אנחנו, המוח שלנו / דיק סוואב

anachnu_hamuach_front1

מאוד התאכזבתי מהספר. ציפיתי לספר מדעי – הנחות, ניסויים, תיאוריות – וקיבלתי אוסף של הצהרות. לעתים היתה לי תחושה שהספר בא לקדם את תפיסת העולם של הכותב, יותר משהוא בא לשרת את המדע ואת שוחריו. בשלב כלשהו הפסקתי להאמין גם לעובדות נייטרליות, והבנתי שאין לי שום סיבה טובה להמשיך לקרוא אותו.

כשחוקר מוח כותב: לסיכום נוכל לומר שקיים זכרון עוברי לצלילים, לרטט, לטעם ולריחות, ולכן יש חשש שאנחנו מרעילים את מוחם של ילדינו לא רק בעישון, בשתית אלכוהול ובשימוש בסמים, אלא גם בצפיה בתכניות טלויזיה מטופשות. משום כך מומלץ בזמן ההריון לקרוא מפעם לפעם איזה ספר טוב בתקווה שבעקבות זאת יחזור הדור הבא לקרוא ספרים, מתעוררת אצלי חשדנות. אני נגד סמים ובעד קריאת ספרים, ברור, אבל לשלב בספר מדעי לכאורה אמירה כזו, זה לעשות צחוק מהעבודה.

אפילו לפן הרציני יותר של הציטוט הנ"ל – השפעת הרגלים כמו עישון על מוח הילד – ההתיחסות של הכותב אינה מדעית. אחרי פרק שלם, שבו הוא יוצא בשצף קצף כנגד ההרגלים הללו, ומאיים בהפרעות גופניות והתנהגותיות של הצאצא עד גיל זקנה ושיבה, הוא פונה לפרק המסקנות, ובו הוא כותב: פרק הזמן הממושך המפריד בין מועד חשיפתו של העובר ברחם לחומרים המזיקים ובין המועד שמתגלה הנזק שנגרם מהם – גיל בית הספר למשל או גיל הרבייה – מקשה את איתור ההשפעות של חומרים כימיים אלה. מה גם שהשפעות כמו ליקויי למידה או הפרעות שינה אינו יחודיות, ולכן קשה להסיק מהן מהו החומר המסוים שגרם בזמן ההריון נזק מוחי. נוסף על כך, הסימפטומים שמייצר חומר מזיק מסוים משתנים בהתאם לשלב ההתפתחותי של מוח העובר בזמן החשיפה. בקיצור, תועלתו של הספר היא ברמה של מאמר "מדעי" בעתונות הפופולרית.

נטשתי סופית אחרי הגלישה לסיפורה של האפיפיורית יוהנה. אנדוקרינולגית בשם מריה ניו משערת שהאפיפיורית סבלה מיצירת יתר מולדת של בלוטת יותרת הכליה, ועקב כך הדגדגן שלה התפתח לגודלו של פין והתנהגותה נעשתה גברית. מסתבר שיש תופעה כזו, והכותב מתייחס אליה בפרק על הזהות המינית. גיבורנו יוצא לסיור פרטי בותיקן, במהלכו הוא מבקש למצוא את הכסא המפורסם עם החור, שבאמצעותו – כך מספרת האגדה – החשמנים בודקים שהאפיפיור הנבחר הוא אכן גבר, כדי למנוע פשלה נוספת, רחמנא ליצלן. ומהן ההוכחות של סוואב לנכונות סיפורה של יוהנה? כשהוא מבקש לראות את הכסא, המאבטח הנלווה אליו מזכיר את ההשערה של מריה ניו, ואיך יתכן ששמאבטח בור יכיר השערה רפואית? בורה כמוני, לעומת זאת, יכולה לשער שהמאבטח דווקא מתעניין במה שנוגע למקום בו הוא עובד, או שתודרך לענות על שאלות בנושא. בסופו של דבר סוואב אינו רואה את הכסא, ומכאן הוא מסיק שבכוונה העלימו אותו ממנו, ולכן היתה בעבר אפיפיורית. עם רמה כזו של הוכחה בנושא שולי, אני מרגישה רשאית להרים גבה לנוכח קביעותיו האחרות. הנה שתיים לדוגמא – אולי יש להן גיבוי, אולי לא, אי-אפשר לדעת זאת מקריאת הספר:

התנהגותו המרדנית של המתבגר כלפי בני משפחתו מצמצמת את הסיכוי שתהליך הרביה יתרחש בתוך המשפחה, ובכך גם מקטינה את הסיכון למומים ולמחלות תורשתיים.

חשיפתו של העובר ברחם לניקוטין ולאמפטמינים מגבירה את הסיכוי שהבנות שתיוולדנה תהיינה לסביות.

מסקנה: לא כל איש מדע בעל מוניטין יודע איך להנגיש את המדע לקהל (אני מעדיפה לא לחשוב שהוא פשוט מזלזל בקהל), וקריאה ספקנית תמיד מומלצת.

Wij Zijn Ons Brein – Dick Swaab

כנרת זמורה ביתן

2015 (2010)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

ליל הז'ירונדינים / ז'אק פרסר

31-3919a3

למעלה משלוש-מאות שנה חיו היהודים בהולנד בהשקט ובביטחה. היהדות לא הוותה עול, האנטישמיות לא הרימה ראש. עם פרוץ מלחמת העולם השניה חיו בהולנד 140,000 יהודים שלווים, הולנדים לכל דבר וענין. עד שבא הכיבוש הנאצי, ואנשים שהיהדות היתה עבורם פרט שולי בביוגרפיה, סומנו כמועמדים לגירוש.

פתאם קם אדם בבוקר, ומגלה שהוא עם אחר. הוא מגלה שהעם אליו השתייך עד אתמול כבר אינו עמו. המהפך הוא לא רק פיזי משגרה לרדיפה, המהפך יורד גם לשורשי הזהות העצמית.

המיתוס מספר שההולנדים הצילו יהודים יותר מכל עם אחר. העובדות מספרות סיפור שונה: בהולנד אחוז היהודים שגורשו ונרצחו היה הגבוה ביותר במערב אירופה (יותר מ-80%). בהולנד שהה כוח מוגבל מאוד של הוורמאכט – לא היה צורך ביותר מזה, ההולנדים ביצעו ביעילות את משימת הגירוש (למען ההגינות יש לציין עם זאת שמספר חסידי אומות העולם בהולנד היה הגבוה ביותר, יחסית לגודל האוכלוסיה).

מה יעשה אדם שעולמו וזהותו חרבו, והוא נרדף על נפשו? גיבור "ליל הז'ירונדינים" בוחר להציל את נפשו על חשבון יהודים אחרים. הוא מתמנה לעוזרו של המנהל היהודי של מחנה המעבר וסטרבורק, ממנו גורשו יהודי הולנד להשמדה. פעם בשבוע יוצא טרנספורט לדרך. הממונים היהודים עורכים את רשימות המיועדים למשלוח. מי שקרוב לצלחת לא נכנס לרשימה. אבל אין תעודת ביטוח לאיש: שיתוף הפעולה עם המפקד הנאצי מקנה בכל שבוע דחיה של שבוע נוסף, עד המשלוח הבא.

איך חי עם עצמו אדם שמשרת את אויביו, שבידו הכוח להחליט מי יחיה ומי ימות, שמוצא את עצמו מוביל את האנשים היקרים לו אל הקרונות? איך חי עם עצמו אדם שנאלץ להתקפל ולהתרפס באימה בפני הממונה הנאצי, רק כדי לזכות בעוד כמה ימי חיים? ואיך יכולים אנחנו, שלא היינו שם, איך יכולים אנחנו, שלא חווינו את הזעזוע ואת הפחד, איך יכולים אנחנו ממרחק של שנים לשפוט אותו?

ז'אק פרסר, הסטוריון הולנדי מוערך שכתב מחקרים על השמדת יהדות הולנד, עבר את ימי מלחמת העולם השניה במחבוא. אשתו גורשה מהולנד ונספתה. את "ליל הז´ירונדינים" כתב ב- 1957.

אירית ורסנו תרגמה והוסיפה הקדמה מאירת עיניים, הכוללת גם את סיפור חייו של ז'אק פרסר. כדאי לקרוא את ההקדמה לפני קריאת הספר. היא נותנת רקע הסטורי, ויוצקת תוכן מצמרר נוסף כשמתקדמים בעלילה ומגלים כיצד הסופר שילב את עצמו בתוכה.

פרימו לוי כתב אחרית דבר, בה הוא מגדיר את הספר כמסמך טורד מנוחה, הבוחן את האזור האפור המפריד בין התליינים לקורבנותיהם.

De Nacht der Girondijnen – Jacob (Jacques) Presser

הוצאת הקיבוץ מאוחד

 2004  (1957)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

ימי שני כחולים / ארנון גרונברג

1102032

ארנון גרונברג, סופר יהודי הולנדי המתגורר כעת בארה"ב, מספר בספר ביכורים משנת 1994 על חייו בשתי נקודות זמן – בגיל חמש-עשרה כנער מבולבל ומרדן, ובגיל עשרים ושתים כאיש צעיר מבולבל לא פחות.

משפחתו של ארנון היא מתכון לאסון: האם ניצולת שואה, שהתנהלותה בבית גובלת בטירוף. האב שיכור חסר עמוד שדרה, שעיסוקו אינו ברור. אחותו הסתלקה מהבית בהזדמנות הראשונה, ועלתה לארץ, שם היא מתגוררת בדירה מוכת מקקים. ארנון בן ה-15 מעביר את ימיו בערפל של אלכוהול, נכשל בכל המקצועות בבית הספר, מושעה, מתאהב לכאורה בבת גילו רוזי, שנפרדת ממנו ללא סיבה ברורה, ובאופן כללי מתעב את העולם, ועושה כל שביכולתו להרוס את עצמו. תחילה חשבתי שאני לא האדם המתאים לכתוב סקירה על הספר: בדרך-כלל לא מדברים אלי הגיבורים המבולבלים האלה. אבל עכשו, יומיים אחרי שסיימתי אותו, אני חושבת שהבעיה היא לא באינטראקציה ביני ובין גיבור הספר, אלא בכתיבה. תיאור סתמי של התנהלות מבולבלת אינו מספק: חסרה תובנת המבוגר הכותב, חסרות נקודות התיחסות שיעניקו לעלילה צידוק הגיוני ורעיוני כלשהו. כך, לדוגמא, הוא זורק פעמיים באגביות, ובשלב די מאוחר בספר, רמזים על היותה של אמו ניצולת שואה, אינו אומר כמעט מילה על הדרך בה גידלו אותו וכו'. הכל מאוד מפוזר ולא מגובש.

בחציו השני של הספר, כשגיבור הספר בן 22, מסתבר שהתוצר של אותם נעורים מבולבלים הוא איש צעיר חסר שורשים, חסר אחריות, מתקיים בקושי, ומבלה את מרבית זמנו בחברת זונות. בפרקים שבהם הוא בן 15 עדיין יש עלילה כלשהי, יש איזה זעם של בן-עשרה שאפשר לחפור ולמצוא לו צידוק. בפרקים של גיל 22 גם אלה אינם, ואנו נותרים עם תיאור אחר תיאור של מפגשים מיניים חסרי טעם, שגם הוא עצמו, למרות חיבתו לאהבה קנויה, יוצא מהם בהרגשת תפלות.

הנה קטע לדוגמא, המסכם יפה את רוח הספר:

ידעתי שלאף אחד לא אכפת ממך, וממה שאתה עושה, ושלאף אחד גם לא יזיז אם תתפגר או לא. לכל האנשים יש תחליף,בדיוק כמו לשקית פלסטיק. הם רק חושבים שהם מיוחדים במינם, יוצאי דופן, ושהילדים שלהם אפילו הרבה יותר מיוחדים מהם. אין לך ברירה אלא לחשוב ככה, אם אתה רוצה להמשיך לחיות, וכל זמן שאתה רוצה בכך, אתה חייב לסתום ולא לקשקש יותר על שקיות פלסטיק. מהתקופה שבה עבדתי במשרד, ומתקופות מאוחרות יותר, אני יודע שאין דבר נורא יותר מאנשים שחושבים שאין להם תחליף. במה שנוגע לי, אני יודע שאחסר למישהו בערך כמו הזרזירים שמחרבנים בכל פינה בתחנה המרכזית, וכמה אנשים שאני מאוד מחבב, גם הם יודעים את זה.

הספר זכה בפרס לספר ביכורים, והפך להיט בהולנד.

ייאמר לזכותו של ארנון גרונברג שידו קלה על המקלדת, והוא מצליח לייצר תמונות קטנות בכשרון לא מבוטל. חובבי אמירות ציניות ימצאו בספר כמה משפטים נאים לציטוט. הבעיה היא שאין בכך די כדי לייצר ספר. צריך שיהיה בו משהו נוסף, עומק כלשהו שיעניק משמעות לקטעים הנפרדים.

לדעתי, אפשר לוותר.

ראיון עם הסופר

Blue Mondays – Arnon Grunberg

הוצאת בבל

2011 (1997)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו