גנטיקה של טעם / נאטסומה סוסקי

גבר צעיר נקלע אל תחנת הרכבת, שם ההמון מקדם בתרועות את פני הגנרל המנצח במלחמת רוסיה-יפן, וממתין לשובם של חיילים משדות הקרב. "גנטיקה של טעם" נפתח בפיסקה אנטי מלחמתית עזה, מהרהורי לבו ומדמיונו הפורה של המספר, הרואה בעיני רוחו את אלי המלחמה המוטרפים משסים את בני האדם אלה באלה, מתזמרים הילולה של מוות. ובכל זאת, האווירה החגיגית אינה יכולה שלא לסחוף אותו: "אהה, מדובר בקבלת פנים, הבנתי, ופתאום גם האדונים עם הלבוש המוזר נראו לי איכשהו מכובדים יותר. וזה לא רק זה – הצטערתי לפתע גם על ההרהורים על כך שהמלחמה נפתחה בשל אלים מוטרפים ועל כך שדמיינתי את החיילים צועדים אל שדה הקרב ונטרפים על ידי כלבים".

ההרגשה החגיגית הזו תתפוגג למראה אמו של חייל שנתלית על זרועו של בנה ששב הביתה, מחווה שאמו של קו-סאן, חברו של המספר שנהרג במלחמה, לא תזכה לעשות. המספר לא היה מעולם בשדה קרב כלשהו, אבל אותו דמיון פעיל שלו בורא כעת מחזה מדוקדק ושובר לב על גורלו של חברו ועל גורלם של החיילים שלצדם לחם. מוכה יגון הוא הולך לבקר בחלקת הקבר המשפחתית של קו-סאן, מוצא להפתעתו בחורה אלמונית המניחה פרחים על הקבר, ויוצא למשימה בלשית מטעם עצמו לגלות מי היא. מכיוון שהוא אינו באמת בלש, ולשאול שאלות ישירות אינו מעז, הוא נעזר בכישוריו האקדמאים כהיסטוריון של חקר הגנטיקה והתורשה, ומפתח את התיאוריה, שנתנה לספר את שמו, מתוך אמונה שזו תסייע לו לחשוף את הבחורה ואת טיב הקשר שלה עם קו-סאן.

"גנטיקה של טעם" הוא, למרות המלחמה ומותו של החבר, ספר משובב לב, בעיקר בזכות אישיותו של המספר. בו-זמנית הוא נוטה לטרגיות ולקלות דעת. באותן רצינות ודקדקנות הוא מתאר את המלחמה, וגם את נסיונותיו המשעשעים לנתר לגובה כדי להעיף מבט חטוף בגנרל מעל ראשי ההמון. לעתים הוא נוטה להפרזות – "עד עכשיו גם אני עצמי לא ידעתי איזה גאון אנוכי", הוא מתייהר בעקבות מה שנראה לו כפריצת דרך ב"חקירה" – ולעתים הוא מודע עד מאוד לעצמו – "הגאווה שלי הרקיעה שחקים עד כדי כך שקבלת פנים רגילה נראתה לי יהירה", הוא מודה בדיעבד.

עוד מוסיפה להנאה מהקריאה ההקפדה היתרה של המספר על דיוק. כך, לדוגמא, הוא מסביר את בחירת המלים שלו בתיאור המפגש של החייל ואמו: "לסַמָל היה מבנה גוף בינוני, אך גובהו היה בוודאי כחמישה סנטימטרים מעל הממוצע. הזקנה לעומת זאת היתה לא רק נמוכה באופן יוצא דופן אלא גם כפופה מעט עקב גילה, כך שקשה לתאר את המגע ביניהם כחיבוק. חיפשתי בין כל המילים והביטויים שבמוחי אחר המילה המתאימה ביותר לתאר את המגע הזה, ואני בטוח שבחירתי במילה "נתלתה" היא הטובה ביותר".

בהוצאת פרפנצ'ה, המתמחה בספרות מזרח אסיה, ראה אור בעבר ספר אחר של נאטסומה סוסקי, "סנשירו", המומלץ אף הוא.

כאן המקום לגילוי נאות: שמי מופיע על הספר כעורכת. נשביתי בקסמו בקריאה ראשונה, וכשחזרתי וקראתי אותו פעמים נוספות הנאתי ממנו לא התפוגגה. אני יכולה, לפיכך, להמליץ עליו בלב שלם.

趣味の遺伝夏目漱石

פרפנצ'ה

2026 (1906)

תרגום מיפנית: אורי קפלן

סנשירו / נאטסומה סוסקי

"אם כל הפעלתנות האגרסיבית הזו היתה מה שנקרא 'העולם האמיתי', אז לחייו של סנשירו עד לאותה העת לא היה כל קשר קל שבקלים ל'עולם האמיתי'".

סנשירו, גבר צעיר, עוזב את קוממוטו, הכפר הקטן בו נולד וגדל, ועובר ללמוד באוניברסיטה בטוקיו. פעור-עיניים, חששן, ביישן, תמים, הוא חש שנזרק לעולם חדש כבר בנסיעה ברכבת מן הכפר אל העיר, והתחושה הזו מתעצמת כשהוא מגיע ליעדו. הוא אינו בקיא בקודי ההתנהגות, מבולבל משפע האנשים השונים הנקרים בדרכו, אבל הוא רוצה ללמוד, רוצה להפתח לעולמות חדשים. סנשירו ימצא עצמו חי בשלושה עולמות במקביל – האחד, זה שממנו בא, מרוחק ומדיף ניחוח של פעם. הוא יכול לחזור לשם, אך אינו רוצה. השני, האוניברסיטה, מלאה באנשים שאינם מכירים את העולם האמיתי שמחוץ לה. הוא יכול לעזוב אותה, אבל רוצה להשאר ולהכיר טעמים חדשים. השלישי, העולם החברתי שאליו התוודע באמצעות ידידו החדש יוג'ירו, מודרני, סהרורי, חוגג, ובו נשים יפות. הוא רוצה להשתחל לתוכו, אבל יודע שאם יעשה זאת, משהו ממנו יאבד. בתהליך ההתבגרות שלו, שכן מדובר ברומן חניכה והתבגרות, הוא יפתח את עצמו אל כל השלושה ליצירת עולם יחודי משלו.

סנשירו מצוי אפוא על קו התפר בין צעירוּת לבגרות, וגם על זה שבין הכפר הקטן והמנומנם והעיר הגדולה והסואנת. קוי תפר רבים נוספים מצויים בלבו של הספר. בין החינוך הקפדני של פעם, שהתוצר שלו היה התחסדות והעמדת פנים, והחינוך הפתוח של ההווה של העלילה, שתוצאותיו הן כנות ויושרה אבל גם מה שאחד האנשים מכנה "נבלים גלויים"; בין השמרנות של פעם למתירנות יחסית; בין הדיכוי של יפן הישנה לדיכוי של המערב החדש; בין הפרישות וההסתגרות של האקדמאים המבוגרים יותר לפעלתנות התוססת של הצעירים; בין הדבקות הדקדקנית במחקר המדעי לחירות האמנות; ועוד.

נאטסומה סוסקי, שכתב בראשית המאה העשרים, נחשב אחד הסופרים המשפיעים בארצו. כמה מספריו תורגמו בעבר לעברית – אחד מיפנית, שלושה מאנגלית. הרבה דברים הולכים לאיבוד בתרגום, ניואנסים דקים של התנהגות, ריחות וטעמים, היכרות עם מקומות, הקשרים תרבותיים והיסטוריים. כפי שכותב המתרגם אורי קפלן באחרית דבר, "אנו נאלצים להביט אל הזר דרך המוכר, ולשמחתנו או לדאבוננו, יש באפשרותנו לעשות זאת באמצעות הקריאה בספרים". עדיין, למרות התיווך ההכרחי, הספר כובש את הלב, בעיקר בזכות דמותו המלבבת של סנשירו, הוא מספק הצצה אל תקופה בתולדות יפן, עורך לקורא היכרות עם עולם שונה. ובסופו של דבר, כשמקלפים את ההבדלים התרבותיים, הוא מספר סיפור אנושי, ומציק שאלות אוניברסליות, שאפשר להתחבר אליהם גם ללא בקיאות בתולדות יפן ובתרבותה.

הוצאת פרפנצ'ה מתמחה בספרות מזרח אסיה. אמליץ שוב בהזדמנות זו על ספר אחר שיצא בהוצאה זו, "לווייתן" של צ'ון מיונג-גואן הקוריאני. בהזדמנות זו גם אחזור ואבקש יתר תשומת לב להגהה. יותר מדי שגיאות כתיב ותחביר נותרו בספר המוגמר, והגהה קפדנית היתה מנכשת אותן בקלות.

מעניין, מושך ומומלץ.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

三四郎 – 夏目漱石

פרפנצ'ה

2025 (1908)

תרגום מיפנית: אורי קפלן