפוריהם לסאגה מבעבעת, על סף הסוריאליזם.
חווית הקריאה שלי בספר היתה אף היא מתעתעת. אולי מכיוון שציפיתי ליצירה דוגמת "מזכרת אהבה" ו"הי, אתם שם למעלה!" שהערכתי מאוד, התקשיתי להתחבר ל"חדר מלחמה" השונה מהם מאוד. סיימתי, סגרתי, והנחתי שאשכח. אבל מספר ימים אחר-כך הוא עדיין הדהד, כמה מן הדמויות עדיין ביקשו שאהרהר בהן, והחום עדיין טישטש למרות מזג האויר הסגרירי. אז קראתי בו שוב, והפעם מצאתי את יחודו, את הסיפורים הנפרדים בתוך התערובת, ואת החיבורים הקושרים אותם יחדיו.
ג'יין טאקאגי-ליטל, בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, מצטרפת לצוות צילום יפני המכין סדרת תכניות תחת השם "רעייתי האמריקאית". בכל אחד מפרקי הסדרה מככבת אשה אמריקאית, המספרת על עצמה ועל משפחתה, במטרה להציג את ההווי האמריקאי בפני הנשים היפניות. אבל זוהי רק המטרה המשנית, מוצר לוואי למטרה הראשית. נותנת החסות לתכנית היא ביף-אקס, התאחדות היצואנים והמשווקים של בשר בקר, והמטרה האמיתית היא להגביר את יצוא הבשר האמריקאי לשוק היפני. לכן, שיאו של כל פרק הוא מתכון למנה בשרית שאותו מציגה הרעייה התורנית. ג'יין, שתפקידה הרשמי הוא מתאמת, אמורה לאתר נשים מתאימות ולערוך את התחקיר הראשוני. במהרה מתברר לה שהרעייה האמריקאית היא תמיד לבנה ונראית טוב, שהמשפחה האמריקאית היא תמיד נורמטיבית ושמרנית, שלרגשותיהן של הרעיות אין כל חשיבות בעיני המפיקים, ושהמסר הוא בשר בכל מחיר. אחרי מספר פרקים משמימים ניתנת לה ההזדמנות לביים ולהשפיע על התכנים, והיא ממהרת להציג בזו אחר זו משפחת מהגרים מדרום אמריקה, ומשפחה המורכבת מזוג לסביות צמחוניות, האחת שחורה והשניה לבנה, ומשתי בנותיהן. החירות שהיא נוטלת לעצמה מעלה אותה על מסלול התנגשות עם איש חברת הפרסום, ג'וייצ'י אואנו, המעדיף להקרא ג'ון. ההתנגשות תחריף כשג'יין תחשוף אמיתות מזעזעות על תעשיית הבשר האמריקאית.
ביפן צופה בתכנית אקיקו, אשתו של ג'ון. אקיקו היא אשה כנועה, מושתקת, שמכוונת כולה להשבעת רצונו של בעלה התוקפני, שאינו מהסס להכות אותה כשאינו מרוצה ממנה. ג'ון משתוקק לילד, אבל אקיקו מתקשה להרות. הרופא מאשים אותה שהיא גורמת לעצמה בכוונה תחילה תת-תזונה מתוך גישה שלילית, ואולי הוא צודק, גם אם היא אינה מודעת לכך. נדמה שזהו הכוח היחיד שנותר בידיה. תחילה היא צופה בתכנית בעל-כורחה, משום שג'ון מתייחס אליה כאל אבן בוחן לתגובת הקהל היפני לתכנית. אבל הפרק על משפחתן של הנשים הלסביות מעורר בה את האומץ להרהר באפשרות לשנות את חייה כליל, לבחור באומץ בדרכה שלה. "היו אלה דמעות התפעלות מהנשים החזקות ומהחלטתן הנחושה לגדל משפחה נגד כל הסיכויים. ודמעות רחמים עצמיים, על החרדה שהיא חשה במקום תשוקה ועל הרגש החיוור, הרופס, שהניחה לו להקרא אהבה". חייהן של שתי הנשים, ג'יין ואקיקו, עתידים להצטלב, והשתים, השונות לכאורה לחלוטין זו מזו, תמצאנה נקודות השקה שישפיעו על שתיהן.
רות אוזקי, שכמו ג'יין חיה את שתי התרבויות, עוסקת בספר זה, כמו בספריה האחרים, במפגש מזרח-מערב, וגם כאן היא אינה מצטמצמת לנושא אחד, אלא מבריקה בשילוב מספר נושאים ליצירה מורכבת אחת. שני הצירים המרכזיים הנוספים של הספר הם יחסי גברים-נשים, בעיקר באמצעות הזוגיות המעוותת שבין אקיקו וג'ון והזוגיות המתפתחת בין ג'יין והמוסיקאי סְלון, ותעשיית הבשר האמריקאית. בדומה ל"רעייתי האמריקאית" נראה שגם בספר בסופו של דבר "הבשורה היא בשר".
לסופרת מסר חד-משמעי על התעשיה, אבל היא מצליחה להציג אותו באופן שאינו הופך את הספר לפמפלט. עד בערך שליש הספר הנושא הזה עולה רק באמרות אגב פה ושם. כשהוא מתחיל לצוץ באופן משמעותי, אוזקי אינה מסתערת עם העוולות כלפי בעלי החיים, אלא מציגה בהדרגה את הנזקים שהבשר התעשייתי מסב לבני האדם. היא כותבת על הורמונים שמסופקים לבקר ועוברים אל בני האדם, כשהם גורמים לעיוותים בהתפתחות המינית של ילדים ובסימנים המיניים של גברים. היא מתייחסת לכמויות העצומות של אנטיביוטיקה שניתנת לבקר, שסופה שהיא חושפת את צרכני הבשר למחלות משום שהם מפתחים עמידות כלפיה (ב-1989 אסרה אירופה יבוא בשר מארצות הברית בגלל השימוש בהורמונים. ב-1990 נחתם הסכם בשר חדש עם יפן. "שנת הבשרים" מתרחש ב-1991 על רקע המאמץ לקדם את מכירת הבשר במסגרת ההסכם). והיא מתארת גם את תנאי המחיה הבלתי נסבלים של בני הבקר, שהפכו מבעלי חיים לגושי בשר שיש להאביס, והם מוזנים במזון שמשמין אותם אך מזיק לאוכליהם. מה שהתחיל מבחינת ג'יין במרד כלפי ג'ון – "אני אחטט בלב המסריח של התעשיה הזאת, ואזרוק את הקרביים המצחינים לאואנו ישר בפרצוף" – מתפתח להכרה בעובדות המזעזעות, ומגיע לשיא דרמטי ביום צילומים במשחטה.
"ברור שידעתי על רעילות הבשר, על הפגמים התברואתיים שבגידול בקר מתועש בקנה מידה גדול, על בירוא יערות הגשם כדי לפנות אדמת מרעה להמבורגרים […] העדפתי לעצום עיניים. עצימת עיניים, "עיוורון" שכזה, היא פעולה רצונית, בחירה שאת בוחרת שוב ושוב, בעיקר כשהמידע מציף אותך והידיעה נעשית מילה נרדפת לאין-אונות […] אם איננו מסוגלים לפעול על פי הידיעה, כי אז איננו מסוגלים לשרוד בלא עיוורון […] הידיעה הרעה משתקת אותנו, והדרך היחידה לברוח ממנה היא להעמיד פני מטומטמים", מסכמת אוזקי מפיה של ג'יין.
את הספר מלוות ציטטות מ"ספר הכרית" שכתבה סיי שונאגון, אשת חצר יפנית בת המאה העשירית והאחת-עשרה. שונאגון היתה מתבוננת חדת-עין, שהיטיבה לתאר את סביבתה ואת הרהוריה, והדברים שכתבה רעננים ועכשוויים, חדים ונטולי התייפיפות. כל אחת מן הציטטות תואמת היטב את הפרק שאותו היא מקדימה. אלה, לדוגמא, הדברים המקדימים את הפרק בו מופיעה אקיקו לראשונה: "כשאני מאמצת את דמיוני לתאר לי איך זה להיות אחת מאותן עקרות בית המשרתות נאמנה את בעליהן, נשים ששום אירוע מרגש אינו צפוי לקרות להן בחייהן, ואף-על-פי-כן הן מאושרות, אני נמלאת בוז". אקיקו, שמבקשת לעצמה קול, מנסה לכתוב ספר כרית, יומן, משלה, או למצער ליצור רשימות בנוסח שונאגון, כמו "דברים מענגים" או "דברים מבישים".
זהו ספרה הראשון של רות אוזקי, והוא בשל ומורכב ומרשים לא פחות מספריה המאוחרים יותר. אוזקי היא כותבת סבלנית, רגישה לפרטים, המיטיבה לאפיין את דמויותיה ולהרכיב יצירה מושלמת ממספר קוי עלילה ומשפע נושאי משנה.
בעקבות קריאת "סוד אחיזת העיניים" של מאיר שלו, ששניים מפרקיו עסקו בהרחבה ביצירתו של נחום גוטמן, התעורר בי החשק לקרוא עוד משל האחרון. בתיבת האוצרות של פרויקט בן יהודה מצאתי את "ביאטריצ'ה".
ביאטריצ'ה היא כלבה פריזאית ששכלה את כל גוריה. בגן החיות של פריז כלוא גור אריות צעיר שאמו מתה. הכלבה-האם האבלה והגור היתום מרכיבים משפחה חדשה. סביב הצמד הזה טווה גוטמן סיפור מורכב וססגוני, שתחילתו בחמור שאולי, ואולי לא, לקה בכאב שיניים, המשכו בהיקסמותו של הסופר מפריז ובמגוריו בבית רועש שעל גגו עוברת מדי כמה דקות רכבת, וסיומו בטרגדיה חייתית. בין כל אלה הוא עוסק בנאמנותם של בעלי החיים ובבוגדנותם של בני האדם, בהתערבותו של האדם בטבע, ובגן החיות כגיהינום (ולא בכדי נקראה הכלבה ביאטריצ'ה, כשם אהובתו של דנטה).
לדמות האם וליתמות, כפי שציין שלו בספרו, מקום משמעותי ביצירתו של גוטמן. כאן הן באות לידי ביטוי ביחסה האימהי של הכלבה אל הגור, ובתיאור מותה של הלביאה: הַלְּבִיאָה שָׁכְבָה כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹכְבוֹת כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁמֵּתוּ: בְּפָנֶיהָ הָיְתָה הַבָּעָה שֶׁל אֵם אֲשֶׁר חָשְׁבָה לִפְנֵי מוֹתָהּ: “אֲנִי גָּמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי. אֲנִי עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶׂיָּכֹלְתִּי. אֶת הַשְּׁאָר אֲנִי מַפְקִידָה בִּידֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ”. ושוער גן החיות אומר למראה הכלבה המלקקת את הלביא הפעוט: " לֹא בְּשֶׁל חֲלָבָהּ הַמֻּעָט רָצִיתִי בָּהּ. חֲלֵב כַּלְבָּה קְטַנָּה אֵינוֹ מַסְפִּיק לְגוּר אֲרָיוֹת. אִמָּא רָצִיתִי לִמְצוֹא בִּשְׁבִילוֹ, אִמָּא שֶׁתְּחַמֵּם וּתְחַנֵּךְ אוֹתוֹ. מִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם נְמוּכָה שָׁוָה לְמִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם גְּבוֹהָה, הַאִם לֹא כַּךְ, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר?"
בשנת 1934, שמונה שנים לפני כתיבת "ביאטריצ'ה", הופיעה בעיתון דבר הידיעה שלמטה, שיתכן שהיוותה השראה לסיפור.
גוטמן, כרגיל, מספר בקלילות לכאורה סיפור שמצטייר כמיועד לילדים, ומעטר אותו באיורים מלבבים, אך הישענותו של מקורות מסורתיים ותרבותיים ושפע הנושאים כבדי הראש השלובים בו עושים אותו ראוי עד מאוד לקהל המבוגר, שיוכל למצוא בו פנים רבות, ולהעריך את שילוב הטרגי עם הקומי. פרופ' זיוה שמיר כתבה אודותיו מאמר מקיף ומעניין.
כשבני הזוג רוז'ה והינקו גוטליב עלו לארץ-ישראל ב-1945, הם היו למודי סבל. אחרי חיים מלאי הצלחה כמשפטן וכמנהיג קהילה, עולמם התהפך עם כיבוש יוגוסלביה על ידי גרמניה הנאצית. הם חוו מאסר, עינויים, שכול (שני בניהם שהצטרפו לפרטיזנים נהרגו), אובדן כל רכושם, נדודים ופעילות בשורות הפרטיזנים. גורלם לא שפר עליהם בארץ, והם התפרנסו בדוחק מחיזור על פתחי בתים וחנויות כדי למכור מוצרי מאפה שהוכנו בביתם. בלילות ישב הינקו גוטליב וכתב, ניסה לשחזר יצירות משלו שכתב היד שלהן אבד בסערה, ויצר חדשות. ב-1948, בהיותו בן ששים ושתים, נפטר מסרטן.
"המפתח לשער הגדול" היה אחת מן היצירות שנכתבו במחנה מעצר ואבדו. ב-1947 תורגמה לאנגלית, וב-1950 לעברית. המספר הוא אסיר בכלא נאצי, החולק תא עם רב יווני, הדבק במצוות, ועם משפטן חששן וחיישן. אל התא מצטרף יום אחד דוב טרנופולסקי, יהודי ורשאי. טרנופולסקי, טיפוס גאה שאינו מתכופף בפני איש, המציא מדחס המכווץ את המרחב. בזכות המצאתו הוא מצליח לשלוף יש מאין סיגריות, מזון כיד המלך, רדיו, פסנתר, ואפילו את ביתו שלו. הסיפור נע בין אלמנטים מד"ביים משעשעים לתיאור מציאות הכלא המרירה, האבסורדית, הקשה, על ההשפלה והכאב והרעב הכרוכים בה, אך הוא מכוון כולו אל ההיבטים הפילוסופיים בתפיסת עולמו של טרנופולסקי הפלאי. בין שאר שיחות מעניינות שמנהלים האסירים, הם מדברים על נקמה ועל הריגת מענייהם:
"אילו רצחתי את וייקסלבראון, במה הייתי טוב ממנו? במה הייתי שונה מן הגרמני שירה מתותחו ברגע שהיה סבור שטווחו עולה על טווח כל ירי התותחים, שהיה משוכנע שהפלדה שלו קשה מכל פלדה אחר, וחרב חדה מכל החרבות?"
הרב התקומם: "ודעתך שאתה חייב להיות טוב מן הגרמני? טוב מאותו גרמני שרצח את אחיך, שדד את אביך, אנס את אחותך, השפיל אותך, ירק בפניך והתעלל בך? וכי עלינו להשיב על מחנות ריכוז בגני ילדים, ועל פצצות הגרמנים במרססי בושם?"
"[…] רצוני להיות טוב יותר משום שאני מבקש לשמור על כוחי ועוצמתי. העוצמה היא סם משכר, משכר מן חשיש והרואין, ואני לא רוצה להשתכר בה ולגמור בשגעון […] רצוני לרסן את עצמי ולשמור על חוסני"
וכך רואה טרנופולסקי את העתיד:
"בימי קדם ביקשו בעלי השררה להחזיק בשלטון בשוותם לו מוצא אלוהי […] הטכניקה התקדמה, ועכשו אפשר לוותר על תחליפים. מכונת יריה זולה מהגמון, גם צייתנית ויעילה ממנו.
אלא שיש גם מכונת יריה מעל למכונות יריה, ומעל לכל מכונות היריה – דוב טרנופולסקי, יהודי אלמוני מורשה! […] אדם שאין אימת אדם עליו ואין כוח שיוכל להכניעו, להמיתו או לקנותו […] דיו לעולם שייוודע שאינני מבקש לא הכרה ולא כבוד, שאינני רוצה לא לפקוד ולא לנהוג, ורק דבר אחד לא אוכל לשאת: שרירות לב, אלימות ורודנות. אם ייוודע דבר זה, ואני אשקוד שאמנם ייוודע, יסתדרו כל היחסים בין בני אדם מאליהם על הצד היותר טוב, בכוח החוקיות הטבועה בחיים עצמם. כי באשר חיים שם חוק, וככל שהאדם תועה, כך מתמידה שאיפתו לחזור אל החוק.
להתקדם עקב בצד אגודל המעלה הקידמה המשתפע ברוך – זה הכל"
יחד עם יצירה מרכזית זו נכללים בספר שלושה סיפורים קצרים, עצובים, חדים, שאף הם עוסקים בגורל היהודים. ב"השטן הצולע בברלין" מראה השטן ליהודי את גורל אחיו. "רשות ישיבה" מתרחש בעת בריאת אדם וחווה. אחד המלאכים מביע ספק ביכולתם לאכלס את מרחבי כדור הארץ, ובתגובה אלוהים מקרין סרט צופה עתידות, ובו ליהודי קטן אחד אין שום מקום שחפץ בו ושמאפשר לו לשבת בו בנחת. "בובה חנה" הוא אולי הצורב מכולם. בובה שנלקחה מילדה יהודיה שנרצחה נמסרת לידיה של ילדה אחרת, שמשפחתה השתכנה בבית המשפחה העזוב.
בארבעים שנות כתיבה יצר הינקו גוטליב מחזות, סיפורים ושירים, ואף עסק בתרגום. בסיפורים שבקובץ זה הצליח להמחיש את העוול, את הכאב ואת האבסורד באמצעות אירוניה, השתעשעות עצובה, ובכתיבה סיפורית מדויקת וחודרת אל עיקרם של הדברים. ראוי מאוד להקרא ולהזכר.
להרחבה, מאמר מאת דינה קטן בן-ציון אודות הסופר ויצירתו ב"יקום תרבות".
"סוד אחיזת העיניים" הוא אוסף של שש הרצאות שנשא מאיר שלו באוניברסיטת תל אביב ב-1998. הכותרת של סדרת ההרצאות היתה "גיבורי ילדות", אבל שלו דיבר לא רק על ספרי ילדים, אלא גם על כאלה שנועדו לקהל מבוגר. אולי היה מדויק יותר לכנות את הסדרה בשם שיכלול את המונחים קריאה וכתיבה, שכן היא עוסקת באלה מכמה היבטים. לא בכדי מוקדש הספר לבתיה ויצחק שלו "שלימדו אותי קרוא וכתוב".
בשתי ההרצאות הראשונות – שלו מכנה אותן שיחות – נקודת המוצא היא כתיבתו של נחום גוטמן החביב עלי. הראשונה, "מעגל האור" עוסקת בשאיפתו של גוטמן לסדר ולכללים: "פעמים רבות הוא מביע את שאיפתו זו, לעולם תקין ומאורגן, שלגורל אין בו שליטה, עולם שבו כל אחד יודע מה תפקידו ומה מקומו, שהדברים נעים בו במסילותיהם המתוכננות והצפויות". שלו תולה שאיפה זו בשני ארועים מכוננים בחייו – מות אמו בעודו ילד, וגירוש תושבי תל אביב במלחמת העולם הראשונה. כצפוי משלו, הוא אינו מצטמצם אל תוך גבולות נושא צרים, אלא מרחיב את היריעה. בין השאר הוא כותב על דמות ההורים אצל גוטמן ואצל אריך קסטנר, דן באגדות ילדים ובעיקר בזהבה ושלושת הדובים, הנקשרת לעולם מסודר ומאורגן, ומצביע על מוטיבים תנ"כיים בכתיבתו של גוטמן. "כדאי לדעת קצת תנ"ך כדי לקרוא ספרות עברית", הוא מציין באמרת אגב.
השיחה השניה, "קסם המזרח, הנאלח והנפלא", עוסק בהתבוננות של גוטמן בהוויה המזרחית הזרה לו, ובאופן בו הוא סולד מקולוניאליזם תרבותי אך בוחר את ההעדפות התרבותיות שלו עצמו. אם יש היבטים בתפיסתו של גוטמן שנשמעים צורמים היום, שלו מצביע על הבדלי הזמנים ומתייחס בהבנה לתפיסות השונות. גם בפרק זה הוא נדרש לסגנונו של גוטמן, ומציין לדוגמא: "בדרך-כלל סופרים מתיחסים לסמלים שלהם במידה של ערפול מתנשא, כמו הרופאים של הדור הישן, שהיו מתלחשים בלטינית ליד מיטת החולה. אבל נחום גוטמן, שהוא סופר צנוע, מודיע לקוראיו: שימו לב, סימבול מימין!"
השיחה השלישית, "האחות האהובה והאהובה האחות", עניינה יחסים אסורים בין אח ואחות בראי הספרות. במרכזה של שיחה זו עומד "פרקי שיר השירים", סיפור אהבה שכתב שלום עליכם, ושלו, בניתוח מבריק, מפנה את תשומת הלב לאופן בו הסופר מעצב את היחסים בין הדמויות ומפתח את סיפורו.
המורים ניצבים במרכזה של השיחה הרביעית, "המורים שלנו". השיחה נפתחת בדיון על מסרים ומוסר השכל בספרים, ששלו סולד מהם, עוברת אל החינוכיות ואל התקינות הפוליטית – "התקינות הפוליטית, הפוסלת את המילה "כושי" באופן אוטומטי, עוסקת בקליפה במקום בתוכן, והיא מסיטה את האש מן העיקר אל הטפל" – ומשם אל דמויות מורים בספרות, ביניהם המורים ב"הלב" שכולם עריריים ותלמידיהם הם תחליף לילדיהם, ובמציאות. בשיחה זו מופיע לראשונה הביטוי שנתן לספר את שמו, בהקשר לשבחים שקיבל שלום עליכם ממוריו: "לא היה פה יותר מאשר סוד אחיזת-העיניים," הוא אומר, ומסביר איך למד לקלוט פרט מפה וללקוט פרט משם, ולשלב את הדברים בתשובותיו בצורה שוטפת ויפה.
על הקריאה ועל הכתיבה, ועל קשרי הגומלין בין הקורא לסופר, מדבר שלו בשיחה החמישית, "השדיים של הנימפה". "הסופר הוא הדיקטטור האמיתי האחרון עלי אדמות", הוא כותב, או בלשונו של הנרי פילדינג, "בהיותי למעשה מייסדה של ממלכה ספרותית חדשה, הריני בן-חורין לחוקק בה חוקים כטוב בעיני". הסופר חופשי לספר כרצונו, והוא הקובע את האמת ואת הבדיה, כפי שכתב אריך קסטנר (ומובאים כאן גם ציטוטים דומים מפי גוטמן, ביאליק וסטרן): "בין אם קרו הדברים בפועל ובין אם לא קרו, אחת היא – ובלבד שיהא המעשה אמיתי […] מעשה אמיתי הוא מעשה העלול להתרחש בדיוק כשם שאתה מתארו בספרך". אבל למרות ה"דיקטטורה", הסיפור אינו שייך בלעדית לכותב, אלא הוא "שב ונוצר עם כל קורא וקורא, ואלף הפנים והפירושים שאלף קוראים מוצאים בו – הן העדות החותכת לכך". בין שאר פנינים בשיחה זו, הוא מספר על שגעון הדיאטה והצמחונות שתקף את אביו, הסופר והמשורר יצחק שלו, בשל הסתירה שבין היקף כרסו של המשורר ובין תדמיתו הלירית, משום ששמע הערה מנערה זרה שהתיחסה לפער שבין שירי האהבה שכתב למראהו.
השיחה האחרונה, "רוח הסיפור", היא דיון מעניין בסגולותיו של כותב הספרים, כולל ניתוח מרתק של דמות המספר ב"הנבחר" של תומאס מאן. בשיחה זו הוא חוזר אל הביטוי של שלום עליכם, שהוזכר למעלה, ומוסיף: "רוב הסופרים מעמידים פנים של בקיאות. אנחנו מתארים מציאויות היסטוריות, טכניות, מקצועיות, כאילו אנחנו מכירים אותן. העמדת הפנים הכרוכה בכך אינה חטא. היא חלק מן החוזה שבין הקורא ובין הכותב: שניהם מוחלים על הבדיה הספרותית, ושניהם מעוניינים באותה אשליה, שהספר מתאר עולם מדוקדק ואמיתי".
מאיר שלו ניחן בסקרנות ובידע, ובכשרון להציג אותם בפני הקורא. אני נהנית לקרוא את ספרי הפרוזה שלו בשל השפה הנאה והעושר התרבותי, אבל הם נשכחים ממני מהר. ספרי העיון שלו, ביניהם "ראשית", "גינת בר" ו"תנ"ך עכשיו", הם אלה שנשארים איתי. "סוד אחיזת העיניים" מצטרף אליהם.
אלי עמיר, שהביוגרפיה האישית שלו משתקפת באופנים שונים בספריו, חורז בספר זה מחרוזת של זכרונות, ומוסיף פרטים שעדיין לא סיפר. "הרשימות הקצרות המכונסות בספר הזה מאפשרות לי לצלול לתוך הזמן הפנימי שלי, להשתחרר מעט מהזמן החיצוני שדוהר קדימה ואין לי שליטה בו", הוא מסביר את אחד המניעים לכתיבה.
שערי הספר עוקבים אחר חיי הסופר באופן כרונולוגי. התרפקות על זכרונות ילדות מבגדד, תוך ידיעה מפוכחת שהעיר כפי שהכיר אותה כבר אינה קיימת; תיאור היום הארוך של העליה לארץ והלם המעברה; חוויות מתוקות ומרירות מחברת הנוער בקיבוץ; ארועים משמעותיים כעובד משרד הקליטה וכמנכ"ל עליית הנוער, ביניהם יסוד כפר הנוער בניצנה; היבטים שונים של קליטת עלייה, נושא מרכזי בחייו; פכים פוליטיים ומפגשים עם אישים; ארועי תרבות ושילוב מזרח ומערב; ולסיום, תמונות משפחתיות.
עמיר כותב בחן, בורר בכל קטע את מה שחשוב בעיניו ומתמקד בו. מכיוון שחי חיים אינטנסיבים והוצב בנקודות מפתח, הוא שופע סיפורים על מפגשים מעניינים, על דרכי קבלת החלטות, על האנשים שמאחורי התדמית הציבורית. כשהוא מספר על הישגיו הוא אינו מתייפיף בצניעות שאינה נחוצה, וגם אינו מתייהר, כמי שפעל והשיג ואין לו צורך "למכור" את עצמו. דיעותיו ברורות, ולמעט התיחסות מעט מבזה בעיני לבגין הוא שומר על מכובדות, על הוגנות, ועל יכולת להרצות את טיעוניו ולהקשיב לאלו של הזולת. הוא מתרפק על התרבות שעליה גדל, ומאמץ גם את זו שבה בחר. התיחסותו לשד העדתי מוכרת, והקימה לו מתנגדים: נעשו טעויות, אבל אין שום סיבה וצורך לגרור עלבונות. נראה שבכל תחום הוא בוחר במתינות ובדרך הביניים, ואלה, יחד עם כתיבה תמציתית, יוצרים חווית קריאה נעימה.
נעימה היא גם ההקדשה הבלתי שגרתית. עמיר מקדיש את הספרים לארבעה עורכים שערכו את שבעת ספריו. העורכים, שמלאכתם בדרך-כלל שקופה לציבור הקוראים, זוכים לכבוד לו הם ראויים.
"הוא קבעם לשמים והם קבעום לעבודה זרה", נכתב בתלמוד בבלי במסכת עבודה זרה בהקשר של חגיגות האור בתקופה בה אנו חוגגים את חנוכה. "אם כן", כך כותב ישי רוזן-צבי, ראש החוג לפילוסופיה יהודית ותלמוד באוניברסיטת תל אביב, "הגמרא חושפת בפנינו סוד גדול, שמקור כל החגים אחד, ורק אחר כך התפצלו וקיבלו מובנים שונים בכל תרבות ותרבות". והוא מוסיף: "המשנה מכירה ומזכירה מסורות חוץ-מקראיות, אך בוחרת להשאירן כרמזים דחוקים". את הרמזים והסודות באשר למנהגי החגים הוא מבקש לחשוף כאן, ונסמך גם על ספרות בית שני, מגוון של ספרויות שנוצרו בין המאה השלישית לפני הספירה למאה הראשונה לספירה.
הנה כמה מן הנושאים המעניינים בספר:
ברכת המלכויות, הנאמרת בראש השנה, מרמזת על דיון עמוק בשאלת המונותאיזם והאוניברסליות של האל העברי מול תפיסתו כאל פרטי של העם היהודי, אחד מני אלים רבים.
על יום הכיפורים, כפי שהוא עולה מן המקרא, כותב רוזן-צבי כי הוא אינו אלא מנגנון משוכלל לסילוק החטאים מן המקדש. הוא מרחיב באשר לגלגוליו של השעיר לעזאזל, שעל פי המקרא פשוט נשלח למדבר, נושא על גבו את עוונותיהם של בני ישראל, ואילו על פי המשנה הוא נדחף אל מותו. הכותב מבקש להציע שהדבר קשור למיתוס עלום של כוח דמוני בשם "עזאזל" שיושמד ביום הדין.
בהקשר של ניסוך המים בסוכות הוא מעלה את השאלה מדוע נבחרה דווקא כנען כארץ המובטחת, ומציע תשובה מעניינת: ה' גורר את עמו דווקא לארץ כנען בדיוק מפני שאין בה מים, שכן בארץ ללא מים תיווצר תלות באל באמצעות הצורך בגשם. המטאורולוגיה כאן היא המפתח לבחירה האלוהית בכנען, שכן בתפיסה המקראית הגשם אינו ענין פיזי אלא תיאולוגי.
מדוע נקבע שבועות כחג מתן תורה? המקרא קבע שלושה רגלים, שהם חקלאיים בבסיסם וקשורים לאיסוף תבואה: ראשית הקציר, סוף הקציר והאסיף. הראשון והאחרון קיבלו בתורה גם משמעות היסטורית – פסח וסוכות – ופרשנים השלימו הקשר היסטורי לשלישי, חג מתן תורה שהתרחש בחודש בו מגיע הקציר לסיומו.
הקריאה בספר הזכירה לי את "לא כך כתוב בתנ"ך" מאת יאיר זקוביץ ואביגדור שנאן. בשני הספרים החוקרים מבצעים מעין חפירה ארכיאולוגית במסורות שהתקבעו, ומבקשים לחשוף את יסודותיהן ואת גלגוליהן. הספר הזה מעט דידקטי יותר, אך הוא קריא ומעורר סקרנות ומומלץ.
בסִפריה של משפחת בנטרי, אנשים מכובדים בקהילתם, מתגלה בוקר אחד גופת אשה צעירה. פניה של הצעירה מאופרים בכבדות, שמלתה אינה מעידה על טוב טעם, ונוכחותה האילמת בספריה המכובדת והמרוהטת בטוב טעם היא חריגה, בלשון המעטה. המשטרה נקראת לחקור בפרשה, ובמקביל מזמינה הגברת בנטרי את ידידתה הקשישה, מיס מארפל, לתרום מכשרונותיה לפענוח התעלומה. "אני חושבת שאם כבר יש רצח בבית, עדיף ליהנות ממנו", היא אומרת ברוח טובה. מאוחר יותר תנטוש את קלות הדעת לטובת הדאגה לשמו הטוב של בעלה, כשהלשונות הרעות יתחילו לטעון שאין עשן בלי אש.
בת דודתה של הנרצחת מזהה אותה, משפחה מכובדת נוספת נגררת לחקירה, יחד עם מדריך טניס ומארחת במלון וקולנוען זוטר. גופה נוספת, שרופה כולה, צצה באזור, בלשים רשמיים ושאינם רשמיים מנסים לגלות קצה חוט. ומיס מארפל, כבר בשלבים הראשונים של הפרשה, אינה מאמינה לאיש, יודעת מי הרוצח, ומנסה לבסס את הידיעה כדי שתוכל לחשוף אותה. רמזים לסיבות לחוסר האמון שלה פזורים בעלילה בבירור, לחלקם שמתי לב בעצמי (מבלי להבין את משמעותם, יש להודות), והפיצוח המורכב לגמרי מתקבל על הדעת.
כמו בספריה האחרים, גם בספר הזה, למרות שהפרשה הבלשית היא לבו של הספר, ההנאה נגרמת לא רק ממעקב אחרי החקירה ואחרי האופן בו פועל מוחה של מיס מארפל, אלא גם מאמנות הסיפור של אגתה כריסטי. הספר מציג דמויות שוליות, שמבליחות לרגע ומאופינות במדויק במשפטים ספורים, ויחד הן נשזרות למרקם חי של הקהילה הרכלנית והבוחשת בענייני הזולת. מיס מארפל, שמאמינה שבני אדם דומים בכל מקום, בלי קשר למעמדם, מיטיבה להקיש מן האנשים שבסביבתה המיידית על התנהלותם של אחרים, ומתוך היכרותה את המין האנושי יודעת להבחין בין עיקר וטפל, בין אמת והעמדת פנים, ואינה מניחה להסחות דעת לעמוד בפני ההגיון.
התרגום של מיכל אלפון נוטה אל ביטויי ימינו, אך מצליח בכל זאת לשמר את אוירת אנגליה של מחצית המאה הקודמת, והקריאה בספר נעימה ומושכת.
"משחקי כוח" הוא סיפורה של חברת טסלה, החל מימיה כסטארט-אפ בשנת 2003 ועד שנת 2021 שבה שווי החברה היה הגבוה ביותר מבין כל יצרניות הרכב. מדרך הטבע, מכיוון שהחברה מזוהה לגמרי עם האיש שבראשה, זהו במידה רבה גם סיפורו של אילון מאסק.
רעיון המכונית החשמלית לא צץ יש מאין ב-2003. כמה יצרניות רכב ניסו לפתח עוד קודם לכן מכונית שתייתר את השימוש בדלק מזהם. לפעמים זנחו את הרעיון כליל, לפעמים בחרו בדרך ביניים של מכונית היברידית. כשמרטין אברהארד, מארק טרפנינג, איאן רייט, האנשים שהקימו את טסלה, חיפשו ב-2004 משקיע שיאפשר להם להתקדם בתוכניותיהם לייצר מכונית חשמלית, מי שנענה לפנייתם היה אילון מאסק, שמכר באותם ימים את אחזקותיו בפייפאל. מאסק, שחלם בגדול, התכוון לשנות את העולם. מרבית המימון הראשוני הגיע מכיסו, והוא נטל על עצמו את הובלת החברה ברוח חזונו. בהמשך השנה חבר אליהם ג'רמי סטאובלר, שריכז את פיתוח הסוללות.
טים היגינס, עיתונאי בוול סטריט ז'ורנל, מתאר את התפתחותה של החברה יום אחר יום. הוא מספר על המורכבות האינסופית שכרוכה בעיצוב, בתכנון, ביצור ובמכירה, על התנהלות בעולם הקשוח של תעשית הרכב, על הקשיים שבניהול חברה ציבורית, ובעיקר על המאמץ ההרואי ליצור משהו חדש לגמרי, מבנית ורעיונית, מאפס, להאמין שהוא אפשרי ולדבוק בו עד ההצלחה. למרות שהספר תיעודי ועסקי, הוא שומר על מינון נמוך יחסית של הטכני לעומת מינון גבוה יחסית של האנושי, ולכן נקרא בענין רב כספר פרוזה, מותח לעתים.
מפתה לדוג מתוך הספר את הפרטים הרכילותיים הנוגעים לאישיותו ולהתנהלותו של אילון מאסק האקסצנטרי והמסקרן, אבל לעשות זאת פירושו להחמיץ את מרביתו של הספר, שליבתו היא רעיון גדול והגשמתו. מאסק הפרפקציוניסט הוביל את טסלה ברמת המאקרו והמיקרו, חסר סבלנות לחלוטין למי שניסה לפקפק ביעדיו. בנחישות, וגם בברוטליות, הוא ניווט את החברה בין משברים, שאת חלקם הוא עצמו גרם, הציל אותה כשחברות גדולות וותיקות ממנו הגיעו לפשיטת רגל, ודרש מכל עובד ועובד את אותה התמסרות שהוא עצמו הפגין. היגינס מגדיר את התנהלותו כזו של מייסד סאטרט-אפ ולא של מנהל בכיר בחברה נסחרת בבורסה, התנהלות שסיבכה אותו, ואת טסלה, שוב ושוב. המשקיעים חששו מההפתעות שהוא ייצר ללא הרף, אבל מכיוון שנסיונם לימד אותם שלמרבית הצהרותיו יש בסופו של דבר כיסוי, המשיכו לתמוך בו. לקוחותיו הראשונים הפכו מעריצים שלו ושל המותג, והיו מוכנים להתגייס לכל מאמץ למען החברה. "האיש הזה הוא ממש מטיף כריזמטי. הוא הקים אוהל התעוררות והאנשים האלה ממלאים אותו", נכתב עליו בבלוג שסיקר את פעילותה של טסלה. כך או כך, למאסק יש קבלות מוצקות כאיש חזון ומימוש, וטסלה, תחת ניהולו, שינתה את עולם הרכב.
מרתק ומומלץ
Power Play – Tim Higgins
מטר
2023 (2021)
תרגום מאנגלית: עפר קובר
מכונית הרודסטר של אילון מאסק ששוגרה לחלל באמצעות טיל פלקון של SpaceX
מיקי האמינה שהיא יודעת כל מה שיש לדעת על בעלה ועל שני בניה. מתן, אותו הכירה כשהיה המפקד שלה בגולני, היה ברוב שנותיהם המשותפות איש קבע, נוכח-נעדר בחיי משפחתו, מורעל על הצבא, מסור לחייליו. יואב, הבן הבכור, משרת ביחידה מובחרת. אוריה, אותו היא מכנה אור, אמנם היה מעדיף להיות צייר, אבל יחד עם שני חבריו הקרובים הוא מכשיר את עצמו להיות לוחם בגדס"ר גולני, כמו אביו בשעתו. המשפחה מתנהלת פחות או יותר על מי מנוחות, עם מינון נורמטיבי של חיכוכים ושל מחשבות על חיים אלטרנטיביים לצד אהבה ושגרה.
אבל יום אחד יורה אור בשוגג באחד משני חבריו והורג אותו. מה גרם לו לאחוז באקדח, שהיה טמון במגירה בחדרם של הוריו? מדוע לא היתה המגירה נעולה? למה בכלל הוחזק אקדח בבית? ותמוה מכל, כיצד בבית שהקפיד על בטיחות ועל אחריות, היה האקדח טעון למרות שהמחסנית הוחזקה בנפרד ממנו?
חיי המשפחה משתנים באחת. חברים נעלמים, עיתונאים מחטטים ומפיצים מידע שגוי, פרשיות עבר צפות. מיקי ומתן למודי שכול – הוא כמפקד, היא כבת לאב שנהרג בעודה צעירה – אבל ההתמודדות עם אבלם של הורי הנער ההרוג, שהיו עד אתמול חבריהם הטובים, שונה וקשה במיוחד. ובתוך המשפחה פנימה מיקי מוצאת עצמה לא מוכנה לנוכחותו של אור המסתגר ואולי מאבד טעם לחייו, ולאי-נוכחותו של יואב, המעדיף לסגור סופי שבוע בקורס קצינים ולא להגיע הביתה ולהיות חלק מן הבושה. גם בקשר עם מתן, שאת סמכותו היא בדרך-כלל מקבלת, חל שינוי, כשהיא נוקטת מדי פעם צעדים בניגוד לרצונו. כל אלה מערערים מאוד, אבל מה שאולי מטריד אותה יותר מכל היא התהיה אם היא לוקה בעיוורון כלפי אהוביה: "יכול להיות שהאנשים סביבי רואים משהו שאני מתעקשת לא לראות. אולי בתוך המוח והלב והמחשב שלו קיימים דברים שנעלמו ממני? יתכן שלבן שקראתי בשם המואר בעולם יש סדר יום אפל?", היא תוהה כשהיא קוראת בלי רשותו דברים שכתבו חברים לשעבר בדף הפייסבוק שלו. שוב ושוב תיחשף להתנהגויות בלתי צפויות של קרובים ושל מכרים, תופתע לטובה וגם תתאכזב, ותיווכח לדעת עד כמה אסון משנה עובדות חיים שנחשבו מוצקות.
יעל טבת קלגסבלד מתארת באמינות וברגישות את שעובר על מיקי ועל בני משפחתה. אמנם נקודת המבט היא של מיקי, אבל היא עצמה רואה נכוחה את שלושת הגברים ולכן צמצום נקודת המבט אינו פוגם בשלמות של דמויותיהם. מדובר כאן באנשים ערכיים, מצפוניים, שנקלעו לסיטואציה קשה, והם מתמודדים איתה כל אחד על פי יכולתו ועל פי אופיו. המצב טעון מאוד, והתלקחויות אכן פורצות ביניהם, שגיאות נעשות, משהו חבוי באופיו של כל אחד מהם נחשף, אבל היסודות האיתנים יחזיקו אותם בדרך החתחתים המחכה להם.
קל היה לגלוש לכתיבה סטראוטיפית, אבל הסופרת נמנעת מכך לחלוטין. מתן הוא, כאמור, מורעל צבא, וגם בבית הוא בעמדת הפיקוד, אבל הוא גם אוהב וקשוב, וגם סוטה מן השלמות שהיא נר לרגליו. מיקי, שרוב השנים ניהלה את משפחתה בלעדיו, מרגישה לעתים מנוצלת, נדחקת מעט לשוליים, אבל היא בשום אופן אינה קורבן. גם הם וגם הבנים יגלו, אחרי ההלם הראשון, כל אחד בהתאם לאישיותו, שאחיזה במשבצת הקבועה לכל איש כבר אינה אפשרית, והדינמיקה ביניהם בהכרח תשתנה. הסופרת משכנעת בתיאור התהליכים שהם עוברים ביחד ולחוד.
למרות עוצמת הטראומה ועומס הרגש, הכתיבה של יעל טבת קלגסבלד מדודה ומתונה, אינה נסחפת להפרזות, ומחוברת למציאות. היא אמנם מוליכה את גיבוריה ממשבר אל משבר, אבל גם מעניקה להם רגעים של הומור, של עיסוק בקטנות ושל נורמליות למרות הכל.
מומלץ מאוד.
איור הכריכה הוא בהשראת ציורו של גיל מרקו שני, "איש עם נמר"
_jpg.webp)
_jpg.webp)
סקירות ספרים 