תגית: נשים

"ולדימיר" מסופר על ידי מספרת עלומת שם, בת חמישים ושמונה, מרצה לספרות אנגלית. היא נשואה לג'ון, ראש החוג לספרות באותו קולג', אם לסידני, שכבר עזבה את הבית וחיה עם בת זוג. בעבר כתבה שני ספרים, הראשון הצליח יותר מהשני, ומאז היא מתקשה למצוא את קולה הספרותי. חייה עם ג'ון אינם מאושרים ואינם אומללים. למעשה, הם יותר בגדר שותפים לדירה מאשר זוג נשוי, ובידיעתה ובהסכמתה הוא מנהל רומנים מזדמנים מן הצד. היא עצמה ניהלה בעבר רומן מחוץ לנישואים, וכעת היא מפנטזת על ולדימיר, מרצה חדש בחוג, צעיר ממנה בקרוב לעשרים שנה, ופער זה מעורר בה ביתר שאת מודעות לחיצוניותה.

החיים יכלו להמשך כך ללא סערות מיוחדות, אלמלא צץ לפתע מכתב תלונה נגד ג'ון בגין קשרים מיניים ורומנטיים עם סטודנטיות. מדובר במקרים שארעו לפני שנים, בטרם מערכות יחסים בין אנשי סגל לסטודנטים נאסרו במפורש. "בשנים שלפני כן קראנו לפרשיות האלה יחסים בהסכמה, כי הן אכן היו בהסכמה, וגם אני ידעתי במעומעם על קיומן. אבל עכשיו התברר שנשים צעירות נהיו לכאורה חסרות אונים לחלוטין ככל שמדובר בתסבוכות רומנטיות. עכשיו התברר שבעלי ניצל את כוחו, גם אם הכוח הזה הוא הסיבה לכך שהן חשקו בו מלכתחילה".

לא רק ג'ון מוזמן למשפט שדה בדמות ועדת משמעת שמסקנותיה נקבעו מראש. "שאלה נזרקת לחלל האוויר — "בחיי, לא נראה לכם עקום שאשתו עדיין מלמדת?" — והולכת ומתעצמת לקריאה מלוכדת, להחלטה משותפת שהנוכחות שלי פוגענית, מטילה פחד, מזכירה אנשים רעים ואירועים רעים שקרו להם או למכרים שלהם". המספרת, שבחנה עם בעלה את האפשרות לקיים זוגיות בסגנון משלהם, מצאה עצמה נדחקת שלא בטובתה לתפקיד האישה הנבגדת מצד אחד, ולתפקיד ה"מאפשרת" מצד שני.

המספרת מתארת את ההתפתחות הביזארית של המשיכה שהיא חשה כלפי ולדימיר, את המשבר שעוברת סינדי שבגדה בבת זוגה וננטשה, ואת התחבטויותיו של ג'ון ששוקל להתפטר ובכך לשים סוף לפרשה. אבל כל העלילות האלה הן, כך נראה, רקע להבעת עמדותיה – שנחשבות בימינו פרובוקטיביות. חשבתי תוך כדי קריאה על ספריו של דאגלס מאריי "שגעון ההמון" ו"הקרב על המערב", וחשבתי שלמרות הדכדוך שעולה מהם יש מקום גם לאופטימיות שלו. יש גם חשיבה עצמאית וקולות לא קיצוניים. לא חייבים להסכים עם צד זה או אחר, אבל כדאי להקשיב. הנה כמה מההצהרות שהיא משחררת:

"צר לי שהן רואות את עצמן כעלים קטנים המסתחררים ברוח, בעולם שלא שייך להן, ולא כנשים מיניות וחזקות שמעוניינות להסתכן קצת, להשתעשע במין טאבו קטן, להתנסות בהרפתקה קלה. לנוכח הנטייה הכללית והבעייתית מאוד לצדד בדרישה הפופוליסטית למוסריות באמנות, ההתחסדות הפוסט־הוקית הזאת נראית לי פוגענית, כאישה כמותן. מדכא אותי שהן חשו אשמות בנוגע למפגשים האלה עם בעלי, עד כדי כך שהגיעו למסקנה שהוא ניצל אותן".

"כולנו תוהים לקראת מה אנחנו מכינים את הסטודנטים האלה כשאנחנו נוהגים בהם בזהירות כזאת, כאילו כל העולם ינהג בהם כך גם בהמשך".

"הבנתי את חוסר הנכונות של סיד ושל כל בני דורה לקבל את התירוץ ש"זאת היתה תקופה אחרת". תירוץ מסוג כזה, שמוביל לניוון תרבותי ומנציח שנאת נשים וגזענות, הוא תירוץ כוללני ולא מעניין. גבר מסוגל לעורר בי תחושה רעה יותר מכל דבר שאישה עשויה להגיד לי. מסוגל לעורר בי תיעוב עצמי וחוסר ביטחון עמוק בנשיות האווילית שלי ובכעס הפתטי שלי, להבהיר לי שבשום אופן לא אוכל להתמודד עם הכוח האמיתי שהוא מחזיק בידיו".

"אז כן, הוא היה בעמדת כוח, אבל זאת הסיבה שההרפתקה הזאת מצאה חן בעיניהן, אני מניחה. כשאדם במעמדו מעניק להן אישור שהן ראויות, מה יותר מחרמן מזה? את צריכה להבין – אם כי אני לא אומרת שזה בסדר – שכולנו עדיין חשבנו בכיוון של שחרור מיני. לשחרר את הנשים מהתחושה שכל גילוי מיניות מצדן מעיד שהן לא רציניות או לא טובות, או שישפטו אותן על זה. סקס לא נתפס בעינינו כטראומה".

אפרופו קשר בין ספרים, ב"ההרגלים הנסתרים של הגאונים" שקראתי לאחרונה, קרייג רייט מזהיר מפני "בועת העילוי", כלומר מהתמקדות נלהבת מדי בכשרון של ילד פלא שפוגעת בו בבגרותו. המספרת מתייחסת לאותו נושא כשהיא מהרהרת בילדותה של סידני: "אמנם סידני היתה הצלחה מסחררת לכל הדעות, ובכל זאת חבל לי שהקדשתי תשומת לב רבה כל כך לפיקחותה והוקרתי כל כך את דברנותה והצטיינותה בלימודים. היא סבלה מנטל החריגות שלה, אין לי ספק בכך. שוב ושוב נאלצה לעמוד בציפיות שעוררה היכולת הגלומה בה".

נהניתי מסגנונו התוסס של הספר ומן התרגום שמשרת אותו נאמנה, מן הכנות החושפנית של המספרת שאינה מנסה ליפות את עצמה, מן הפרובוקטיביות המעוררת, ואפילו מן הסוף השנוי במחלוקת. ככה זה בחיים, לא כל סערה מסתיימת במהפך.

Vladimir – Julia May Jonas

פן וידיעות ספרים

2022 (2022)

תרגום מאנגלית: שרון פרמינגר

דפנה מותשת. אחרי המתנה ארוכה נולד בנה הראשון שי. השגרה החדשה של התעוררויות תכופות בלילות, האכלות וכביסות וטיולים בימים, דאגה מתמדת לרווחתו והיענות לכל צרכיו בכל שעה, שוחקת אותה. היא אוהבת את הילד, אבל היא מתגעגעת לשגרה נטולת אחריות שכזו, ובעיקר יש בה עייפות אינסופית.

"היא חייבת להיות אמא במאה אחוז. לא בשמונים ולא בתשעים אחוז. לא אמא מניחה את הדעת. אמא מצוינת. ואמא מצוינת מטפלת בתינוק שלה כל הזמן ולא בורחת למיני הרפתקאות, גם אם קשה לה, גם אם היא סובלת. הרי אפילו במשפחתון היא לא מפקידה את שי. כזאת היא אמא של מאה אחוז בעיני דפנה. אלא שיותר מדי פעמים, כמו ברגע זה ממש, היא מרגישה כמו אסירת עולם".

בעבר החלה דפנה לכתוב תזה אודות הנשים היהודיות שהתגייסו לצבא הבריטי בתקופת המנדט, אך זנחה אותה. כעת, כשהיא משתוקקת לעיסוק שאינו סובב סביב שי, וכשהיא מתאבלת על מות סבתה מאשה, שהיתה אחת מאותן מתגייסות, היא מהרהרת באפשרות לשוב למחקר. כשמתברר לה ולמשפחתה שמאשה הסתירה סוד גדול, עיקר תשומת הלב שלה מופנה אל הסיפור המשפחתי. אילו רק השכילה לשאול את השאלות הנכונות בעבר. אבל כעת, "כיוון שאין את מי לשאול, אין לה לדפנה אלא להשלים בעצמה את החסר". סיפורה של סבתא מאשה, כפי שדפנה מספרת אותו לעצמה, יחד עם פרטים היסטוריים שהיא מלקטת (כמו מידע אודות 'ועד תל אביב להארחה', "שמטרתו היתה לגייס נשים לאירוח חיילים בריטים כדי להנעים את שהותם בארץ וכך לקרב אותם לתמוך ברעיון הציוני"), משתלב בסיפורה שלה וגם בסיפוריהן של דמויות נשיות אחרות במשפחתה, אמהות ובנות.

מספר פעמים הבעתי את דעתי – השלילית – אודות השיטה הסיפורית, שהפכה לעוסה עד זרא, שבה מישהו (וברוב המקרים מישהי) מגלה סיפור עלום של דמות מן העבר, איזו סבתא או סבתא של סבתא, שני הסיפורים מסופרים במשולב (בדרך כלל פרק עבר ופרק הווה לסירוגין), ובסופו של דבר הסיפור הישן משפיע איכשהו על חיי הדמות מן ההווה. רינה גרינולד מראה שאפשר לספר סיפורים משתלבים שכאלה באופן שלא יצטייר כמלאכותי ומאולץ. הסוד אולי טמון בהיעדרו של מספר יודע כל, ובהפקדת גרסת העבר בידיה של דמות ההווה, שמעצבת אותה באופן שבסופו של דבר יתרום משהו לחייה שלה. גם ההימנעות ממבנה קשיח ששומר על "שוויון" בין שני הסיפורים תורמת לטבעיות של העלילה.

אני גם מתקשה למצוא מקום להזדהות עם יסורי האימהוּת שנדמה שכבשו את השיח הספרותי. כן, קשה, כן, כרוך בויתורים, אבל לא, לא מצוקה תהומית וסבל שיש לשתף עם כל העולם ואשתו ולבקש רחמים (ואני לא כוללת כאן מקרים של דכאון אחר לידה וכדומה, כמובן). גם הספר הזה צועד, חלקית, באותו נתיב, אבל אינו זועק אומללות, נותן מקום לאהבה, מיטלטל עם התחבטויותיה של אם טריה ומבקש איזון. כראוי.

כך שבשורה התחתונה, בשל שילוב שתי הגישות המתונות הללו, ובשל כתיבה טובה ודמויות אמינות, נהניתי מן הספר (בשוליים יכולתי לוותר על הצורך לסמן וי במשבצת הריצוי הפוליטי שבא לידי ביטוי בשתי אמירות, אחת מיותרת ואחת מופרכת, אבל נניח ששתים כאלה נבלעות בתוך המכלול).

זה הספר הרביעי של רינה גרינולד שאני קוראת, ולטעמי הוא הטוב שבהם.

התחנה בית הוצאה לאור

2026

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

כותרת משנה: סיפוריהן של גיבורות מלחמת שבעה באוקטובר

אילה דקל קיבצה יחדיו עשרים ראיונות עם נשים שהשתבצו במערך הלוחם, ולקחו חלק בפעילויות צה"ל, כולל מעבר לגבול, מן השבעה באוקטובר ואילך. כבר החלו להכתב ספרים על המלחמה האחרונה (דוגמת "עכשיו תורנו" של לוחם הנדסה קרבית שחר תורג'מן), והספר הזה יתפוס מקום של כבוד ביניהם. יחודו גם בפן המבצעי, המרתק בפני עצמו, ובאופן בו הגיבו המרואיינות בזמן אמת לטראומת הטבח בעוטף, אבל גם בחוויה השונה של היות אשה במערך שנתפס גברי, שאותה הן מביעות ברהיטות ובכנות.

כפי שניתן לראות ברשימת המרואיינות למטה, הן מייצגות תחומים צבאיים מגוונים ונושאות דרגות שונות. כמובן, כל אחת היא עולם בפני עצמו, ויחד עם זאת, כמה קוים משותפים לראיונות. מוטיב בולט הוא השפעת הדוגמא המשפחתית או החינוך מבית. רבות מן המרואיינות בחרו כדמות לחיקוי אב או סב, וגם אם, ששירתו שירות משמעותי והיו גאים בו, והחליטו לבחור באותה הדרך. חלקן הגדול מדברות על החובה לקחת חלק בהגנה על המולדת, שברוב המקרים הונחלה להן בבית. כולן מכירות במכשולים שעומדים בפני נשים המבקשות קריירה צבאית בקבע או במילואים, ורובן מודעות לעובדה שהן מייצגות לא רק את עצמן, אלא את כלל הנשים. "אם אני אעשה טעות, אפילו טעות קטנה, אז אולי לא ייתנו לנשים יותר לפקד על ספינות. אולי יגידו שזה רק בגלל שאני אישה", אומרת אחת מהן. הן מדברות בגילוי לב על נושאים כמו העדר פרטיות בתנאי שדה, הגיינה ירודה, תפקוד בתקופת מחזור, שינויים בגוף כתוצאה מפעילות מאומצת. אחת מתארת פוסט טראומה, שניה מספרת על פציעה קשה, שלישית על הקושי במציאת בן זוג שירגיש נוח עם חילוף תפקידים. וכולם מדברות גם על הצורך לתת מאה אחוז ולהתעקש ולא לוותר, כי כנשים הן נדרשות שוב ושוב להוכיח את עצמן.

בסופו של דבר, עם כל ההיבטים הנשיים של הראיונות, מה שמתבלט יותר מכל זו המקצועיות, הדבקות הבלתי מתפשרת במשימה, הרמה הביצועית הגבוהה ותחושת השליחות. כפי שאומרת בצדק אחת המרואיינות, "בעיניי השאלה היא לא אם נשים וגברים הם אותו הדבר, כי אנחנו לא. השאלה היא אם אנחנו מצליחות לעמוד במשימה". והן מצליחות.

באחרית דבר עומדת אילה דקל על השינוי שהביאה המלחמה בתפיסת מקומן של הנשים הלוחמות: "המהפכה בתפיסת התפקידים של נשים בצה"ל בכלל ובלוחמה בפרט — ומה שקרה במלחמה הזאת הוא בוודאי בגדר מהפכה — לא התרחשה מתוך תפיסה עמוקה של שוויון שחלחלה בבת אחת בדרגים השונים בצבא, אלא מתוך צורך, מתוך כורח". מה יקרה עם תום מצב הלחימה, עם החזרה לשגרה? כשנשים מהוות כעשרים אחוז מן הכוחות הלוחמים, נראה שאין דרך חזרה.

כך או כך, הראיונות מעוררי השתאות והשראה, ראויים מאוד לקריאה.

להלן שמותיהן ותפקידיהן של המרואיינות, ברגשי כבוד:

סרן קרני גז, מ"פ פלוגת "פרא" (פלוגת הטנקיסטיות — לוחמות שריון) וקצינת אג"ם בגדוד 52

סגן שחר אלטרס, מפלגת טנ"א בסיירת גבעתי

סגן תקוה קלמנטס, מפקדת צוות באיסוף קרבי 

רס"ן נורית רוקח מאירי, מ"פ באיסוף קרבי

סא"ל אור בן יהודה, מג"ד קרקל

סמ"ר שי זלמון, סמלת באיסוף קרבי

סרן ד"ר מ', מומחית ברפואת חירום

סרן רוני רפלד־בלוט, קמב"צית

סרן ראשית פרקש, סמ"פ בפלוגת "פרא", טנקיסטית

רס"ל מנוחה דלס, לוחמת וחופ"לת בחטיבת דניאל

סגן ד"ר עדן יעקב, רופאה קרבית בסיירת נח"ל

רס"ן אור כהן, חובלת, מפקדת דבורה בחיל הים

סרן רינת קהתי לוי, מ"פ חילוץ והצלה

רס"ל מלאני למברסקי, מפקדת בגדוד ברדלס

סגן כיסוף אומרדקר, קש"א בסיירת גבעתי

רס"ר ענבר זמורה, חובשת קרבית  

סרן תמר רבקה קלוס, מפקדת פלוגת ענבר בגדוד מגן שאול

סמ"ר נ', לוחמת באיסוף קרבי

רס"ן נאור מורד, קצינת אג"ם ביחידת חילוץ והצלה

רס"ר א׳, מפקדת פלגת ירושלים, לוחמת איסוף

התחנה בית הוצאה לאור

2025

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתיים–שלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

"החוקים של הבנות" מתאר בגוף ראשון את חוויותיה של נערה, שהגיעה מעט אחרי תחילת שנת הלימודים לבית הספר התיכון לחינוך סביבתי במדרשת שדה בוקר, שם בילתה את השנים הבאות בתנאי פנימיה. על מה שהוביל אותה אל המקום היא מספרת בקצרה ובמובלע, ככל הנראה משפחה שאינה נמצאת בארץ ושעברה פעמים רבות ממקום למקום. העבר אינו הענין בספר, אלא ההווה של חבורת בני הנוער, שעל פי המתואר כאן התנהלה כאילו אין כלל מבוגרים בסביבה, או שתפקידם הצטמצם למעמד של ניצבים חסרי השפעה, וגם ההווה של המספרת שהיא כבת ארבעים ואינה מוצאת את מקומה ואת זהותה. "אני לא מצליחה להתבגר, לא מצליחה להפוך להיות אישה בעולם", אמרה הסופרת בראיון עיתונאי, והדהדה את תחושותיה של המספרת שמן הסתם מייצגת אותה (כמו המספרת גם הסופרת התחנכה בשְֹדֵבּוֹ).

הנה מה שהערכתי בספר: תחושת הזרות, היותה של המספרת לנצח ה"חדשה", חוסר היכולת להטמע לחלוטין ולהרגיש שייכת – כל אלה מתוארים ברגישות וברמת אמינות גבוהה היוצרת הזדהות. האבחנה בין סוג הבטחון הטבעי האופף בנים, ואחר כך גברים, מעין הכרה פריווילגית בזכויות מלידה, לסדקים בבטחון ולחששות טבעיים האופפים בנות, היא מעניינת ומעוררת מחשבה (וכבר יצא לי לתהות עליה לא אחת, גם אם היא נכונה בעיקר ברמת הקבוצה, ומתפוגגת חלקית ברמת הפרט). התחבטויותיה של הנערה בנושאי מיניות ואהבה משכנעים אף הם. השפה מדויקת, עשירה, עכשווית אך לא מרודדת – בהחלט נעים לקרוא אותה.

והנה מה שלא: ההשלכה מן התחושה הפרטית אל המסקנות הכלליות, שהן לעתים מרירות ונוטפות טינה, היא בלתי מוצדקת, גורפת ולכן בהכרח שטחית. "וככה זזנו לנו וככה אנחנו נעות, אחורה וקדימה ובמעגלים על אינספור צירי זמן, שונאות את עצמנו, שונאות את הילדות שהיינו, שונאות את הגופים המתבגרים חסרי החן שלנו, את הגופים המבוגרים למודי הלידות שלנו, שונאות את כל הנשים כולן שמסמנות לנו עתיד נורא, בלתי נתפס, את האימהות שגידלו אותנו, את האימהות שגדלנו להיות". וגם "אנחנו נמשיך להצטדק, להתנצל, לרַצות, לרצות לרזות, לנסות לתפוס פחות מקום, לקנא בחברות שלנו, לא לבקש העלאה, להתבוסס באשמה. אנחנו נלך לפסיכולוגיות ולמכשפות ולאשרמים במדבר ולמעגלי אימהות, אבל לא נמצא את הדרך פשוט להיות". אילו הדברים היו מנוסחים בגוף ראשון יחיד – ניחא, זו חוויה פרטית לגיטימית, שאפשר לנסות להבין אותה, או להזדהות איתה במקרים דומים, או לתהות עליה. אבל השימוש בגוף ראשון רבים שמכניס תחת כנפיו את כל הנשים, ומתיימר לתאר את מה שכונה באחד המאמרים "החוויה הנשית של תחילת שנות האלפיים" פשוט רחוק מן המציאות, מתקרבן, וגם מעליב בחוסר האונים שבו ובציפיה שמישהו (האביר על הסוס הלבן? כוח פלאי? מי?!) יעשה משהו בשבילנו במקום לקחת את הגורל בידים, כפי שרבות פשוט עושות. ולא, אני לא נאיבית. נשים הן עדיין טרף קל יותר, והן צריכות לעבוד קשה יותר כדי להוכיח את עצמן, ושוביניזם בגיל צעיר פוצע, אבל באיזשהו שלב, אם אי אפשר למנוע אותו, צריך להפנות אליו כתף קרה ולפעול במנותק ממנו.

בשוליים, פה ושם הסופרת סותרת את עצמה. לדוגמא, היא קובעת שילדים ללא נוכחות מבוגרים הם טובים מטבעם, אבל מספר עמודים אחר כך או קודם לכן היא מספרת על התעללות של קבוצת תלמידים בתלמיד אחר. ועוד בשוליים, למרות שהספר קצר, יש בו כמה וכמה חזרות שהיו בעיני מעט מעיקות.

כחוויה אישית הספר כתוב היטב. אבל מכיוון שהוא משווק בכוח כמייצג את כלל הנשים, ומכיוון שהוא לא מייצג אותי וגם לא את מרבית הנשים שאני מכירה, אני מעדיפה לא להמליץ עליו.

כנרת זמורה

2025

אדית וורטון מתארת בארבע נובלות את ניו יורק בשנות הארבעים עד השבעים של המאה התשע-עשרה. יש לדייק ולומר כי לא את ניו יורק כולה היא מתארת, אלא את החברה הגבוהה המבוססת כלכלית והסגורה בעולם משלה. גם אם כל אחת מן הנובלות מתרחשת בעשור אחר, והערכים משתנים קמעא עם חלוף השנים, קוים רבים משותפים לישות הניו יורקית בכולן: אותה סגירות מפני מי שאינו משתייך לחוג האקסקלוסיבי בעיני עצמו, אותה היטפלות לפרטים שוליים והתעלמות ממה שחשוב ומשמעותי, אותה דבקות עיקשת במוסכמות ודחיית מי שחורג מהן ולו במעט, אותה ראיה צרת אופקים של העולם וזלזול במה שמעבר ליומיומי. במידה רבה הנובלות מזכירות בהיבט זה את "עידן התמימות", שהתרחש בשנות השבעים של המאה התשע-עשרה באותו מקום ובאותה חברה. כמו ב"עידן התמימות", שדמויות ממנו מבליחות בנובלות, גם כאן הסופרת מפליאה לרדת לנפשות גיבוריה, ובסכין מנתחים חד לעמוד על צפונותיהם.

"שחר כוזב" הוא סיפורו של צעיר שגדל בצלו של אב דומיננטי, שמבקש להכתיב את עתידו האישי והמקצועי. הצעיר, המאוהב בצעירה "בלתי ראויה" על פי הקריטריונים הנוקשים, נשלח לשנתים לאירופה לטיול ההתבגרות הגדול, או כך נדמה לו. בפועל, כך הוא לומד ממש לפני הנסיעה, הוא אמור לבחור תמונות לפתיחת גלריה שתישא את שמה של המשפחה. במפתיע הוא חורג מן ההנחיות הנוקשות לגבי הקריטריונים לבחירת תמונות, וחוזר עם יצירות מודרניות ששמות אותו לקלס.

"רווקה זקנה", שנגע ללבי במיוחד, הוא סיפורן של שתי דודניות. אחת מהן הולכת בתלם, נישאת ויולדת ילדים. השניה נאלצת להסתיר את הילדה הבלתי חוקית שילדה, ונדונה לחיי רווקה זקנה. שתיהן יחד, בשיתוף פעולה אך גם בעוינות, כפי שהסופרת מיטיבה לתאר, מתמסרות לטובתה של הילדה. האבחנה הפסיכולוגית החדה של הסופרת, שבזכותה היא בראה דמויות אנושיות מורכבות ואמינות, באה כאן לכלל ביטוי מושלם.

"הניצוץ" עוקב אחר אדם שדבק בבחירותיו המוסריות היחודיות, גם כשהוא מתמרן את עצמו בין פנימיותו ובין האהבה לאשתו וההתחשבות ההכרחית בחברה שבקרבה הוא חי. הוא אינו טורח להסביר את עצמו ל"ניו יורק", ומשלם את המחיר.

"יום השנה החדשה" הוא סיפורה של אשה שבחרה בדרך יוצאת דופן לשמר ולתחזק את אהבתה לבעלה ואת נישואיה, ורכשה לעצמה תוך כדי כך מוניטין פגום שליווה אותה עד סוף חייה. ניו יורק הישנה אינה שוכחת ואינה סולחת, ויותר מכל אינה יכולה להכיל את השונה.

כל אחת מן הנובלות הללו מכילה הרבה יותר מן התמצית שלמעלה, וראויה לעיון מעמיק. לצורך הסקירה אסתפק בכמה ציטוטים מייצגים.

על האופי של ניו יורק הישנה:

"זאת הייתה התקופה האפלה של אדישותנו הלאומית, לפני ההתעוררות. המלחמה נראתה לנו רחוקה, לא שייכת לנו, הרבה יותר מכפי שהיא בוודאי נראית לצעירים כיום. כך על כל פנים היה בניו יורק הישנה, ואולי בייחוד בגבולות השבט הקטן של בניה האמידים והעצלים שביניהם גדלתי".

"לגנרל סקול ולמייג'ור דטרנסי הייתה תכונה משותפת אחת – הזהירות המופלגת האופיינית לניו יורק הישנה. מטבע ברייתם התייחסו בחשדנות לכל דבר העלול לשבש את הרגליהם, לגרוע מנוחיותם או להטיל עליהם איזו אחריות חריגה, חברתית או אזרחית; וגם אם בשאר העניינים הייתה מחשבתם איטית, התגלתה בהם מהירות מחשבה על־טבעית כל אימת ששיחה תמימה כביכול הייתה עלולה למשוך אותם להוסיף את חתימתם, לתמוך בכל ניסיון, ולו הקל שבקלים, לחולל רפורמה מוניציפלית או לחייבם לתרום, ולו מעט שבמעט, לכל מטרה חדשה ולא מוכרת".

"אשתו של צ'רלי המסכן משלמת סוף כל סוף על יופייה, על הפופולריות שלה ובעיקר על כך שלמרות מוצאה צ'רלי המסכן מתייחס אליה כאילו הייתה אחת מהם!"

על עולמן של הנשים, שהוא נושא חוזר בנובלות:

"ואחר כך התינוקות, הילדים שאמורים "לפצות על הכול" אבל לא פיצו — אף על פי שהם חמודים כל כך, ובעצם אין לך מושג ברור מה הדבר שחסר לך ועל מה בדיוק הם אמורים לפצות".

"בדעתה של דיליה עלה שבמרוצת חייו הקלים והחביבים הוא לא נדרש מעולם — בדיוק כמו ג'ים שלה — לוותר על דבר שליבו חשק בו. אפילו אוצר המילים של הוויתור והמחוות המקושרות עימו אינם מוכרים לו".

"כל חייה עוצבו ונצבעו באורו הקלוש של עתיד מאושר שהפנתה לו עורף".

"ליזי הייזלדין התרגלה זה כבר לראות ברוב בנות גילה תינוקות שטרם למדו את אמנות החיים. בגלל דחף התגוננות קדמוני, שניסיון חייה שִכלל וחידד אותו, מאז ומתמיד הייתה דרוכה ומפוכחת יותר מאותן בריות מלבבות שהמירו את חדר הילדים בחיי הנישואים כמי שהעבירו אותן מעריסה לעריסה, ושתיהן סוגות בשושנים".

ציטוט אחד להדגמת כושר התיאור היחודי של הסופרת:

בקולה של צ'טי התרונן משהו שדיליה לא שמעה עד אותו רגע, לא אצלה ולא בשום קול אנושי אחר. הד קולה כמו טלטל את העולם המוכר, והשטיח מתוצרת אקסמינסטר געש תחת נעלי הבית המבוהלות של דיליה.

ואחד אחרון על קריאת ספרים:

"היא לא יכלה להאמין שמישהו באמת "אוהב לקרוא". מראשית מגוריהם המשותפים ועד היום נותרה אהבה זאת של בעלה חידה בעיניה כמו בפעם הראשונה שמצאה אותו פתאום שקוע בשתיקה במה שהאנשים שביניהם גדלה היו מכנים "ספר כבד". זה היה המפגש הראשון שלה עם קורא מבטן ומלידה […] ואף על פי כן בסתר ליבה עדיין ראתה בספרים לא יותר מאמצעי עזר, והייתה בטוחה שאין הם מועילים אלא כדי להפיג שעמום, כמו משחק דוּקים או פסיאנס, אף שלדאבון הלב הם מצריכים מאמץ שכלי גדול יותר".

מן הציטוטים הללו אפשר, כך נראה לי, להתרשם, הן מכושר הביטוי והאבחנה של הסופרת, והן מן התרגום הנאה עד מאוד של מיכל אלפון.

ספר מרשים ומומלץ מאוד.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Old New York – Edith Wharton

עם עובד

2025 (1924)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

"העבר אינו מוזר ומקסים כשאתה נמצא בתוכו. רק ממרחק בטוח, כעבור זמן, כשאתה יכול לראותו כתפאורה, לא כתבנית שחייך נדחסו לתוכה"

לאיליין ריזלי היתה ילדות בלתי שגרתית. שנותיה הראשונות, בשנות הארבעים של המאה העשרים, עברו עליה בנדודים עם משפחתה – אב, אם ואח בכור – בטבע בצפון קנדה בשל עבודתו של האב כאנטומולוג, חוקר חרקים ופרוקי רגליים. כשהיתה כבת שבע התיישבה המשפחה בטורונטו, אבל במשך חצי מהשנה שהתה בצפון בשל אותה סיבה. בטורונטו, באזור הלא נכון של העיר באותה תקופה, חוותה אילין לראשונה מסגרת לימודים מסודרת, לפחות באותם חודשים בהם המשפחה שהתה שם, ומצאה עצמה בחברתן של בנות.

"אני מכירה את הכללים הלא-כתובים של הבנים, אבל עם בנות יש לי תחושה שאני תמיד עומדת על סף שגיאה לא צפויה, אשר תמיט אסון". בחבורה הקטנה שאליה היא משתייכת, איליין היא זו ששוגה, לכאורה. מנהיגת הקבוצה, קורדיליה, מזהה את חולשתה של איליין ואת כוחה שלה, ומשיתה עליה, בשיתוף פעולה מרצון או מכניעה של שתי האחרות, עונשים. שנים רבות מאוחר יותר תצליח איליין להבין את פחדיה של קורדיליה, את המצוקות שלה, את הצורך להטיל שררה על חלשות ממנה. כילדה יש לה אולי בדל תחושה שמשהו אינו תקין, אבל היא משכנעת את עצמה כי "כל זה לטובתי, כי הן החברות הכי טובות שלי והן רוצות לעזור לי להשתפר". בארנק ילדוּת אדום היא שומרת מכל משמר גולת עין חתול כחולה שמעניקה לה כוח. "לפעמים כשעין החתול אצלי אני יכולה לראות כמו שהיא רואה. אני יכולה לראות אנשים נעים כמו בובות עליזות שהפיחו בהן רוח-חיים, פיותיהם נפתחים ונסגרים אבל שום מלים של ממש אינן יוצאות מהם. אני יכולה להסתכל בצורותיהם, בגודלם, בצבעיהם, ולא לחוש כלפיהם מאומה".

עונש אחד יותר מדי, כזה שנוגע בכל הפחדים העמוקים של איליין, משליך אותה אל אדישות כלפי חברותיה, ויותר מזה – אל שכחה כמעט מוחלטת. אפילו גולת עין החתול נשכחת. כשתמצא אותה אחרי עשרות שנים ישובו הזכרונות. אבל זכרונות, גם אם נדמה שנשכחו, נותרים חיים במקום בו הוטמנו ומשפיעים באופנים בלתי מודעים. יצירותיה של איליין, שהפכה ציירת נודעת, משקפות שוב ושוב את שעבר עליה. ההורות שלה לשתי בנות מושפעת עמוקות מחוויותיה שלה כילדה. החל מן הפחד ללדת בנות – "לא חשבתי שאני מתאימה לגדל בנות, לא ידעתי איך הן פועלות. בודאי פחדתי שאשנא אותן" – ועד ההקלה אחרי שנחלצו בשלום מן הילדוּת. "רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אבל אצלי זה היה הפוך. נרגעתי, נאנחתי בהקלה. ילדות קטנות הן חמודות וקטנות רק בעיני מבוגרים. ביחסיהן זו לזו הן אינן חמודות קטנות. הן בגודל טבעי". האופן בו מתפתחים יחסיה עם נשים וגברים בבגרותה משקפים אף הם את ילדותה.

אזכור כמעט מפורש של הקשר בין עברה להווה שלה מצוי בתיאור יחסיה עם קבוצות נשים פמיניסטיות אקטיביסטיות. למרות שהיא מזדהה עם המאבק, ולמרות שהיא שואבת כוח מן האחווה הנשית, היא מסרבת להיות מקוטלגת כאחת מהן ולשנן את המסרים הקבוצתיים. "הן עושות אותי עצבנית יותר מתמיד, כי הן רוצות שאנהג בדרך מסוימת, ואיני בנויה לכך. הן רוצות לשפר אותי. לפעמים אני חשה צורך להתריס: איזו זכות יש להן לומר לי מה לחשוב? איני "האשה", ושיילכו לעזאזל, אותי לא ידחפו לתוך זה". האשה, שמסרבת שיכתיבו לה, כבר אינה אותה הילדה, שהאמינה שחברותיה מבקשות לשפר אותה לטובתה. ובכלל, איליין (כמו הסופרת שבראה אותה) מסרבת להכנס למשבצות המיועדות לה. לקראת תערוכת רטרוספקטיבה היא מתראיינת לעיתון, ומאכזבת את המראיינת: "לאנשים בגילי אמורים להיות סיפורים על עלבונות; לפחות פגיעה, לפחות דיכוי […] היא היתה רוצה שאהיה זועמת ומיושנת". לא היא.

ילדים אינם גדלים בחלל ריק. איפה היו המבוגרים? אמה של איליין חשה שמשהו אינו כשורה אצל בתה. "את לא מוכרחה לשחק אתן", היא אומרת. "את צריכה ללמוד לעמוד על שלך […] אל תתני להן להציק לך. אל תהיי רכרוכית. את צריכה שיהיה לך עמוד שדרה". איליין שותקת ומעמידה פנים, בפני אמה ובפני עצמה, שאינה מבינה במה מדובר. גם שנים אחר כך היא בוחרת לא להרגיש שנבגדה על ידי אמה. "מה הייתי עושה אילו אני הייתי אמא שלי? הרי ודאי הרגישה מה קורה לי, או שמשהו קורה לי […] אילו זה היה קורה עכשו, לילדה שלי, הייתי יודעת מה לעשות. אבל אז? היו פחות אפשרויות, ועוד פחות מזה נאמר". את טינתה ושנאתה כלפי המבוגרים שלא הגנו עליה היא מפנה אל מרת סמית, אמה של אחת הבנות, שאותה שמעה באקראי אומרת כי איליין סופגת יחס משפיל מחברותיה כעונש מאלוהים. "אני שונאת את מרת סמית, מפני שמה שחשבתי שהוא סוד, משהו שמתרחש בין בנות, בין ילדים, אינו סוד. כבר דנו בזה קודם לכן וקבלו את זה בסובלנות. מרת סמית ידעה והסכימה לזה. היא לא עשתה מאומה כדי להפסיק זאת. היא חושבת שזה מגיע לי". רבות מהתמונות שאיליין מציירת כבוגרת מציגות את מרת סמית ומשקפות את תחושותיה כלפיה. איליין המבוגרת יותר, זו שנזכרת בכל מה ששכחה ועומדת בפני תערוכה שמסכמת את יצירתה, מרשה לעצמה לנסות לראות את איליין הילדה, שהיתה יוצאת דופן וחסרת אמונה, בעיניה של מרת סמית האדוקה, השמרנית. ה"נקמה" שבתמונות נראית לה כעת עקרה. "עין תחת עין רק מוביל לעיוורון".

העלילה מתרחשת בין שנות הארבעים לשנות התשעים, והסופרת מיטיבה לתאר כל תקופה לפרטיה. היא עושה זאת באמצעות אינספור פרטים קטנים, משחקי ילדות, מוסיקה, אופנות לבוש, ערכים שמתחלפים. הדמויות שלה אינן מתקבעות בתבנית אחת, אלא מתפתחות, משתנות, מתאימות את עצמן (או שלא). הספר מרבה לקפוץ בין זמנים, וגם אם יש בכך כדי לבלבל מעט, העירוב הזה של עבר רחוק, עבר קרוב והווה, מהדק את הזיקה ביניהם. טורונטו תופסת מקום נכבד בעלילה, כמעט אישיות בפני עצמה. האנשים השלובים בחייה של איליין מלאי חיים משל עצמם, ביניהם אחיה, שהוא דמות דומיננטית, מורים לטוב ולרע, אמניות שאתן היא מציגה בתערוכה משותפת כשהיא בתחילת דרכה, קורדיליה, שהיתה לה השפעה כל כך משמעותית על כל מהלך חייה של איליין, ועוד.

מרגרט אטווד, סופרת מחוננת ואשה חכמה ומקורית, מגישה סיפור אנושי ומורכב, נכנס אל הלב ומעורר מחשבות. קראתי אותו בתרגומה הטוב של שלומית אביאסף משנת 1996. ב-2011 הספר זכה לתרגום עדכני של יעל אכמון. כששמו של הספר עולה בין אנשים שקראו אותו, הנושא שכולם זוכרים היטב הוא האכזריות של חבורת הילדות. יש בו כל-כך הרבה יותר. ולכן, למרות שזוהי הקריאה השניה שלי בו, לבטח אקרא אותו שוב, לגלות עוד.

Cat’s Eye – Margaret Atwood

כנרת

1996 (1988)

תרגום מאנגלית: שלומית אביאסף