שמחה שטיל הוא דור שני לשואה, אך במשך כל שנות ילדותו והתבגרותו לא ידע שהוא כזה. הוריו, שניהם שורדי אושוויץ, לא דברו על עברם, והוא, גם אם הוא חש שמשהו חריג בהם ובחייהם, לא שאל. לאמו, שנפטרה בהיותו בן שש, היה פגם בולט בפניה, אך לקח לו הרבה זמן להבחין בכך. אביו, שבחר לא למול אותו, שב ואמר לו שאינו יהודי, ואף סירב בתוקף לערוך לו טקס בר-מצווה, למרות תחנוני הילד שמאס בתחושת השונות שלו לעומת חבריו. כשהבין שאביו, שמכר בחנותו בשר חזיר, מדבר יידיש, כמו החרדים שפגש במקרה בירושלים, נותר מבולבל, אך כשהעז לשאול לא קיבל תשובות. גם אחרי מותו של אביו, כששמחה גילה שגדל בביתם של שורדי שואה, לא הצליח לפצח את חידת השתיקה. בין חפציו של אביו מצא שתי מגילות נייר כתובות בצפיפות ומהודקות בצלבי קרס, וחשש לקרוא בהן, שמא יתגלו סודות שאיתם יתקשה להתמודד. מפגש אקראי עם אשה חרדית, שהוביל אותו להיכרות עם קהילתה ועם העומד בראשה, גרם לו בסופו של דבר לקרוא את היומן שבמגילות, ולגלות את עברם של הוריו.
בלבו של הספר נמצא היומן, המלווה בשתי הקדמות. הראשונה, הארוכה מבין השתים, היא של הבן שמחה, המספר על ילדותו, על מציאת היומן, ועל ההחלטה להוציא אותו לאור כעשרים שנה אחר-כך. השניה היא של ההיסטוריון שתרגם את היומן והוסיף הערות שוליים, למרות שתחילה לא רצה אפילו לקרוא בו משום שבעיניו "דברי עדות שכאלה שווים בעיני כקליפת השום". במפתיע, דווקא חלקו השלישי והעיקרי של הספר, כלומר היומן עצמו, הוא הפחות טוב מביניהם, ומיד אסביר מדוע.
ההקדמה של הבן כתובה מצוין ומרתקת. עשרים שנה אחרי מותו של אביו, ואחרי שהבין ששני הוריו העדיפו לשמור את עברם לעצמם, שמחה יכול להתבונן על ילדותו ללא רגשות טינה, אפילו בהומור מסוים. הוא מיטיב לתאר את חריגותו כיוצא אירופה יחיד בישוב בו גדל, כמי שאביו בחר בעיסוק מעורר מחלוקת, וכילד שגדל בתוך סוד שהיה כנראה גלוי לאחרים, גם אם נתנו לו פרשנויות מוטעות. גם החשש שלו בבגרותו, לאחר שהתייתם, מלחשוף סודות שיכתימו את אביו, ולכן גם אותו, משכנע ונוגע ללב. כשהוא נעשה מעורב בעל כורחו בחייה של הקהילה החרדית, עד למעמד האבסורדי שבו הם מבקשים להכתיר אותו – מוכר בשר חזיר ואפיקורס – כרבם, הביקורת הצינית על הקומדיה המתרחשת בחייו נוקבת אך משעשעת. נהניתי מאוד לקרוא את ההקדמה הזו, שאורכה למעשה כאורכו של סיפור ארוך, ואילו היה הספר מסתיים בה, בתוספת תמצית היומן של האב מזוית הראיה של הבן, הייתי ממליצה עליו בהתלהבות.
את ההיסטוריון לא לגמרי הבנתי. טיפוס מעט נפוח, מצד אחד מזלזל בעדויות, מצד שני בטוח שהעולם לא יכול להתנהל בלי הערותיו לטקסט. הוא קצת נדחף לספר בחיבור מלאכותי משהו. מראיון עם הסופר הבנתי שדמותו של ההיסטוריון היא פרודיה עצמית. ניחא.
היומן, לעומת זאת, אכזב והכעיס אותי גם יחד. ליברמן מספר מפיו של שמשון, אביו של שמחה, את ההיסטוריה האמיתית של קהילת רווה-רוסקה שהושמדה, כולל אזכור של דמויות שהיו. הוא מספר גם את קורותיו של שמשון, אביו של שמחה, החל מן היום בו משפחתו נרצחה ממש מול עיניו, דרך חייו במחבוא, פעילותו כפרטיזן, ומאסרו בבירקנאו עד שהתגלגל אל הזונדרקומנדו. גם שם הוא מזכיר, אם כי לא בשמות אמיתיים, אנשים שהיו, ביניהם האחים שלמה ואברהם דראגון, וההיסטוריון מזהה אותם בהערותיו. אבל כל אלה הם רק רקע לסיפור בדוי על שני אחים, שבתוך לילה עברו מהפך של מאה ושמונים מעלות. האחד, רב נערץ, שסיפורי נסים וקדושה נקשרו בשמו, איבד את אמונתו נוכח חורבן חייו וחיי קהילתו. השני, פרחח בור פורק עול, מצא את האמונה ודבק במצוות. הראשון, למרות "התפקרותו", נותר צדיק תמים. השני, למרות "התחזקותו", נותר פרחח המרוכז בעצמו בלבד. השחור שחור מאוד, הלבן לבן מאוד, וגווני ביניים אין. התקשיתי להשתכנע שהכתיבה השטחית הזו מתיישבת עם דמותו של האב, כפי שהכיר אותו בנו. לקח לי זמן להבין שהספר כולו, כולל הסיפור של הבן, הוא כתב אישום נגד הרבנים שדאגו להציל את עורם תוך הפקרת חסידיהם, ומאוחר יותר המציאו פירושים לשואה. ההיסטוריון ניסח זאת באופן מקצועי יותר באחת ההערות: "כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי איצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם". שאלות של אמונה, ובכלל של התמודדות לוגית ונפשית, אל נוכח אסונות בכלל, ואסונות נוראיים כמו השואה בפרט, מרתקות, ושאלת התנהלותם של המנהיגים הרוחניים של הקהילות היהודיות צריכה להיות נידונה. אבל לא כך, לא בסיפור מופרך כזה, לא ברקימתה של בדיה על רקע פרטים אמיתיים, לא בעולם צבוע בילדותיות כלשהי שחור-לבן.
בראיון שהוזכר קודם אמר ליברמן כי "אני מניח שעבור חלק מהקוראים 'השתקן' הוא רומן שואה לכל דבר, אבל בשבילי הוא בעצם פרודיה על ספרים כאלה. הוא לא ספר שואה — הוא ספר על ספרות שואה. זה לא ניסיון לחקור ולפרש את המאורע ההיסטורי עצמו, את הזוועה המחרידה והשלכותיה, אלא בעיקר להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה שם". המילה "פרודיה" בהקשר זה צורמת, אבל גם אם פוסחים מעליה, אני לא מוצאת כאן את מה שהסופר התכוון, כדבריו, שנמצא.
יעל ישראל כתבה בביקורת שלה על הספר כי "אף פעם לא משכנע אותי סיפור עלילתי על השואה. הרי לעולם לא נצליח לכתוב או להסריט פיקשן על הנושא הזה, שבלתי אפשרי לתפוס אותו בכלל. כל ניסיון כזה רק מרדד את עוצמת האירוע המחריד. אז בשביל מה?". דעתי כדעתה. גם אם הבדיה היתה כתובה טוב יותר הייתי מסתייגת ממנה. כמו שהיא כתובה, מגמתית ושטחית, על אחת כמה וכמה.
למען הסדר הטוב והדיוק ההיסטורי: יצחק מנחם נחום טברסקי, רב הקהילה ברווה-רוסקה, יכול היה למלט את נפשו, אבל בחר להשאר עם בני עדתו ונספה בבלז'ץ. שמשון ואחיו אינם בני דמותו, אבל מכיוון שמשום מה נשתלו בקהילה זו, נראה לי שמן הראוי לציין זאת.
למרות החלק הראשון הסוחף, לא אוכל להמליץ על הספר.
אחוזת בית
2022
"פס הקול" של הספר – קטע המקהלה החותם את קנטטה 147 של באך, "לב ופה ומעשה וחיים"
סקירות ספרים 