קטגוריה: ספרים מומלצים

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

שלוש גיבורות הסיפורים שבספר משתייכות למועדון שאף אשה אינה רוצה להשתייך אליו, המועדון של האמהות ששואלות את עצמן איך הגיעו למצב שבו הן מגלות שילדיהן אינם מי שחשבו שהם. בתה של אחת נעצרת בחשד לשוחד, בנה של השניה מפיץ סרטוני סקס של חברה לשעבר שבחרה בגבר אחר, ובתה של השלישית מפרסמת אחרי מותה של אמה סרט המכפיש אותה. כל אחת מהן ניצבת בפני משבר מבית ומחוץ, מתמודדת לא רק עם תהיות על עצמה כאם ועל מה שהתרחש ומתרחש במשפחתה, אלא גם עם שיפוטיות מהירה וממוטטת של הסביבה הבלתי חומלת. יש מי שמחפשת את האשם בתוכה, אחרת תולה את עיקר האשם בבן זוגה, ויש מי שמוצאת לעצמה צידוקים ומטילה את מלוא האחריות והאשמה על הדור הבא. שלושתן גם יחד מבקשות את שורשי יחסיהן עם צאצאיהן ביחסים המוקדמים יותר שבינן ובין אימותיהן.

דלית, האם בסיפור הראשון, ייחלה לבת שתהיה חברה, נפש קרובה, אבל בתה, בדומה לאחיה הבכור, נהתה אחרי האב הדומיננטי, הכריזמטי, השופע בטחון. כשהאב והבת, העובדים בחברה המשפחתית המפתחת תרופות, נעצרים באשמת שוחד, לאם ניתנת ההזדמנות הבלתי מרנינה לבחון את הדינמיקה הפנים-משפחתית ההרסנית, שעד כה קבלה כמובנת מאליה או שלא נתנה עליה את הדעת כלל. שיחת טלפון בלתי צפויה מביאה אותה אל "אלמלא", קבוצת תמיכה לנשים שמצבן כמצבה, כלומר אמהות לעבריינים שעולמן התהפך ברגע. מקימת הקבוצה והמנחה שלה היא דפנה, האם בסיפור השני.

בשונה מן האם הקודמת, בסיפור השני מדובר במשפחה כמעט מושלמת, בזוג הורים שהיחסים ביניהם תקינים ואוהבים, ובבן שגם במבט לאחור קשה למצוא בו סימנים למה שיעולל. דפנה, שרצתה להיות פסיכולוגית אך פרשה מעיסוק פעיל בתחום, מצאה לעצמה כר פעולה חדש כמארחת טלויזיונית של אנשים ששפכו בפניה את הלב, וכמקימת "אלמלא". בנוסף לחיטוט העצמי שלה במה שקרה לה ולמשפחתה, היא מתארת את המתרחש בתוך הקבוצה, את היררכית הכאב, ואת ההתמודדות האישית של כל אחת מחברותיה. באחת השיחות הקבוצתיות עולה נושא הסרט שפרסמה בתה של שולמית עדן, זמרת פופולרית בארץ ובצרפת, ובו היא גוררת את שמה של אמה לבוץ, מבלי שלאם, שכבר הלכה לעולמה, יש אפשרות להגיב. שולמית היא האם בסיפור השלישי.

שולמית היא המעריצה מספר אחת של עצמה. את בתה ילדה לנגן מזדמן, ומסרה אותו לידיה של אמה בארץ כדי שתוכל להמשיך בקריירה המשגשגת שלה בצרפת. היא רואה עצמה כקורבן של אמה שהעבירה עליה ביקורת, של בתה שנדנדה לה לבוא לבקר. את סיפורה היא מספרת מן העולם הבא אחרי שצפתה בסרט, ומלאה צידוקים והצטדקויות היא מאשימה את בתה בשקרים, בסילוף המציאות ובהתנהלות הרסנית. כשם שהיא אינה יכולה להגיב בפומבי על ההאשמות נגדה, כך גם לבת לא ניתן כאן פתחון פה, ולקורא לא נותר אלא לתהות היכן מונחת האמת ולהצטער על הסבל התלת-דורי.

כמספר הצירופים של הורים-ילדים כך מספר הדרכים הנכונות לקיים אותם תקינים או למצער בלתי מזיקים. אין מדריך כתוב שיתאים לכל צירוף יחודי שכזה. כהורים האחריות היא להעניק אהבה ובטחון, לא להטיל את מגרעות הדור הקודם על כתפי הדור הבא, ולקוות שעשינו די. כשהתוצאה אינה מגשימה את התקווה, כפי שארע בשלושת הסיפורים, נותרות אמהות שדברי הנחמה בסגנון "כולנו כאן היינו בטוחות שמחר לא תזרח השמש, והנה, תראי…" פשוט אינם מעניינים אותן. היום שוררת חשכה, והיא נדמית נצחית.

יעל טבת-קלגסברד עסקה בנושא קרוב ב"נמר מעופף" – התמודדותה של משפחה עם מעשה חריג, אולי עברייני, שביצע אחד מבניה. כאן, כמו שם, הדמויות אינן חד-מימדיות, התהליכים, לטוב ולרע, אמינים, הספר אינו כורע תחת עומס רגש אלא נע בין אור לצל, כמו בחיים, והשאלה מה היינו עושים במקומן, גם אם אינה מוצגת במפורש, עולה מתוך העלילה ומטרידה.

מעניין ומומלץ.

כנרת זמורה דביר

2025

כותרת משנה: תובנות לחיים של הפילוסופים הגדולים

אריק ויינר הוא סופר ועיתונאי (בין שאר פעילויותיו היה מוצב ארבע שנים בירושלים בשנות התשעים). הספרים שכתב הגותיים, ועוסקים, אם לשפוט על פי שמותיהם, בחיפוש ובחקירה בנושאים שברוח, כמו אושר, אלוהים וגאונות. "סוקרטס אקספרס" הוא ספר מסע, תרתי משמע. ויינר, החובב נסיעות ברכבת, פותח כל פרק בנסיעה שכזו אי שם ברחבי הגלובוס, נסיעה שמטרתה מסע בעולמו של אחד הפילוסופים והעמקה בהיבט אחד מרכזי של משנתו.

כל אחד מארבעה-עשר פרקי הספר מתאר פילוסוף אחד (אם כי כל הפילוסופים מתארחים בפרקים של עמיתיהם) – לא כולם טבועים בזכרון הקולקטיבי כפילוסופים, אך הם כאלה בעיניו של ויינר – ומתמקד בתפיסתו היבט אחד של חיי האדם. "הפילוסופיה שונה ממקצועות אחרים. היא אינה גוף ידע אלא דרך חשיבה – דרך להיות בעולם. היא אינה 'מה' או 'מדוע' אלא כיצד'". את ה'כיצד' הזה, מלידה ועד מוות, הוא מבקש ללמוד. ללמוד לצאת מהמיטה כמו מרקוס אורליוס, לתהות כמו סוקרטס, ללכת כמו רוסו, לראות כמו תורו, להקשיב כמו שופנהאואר, ליהנות כמו אפיקורוס, לשים לב כמו סימון וייל, להלחם כמו גנדי, להיות אנושי כמו קונפוציוס, להעריך דברים קטנים כמו סיי שונגון, לחיות בלי חרטות כמו ניטשה, להתמודד עם קשיים כמו אפיקטטוס, להזדקן כמו דה בובואר, למות כמו מונטיין.

הספר יכול היה להסתכם בדיון אקדמי ברמה כזו או אחרת, אבל הסופר הופך אותו לאישי, כשהוא מקשר בין חייו, מסעותיו, יחסיו עם בתו, ומודעותו לחולשותיו ולפגמיו שלו (שעליהם הוא מספר בכל הזדמנות עד שנוצר הרושם שמדובר בשלימזל ובשלומיאל, מה שככל הנראה אינו נכון בהתחשב בהישגיו, אבל נכון בכל זאת בעיניו). הוא אינו מבקש להקיף את מכלול משנתו של כל פילוסוף, אלא ליטול היבט מסוים שיאיר את ה'כיצד' של חיים משמעותיים, שכן מה שמשותף לכל הפילוסופים שבספר הוא ש"מה שעניין אותם לא היה משמעות החיים אלא איך לחיות חיים עם משמעות".

בהעדר ידע מעמיק במשנות הפילוסופיות, אין לי אפשרות להעריך עד כמה הסבריו ומסקנותיו של ויינר נאמנים לכוונותיהם של הפילוסופים. אבל זה לא באמת חשוב. הכותב הוא אדם סקרן, פתוח, תוהה, וניחן בכשרון לבטא בבהירות את רעיונותיו ואת חוויותיו. התוצאה מעניינת ומעודדת תְּהִיָּה עצמאית מבורכת. "תהייה היא מצב של פתיחות, של נכונות להרחיב את זווית הראייה", כותב ויינר בצדק. לא תמיד קבלתי את תובנותיו, אבל במקרים שלא – נהניתי "להתווכח" עם הכתוב, ובכל מקרה מצאתי את עצמי מהרהרת בו. כל הפרקים טובים ומעניינים, אך אהבתי במיוחד את אלה שעסקו בסטואיות, בספר הכרית, ובזיקנה. נהניתי גם מה"עימותים" בין הפילוסופיה המהורהרת שויינר מנסה להקנות לבתו לשכל הישר והענייני של בתו בת השלוש-עשרה.

קריא מאוד, מעורר מחשבות, פוקח עיניים ומומלץ.

The Socrates Express – Eric Weiner

מטר

2025 (2020)

תרגום מאנגלית: עפר קובר

כותרת משנה: סיפור אהבה ישראלי

"שדות גולדברג", ששמו מתכתב, כמובן, עם שירו של מאיר אריאל, ולא אכנס לזה, מתרחש במושב בגליל התחתון. דורית גולדברג-רוטשילד, המכונה בפי כל דורה, המספרת בגוף ראשון, היא חלק מקבוצה של שישה חברים על סף גיל חמישים. דורה, שלא נולדה במושב, נשואה לאבינועם, בן שני לחקלאים, ומי שנושא על כתפיו את המשק המשפחתי. חברתה הטובה היא יעלי, הנשואה לברק שמאוהב בה מאז ומעולם. ענבר, אחיה של יעלי, נשוי לעומר, ששינתה את שמה לפארווטי, ושניהם משחררים לאויר העולם ססמאות בודהיסטיות-זניות-רוחְניות. ברקע מצוי כנען, אחיו הבכור של אבינועם, מושא חלומותיהן של בנות המושב והאקס המיתולוגי של יעלי, צייר שחזר מוכה טראומה משירות צבאי, ונעלם אי שם בעולם בלי הסבר, וכמעט מבלי לשמור על קשר. כששלושת הזוגות יוצאים לבילוי משותף על שפת הכנרת, ונסחפים למשחק אמת או חובה, שהופך לגרסה מסוכנת יותר של אמת או אמת טבולה באלכוהול ובסמים, נחשפים מאווים סמויים – משבר גיל הארבעים מאוחר? – וחייה של דורה מקבלים תפנית בלתי מתוכננת.

בקהילה הסגורה של המושב יש חשיבות עצומה להשתיכות ולהמשכיות. דורה, שכאמור נולדה במקום אחר, אינה יכולה להשיב בגאווה לשאלה השגורה "של מי את?", למעט ההשתיכות מכוח נישואים לשבט רוטשילד, מה שמציב אותה במידה מסוימת בעמדת הזרה. כשיחסיה עם אבינועם משתנים, תחושת ההדרה מתעצמת. היא אינה מאמינה שהשינוי יביא לפרידה, אבל אם כן – האם החברים יבחרו צד? האם מתקימות שיחות שהיא אינה שותפה להן? האם היא מדמיינת או שבאמת הנשים סביבה חוששות שאם היא תישאר לבד היא תלטוש עין אל בני זוגן, והן ממהרות לשמור מרחק? הפיטורים שנוחתים עליה במפתיע – ממשרה שהיא לא אוהבת, אבל מחזיקה בה כבר ארבע-עשרה שנים – אינם תורמים לבטחונה העצמי. לצד הדילמות החדשות הללו, החיים נמשכים כרגיל. התארגנויות פוליטיות ברמת המושב והמועצה, שברק שותף להן; מעורבותם של הורים בארועים חינוכיים של ילדיהם; אם שמתייסרת בשל היעלמותו רבת השנים של בנה, שעם הזמן הופך יותר ויותר מיתולוגי ונערץ, ומעמדו המעורער של בנה השני כבן ממשיך במושב; ארועי עבר, כאלה שסופרו וכאלה שלא, שמחלחלים אל ההווה; ילדים שממשיכים לגדול ומבינים יותר מכפי שהוריהם משערים; הערכה עמוקה לעוסקים בחקלאות יחד עם תכניות לשינוי עמוק באופיו של המושב; ועוד.

על כל אלה שני הדר מספרת בסגנון מקורי, סוחף, שנון, עכשווי מאוד. היא עושה שימוש רב בהתכתבויות ווטסאפ רבות משתתפים וכאוטיות, כנהוג בימינו. חלק מן הדמויות המשניות, כמו אביגיל אדרת, זו שמסדרת הכל, וד"ר שגית פיליפס מומחית כף רגל, אינן יוצאות כלל מן המדיה, למעט הגחה קצרה, אל השתתפות פיזית בעלילה, אך די בסגנון כתיבתן ובתוכן ההודעות שלהן כדי לאפיין אותן ברמת אמינות גבוהה. דורה, שהיא נרגנת כלבבי, מודעת לעצמה ברמה סבירה, ומכיוון שאת דבריה היא מפנה אל אדם שאותו אינו מכירה אישית, היא מרשה לעצמה רמת חשיפה וכנות שובות לב.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר, למעט שניים-שלושה עמודים לקראת הסוף. לעומת התנופה הסוחפת של הספר עד כה, העלילה נקטעת בחטף ודועכת בקול ענות חלושה אל תלישות אנמית בלתי ברורה ובלתי הגיונית. למרות זאת, בשל ההנאה שגרם לי עד שם, אני ממליצה עליו.

איור הכריכה הנאה, שתיאורו משולב בעלילה, הוא של לילך ליברייך בן יעקב.

כנרת זמורה דביר

2025

בגיל שתים-עשרה חייה של ג'סטין הניו-זילנדית אינם פשוטים. פחות משנה קודם לכן איבדה את אמה אחרי תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה שנטלה ממנה רבים מכישוריה הפיזיים והמנטליים. אביה, שהוא ביסודו אדם טוב ואב מסור, מתקשה להתמודד עם האבל ומוצא מדי פעם מפלט באלכוהול. היא עצמה סובלת מהתקפי אפילפסיה, שאמנם אינם תכופים, אבל בהחלט מאיימים ומשבשים את שגרת חייה. כמו כל ילדה בגילה היא חווה את המעבר הלא פשוט מילדוּת לנערוּת, וכמו ילדות רבות היא מנסה לתמרן במערכות היחסים הסבוכות של בנות גילה.

לא ייפלא אפוא שג'סטין מוקסמת מגברת פרייס, המורה שלה בבית הספר הקתולי, וכשהיא זוכה מצד המורה ליחס מועדף כאחת מחביבותיה, היא מוכנה לעשות הכל כדי לשמר זאת. הכל, כולל בגידה, התחברות עם חברות בלתי ראויות, ובעיקר עצימת עין והמצאת תירוצים כשמשהו בהתנהלות של גברת פרייס נחשד בעיניה כבלתי תקין. ג'סטין, בשל נסיבות חייה, נוהה אחר המורה, אך היא אינה היחידה. האשה הכריזמטית, הסמכותית והמניפולטיבית שולטת בלבבות מרבית תלמידיה, הלהוטים עד מאוד להרשים אותה ולהשביע את רצונה. הקורא המבוגר מזהה מיד את מה שרע במורה שבעדינות מפעילה שיסוי בלתי מורגש של התלמידים אלה באלה; הילדים, רובם ככולם, אינם מסוגלים לזהות זאת, וג'סטין על קשייה אולי פחות מכולם. וכך הספר נקרא בשתי רמות במקביל – ברמת ההבנה של המבוגר שרואה את העיוות, וברמת הקבלה של הילדה שאין לה די כלים לשפוט, ושאינה מסוגלת להפריד בין הצורך המיידי שלה באהבה לחשדותיה.

הספר נפתח כשג'סטין, כבר אשה בוגרת, מבקרת עם בתה את אביה הדמנטי, ופוגשת במטפלת שלו הדומה להפליא לגברת פרייס. באחת היא מושלכת חזרה אל ילדותה ואל זכרונותיה. אודה שתחילה הייתי קצרת רוח. קצת קצתי בשיטה הסיפורית השחוקה הזו של עתיד-מעורר-עבר, וגם בשיטת הרמזים המטרימים, וקצת סלדתי מהצטברות הרוע בסיפור כמעט ללא נקודת אור: המורה הדומיננטית, המנהל הנוקט בעונשים גופניים, האב שאינו מסוגל להתגבר על חולשתו לטובת בתו, הבנות הסנוביות בכיתה ומשחקי הכבוד והנידוי שלהן. חששתי מקלישאות, מכתיבה שטאנצית ומלחיצה בכוח על כפתור הרחמים.

טעיתי. ככל שהספר התקדם, ליבי יצא אל ג'סטין, וגם הדמויות האחרות קיבלו חיים ונפח ומורכבות. בשלב מסוים היה קשה להרפות ממנו, והוא הלך ונחווה יותר ויותר כספר אימה. לא אימה מסוג רוחות ועל-טבעי ופושעים קרי-דם, אלא אימה מזדחלת של פסיכופתיה מציאותית מאוד, מבחינתי המפחידה מכולן. זהו בסופו של דבר סיפור על התבגרות בתנאים קשים, במערכת חינוך דוגמטית נוקשה, בחברת ילדים בלתי חומלת, במכאוביה של יתמות מייסרת, ובצלה של דמות דומיננטית שהמלה פסיכופתית יאה לה.

מיכל אלפון העניקה לכתיבה הטובה של קתריך צ'ידג'י תרגום שוטף ונאה, והספר מומלץ מאוד.

Pet – Catherine Chidgey

חרגול

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כששרון, אחותו של איתי, עברה לטקסס עם בן זוגה וילדיהם, היא הפקידה בידיו של איתי את אמם. שרון, שהתגוררה סמוך לאם, היתה זו שדאגה לה וסייעה לה על פי הצורך. איתי, שעבד הרחק כרכז חברתי בכפר נוער, היה מנותק יחסית. לא היה לו מושג שאחותו, שאיתה יש לו יחסי אהבה-שנאה, בדגש על החצי השני, מתכננת רילוקיישן. לא היה לו מושג שאמם החלה להדרדר לדמנציה. נרגן, בלתי מרוצה בעליל, אבל ממלא את חובתו, הוא לוקח חופשה ארוכה ועובר לבית אמו בנתניה.

בדירה שהם חולקים כעת מתגוררות שלוש נפשות. איתי, אמו וזושה. אמו היא האשה שהוא אוהב אהבת נפש ושאוהבת אותו לא פחות, אשה חדה, רגישה, אכפתית, אשת שיחה. זושה היא הגרסה התוקפנית שלה, דמות לא מוכרת לו שמשתלטת על האם ללא התראה, אשה בוטה, חסרת סבלנות, מקללת, מתלוננת, מאשימה. זושה דעתנית, מעליבה, בלתי ניתנת לשכנוע ולהרגעה באמצעות ההגיון. האם, בשעותיה הצלולות, מודעת חלקית לקיומה, וחשה בפועל את התנתקותה מעצמה, חרדה מן הריחוק שהיא חשה מישותה, מהדברנות חסרת המעצורים של זו שאיתי מכנה זושה. כשאיתי ייענה להפצרותיה של אמו לקחת אותה לטיול שורשים בהולנד, שם נולדה, תצטרף אליהם גם זו שהוא מכנה זושינקה, גרסת הילדה העולצת והתוססת של האם.

מאז ומתמיד אמרה האם שאם תיקלע למצב רפואי מעין זה, היא מבקשת ש"ישימו לה משהו בתה". כעת, כשהיא מודעת להדרדרות הצפויה לה וכשהיא מגובסת ומרותקת לכסא גלגלים, היא חוזרת על הבקשה.

אורן יעקובי כותב על המשולש המשפחתי בתערובת של טרגיות וקומיות ובכנות בלתי מתפשרת. הוא מתאר את תחושותיו של אדם שחוזה בהיעלמותה ההדרגתית ובדעיכתה של אמו, וגם את תחושותיה של אשה שיודעת את הצפוי לה. הוא כותב על דינמיקה משפחתית של אשה, שנותרה נכה ואלמנה בעקבות תאונה, עם שני ילדיה שהתייתמו ושהתחרו על תשומת לבה ועל אהבתה גם בבגרותם. הדילמה של סוף יזום לחיים נדונה אף היא, ואיתי אמיץ דיו כדי להודות שלפחות פעם אחת תהה אם הוא רוצה "לגאול מיסורים לא אותה, אלא אותי".

נושא האובדן שזור בספר גם דרך עיסוקו האחר של איתי. הוא מספק לאנשים שאיבדו את יקיריהם – ביניהם אלמנת מלחמה ואם לבת שהתאבדה – הזדמנות "להמשיך" איתם את הקשר באמצעות ניהול התכתבויות אתו, המעמיד לצורך הענין פנים שהוא האיש שאבד להם. העיסוק הזה, וגם העימותים והשיחות עם אמו, שהשהות יחד מזמנת להם, עשויים לפתוח לו פתח להתחלה חדשה.

במפתיע הספר מצחיק, אבל הצחוק אינו מכסה על הכאב העמוק, יתכן שהוא אפילו מעצים אותו. יש בו אינספור קיטורים ותלונות, אבל כמו הקשר הסימביוטי בין צחוק לכאב, גם התלונות קשורות לבלי הפרד לאהבה ולמסירות. הסופר מלהטט בכשרון בין הניגודים, מצליח לא ליפול למלכודת ההתחכמויות העודפות, והתוצאה מעמיקה, מרגשת ונוגעת עד מאוד ללב.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה

2025

המחשב הנייד של ליז פיין נגנב. הגניבה ערערה את ליז, שחוותה בעבר הלא רחוק טראומה קשה, והצליחה בקושי לחזור לחיים עצמאיים יחסית. מכיוון שנזקקה למחשב לצרכי עבודתה, ולא יכלה להרשות לעצמה לקנות חדש, וגם משום שהיעלמות המחשב עם כל הזכרונות היקרים שהכיל שיקעה אותה במצולות מהם החלה להחלץ, שבה לגור עם הוריה בקיבוץ. מייל שמגיע מאדם אלמוני, המכנה עצמו "מישו", מבשר לה שהכותב קנה את המחשב הגנוב, הבין שהוא עשוי להיות חשוב לבעליו המקורי, והחליט לסחוט מליז ארבעים מכתבים מפורטים וכנים אודות חוויותיה, מחשבותיה ותחושותיה. אם לא תעמוד בתנאי ה"עסקה", או אם תנסה לשנות ססמאות ולערב אנשים אחרים, מישו ישמיד בזה אחר זה דברים שכתבה ומכתבים ששמרה. ליז זועמת, מתקוממת, מקללת, אבל בהדרגה היא מגלה שהיא מצליחה לספר לסחטן האלמוני דברים שהתקשתה לספר אפילו לעצמה. הוא מצדו, כאקט של הדדיות, שולח לה יומן שכתב בעבר, ומספר לה במכתביו אליה על חייו, המתוסבכים לא פחות מאלה שלה.

אהבתי את הרעיון הזה של שני זרים שהתכתבות מקרית ביניהם הופכת לערוץ של שיתוף ושל הבנה, כפי שהדבר נעשה לדוגמא ב"אחכה לך במוזיאון". אך בעוד ששם מדובר בשני אנשים נורמטיביים ובודדים, כאן סנונית ליס מתמודדת עם קשר סבוך יותר ובעליל בלתי שוויוני, ועושה זאת באופן משכנע. מצד אחד סחטן שהכוח בידיו, סטוקר שיודע יותר מדי, אדם שמתערב בחייה יותר מכפי שהיא מוכנה להרשות לאדם כלשהו לעשות. מצד שני צעירה שמרגישה מחוללת, חשופה, נכפית למלא תנאים שאינם לרוחה. בשני הצדדים אנשים פגועים, מצולקים מטראומות, סובלים מחרדות, מתקשים להפתח, ואיכשהו, בסבלנות, בהדרגה, נוצר קשר אנושי.

בקולות ההווה של מישו וליז משולבים קולות מן העבר. מכתבים שליז קבלה או כתבה, ומישו שולח אליה בטפטוף. קטעים שליז כתבה כשנסתה להתמודד עם הטראומה באמצעות העלאת זכרונות מפורטים על הכתב, ומישו מחזיר אליה כשעולה הרצון מלפניו. היומן שמישו כתב כילד (בעיני הוא הקטע המשכנע פחות בספר שפרט לכך אין בו חריקות של אמינות).

קשה להרפות מן הספר. מושך לעקוב אחרי הדמויות, בעיקר זו של ליז. מעניין לראות כיצד ההתכתבות מתפתחת מעוינות ל"נו, אם אין ברירה" ולערוץ של שיתוף כן. מעניין לעקוב אחרי הדינמיקה לא רק בין ליז ומישו, אלא גם בינה ובין ג'אז, ובינה ובין הוריה. ומפתיע, ולא אומר על כך דבר נוסף, לקרוא את סופו של הספר ולהבין את מה שלא ניחשתי קודם.

את הכריכה הנאה אייר דניאל פלג.

בהחלט מומלץ.

סנונית תוכן

2017

"אם כל הפעלתנות האגרסיבית הזו היתה מה שנקרא 'העולם האמיתי', אז לחייו של סנשירו עד לאותה העת לא היה כל קשר קל שבקלים ל'עולם האמיתי'".

סנשירו, גבר צעיר, עוזב את קוממוטו, הכפר הקטן בו נולד וגדל, ועובר ללמוד באוניברסיטה בטוקיו. פעור-עיניים, חששן, ביישן, תמים, הוא חש שנזרק לעולם חדש כבר בנסיעה ברכבת מן הכפר אל העיר, והתחושה הזו מתעצמת כשהוא מגיע ליעדו. הוא אינו בקיא בקודי ההתנהגות, מבולבל משפע האנשים השונים הנקרים בדרכו, אבל הוא רוצה ללמוד, רוצה להפתח לעולמות חדשים. סנשירו ימצא עצמו חי בשלושה עולמות במקביל – האחד, זה שממנו בא, מרוחק ומדיף ניחוח של פעם. הוא יכול לחזור לשם, אך אינו רוצה. השני, האוניברסיטה, מלאה באנשים שאינם מכירים את העולם האמיתי שמחוץ לה. הוא יכול לעזוב אותה, אבל רוצה להשאר ולהכיר טעמים חדשים. השלישי, העולם החברתי שאליו התוודע באמצעות ידידו החדש יוג'ירו, מודרני, סהרורי, חוגג, ובו נשים יפות. הוא רוצה להשתחל לתוכו, אבל יודע שאם יעשה זאת, משהו ממנו יאבד. בתהליך ההתבגרות שלו, שכן מדובר ברומן חניכה והתבגרות, הוא יפתח את עצמו אל כל השלושה ליצירת עולם יחודי משלו.

סנשירו מצוי אפוא על קו התפר בין צעירוּת לבגרות, וגם על זה שבין הכפר הקטן והמנומנם והעיר הגדולה והסואנת. קוי תפר רבים נוספים מצויים בלבו של הספר. בין החינוך הקפדני של פעם, שהתוצר שלו היה התחסדות והעמדת פנים, והחינוך הפתוח של ההווה של העלילה, שתוצאותיו הן כנות ויושרה אבל גם מה שאחד האנשים מכנה "נבלים גלויים"; בין השמרנות של פעם למתירנות יחסית; בין הדיכוי של יפן הישנה לדיכוי של המערב החדש; בין הפרישות וההסתגרות של האקדמאים המבוגרים יותר לפעלתנות התוססת של הצעירים; בין הדבקות הדקדקנית במחקר המדעי לחירות האמנות; ועוד.

נאטסומה סוסקי, שכתב בראשית המאה העשרים, נחשב אחד הסופרים המשפיעים בארצו. כמה מספריו תורגמו בעבר לעברית – אחד מיפנית, שלושה מאנגלית. הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום, ניואנסים דקים של התנהגות, ריחות וטעמים, היכרות עם מקומות, הקשרים תרבותיים והיסטוריים. כפי שכותב המתרגם אורי קפלן באחרית דבר, "אנו נאלצים להביט אל הזר דרך המוכר, ולשמחתנו או לדאבוננו, יש באפשרותנו לעשות זאת באמצעות הקריאה בספרים". עדיין, למרות התיווך ההכרחי, הספר כובש את הלב, בעיקר בזכות דמותו המלבבת של סנשירו, הוא מספק הצצה אל תקופה בתולדות יפן, עורך לקורא היכרות עם עולם שונה. ובסופו של דבר, כשמקלפים את ההבדלים התרבותיים, הוא מספר סיפור אנושי, ומציק שאלות אוניברסליות, שאפשר להתחבר אליהם גם ללא בקיאות בתולדות יפן ובתרבותה.

הוצאת פרפנצ'ה מתמחה בספרות מזרח אסיה. אמליץ שוב בהזדמנות זו על ספר אחר שיצא בהוצאה זו, "לווייתן" של צ'ון מיונג-גואן הקוריאני. בהזדמנות זו גם אחזור ואבקש יתר תשומת לב להגהה. יותר מדי שגיאות כתיב ותחביר נותרו בספר המוגמר, והגהה קפדנית היתה מנכשת אותן בקלות.

מעניין, מושך ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

三四郎 – 夏目漱石

פרפנצ'ה

2025 (1908)

תרגום מיפנית: אורי קפלן

כותרת משנה: פרומיתיאוס המודרני

פרנקנשטיין, גבר צעיר ששאף להרחיב את הידע שלו, שקע, אחרי תקופה עקרה של עיסוק באלכימיה ובמטפיסיקה, במחקר מדעי במטרה לגלות מהו שנותן חיים לגוף. משגילה את הסוד ברא יצור חי דמוי אדם. מכיוון שמבחינה טכנית היה לו קשה לשחזר את הרכיבים הזעירים של הגוף האנושי, עבד בקנה מידה גדול יותר, והתוצאה היתה יצור מגודל, מעוות כלשהו, שמראהו ופניו מעוררי דחיה. פרנקנשטיין עצמו נמלא תיעוב כשהתבונן בו, והמפלץ שיצר נדון לחיי בדידות וכאב. בנדודיו, כשהוא שומר מרחק מבני האדם שנידו אותו ובזו לו, מצא מפלט במבנה הסמוך לבקתה, בה גרו בני אנוש שנשאו חן בעיניו. חודשים ארוכים בילה במעקב אחריהם, לימד את עצמו להבין את שפתם, לקרוא ולדבר. כשגייס מספיק אומץ כדי לחשוף את עצמו בפניהם ולבקש שיקבלו אותו לחברתם, נחשד בטעות בתקיפה וגורש. אל הבדידות והאומללות, שחש עד כה, נוספה שנאה עזה, והתוצאות היו הרות אסון, במיוחד עבור פרנקנשטיין. בדומה לפרומתאוס, המוזכר בשמו המלא של הספר, הוא נענש על מעשיו, אך בשונה מן הדמות המיתולוגית, פרנקנשטיין לא נענש בידי כוח עליון אלא בידי יציר כפיו.

המפלץ, למרות שנאתו ונקמנותו ואלימותו, מעורר חמלה. תחילה אינו מודע לכוחו הפיסי העצום, הוא מנסה להתגבר על המגרעות שהותיר בו יוצרו, מבקש מפרנקנשטיין ליצור עבורו בת זוג שתחלוק אתו את בדידותו, וכשכל תקוותיו נשברות לרסיסים הוא פותח במסע נקמה. אבל האיש הרע האמיתי בספר הוא פרנקנשטיין עצמו, שהיה יהיר מספיק כדי לברוא חיים ולחפף בתהליך, שלא היה בו העוז לחזור בו כשגילה מה יצר, וכשנטש את היצור האומלל פרי כפיו. מרי שלי, כך נראה לי, חשה חמלה גם כלפיו, ואת חיצי הביקורת היא מפנה לא כלפי האיש אלא כלפי המחקר המדעי. הנה שתים מן האמירות שנאמרות בספר בהקשר זה:

"למד ממני […] עד כמה מסוכן לרכוש ידע, ועד כמה מאושר יותר האדם המאמין שעיר הולדתו היא העולם, מזה השואף להיעשות גדול יותר מכפי שטבעו מאפשר לו"

"אם המחקר שבו אתה עוסק נוטה להקהות את רגשותיך ולפגום בטעמן של הנאותיך הפשוטות שאינן נמהלות בשום תערובת, כי אז מחקר זה ודאי שאינו כדין, כלומר, אינו יאה למחשבת אנוש"

אמירות מעוררות התנגדות, יש לומר. הסוד, כמו תמיד, הוא במינון. דחיפת גבולות הידע והרחבת אופקי האדם והאנושות מבורכות. קיצוניות וחוסר אחריות בישום לא, ואזהרה זו כוחה יפה היום כפי שהיה בזמנה של מרי שלי.

כדרכם של ספרים רבים מאותה תקופה, סיפורו של המפלץ עטוף בסיפורו של ויקטור פרנקנשטיין, שעטוף בסיפורו של רוברט וולטון. האחרון, רדוף תשוקה לידע וגם לתהילה, נמצא בדרכו לקוטב הצפוני, כשהוא מוצא את פרנקנשטיין, הרודף אחרי היצור שברא. על סף מוות, אחרי תקופה ארוכה של יסורים ושל מרדף נואש, פרנקנשטיין מספר לוולטון את קורותיו, ומזהיר אותו מפני המשך מסעו: "אתה מחפש חוכמה וידע, כפי שחיפשתי גם אני; ואני מקווה בכל לבי שסיפוק משאלותיך לא יהיה לצפע שיכיש אותך, כפי שהכיש אותי". עוד כדרכם של רבים מספרי התקופה, הוא איטי מאוד, מרבה בתיאורי נוף ואוירה, ממריא גבוה לפסגות האושר ושוקע עמוק במצולות האומללות. כמי שקראה ספרים רבים מעין אלה, מאפיינים אלה לא הפריעו לי, אבל אני תוהה אם לא ימנעו מקוראים חדשים לגלות את הספר.

"פרנקנשטיין" תורגם לעברית מספר פעמים. תרגומה של יערית בן יעקב, היחיד שקראתי, נאה בעיני.

Frankenstein – Mary Shelley

פראג

2000 (1818)

תרגום מאנגלית: יערית בן יעקב

כשמרדכי גרינשטיין היה גבר צעיר בורשה, הוא פילס את דרכו מן המצוקה אל הרווחה היחסית כשהתברג אל חברתו של איש עסקים עשיר בעל עוצמה, תחילה כעובד פשוט ועד מהרה כשמש אישי וכגובה חובות, ולא היסס לנקוט ביד חזקה כלפי חלשים ממנו. מוטל בעל זרוע, כך כינו אותו מכריו, חלקם בכבוד, חלקם ביראה. את אותם כישורים ניצל בתקופת הכיבוש הנאצי. בגטו ורשה היה פעיל בשוק השחור, והצליח לארגן מקומות מחבוא מחוץ לגטו עבור האנשים היקרים ללבו. במיידנאק ובאושוויץ שימש כ"שטודבנדינסטה, שרת חדרים, אחראי לסידור הדרגשים ולנקיון בתוך הבלוק", ובפועל כקאפו, למרות שהוא מתנער מהתואר הזה, שמקל בידו והוא מרים אותו על אחיו לצרה.

גרינשטיין שרד, ונדון לחיים של הסתתרות. "בעצמו ומיוזמתו גזר על עצמו מאסר עולם. האם הוא זכאי לחנינה, האם יש מישהו שרשאי לסלוח?". החשש מפני מבט אקראי שיזהה אותו גרם לו לעבוד במשך עשרות שנים לבדו בארכיון קופת חולים הממוקם במרתף, לחיות בגפו בדירה עלובה, ולהרשות לעצמו לצאת לשיטוטים ארוכות רק בשעות החשכה.

אחרי שהוא פורש לפנסיה כשהוא כבר בן למעלה משבעים, הוא מעז לצאת אל האור, ומצטרף לטיול מודרך בבאלי. משהו בו כמהָ לשוב להיות הצעיר של פעם, אהוב על נשים, קל דעת, בעל תעוזה, אך משהו אחר בו מתרה ומזהיר שהעונש על חטאו עדיין אורב.

גיל אילוטביץ רוקם סיפור עדין של אדם מיוסר, ובעצם עוסק בשאלה שלעולם לא תקבל תשובה חד משמעית. האם אפשר להצדיק אנשים מסוגו של גרינשטיין? האם אנחנו מסוגלים להבין את היאוש שברעב הנורא, בהשפלה ובסבל היומיומי של אסירי המחנות והגטאות? מה רשאי אדם לעשות למען הישרדותו? אם היה עושה זאת עבור הישרדותו של אדם אחר, לא עבור עוד תוספת מזון לעצמו, האם היינו שופטים אותו אחרת? מי בכלל רשאי לשפוט? איך שוקלים זה מול זה את התועלת שהביא ואת הכאב שגרם? לשאלות דומות אני ממליצה על סרטו של קלוד לנצמן, "אחרון הלא צדיקים", שבו ראיין את בנימין מורמלשטיין, ראש מועצת היהודים בגטו טרייזנשטט.  

את כל השאלות הללו הסופר עוטף בסיפור אהבה מחמם לב שמתפתח בין גרינשטיין ובין אחת המשתתפות בטיול, וזאת על רקע הנופים והתרבות שאליהם נחשפים המטיילים, ולאורם של זכרונות על סיפור אהבה שחווה גרינשטיין בצעירותו בורשה.

כתוב היטב, מעורר מחשבה, נוגע ללב ומומלץ.

עם עובד

2009