רדקליף הול היתה סופרת אנגליה, שפעלה במחצית הראשונה של המאה העשרים. הידוע בספריה (אודה שלא שמעתי עליו קודם) הוא "תהום הבדידות", רומן לסבי שמתאר את חייה של אשה שכבר מילדות ניכרו בה סימני מה שהסופרת מכנה "נטיה הפוכה מוּלדת". בהקדמה לסיפור "מיס אוגילבי מגלה את עצמה", אחד משלושת הסיפורים בקובץ זה, שפורסם לראשונה אחרי "תהום הבדידות" למרות שנכתב לפניו, הסופרת כותבת כי ניתן למצוא בו את הגרעין של חלקים מן הספר.

מיס אוגילבי, הבכורה משלוש בנות, היתה יוצאת דופן במשפחתה. בילדותה נמשכה למשחקיהם של הבנים, בהתבגרותה דחתה את רעיון הנישואים. אחרי מותו של אביה היא מילאה את תפקיד ה"גבר" במשפחה, זו שאליה פונים עם כל בעיה ובטוחים שהיא תפתור אותה. אחרי מות אמה הוטל עליה הטיפול באחיותיה המפונקות והחולניות שלמגינת לבן לא הצליחו להנשא. חייה נראו לה משמימים, עד שבהגיעה לגיל חמישים ושמונה פרצה מלחמת העולם הראשונה, וסוף סוף נוצרה עבורה ההזדמנות לעשות משהו משמעותי. זה דרש מאמצים והשתדלויות, אבל בסופו של דבר שירתה במשך כמה שנים כמפקדת על יחידת נשים אנגליות בצבא הצרפתי, יחידה שעסקה בעיקר בטיפול בפצועים. כך גילתה מיס אוגילבי את עצמה בפעם הראשונה. ואז הסתיימה המלחמה – ובכך נפתח הסיפור – וההזדמנות הנדירה התפוגגה. "מיס אוגילבי האומללה ישבה ברכבת, קודרת כל כך במגפי הצבא הגבריים והכומתה! אומללות הן כל המיס אוגילביות שחזרו מהמלחמה עם הירכיות, המגפיים הצבאיים והאשליות הילדותיות שלהן! מלחמות באות ומלחמות הולכות, אבל העולם אינו משתנה: הוא תמיד ישכח חוב שלדעתו אין זה הולם לזכור אותו". כעת היא צריכה לגלות את עצמה שוב. הסופרת שמה בסיפור דגש על הזוית הלסבית, אך במידה רבה זהו סיפורן של נשים בכלל באותה תקופה, לאו דווקא אלה שבחרו להתגייס. נשים בהמוניהן מילאו את השורות של הגברים שגויסו במפעלים ובמקומות עבודה אחרים, וכשהמלחמה הסתיימה נדחקו חזרה ל"מקומן".

אני מדלגת אל הסיפור השלישי (כי אהבתי במיוחד את השני, אז אשמור אותו לסוף). "על ההרים" הוא סיפורם של שני אחים שהקשר ביניהם היה מאז ומתמיד עוצמתי, ואהבה של אמת שררה ביניהם. נדמה ששום דבר אינו יכול לפגוע בקשר הזה, אלא שאז אחד האחים, טינו, מתאהב באשה, ומלחמת חורמה ניטשת בינה ובין מתאו, האח השני, על לבו של טינו, שרוצה להחזיק בשתי האהבות. "מתאו לא אמר הרבה אך בכל זאת עמד על משמרתו, והקפיד לא להתרחק מדי מאחיו. הוא עזר לו לשמור על הדבר החיוני ביותר – לא להפסיק לאהוב אותו ולו לרגע. אולי היה עדיף לוּ יכול היה לעשות זאת, אך אין לדעת – הקשר היה אמיץ כל כך… ובינתיים המשיך טינו לִרְצות את שניהם; את האחת רצה בתשוקה, את השני רצה באהבה שטוהרה נסך בה את עוצמתה האדירה". מכיוון שהסיפור נפתח בבשורה על מותם של שני האחים, ברור ששום דבר טוב לא יצמח מן המלחמה המיותרת הזו, שרק הולכת ומקצינה עד אבסורד.

שני הסיפורים הללו כתובים היטב ובדקות אבחנה, אבל לטעמי הסיפור השלישי בקובץ, "פרוליין שוורץ", עולה עליהם. גם כאן, כמו מיס אוגילבי, הגיבורה היא אשה מבוגרת, בודדה, בלתי מובנת, הפעם בגלל היותה זרה – גרמניה באנגליה – ובגלל ביישנותה. פרוליין שוורץ היא מורה לגרמנית, ומתגוררת במלון קטן בלונדון בו מתגוררים דיירי קבע נוספים, שאיתם היא מתקשה ליצור קשר בגלל אופייה. "פרויליין שוורץ היתה חברה של העולם כולו, דבר שכמובן עורר בה הרגשת בדידות, כי לעולם לא היה זמן לפרויליין שוורץ, והוא גם לא הביע ולו שמץ של רצון בחברוּת שלה". הדיירים האחרים אינם עוינים אותה, אינם דוחים אותה, הם פשוט אינם שמים לבם אליה. ואז פורצת המלחמה, והאשה השקטה הזו מסומנת כנציגת האויב הגרמני השנוא. "ועכשיו הסתנן לתוך עיניהם של האנשים הללו, השקטים והרגילים, מבט שהיה אכזרי להפתיע; מבטו של הצייד הסוגר על טרפו, ערני, דרוך מתוך תחושת כוח – הכוח להכניע חיים במעשה ההריגה; ואילו לעיניה החיוורות של פרויליין שוורץ חדרה ההבעה המבולבלת, המתריסה של הניצוד. ואז כשלה פרויליין שוורץ, שגתה שגיאה מגוחכת יותר מכל שגיאותיה קודם לכן. בכמיהתה הכנה לשלום עלי אדמות, באמונתה הכנה שכל בני האדם אחים, במצוקתה הכנה בגלל סבלות המלחמה, היתה מוכרחה לנסות להסביר לנוכחים שם שהיא לא רק מבקשת ידידות, אלא גם מציעה להם את ידידותה. אבל הם לא הבינו; הם ראו בכך עלבון, כי אבוי, בעולם הזה, לעיתים רחוקות בלבד זהו מעשה נבון להושיט את ניצב החרב במקום הלהב". לאן תוביל העוינות הלאומית הזו שקיבלה פנים אישיות כל כך? את זאת מתארת הסופרת בהמשך.

קובץ בן שלושה סיפורים כתובים בכשרון ונוגעים ללב, מתורגמים יפה על ידי רעות בן יעקב, ומלווים בעטיפה יפיפיה שאייר ועיצב דן שריד – בהחלט מומלץ.

Miss Ogilvy Finds Herself – Radclyffe Hall

אפרסמון

2026 (1926, 1934)

תרגום מאנגלית: רעות בן יעקב