כותרת משנה: בהשתתפות טריקי וידידיו
"הכנופיה" היא סאטירה, הכתובה כמחזה, שבמרכזה דמותו של ריצ'רד ניקסון, אז בשנת כהונתו השלישית כנשיא. פיליפ רות, כך עולה מן הספר, ראה בניקסון – עוד טרם פרשת ווטרגייט – אחראי לדרדורן של הפוליטיקה והחברה האמריקאית ולזילות של מעמד הנשיאות. שני הציטוטים המופיעים בפתח הספר מצביעים על הרעה החולה שביסוד כהונתו. הציטוט האחד הוא מתוך ספר של ג'ונתן סוויפט אודות השקרים שבני אדם מעדיפים לספר זה לזה במקום לנהוג בכנות וביושר. השני הוא מתוך ספר של ג'ורג' אורוול, ובו הוא מתייחס אל שפת הפוליטיקה ש"נועדה להעניק לשקר צליל של אמת". לקראת סיומו של הספר רות שם בפיו של ניקסון, המתמודד על תפקיד השטן, את המלים, "אני אומר שעכשו אנו זקוקים לממשל חדש, שד עם קרניים חדשות, חצאי-אמת טריים לגמרי, אימים שלא נודעו עד כה, והפגנות צביעות שאיש לא חלם על שכמותן". בין ציטוטי הפתיחה לנאום הסיום, הוא חובט בנשיא ובאנשיו ללא רחם.
בנאום באפריל 1971 הצהיר ניקסון על עמדתו נגד הפלות, וטען כי גם לעוברים יש זכויות. באותו חודש הוא הורה להעביר לשלוש שנות מאסר בית את וויליאם קלי, קצין צבא אמריקאי, שנדון למאסר עולם עם עבודת פרך בגין רצח עשרים ושניים אזרחים וייטנאמיים בלתי חמושים (מאוחר יותר הומתק גזר הדין לעשר שנות מאסר, אך קלי, כאמור, ריצה שלוש שנים בנוחות הבית). בפרק הפותח את הספר, "טריקי מרגיע אזרח מוטרד", רות כורך את שני הנושאים יחדיו. האזרח המוטרד מקשה ושואל אם יתכן שקלי ביצע לא רק רצח (שגם השואל וגם הנשיא חיים אתו בנוח, או למצער מתעלמים ממנו), אלא גם הפלה, אם במקרה היתה אחת הנשים הוייטנאמיות בהריון והעובר מת איתה. ניקסון, המכונה בספר טריקי דיקסון, מגייס את כל הגיונו המפותל ואת הכשרתו כעורך-דין, שבה הוא מנופף בכל הזדמנות, כדי לדון בסוגיה ולהניח את דעתו של השואל, שהרי אם אכן בוצעה הפלה הרי שההקלה בעונש מנוגדת להצהרתו של הנשיא.
פרקי הספר הבאים נמשכים באותה רוח של אי-גיון, של מניפולטיביות, ובעיקר של שרידות פוליטית, שכן טריקי, כפי שהוא מודה בפה מלא ובלי לחוש בושה, עסוק מסביב לשעון ללא לאות במשימה יחידה אחת – להבחר לכהונה שניה – ואין לו זמן להטרד בעניינים אחרים. הוא מצהיר שיעניק זכות בחירה לעוברים, כי הם מגזר מושתק ומקופח. תנועת הצופים מתקוממת נגדו משום שההתיחסות לעוברים מרמזת שהוא מעודד יחסי מין, אוי לאוזניים שכך שומעות. בפירואט מרהיב הוא חוזר בו מהצהרותיו בדבר זכויות העוברים, מציג עצמו כפוריטן מתנזר, ומחפש כיצד לרסן את הצופים ובמי לתלות את הקולר לכל מה שהשתבש או משתבש או ישתבש בארצות הברית ובעולם. השעיר לעזאזל יהיה שחקן הבייסבול קורט פלוד, שהוא למרבה הנוחות שחור עור, ומכיוון שהוא מתגורר זמנית בדנמרק נוצרת עילה לכבוש את קופנהגן ולהרוס אותה. גם אחרי שטריקי נרצח, יועציו ויורשיו ממשיכים להתנהל ברוחו. טריקי עצמו מוצא את מקומו בגהינום, ומנהל תעמולת בחירות מול השטן.
טריקי הוא, כאמור, שורש הרע, אבל רות אינו חוסך שבטו מאיש. את הנשיא מקיפים יועצים שונים, כמו יועץ כלכלי, רוחני, צבאי ועוד, כל אחד אינטרסנט לגוף שהוא מייצג, ועצותיו נגועות במשוא פנים. סגן הנשיא, הקרוי מה-שמו, הוא לא-כלומניק שמסוגל פחות או יותר רק לדברי גידוף כלפי מתנגדיו. המשטרה ושירותי הבטחון הם אומרי הן המועלים בתפקידם. הפרשנים מתעלמים מהמציאות ורואים מהרהורי לבם. אין מקום נקי מחצאי האמת ומן הצביעות שטריקי מבקש לקדם בגהינום ובעולמם של בני האדם.
רות אינו טורח להסוות את הדמויות בספרו, גם אם הוא נותן להן שמות בדויים. בני התקופה בוודאי זיהו בקלות את כל אחת מהן והכירו כל פרשה המוזכרת בעלילה. חלק מן הפרטים הכרתי, את אלה שנראו לי מהותיים להבנה חיפשתי, אבל על כמה מהם החלטתי פשוט לקרוא בספר ללא חקירה נוספת. לא מחמת חוסר ענין, אלא משום שלמרות הספציפיות של המטרות לחיציו של רות, בסופו של דבר ולמרבה העצב, הספר לא רק שלא איבד רלוונטיות, אלא צבר עוד ועוד ממנה. ההיאחזות של פוליטיקאים בתדמית ובדעת הקהל על חשבון אמינות ויושרה (טריקי מוטרד ללא הרף מהופעת זעה על שפתו העליונה, תופעה העלולה לערער את אמינותו), הגמישות הבלתי נסבלת של המצפון, זריית חול בעיני הציבור, הטלת האשם בכל מי שאינו במחנה הנכון (באותו רגע), ההאדרה העצמית, השפה הבריונית. אפילו האבסורד של כיבוש קופנהגן מוצא לו מקבילות בימינו.
ואם חשב מישהו שרות הפריז בתיאור הנלעג של ניקסון, הרי שהשיחות (שהוקלטו) שניהל הנשיא עם יועצו אודות הספר מעידות שקלע בול. ניקסון מעלה בשיחות אלה את האפשרות שאחד העיתונים שנואי נפשו עומד מאחורי הספר, כאילו רות, שכבר היה מפורסם ומצליח, נזקק לכך. לחילופין הוא אומר שלא יופתע אם בני קנדי הם הכוח המניע (קנדי, אגב, מכונה בספר ג'ון פ. כריזמה). הוא נתפס ליהדותו של רות, ומביע את דעתו שהאנטישמיות והאנטישמים עשויים לעזור לו ב"מלחמתו" בסופר. מכיוון שהנשיא שבספר נרצח בסופו של דבר, הוא מציע לרמוז שרות מסית לרצח, ולקשור את ההאשמה הזו לתאריך הרצח של קנדי. קל להתבלבל ולחשוב שהשיחות הללו הן חלק מהעלילה, ועצוב להתעשת ולזכור שלא.
היועץ הרוחני של הנשיא, שנושא את ההספד בהלוויתו, אומר שנשיא רגיל היה נזכר כ"נשיא ארצות הברית", או כ"מנהיג העולם החופשי", או כ"המצביא העליון". אבל הנשיא שנרצח לא היה אדם רגיל, והוא ייזכר בפשטות כ"טריקי". ניבא ולא ידע מה ניבא. כל הישגיו של ניקסון כנשיא נשכחו, ונותרה רק התפטרותו בעקבות ה"טריק" של ווטרגייט.
"הכנופיה" הוא ספר פרוע, עתיר דמיון המסתמך על עובדות, מצחיק אם מתעלמים מן הרקע ומן הרלוונטיות, ומעציב כמשקף מציאות. התרגום של אליעזר כרמי, למרות למעלה מחמישים השנים שעברו מאז, עדכני ונאה, והספר מומלץ.
Our Gang – Philip Roth
בוסתן
1972 (1971)
תרגום מאנגלית: אליעזר כרמי
סקירות ספרים 