קטגוריה: ספרים מומלצים

"עין תחת שן" הוא השני מספריו של ריקרדו סטרפאסה, שהוצאת תשע נשמות בחרה ותרגמה. קדם לו "הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום", שבאחרית הדבר שצורפה לו נכתב על השמחה הספרותית, על ההגזמה הפרודית ועל אי-הנחת הרוטטת המאפיינות את כתיבתו. שלושת אלה מצויות גם בספר הזה, וביתר שאת.

רוצח סדרתי מפזר בבואנוס איירס חלקי גופות של נשים, כאן יד, שם רגל, מדי פעם ראש. החקירה מוטלת על הבלש נבארו, שבסך הכל רצה לפרוש בנחת מן השירות. בעוד הוא מנסה לפצח את תעלומת הרציחות הללו, צץ למבתר הגופות האלמוני מתחרה בדמותו של חונק, שדווקא מעדיף גברים כקורבנות. העיתונות נהנית להטיל אימה ולהצליף במשטרה, הרופאים המשפטיים משתעשעים בעליונותם המקצועית, שופטים ופקידי בית המשפט מתחרים על שוחד שמציעים קרובי הקורבנות המשוערים הלוטשים עינים לירושה, והמשטרה מוכנה לרמוס את כל זכויות האזרח כדי להשיג פיצוח.

סטרפאסה מספר סיפור, שהרקע לו טרגי ומדמם, באמצעות אבסורדים והפרזות, ויוצר פרודיה מצליפה שנקראת בחיוך בלתי פוסק. בניגוד לספר הקודם, שבו הביקורת הפוליטית-חברתית היתה נוכחת בצל העלילה, כאן היא בליבה, אך אין בכך כדי להפחית מהנאת הקריאה.  

התרגום של רינת שניידובר זורם וטבעי, איור הכריכה של אריאל טופלר נאה למראה, והספר מומלץ.

Ojo por Diente – Ricardo Strafacce

תשע נשמות

2021 (2014)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

"מאה שנים של בדידות", ספרו המוכר ביותר של גבריאל גארסיה מארקס, ספר שנמנה עם הקנון הספרותי העולמי, הוא סיפורה של משפחת בואנדיה ושל העיירה מקונדו על פני מאה שנים ושבעה דורות.

מקונדו הבדיונית, פרי דמיונו של מארקס, נולדה כתוצאה ממוות. חוסה ארקדיו בעל הדמיונות, יזם וחוקר בנשמתו, הרג אדם. נרדף על ידי רוחו של המת, מומרץ על ידי חזיונות, ומלווה באורסולה, אשתו המעשית והנמרצת, הרחיק ממקום מגוריו, וסחף בעקבותיו אנשים נוספים שהפכו לדור המייסד של העיירה. מאה שנים אחר-כך נדון המקום להרס מוחלט, ומשפחת באונדיה הפכה לזכרון דהוי, מיתוס שאין מאמינים בו. הצגה זו של העלילה – נקודת פתיחה ונקודת סיום – היא חלקית עד מאוד. הזמן אמנם נע לינארית לאורך הדורות, אך בעיני גיבורי הספר הזמן נזיל יותר, חמקמק. אורסולה, שרוחה שורה על כל דורות המשפחה, גם כשהיא עיוורת ומסוגרת, ולכאורה מנותקת, מזדעזעת, שוב ושוב, כשהיא שמה לב בחושיה החדים כי הזמן אמנם אינו חולף […] אלא מסתובב במעגל.

תחושה זו של מעגליות מתעצמת בשל החזרתיות הפוקדת את המשפחה. נדמה שבני בואדניה גוזרים על עצמם את החזרתיות כשהם מעניקים בכל דור ודור לצאצאים, בעיקר לבנים, את אותם שמות – חוסה ארקדיו ואאורליאנו. כמעט בכל אחד מהצאצאים מתגלים קוי אופי וגורל האופיינים לשמו, גם כשמדובר בתאומים שהרבו להציג את עצמם כל אחד בשמו של השני עד שהתערבבו זהויותיהם.  

למרות שבני המשפחה מתגוררים באותו מקום, וגם אלה שעוזבים מוצאים בסופו של דבר את דרכם חזרה, הבדידות המוזכרת בשם הספר מאפיינת כל אחד ואחד מהם. כך, לדוגמא, חוסה ארקדיו, המייסד המיתולוגי, עובר את שנותיו האחרונות קשור לעץ וחי בתוך מחשבותיו; הקולונל אאורליאנו, שאליו מתייחס משפט הפתיחה המפורסם – "שנים רבות לאחר מכן, כשיעמוד הקולונל אאורליאנו בואנדיה מול כיתת היורים, ייזכר באותו ערב רחוק שלקח אותו אביו לראות קרח" – הופך מגיבור לאומי למתבודד המייצר דגיגי זהב; אמראנטה, אולי הדמות המיוסרת מכולן, משום שהביאה על עצמה את גורלה הבודד במו ידיה, דחתה שני מחזרים בקור רוח, ורק סמוך למותה הגיעה התובנה כי ניהלה "מאבק לחיים ולמוות בין אהבה ללא מצרים ובין פחדנות שאין לכבשה, עד שניצח לבסוף הפחד חסר השחר שפחדה אמראנטה כל ימיה מלבה המיוסר שלה". איש לגורלו, בודד מחמת אופיו, גם כשהוא מוקף בבני משפחה.

לא רק כל אחד מבני המשפחה לוקה בבדידות, גם מקונדו עצמה מנותקת, וכתוצאה מכך היא בורה ומתפוררת. העיירה דוחה כל סממן של קידמה ושל טכנולוגיה, עד כדי כך שבדמדומיה מגיעים אליה צוענים, אולי צאצאיהם של אלה שפקדו אותה בימיה הראשונים, ומציגים שוב את אותם "חידושים", כמו מגנטים, כאילו לא חלפו עשרות שנים.

מוטיב מהותי בספר הוא כוחו של הגורל. האחרון בבני השושלת מקדיש שנים לפענוח גוילים עתיקים, שבהם מסופר סיפורה של מקונדו ומתואר מראש גורלם של בני בואנדיה. כשהבן האחרון יקרא את המילה האחרונה בגוילים, זכרונה של מקונדו יימחה.  

"מאה שנים של בדידות" אמנם מתמקד במקום יחיד ובמשפחה אחת, אבל הוא נושא משמעויות פוליטיות וחברתיות נרחבות יותר. מארקס עצמו הרחיב בנושא זה בנאום קבלת פרס נובל לספרות תחת הכותרת "בדידותה של אמריקה הלטינית". בין הנושאים הבולטים בהקשר זה: אאורלינו מנהיג מרד ממושך ועקוב מדם נגד השלטון, לאחר שהוא נוכח ברמאויות של המפלגה השמרנית. הוא עצמו, בכפיפות בלתי ניתנת לשינוי של צו הגורל, יהפוך למנהיג אכזר; מקונדו חווה פלישה של לבנים, המקימים חברת בננות, מסתגרים בשכונה מוקפת גדר חשמלית, ומדכאים עד עפר את הפועלים המקומיים.

את כל השפע הזה, ועוד, מספר מארקס בסגנון הריאליזם המאגי המוכר שלו. פטליזם ומציאות פוליטית, אמונות הבל וכוחות טבע, גשמיות ופנטזיה, כל אלה מעורבבים יחדיו ומסופרים בבטחון ובאמינות, עד כדי כך שגם הפנטסטי נקרא כמתקבל על הדעת.

"מאה שנים של בדידות" זכה למעמד איקוני בזכות שילוב של גורמים שונים, הנובעים כולם, כמובן, מכשרונו של הסופר. נדמה לי ששני הגורמים הדומיננטיים הם הסגנון המרהיב והמסרים הפוליטיים והחברתיים שאינם מצטמצמים לגבולותיה של ארצו.

מומלץ מאוד ליותר מקריאה אחת.

Cien Años de Soledad – Gabriel Garcia Márquez

עם עובד

1972 (1967)

תרגום מספרדית: ישעיהו אוסטרידן

"ללכת בשדות הכחולים" בשפת המקור הוא קובץ המכיל שבע יצירות פרי עטה של קלייר קיגן. רק ארבע מהן תורגמו לעברית – חבל שלא כולן – והן נכללות בספר זה.

המאפיינים של הספר שתורגם מאוחר יותר, "אנטארקטיקה", הכולל סיפורים מוקדמים של הסופרת, חלים גם על סיפורי "ללכת בשדות הכחולים". עלילותיה של קיגן מעוגנות עמוק באירלנד, באמונותיה, באנשיה ובנופיה. טראומה מן העבר, או טראומה האורבת בפתח, מעיקה על גיבוריה. הטבע משחק תפקיד מפתח, משקף את הלך רוחן של הדמויות ומשפיע עליו. אימת הלא ידוע טורדת את מנוחת הדמויות ואת מנוחת הקורא. וכל אלה מסופרים במינימליזם, בהדחקה ובמרומז, שמעצימים את כוחם של כל המאפיינים.

"האור השלישי" מתאר תקופה קצרה בחייה של ילדה, שבשל מועד הלידה הקרוב של אמה נשלחת לשהות בחברת זוג זר. הוריה של הילדה מנוכרים, טרודים בפרנסת משפחתם הגדולה. בני הזוג המארחים איבדו את בנם היחיד בתאונה. קלייר קיגן מיטיבה לבטא את מבוכתה של ילדה, שמתנהלת במנותק מעולם המבוגרים. "אני רוצה להיות בבית, כדי שכל הדברים שאני לא מבינה יהיו כמו שהם תמיד", היא מהרהרת כשמתברר לה שגם הבית הזמני, שבו היא זוכה ליחס מפנק, אפוף סודות.

"מתנת פרידה", שהוא בעיני הטוב מן הארבעה – שכולם טובים – נכתב ברגע של שינוי. אשה צעירה עומדת לעזוב את ביתה ואת משפחתה באירלנד ולעבור לארצות-הברית. כמו בסיפור הקודם, גם כאן מדובר במשפחה מרובת ילדים וקשת יום, וגם כאן הבת שבה עוסק הסיפור יוצאת דופן במשפחתה. הספר כתוב בגוף שני, היוצר ניתוק בין הדמות לבין רגשותיה, וכשההיסטוריה הפרטית שלה נחשפת בהדרגה, הניתוק מסתמן כהכרחי, כי בלעדיו קשה לשאת את שחוותה. היא מבקשת לחוש את צער הפרידה, להטרים רגש של געגוע, אך מתקשה. "נראה שזה הולם, לחפש משהו מאושר שיקשה על הפרידה, אבל שום דבר לא עולה בראש". מתנת הפרידה שלה היא משפט קצר מפיו של אחיה, הפעם הראשונה שמישהו מכיר בטראומה שנאלצה לחוות, ורק אז, ורק אחרי שהיא מסתגרת לבדה מאחורי דלת נעולה, באות הדמעות.

"ללכת בשדות הכחולים" נפתח בחתונה. הכומר המחתן, כך אנו למדים בהמשך, היה בן זוגה בחשאי של הכלה, אבל השניים נפרדו על פי החלטתה, מכיוון שהעדיף את משרתו על פני קשר גלוי וחוקי. הנוכחות של הטבע בחיי דמויותיה של קיגן מצויה כאן ביתר שאת, ומשקפת את חיפושיו של הכומר אחרי אושרו ואחרי אלוהיו. "איפה אלוהים? הוא שאל. והלילה אלוהים עונה. האויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע".

הסיפור האחרון, "ליל החוזררים", הוא המוזר מבין הארבעה. במבוא מתוארת אמונה טפלה, שתשחק תפקיד מכריע בעלילה, ואמונות טפלות, לצד בדידות וחריגות ושכול, מניעות את חיי שתי הדמויות הראשיות. ברקע הסיפור מופיע כומר, שכמו זה שבסיפור הקודם, חרג באופן זמני מיעודו וקיים קשר עם אשה, קרובת משפחה. אותה אשה, לאחר מותו, באה להתגורר בביתו. מעבר לקיר מתגורר גבר חריג, מסוגר, שהנפש הקרובה אליו היא העז. בתערובת של מיתוסים, פנטזיה, אמונות טפלות, ורגשות סוערים שמובעים יותר במחוות ופחות במלים, קיגן מספרת על אובדן ועל תחיה ושוב על אובדן.

מן הראוי לציין כי למרות שהתמצית של הסיפורים שלמעלה דלתה נושא יחיד מכל סיפור, כל אחד מהם מפגין מורכבות רבת פנים, וקריאה חוזרת בהם חושפת רבדים חדשים.

ארז וולק היטיב לתרגם. עודד וולקשטיין כתב אחרית דבר מפורטת, המתייחסת לסגנונה של קלייר קיגן בכלל, ולמוטיבים הבולטים בארבעת הסיפורים בפרט. האיור הנאה שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של נטע חמו.

סיפורים מרשימים, מטרידים ומומלצים בהחלט.

Walk the Blue Fields – Claire Keegan

זיקית

2015 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

"מות יומת המלך" הוא סיפור חייו של תסאוס, גיבור מיתולוגי, מלכה של אתונה, המוכר אולי ביותר כמי שיצא בשלום מן המבוך בכרתים לאחר שהרג את המינוטאורוס. כמו לכל סיפור מיתולוגי, גם לקורותיו של תסאוס גרסאות רבות. מרי רינו, שכתבה מספר ספרים היסטוריים, בחרה גרסה משל עצמה, שבעיקרה מנטרלת את הסיפור מאלמנטים פנטסטיים וממופעי אלים, ומתרכזת יותר בסיפור האנושי. בהערות הסופרת שנספחו לספר ולא תורגמו, היא כותבת כי בהתבסס על ממצאים מארמון קנוסוס ועל פרטים מן הסיפורים שנכרכו בדמותו של תסאוס, כך היא רואה אותו: נמוך משקל, אמיץ ואגרסיבי, קשוח פיזית וזריז, בעל תאווה מינית מופקרת, גאה במיוחד אך עם תחושה של אנדרדוג, כושר מנהיגות כבר בגיל צעיר, ותחושה רומנטית של הגורל. אפי זיו, בספרו "גיבורי המיתולוגיה היוונית", כלל את "מות יומת המלך" בהמלצות הקריאה שלו, ואני מסיקה מכך שגרסתה של הסופרת אינה נופלת מכל גרסה אחרת.

מרי רינו נצמדה לצמתים המרכזיים בחיי תסאוס, החל בילדותו בטרויזון, שם הרתה אותו אמו לאייגסוס, מלך אתונה. המיתוס מספר כי האם הרתה גם לפוסידון, ותסאוס נולד למעשה לשני אבות, אך הסופרת, כאמור, ייתרה את מופעי האלים, והותירה אותם לתחום האמונה. כשבגר תסאוס סיפרה לו אמו מיהו אביו, ולאחר שעמד באתגר להרים את הסלע תחתיו הטמין האב את חרבו ואת סנדליו, שלחה אותו אמו לאתונה כדי שיטען לכתר. המיתוס פיאר את הצעיר השאפתן, כבן שש-עשרה באותם ימים, שבחר בדרך היבשה המסוכנת במקום לעשות את המסע בים; בגרסת הסופרת מתקיים ויכוח בינו ובין כמה מלחים שבעקבותיו הוא מחליט לעשות "דווקא" ולבחור ביבשה. בדרכו נקרו לו כמה דמויות מטילות אימה, שעל כולן גבר. גם כאן הסופרת בחרה להכניס מימד אנושי, ושיגרה את גיבורה לחסל את אחת המפלצות, שודד זקן בשם סקירון, כנקמה על שהרגה את חברו של תסאוס. החירות הסיפורית נמשכת גם בפרק על המלכתו של תסאוס באלאוסיס אחרי שהרג את המלך קרקיון. הסופרת בחרה בגרסה לפיה קרקיון היה מלך שנבחר מראש לשנה אחת, ובסיומה היה עליו להלחם על חייו כדי להחזיק בכהונתו, אך ייחסה למקום שלטון מטריארכלי מובהק ולמלך מעמד שולי בלבד. חירות מרובה יותר נטלה בפרק המפורט העוסק בקורותיו של תסאוס בכרתים, אחרי שהתנדב לצאת לשם עם חבורת הצעירים והצעירות שנאלצה אתונה להסגיר לידי מינוס. רינו סברה כי מן הממצאים בקנוסוס אפשר ללמוד על יוקרתם של רקדני הפר. לא מן הנמנע שרקדן פרים מוביל, שנהנה אולי מיוקרתם המשולבת של מטאודור ושל ניז'ינסקי, יהפוך לאהוב של נסיכה, ויקח חלק כלשהו בנפילת המשטר. בהתבסס על השערה זו היא מרחיבה את סיפור הקשר בין תסאוס לאריאדנה. בתו של המלך לא סיפקה לתסאוס אך ורק חוט שיוביל אותו אל לב המבוך. החוט הזה, בגרסת הספר, הוביל אותו אל חדריה של הנסיכה ואל פרשת אהבים. את סופו של המינוטאורוס שילבה הסופרת במזימה סבוכה של בן המלך לרשת את מקומו.

הספר עוזב את גיבורו כשזה שב לאתונה, שם הוא מגלה שהמלך שם קץ לחייו משום שסבר שבנו מת. את קורותיו של תסאוס בשנים הבאות תיארה הסופרת בספר המשך, "השור מן הים".

שם הספר, "מות יומת המלך", הוא ציטוט לכאורה מפיה של המלכה באלואסיס, כשהסבירה לתסאוס מה נדרש ממנו בהיאבקות מול קרקיון. דינו של המלך לעלות קורבן, והאמונה במוֹיְרָה, מנת הגורל שהוקצבה לו, הם מוטיב חוזר בספר. תחילה ממית סבו של תסאוס את הסוס-המלך, בנו של פוסידון, ומנסה לבאר את המעשה לנכדו המתקשה להשלים אתו. אחר-כך מגיע תורו של קרקיון, שמלכותו נתחמה מראש למסגרת של שנה. הבא בתור להקריב עצמו קורבן הוא מינוס, שמבקש מתסאוס להמית אותו לטובת ממלכתו. האחרון בשרשרת זו הוא אייגסוס, אביו של תסאוס. "גבר ילוד-אשה לא יימלט מגורלו", מסיק גיבורנו בתום מסעיו. "מוטב אפוא לא להרהר אחר בני-האלמוות, גם אם ייצא מפיהם דבר להדאיב לבו של אדם לשווא. גבול הוצב לדעת, ואין לבקש חוכמה מעבר לו. בני-אדם אך בני-אדם הם".

תסאוס, המספר את העלילה בגוף ראשון, הוא צעיר אנושי מאוד, לעתים נחפז לעתים שקול, שוביניסט ברוח התקופה, להוט לקרב מול אויביו ונאמן לחבריו. בלילות ללא שינה הוא שוקע במחשבות: "זוכר אני שבדברים רבים הגיתי: במוות ובגורל, ובאשר ידרשו האלים מן האדם; ועד היכן יכול אדם להרחיק בגדר המוירה שלו, או אם הכל נחרץ ונגזר, מה יניע את האדם להלחם; ואם יוכל איש להיות מלך בלי ממלכה". בהדרגה הוא לומד את סודות ההשפעה על בני אדם אחרים, לא רק מכוח המעמד אלא גם מכוח האישיות והתבונה.

"מות יומת המלך" תורגם תרגום פואטי למדי בידי דליה רביקוביץ. למרות שהספר מומלץ, יש לקחת בחשבון שהוא כתוב בעברית שהיא לעתים ארכאית ומקשה על שטף הקריאה. הנה גרסתה המקושטת של המתרגמת לפסקת הפתיחה של הספר:

מצודת טרויזן, אשר בתחומה ניצב הארמון, נבנתה בידי ענקים בימים אשר איש לא יזכרם. אך הארמון נבנה בידי אבי סבי. בהשקיפך עליו עם זריחת השמש, מקלאווריה על פני מיצר הים, ילהטו העמודים באודם-אש, והכתלים ייראו שטופי-זהב. בוהק יעמוד הארמון נוכח היער האפל אשר בצלע ההר.

The Citadel of Troizen, where the Palace stands, was built by giants before anyone remembers. But the Palace was built by my great-grandfather. At sunrise, if you look at it from Kalauria across the strait, the columns glow fire-red and the walls are golden. It shines bright against the dark woods on the mountainside.

הטקסט המלא של הספר באנגלית מצוי ברשת.

מרי רינו מציעה היכרות מקורית עם הסיפור המיתולוגי, מעניקה פנים אנושיות למיתוס, והספר, הכתוב בכשרון, מומלץ מאוד.

The King Must Die – Mary Renault

עם עובד

1962 (1958)

תרגום מאנגלית: דליה רביקוביץ

כותרת משנה: טורים מ־2013 ועד 2020

הצייר יונתן הירשפלד אסף ב"לדעת ציור" למעלה ממאה טורים שכתב תחת הכותרת "תמונה" במוסף "תרבות וספרות" של הארץ. כל אחד מן הטורים עוסק ביצירת אמנות נפרדת, בדרך כלל בציור מסוים, ובכל טור פורש הכותב את התרשמותו האישית ממנה, ממה שנראה על פני השטח ובעיקר במה שנחבא מאחורי החזות הנראית לעין. אחת הבחירות יוצאות הדופן בספר היא באשת לוט שבאזור ים המלח, יצירה של הטבע ושל המיתוס. במאמר שנבע מהתבוננות בה הוא כותב: "יצירת אמנות היא תמיד טקסט של שני מחברים שונים: האמן והצופה. היא מפגש. חור תולעת בזמן ובחלל המפגיש דרך היצירה את מבטו של האמן עם מבטו של הצופה, ויש בה מרכיב סובייקטיבי וחמקמק". את האמירה הנוקבת ביותר באשר לפרשנות של האמנות מצאתי בטור האחרון, המתייחס לציורו של הירשפלד עצמו, "קינה": "את הציור הזה אני ציירתי, ובהביטי בו כעת, אין לי ספק שלא התכוונתי לתכנים שאני קורא בו". כתוצאה מאלה הספר אישי מאוד, שכן כמספר הצופים כן מספר המפגשים האפשריים ומספר הקריאות האפשריות. לעתים ראיתי ביצירות את הרבדים שהירשפלד ביקש להנהיר, לעתים חמקו מעיני, והיו גם מקרים שבהם ההתרשמויות הפרטיות שלי הלכו לכיוונים אחרים לגמרי. כך או כך, כמי שבדרך כלל מסתפקת בתחושה המעורפלת של "איזה יופי", או "היצירה הזו עושה לי משהו", מצאתי ענין רב במבט המעמיק של הכותב.

הטורים מתייחסים, כאמור, בעיקר לציורים. למעט דיוקן נער מסביבות 200 לפנה"ס, הציורים הם מן המאה השש-עשרה עד ימינו. לצד יצירות כבירות של ציירים כמו מיכלאנג'לו, קאראווג'ו, רמברנדט, מאנה, גויה, ורבים ומוכרים אחרים, כמה מן הטורים מציגים בחירות יוצאות דופן: על איורי הירח של גלילאו הירשפלד כותב: "בהביטנו ברישומי הירח היפהפיים של גלילאו, אנו מבינים אותו כיורשו של לאונרד. יורש הרצון לדעת, הרצון להעביר את המבט מגבולותיו ולנסחו כמסר ויזואלי מיידי. זה ידע שטרם נותק מערכים, טרם נעשה כה אינסטרומנטלי כאצל המדען הטרוריסט המשתמש בידע המערבי נגד ערכי המערב; ידע שטרם נותק מאמנות ומהומניזם". להבדיל, הוא מקדיש פרק לציור סכריני של היטלר, וקובע: "הקיטש הוא בן זוגו של הרשע. חד וחלק […] הרשע האמיתי לא נראה כמו רשע אלא הוא מתוק ומושך וזוהר ומחייך". יוצאת דופן היא גם הבחירה ב'וושינגטון חוצה את הדלאוור' של עמנואל לויצה, משום היותו ציור שהכותב אינו אוהב, אך הוא משמש לו משל על אמריקה, שבה הוא חי באופן זמני: "העתק של אירופה מדומיינת שלא הייתה מעולם, רוקנה מערכיה, שועתקה, נופחה, נצבעה ונכנסה להיפר ריאליזם שבו אתה רואה בהילוך איטי, בתקריב, את מה שבמציאות לא היית יכול לראות מעולם".

טורים מעטים סובבים סביב יצירות מסוגים אחרים. אבן יד מסותתת מתקופת התרבות האשלית; וויטראז' של גרהרד ריכטר, המורכב מאלפי יחידות זהות בגודלן של פיקסלים שנבחרו שרירותית על ידי תוכנת מחשב; ונוס מווילנדורף, פסלון אבן משנת 30,000 לפנה"ס בקירוב; פסל הנער השולף קוץ מרגלו (ספינַריו) העתק רומאי מן המאה הראשונה לפנה"ס על פי מקור יווני; ועוד. האחרון, אגב, הוא היחיד שאת הטור הקשור בו העדפתי לא לקרוא, כשהפרשנות אודותיו הרחיקה אל יחסה של הנצרות ליהדות. אני פשוט אוהבת אותו כפי שהוא, בלי הסברים. מכיוון שעל 'מידאס רוחץ במבוע נהר פאקטולוס' של ברתולומאו מנפרדי כתב הירשפלד דברים ברוח דומה – "הציור הזה אינו מבקש ניתוח. הוא מבקש תמלול פיוטי ככל האפשר של חוויית היופי העוצמתי שהוא מקרין" – הוא בוודאי יסלח לי על ההשמטה.

לא ניתן, כמובן, להקיף בסקירה את השפע שבספר. יש בו מן האישי ומן הפילוסופי-הגותי, הוא מספק היכרות מעמיקה עם יצירות מוכרות יותר ופחות, מציע זויות התבוננות בלתי שגרתיות ומרתקות, ומצביע על האקטואליות של היצירות גם אם עברו מאות שנים מאז נבראו. אסכם, אפוא, בציטוט מן הטור המוקדש ל'התגרות בנערה ישנה' של גספרה טראוורסי: "פעם נוספת קיבלתי אישור לכך שאמנות גדולה מכַּוונת האמן, ומכַּוונת הקהל שלו, ומרוח הזמן והתנאים החומריים שבהם נוצרה, נוגעת באמיתות שאינן מאבדות את הרלוונטיות שלהן לאורך המאות".

מומלץ בהחלט.

רסלינג

2021

"משקפיים ועוד שניים", כשמו, הוא מקבץ של שלושה סיפורים פרי עטו של הנרי ג'יימס. "משקפיים" ראה אור ב-1896, ושני האחרים – "גון הזמן" ו"כנפיים שבורות" – ב-1900.

"משקפיים" הוא סיפורה העגום של פלורה סונט, אשה צעירה יפיפיה, שכל עצמיותה וזהותה מרוכזות במראה הנאה של פניה. פלורה יתומה מאב ומאם, ולכשתכלה את ירושתה תהיה תלויה לחלוטין בגבר שתנשא לו. מגיל צעיר נגזר עליה להרכיב משקפיים בשל קוצר ראיה חמור, אבל הפחד להשחית את חזותה גובר על שיקולים של בריאות ושל נוחות. אם תרכיב משקפיים, מי ירצה להסתכל עליה? אם לא תרכיב אותם, היא מסתכנת באובדן כושר הראיה. מה תהיה הבחירה שלה? משה רון, שתרגם את הסיפורים, מצביע באחרית דבר על ההחפצה של פלורה כנושא מרכזי בסיפור: האשה לכודה באידיאל הנשי של תקופתה, ומפנימה אותו עד שהוא הופך לתמצית אישיותה, והיא מוכנה לשלם מחיר מופרז לאין שיעור כדי להגשימו.

"גון הזמן" הוא סיפור יוצא דופן. ג'יימס מעמיד בו קונפליקט בין שתי נשים, שקשרו את חייהן בחיי גבר אחד. אחת מהן קיימה אתו יחסי קירבה, השניה ביקשה להצמד לדרך המוסכמת של נישואין תחילה. שנים רבות אחרי מותו, דרכיהן של השתיים מצטלבות שוב בצירוף מקרים מפתיע: אחת מהן מבקשת להציג בביתה תמונה של גבר, שתסמל כביכול, את בעלה שאינו עוד בחיים ואולי מעולם לא היה. השניה היא הציירת שאליה מועברת ההזמנה. התמונה לא תביא להן מזור, אך לאשה אחת יוענק ה"נצחון". משקפיים משחקים תפקיד גם בסיפור הזה: הם מסמלים את הויתור של הציירת על הרצון להרשים באמצעות החזות החיצונית, והם מציבים במוזרותם מרחק בינה ובין המספר. אחד הנושאים המעניינים בסיפור, בדומה ל"יומנו של בן חמישים", הוא אופיו של הזכרון ואופן הטיפול בו.

שני הסיפורים מסופרים מפיו של צייר, ועובדה זו ניכרת מאוד בתיאורים המדויקים והציוריים של כל שרואות עיניו. הנה, לדוגמא, ההופעה הראשונה של פלוה ב"משקפיים", בעוד המספר מטייל עם גברת מלדרם, שהמשקפיים המכערים אותה מפחידים את פלורה כמבשרים על הצפוי לה: "במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת". למרות שהדמויות הראשיות נשיות, הגוף הראשון של המספר שם דגש על המבט הגברי. באותה אחרית דבר משה רון מרחיב גם בנושא זה.

גם ב"כנפיים שבורות" מופיע צייר, הפעם לא כמספר אלא כאחת משתי הדמויות. הדמות השניה אף היא אמנית, סופרת בעלת שם. דרכיהם של השניים נפרדו בעבר בשל אי הבנה הדדית. כשהם נפגשים שוב, לגמרי במקרה, מתברר להם ששגו לגמרי בהערכתם זה את הצלחתו של זה. הסופרת כותבת לפרנסתה טורים שהיא אינה גאה בהם, הצייר מתכנן תלבושות למחזות שוליים. לא הצורך להתפשר ולהקטין את עצמם הוא הקשה, אלא העמדת הפנים הממושכת וההסתרה. הגילוי ההדדי מביא להם הקלה, אפילו נחמה.

הנרי ג'יימס הוא סופר מדויק מאוד, ולכל מילה בסיפוריו יש עומק ומשמעות במרקם העלילתי. הוא מצטיין בהעברת מסרים חברתיים באמצעות דמויות מובחנות ומאובחנות מבלי להניח למסר להשתלט על הסיפור. כמו בספריו האחרים, ביניהם "דפי אספרן" ו"מה ידעה מייזי", הוא בונה משפטים מורכבים, בלתי שגרתיים, המהווים אתגר למתרגם ולקורא. משה רון תרגם היטב והוסיף אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.

מומלץ בהחלט.

3 Stories – Henry James

Glasses (1896)

The Tone of Time (1900)

Broken Wings (1900)

אפרסמון

2021 (1896, 1900)

תרגום מאנגלית: משה רון

במחצית המאה התשע-עשרה סיים אדוארד גלייבר לכתוב את זכרונותיו, שלח אותם אל מעסיקו לשעבר, וביקש ממנו לכרוך את הדפים ולהצפין את הספר בספרית אחוזת איוונווד. שנים רבות אחר-כך התגלגל הספר לידיו של פרופסור לספרות, שניסה ללא הצלחה לעמוד על זהותו של הכותב. הפרופסור ערך שינויים קוסמטיים קלים, הוסיף הערות שוליים רבות תועלת, והעניק לספר חסר השם את הכותרת "פשר הלילה", מובאה משיר פרי עטו של פבוס דונט, הנמסיס של גלייבר: "כי מוות הוא פשר הלילה". הפרופסור הוא דמות בדויה, וכך גם הספר שהפרופסור מגדיר כ"אחד הכתבים האבודים המוזרים של ספרות המאה התשע-עשרה", אבל מייקל קוקס הצליח ליצור מראית עין של אמינות. הוא עשה זאת באמצעות מחקר מדוקדק של התקופה, ובאמצעות שילוב אזכורים מרובים של אישים ושל ארועים מן ההיסטוריה.

פבוס, שהיה משורר מצליח, הגדיר בזכרונותיו את אדוארד כשליחו של הגורל. אדוארד מצדו כתב כי "גורלותינו כרוכים זה בזה ללא התר". השניים נפגשו במוסד החינוכי היוקרתי איטון, אדוארד כבן חסות של אשה אלמונית, ידידתה של אמו, פבוס כבן חסות של לורד טנסור, קרוב משפחה של אמו החורגת. קשר שהחל כידידות הפך לעוינות והסתיים בבגידה ובשאיפת נקם. מאוחר יותר גילה אדוארד כי הצטלבות קורותיהם חורגת מיחסים מקריים בין תלמידים באותו מוסד, ודרכיהם לא חדלו להפגש ולהתנגש. ספרו של אדוארד נפתח בוידוי על רצח של עובר אורח מקרי, שנפל קורבן למבחן שערך הכותב לעצמו כדי לבדוק אם יהיה בכוחו לרצוח את פבוס. מכאן חוזר הסיפור אל ילדותו של אדוארד, ואל כל שעבר בחייו עד לרגע בו נדחף ביאוש ובשנאה לרצוח את יריבו. מייקל קוקס מספר את הסיפור בקצב סבלני, בפירוט רב, ובאוירה של ספרות ויקטוריאנית.

אדוארד הוא דמות כפולת פנים. הוא פותח, כאמור, בתאור הרצח, שמן הסתם אינו מעורר חיבה כלפיו, ובהמשך מתוודה על משיכתו אל הצדדים האפלים של לונדון הלילית, אל זונות הרחוב ואל מאורות האופיום. "אם מעשים אלה מעוררים בכם קבס", הוא כותב מבלי להתנצל, "לו יהי כן. אינני מנסה – איני יכול – לתרצם או להסבירם". במסגרת עבודתו כאיש למשימות חשאיות במשרד עורכי דין הוא פותר בעיות מחוץ לחוק, לעתים בניגוד לחוק. מאידך, הוא מבקש ללמד על עצמו גם צד זכות: "אתם ראיתם את הרע מכל שבי בוידויים האלה. הבה ואטיל אפוא על כף המאזניים השניה את הדברים אשר באמת ובתמים אאמין כי הם המיטב שבי: מסירותי לחיי הרוח, לכוחות השכל והדמיון האלוהיים באמת, שכאשר הם באים לידי מיצוי, יש בכוחם להופכנו כולנו לבני אלים". אדוארד הוא ביבליופיל נלהב, שפיתח מומחיות מעמיקה. הוא שקוע גם באמנות החדשה של הצילום, ומפגין מיומנות מקצועית ואמנותית. מצד אחד הוא מסוגל לשלוח, ללא יותר מדי יסורי מצפון, חפים מפשע לגרדום או לגלות. מצד שני הוא מסוגל לרגשות זכים של מסירות ושל אהבה. הוא יכול היה להיות איש מוערך ויכול היה להיות פושע נתעב. נסיבות חייו והבחירות שבחר בשלהן הביאו אותו אל הגבול שבין שתי האפשרויות.

כמה מן הקשרים המשמעותיים שאדוארד מטפח בנסיונותיו לפצח את סודות חייו, נולדים ומתפתחים בזכות התשוקה שהוא והאחרים חולקים לספרים ולספרות. אוהבי קריאה ואוהבי ספרים ימצאו בעלילה ערך מוסף, ויזדהו עם הדברים שהוא כותב בהקשר זה, שכוחם מן הסתם יפה לכל תחום ענין הכובש את לב העוסקים בו: "זה טבעה של אהבת הספרים וכתבי-היד, מבינים אתם; במי שניחנו בה מפעמת מעין אחוות "בונים חופשיים", ודומה עליהם שמי שבורכו כמוהם בתשוקה לספרים אחיהם הם, עצמם ובשרם".

"פשר הלילה" הוא מעין ספר מתח המגולל את סודותיו ואת גילוייו בהדרגה, ומצליח לשמור על סקרנות ועל עניין מתחילתו ועד סופו. הוא גם ספר תקופתי, המחייה את התקופה המתוארת בו ואת החברה הבריטית של אותם ימים. בזכות כתיבה טובה, פירוט היסטורי ודמות מורכבת, וגם בזכות תרגום משובח, הספר חי מאוד, מושך לקריאה ומומלץ.

The Meaning of Night – Michael Cox

עם עובד

2008 (2006)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

לרגל הסגרים בימי הקורונה קיבצה "עברית" ארבעה-עשר סופרים ישראלים, והגישה את סיפוריהם כמתנה לקוראים. שמו של הקובץ מכוון כמובן למגבלת מאה המטרים שהוטלה בזמן הסגר הראשון. אולי במפתיע הסיפורים, למעט שניים, אינם שמים את המגפה במרכז. נושאי הסיפורים מגוונים, הסגנונות, מדרך הטבע, שונים, ובהכללה ניתן לומר שמשותפת לכולם הישראליות.

אקדים ואומר שהזדמן לי לקרוא את ספריהם של אחדים מן הסופרים, ואילו עם אחרים היתה לי זו היכרות ראשונה. אם להסתמך על סיפוריהם של הסופרים שהכרתי, נראה לי שהמקבץ כאן מהווה היכרות טובה, וברוב המקרים מפתה, עם יצירותיהם. לדוגמא, אוריאל קון ב"נתיב הבריחה" משוטט ומבקש מנוחה כמו בספרו "לעשות מקום";  אילנה ברנשטיין ב"מגפת נשים" יוצרת אוירה של מצוקה בתוך המשפחה כמו ב"מחר ניסע ללונה פארק"; אלי שמואלי ב"קורותיו של שקרן" מתאר אפיזודה בחייו של יהושע, הדמות הראשית בספריו "אישוליים" ו"המשורר והחשפנית".

שני הסיפורים שעוסקים ישירות במגפה הם "אהבה בימי מגפה" מאת משה סקאל ו"מגפה:אהבה" מאת רוני גלבפיש. הראשון מתאר את ההסתגרות בין ארבעה קירות, שנחווית תחילה כהרפתקה ומתפתחת לבדידות צורבת ולהתערערות נפשית. השני, רגיש ונוגע ללב, מתרחש בין כתליו של בית אבות, שדייריו, שחוו את זוועותיה של המאה העשרים, נותקו באחת מכל קרוביהם, ונותרו בגפם מול האימה המתחדשת. "אנחנו תכף ידענו שזו היא, שהיא חזרה. איך שאמרו שהיא לא פוגעת בילדים, אנחנו תכף ידענו: היא חזרה בשבילנו".

עוד בספר, בועז כהן מספר על פרידה ב"תראה לי, תראה לי, תראה לי"; טל ניצן מתלווה אל אשה שנספחת לרילוקשיין של בעלה ונמחקת ב"לגבעה את אשר לגבעה"; מאשה צור גלוזמן מסתובבת עם גיבור סיפורה במסע נוסטלגי סביב "הדירה ברחוב מאפו"; ערן בר-גיל מתלווה אל עבריינים ישראלים בחופשה בחו"ל ב"חזיר"; ערן צור מתבונן ביחסי בת עם אביה שנטש ב"מתרחבים ומתכווצים"; אב מנוכר מופיע גם ב"רגע הפירוד" של רון דהן, ומתקשה להשלים עם ליקוי של בנו; ב"סקס לא יהיה פה" מפגישה רינת שניידובר שתי נשים וגבר באמצעות טינדר; הגיבורה של שרי שביט מבכה את מותו של "מרקו" עד שאלמנתו מוכיחה אותה; ותמר מרין מביאה את "הדיירת" אל נקודת שבירה שתאפשר לה סוף סוף שחרור.

"עברית" קיבצה סיפורים טובים שנהניתי לקרוא, אפשרה לי היכרות עם סופרים שעוררו את סקרנותי, ואני שמחה להמליץ על הספר.

"מאה מטר" זמין חינם באפליקציה.

עברית ספרים

2020

שלוש מיצירותיו השיריות האיגיוניות (המונח העברי לנונסנס) של לואיס קרול בתרגומו של ראובן וימר נכללות בספר – "צדים את הסנרק", "ג'ברווקי" (מתוך "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם") ו"בנו של הגנן המטורף". היצירות, ובעיקר הראשונה שבהן, זכו עם השנים לתלי-תלים של פרשנויות, בנסיון לחשוף את המשמעויות שטמן בהן הסופר, שהיה, כידוע, גם מתמטיקאי ולוגיקן. היצירות מלוות במאמרי רקע ופרשנות מאת העורך הלשוני והמתרגם אלי גיא, בהערותיו של ראובן וימר לכמה מבחירותיו, בתרגום לפרשנותו של המפטי-דמפטי ל"ג'ברווקי", ובתרגום ליידיש של "ג'ברווקי" מאת רפאל פינקל.

כתיבה איגיונית מציגה הֶלחמי מלים, צירופים אבסורדים, רמזים סתומים, ומעוררת חידות ותהיות. כתיבה זו, כשהיא מורכבת ובמיטבה, "מזמינה את הקורא הותיק לרענן מוסכמות, לשבור פרדיגמות ולנער את האבק מעל תמונת עולמו המאפירה". לואיס קרול עצמו לא טרח להסביר את יצירותיו באמרו: "מדוע איני מסביר את הסנרק? כי איני יכול. איך תסביר משהו שאתה עצמך אינך מבינו?". אליס, כשביקשה להעזר בהמפטי-דמפטי כדי להבין את "ג'ברווקי" אמרה: "איכשהו זה כאילו ממלא את הראש שלי ברעיונות, אבל הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת מה הם!". גם אם לא מנסים לפצח את היצירות, הן עדיין מצליחות ליצור תחושה של סיפור ולעורר רגשות.

הנה, לטעימה, בית חוזר מתוך "צדים את הסנרק":

הֵם חִפְּשֹוּ בְּאֶצְבָּעוֹן, בִּזְהִירוּת וּבְתִקְוָה;

עִם מַזְלֵג, כֵּן, הֵם תָּרוּ הֵיטֵב.

בִּמְנָיוֹת הָרַכֶּבֶת אִיְּמוּ עַל חַיָּיו,

בְּסַבּוֹן – וּבְחִיּוּךְ שוֹבֵה לֵב…

מאמר מעניין בספר מתייחס לקשייהם של מתרגמים בבואם להמיר את שפת המקור בשפתם. אלי גיא מציג את הנושא באמצעות שלושה מן התרגומים ל"ג'ברווקי", האחד מנסה לשמר את רוח היצירה המקורית באמצעות תחליפים עבריים בעלי משמעות קרובה, השני מרחיק לקצה השני ומציע יצירה מפורשת כשהוא עוקף את ההלחמים המקוריים, והשלישי צועד בדרך הביניים. החביב עלי, אולי גם בשל טעמים נוסטלגיים, הוא התרגום מן הסוג הראשון, זה של אהרן אמיר, שבחר בכותרת "פטעוני":

בְעֵת בָשָק וּשְלֵי פַחְזָר,

בּאַפְסֵי חָק סָבְסוּ, מָקְדוּ,

אוֹ אָז חִלְכֵן הָיָה נִמְזַר,

וּמְתֵי עָרָן כֵּרְדוּ.

במאמר מוסגר יש לציין שהבית הראשון של "ג'ברווקי", שזהו תרגומו, מתרחק מעט מן האיגיוניות לכיוון הג'יברישיות, בעוד הבתים הבאים בנויים ממלים נהירות יותר. יחד עם זאת, אמיר התאים את תרגומו למשמעויות שהמפטי-דמפטי נתן לבית הזה.

הספר מלווה בתחריטים המקוריים של הנרי הולידי.

הספר מדגים יפה את הקסם שבאיגיון, ובהחלט עושה חשק לקרוא עוד ולרדוף אחר זנבם של הרמזים.

The Hunting of the Snark – Lewis Carroll

דורון ספרים ומנדלי

2012 (1876)

תרגום מאנגלית: ראובן וימר