תגית: דרור משעני

אלי, שהתאלמן מאשתו אושרה, האמין שלחיים כבר אין מתנות בשבילו, עד שפגש את ליה. אלי הוא מתרגם ספרות, מתרכז בעיקר בספרי מתח, אב לבת שקשורה אליו ולבן שהתנתק. ליה היא צ'לנית, גרושה מזה שנים רבות ללא ילדים, קשורה בכל נימי נפשה לפליקס, הכלב הכנעני שאימצה. מהרגע הראשון בו נפגשו אצל חברים משותפים נוצר בין אלי וליה קשר מיוחד, שבעידודם של חבריהם הלך והעמיק.

הסופר שותל במהלך הספר רמזים עבים למכשולים בדרכו של הזוג החדש. האם הקשר עלול להכשל בגלל הסודות שליה כנראה נוצרת באשר לנישואיה הקצרים? האם החשדנות של אלי כלפי נגן ברביעיה שבה ליה חברה תעמוד ביניהם? אולי זכר אשתו לא יניח לו להקשר אל אשה אחרת? או שמא יתערב גורם חיצוני כלשהו? משהו יקרה, והרצון לדעת כיצד יתפתחו הדברים מושך לקרוא ברצף.

לא אספר, כמובן, מה קורה בהמשך. אומר רק שמדובר בכדור שלג, שנפתח בטעות תמימה, שגוררת בעקבותיה טעות נוספת, ומכאן נוצרת תסבוכת של שקרים שאי אפשר לצאת ממנה מבלי להביא לחורבן מוחלט, או כך לפחות סבור אלי, האיש שחשב שחייו נגמרו עם מות אשתו, וכעת חרד לאבד את החיים החדשים שהזדמנו לו.

יש בספר חקירה משטרתית ומעשה עברייני וראיות מחשידות – המרכיבים שבונים ספר מתח. אבל עיקרו של הספר מצוי במה שמתרחש במוחו ובלבו של אלי, והאמינות שבה מתואר הבלגן הנפשי שלתוכו הכניס את עצמו היא בעיקר זו שמעניקה לספר את איכותו.

ההיבט היחיד שלא אהבתי בספר הוא הבחירה לכתוב אותו בגוף שני, כשהכותב פונה אל אלי ומספר לו על עצמו ועל מעשיו. למרות שניתן בספר הסבר לבחירה הזו, היא עדיין מעיקה ומלאכותית. באיזשהו שלב הצלחתי לשקוע בעלילה ולהתעלם ממנה, אבל כששבתי לקרוא אחרי הפסקה שוב התקשיתי להתרגל. פרט לכך, ספר מוצלח בהחלט, קומפקטי, מושך ואמין.

אחוזת בית, ידיעות ספרים

2026

כותרת משנה: יומן לא-הירואי

בין השביעי באוקטובר 2023 למחצית מרץ 2024 כתב דרור משעני יומן אישי בהזמנת כתב עת שוויצרי. במבוא לספר הוא עומד על הפרדוקס שבכתיבה זו: "טקסט אינטימי, שלכאורה אין לו נמען, אבל במקרה הזה נכתב בידיעה מראש שיראה אור ואפילו בשפה שאיננה שפת כתיבתו, לקוראים שחווית המלחמה רחוקה מהם". היעדר האינטימיות, אינו פוגע, עם זאת, ברמת החשיפה שהכותב מאפשר לעצמו למרות הידיעה שהדברים ייקראו.

משעני משוטט במחוזות ספרותיים, בספרי הנביאים ובמחזות יווניים, ומוצא בהם גם מפלט וגם מקבילות לימינו. מסיפור מלחמת טרויה ועד מלחמת חרבות ברזל נמשכת "שרשרת המלחמות הבלתי נגמרת של בני האדם, שהחלה ביום שבו חודדה לראשונה חרב ולא נגמרה אף פעם". מסיפורו של שמשון ועד היום נמשך העימות עם עזה ועולה השאלה כיצד מתמודדים עם יריבים. הסופר עוסק בחשיבותה של היצירה, וגם ביחסן של הבריות כלפיה כשהתותחים יורים והמוזה בכל זאת אינה שותקת, "שואל את עצמו אם יש טעם לעסוק עכשו בספרות ולא מוצא תשובה אחרת מלבד: כן".

משעני משוטט גם במחוזות ארציים יותר. מתמודד עם התנגדות במשפחתו הקרובה לדעותיו הפוליטיות והחברתיות, מתלבט אם למצוא לילדיו מקלט במקום רחוק מכאן, יורד לדרום להתנדב בעבודה חקלאית, סר אל כיכר החטופים, חרד בעת אזעקות, קץ במלל החדשותי, כמו כולם, וכל הזמן מתאבל על גורלם של העזתים.

אנשים רבים, משמאל ומימין, עצרו לרגע בצל הטראומה ובחנו את עמדותיהם. חלקם הקצינו, חלקם התמתנו, לכל כיוון. אני מעריכה עקביות, אבל מעריכה אפילו יותר את החוסן הנפשי הנדרש לבחינה מתמדת של המציאות ולבדיקה חדשות לבקרים של אמיתות שבהן דבקנו. אצל משעני לא היתה עצירה להרהר ולבדוק. מבחינתו אנחנו אשמים – מאז ומתמיד, לחלוטין ולגמרי – במה שקרה ב-7 באוקטובר, והוא בז לכל מי שנטל פסק זמן מן הנחרצות. עופרה עופר אורן, בביקורת (האוהדת ברובה) שלה על הספר, התבטאה בבירור ובמלים נוקבות בנושא זה, וראויים הדברים להקרא.

הסיבה שבגללה לא אמליץ על הספר אינה נובעת מעמדות כאלה או אחרות, שאין להן משמעות ספרותית, אלא משום שלא הבנתי מה טעם ראתה ההוצאה בפרסום. בכל ספר, מכל סוגה שהיא, אני מבקשת ערך מוסף, משהו שיעשיר אותי, שיספר לי על עצמי דבר שלא ידעתי, שיעניק לי זרז למחשבה. כמעט ולא מצאתי דבר מאלה כאן. אין בחוויותיו של משעני דבר יחודי ששווה שיתוף. אני מעריכה את הכנות ואת הנכונות להחשף, אבל במה שנחשף לא מצאתי ענין. כושר ביטוי יש, כצפוי ממי שכתב בין השאר את "שלוש", אבל התוכן? קלוש ברובו, לצערי, ואינו מצליח, מבחינתי, לגעת.

אחוזת בית

2025

"שלוש" נפתח בסיפור מינורי. אורנה, אשה צעירה, שנה לאחר גירושיה, מגששת אחר היכרויות ברשת. לבה אינו נוטה אחר מודעות היכרות "נוצצות", והיא מחליטה ליצור קשר עם גיל, גרוש שאינו מרבה בפרטים על עצמו, ואינו מקשט את מודעתו באמרות כנף. מערכת היחסים בין השניים נינוחה, ואורנה מתמרנת יפה בין הבית, אותו היא חולקת עם בנה הצעיר, לעבודתה ולקשר המתרקם. השלווה היחסית מתערערת כשבעלה לשעבר, שפחות או יותר נעלם מחייה ומחיי בנה בשנה האחרונה, מבקש להשתלב מחדש בחייו של הילד. על מה שיקרה אחר-כך אפשר לומר רק שהסיפור השגרתי מקבל תפנית מצמררת.

מכאן עוברת העלילה אל דמות אחרת, אמיליה, עובדת זרה שמטפלת בארץ בקשישים. אמיליה היא אשה בודדה, דוברת אנגלית רצוצה ועברית דלה עוד יותר. אין לה חברים בארץ, וגם לא משפחה לחזור אליה בארץ מוצאה. בדידותה ומצוקתה הכספית יובילו אותה לקשר עם הגבר הלא נכון. סיפורה של אורנה נקרא רוב הזמן בנינוחות מסוימת כסיפור חיים שגרתי, אך הרוח הרעה של התפנית שבסיומו תשרה על סיפורה של אמיליה, והוא ייקרא במתח.

חלקו השלישי של הספר הוא סיפורה של אלה, אם לשלוש בנות צעירות, שמחפשת הפוגה מחיי הבית התובעניים, ומוצאת אותה בלימודים. סגנונה של העלילה מקבל תפנית נוספת, והמספר היודע-כל, הצופה גם אל העתיד, רוקם סיפור בלשי מתעתע.

נהניתי לקרוא את ספריו הקודמים של דרור משעני, והספר הזה עולה עליהם. הסופר מתאר באמינות וברגישות את שלוש הדמויות הנשיות, הופך דמויות יומיומיות לגיבורות ספרותיות ראויות, ומוביל את הסיפור בכשרון רב מן השגרה האיטית אל המתח הקצבי. גם אם הספר מקוטלג כמתח, הפן האנושי שבו הוא שמעניק לו את יחודו, ואת השלוש, כמובטח על הכריכה, יהיה קשה לשכוח.

אחוזת בית

2018