שלושה אקסים של מולי מגיעים לטקס שריפת גופתה. קלייב הוא מלחין בעל שם, שטרוד בכתיבת סימפוניה לקראת שנת אלפיים. ורנון הוא עורך עתון, שמנסה לשפר את תפוצתו, ומאמין שישיג זאת באמצעות הפיכתו לצהובון. ג'וליאן, הנתעב בעיני שני האחרים, הוא שר החוץ. מולי היתה כל חייה בעלת רוח חופשיה, שחיה על פי כלליה שלה, אך בתקופה האחרונה לפני מותה, כשלקתה במחלה שנטלה ממנה את כישוריה הגופניים והמנטליים, היתה נתונה בלית ברירה למרותו של בעלה ג'ורג', שמנע ממנה את חברתם של ידידיה, ובהם שלושת האקסים.
תכניותיו של ורנון באשר לתפוצת עתונו מקבלות רוח גבית, כשג'ורג' מוכר לו תמונות מביכות של ג'וליאן, שצילמה מולי. השר, המנפנף בערכי המשפחה ומחזיק בדעות ריאקציונריות, מצולם בהן מאופר ולבוש בבגדי נשים. למרות התנגדותו המובנת מאליה של ג'וליאן, השואף להיות ראש ממשלה, ורנון משיג אישור מטעם בית המשפט לפרסם את התמונות, והוא ערוך ומוכן לתהילה שישיג עם הפרסום. ידידו קלייב שופך מים קרים על התלהבותו, כשהוא טוען כי עצם ההתיחסות לתמונות כשערוריתיות עומדת בניגוד לתפיסת העולם הליברלית לכאורה של ורנון: "אם זה בסדר להיות טרנסווסטיט, מותר גם לגזען להיות כזה. מה שלא בסדר זה להיות גזען".
לרגע מתחשק להריע למוסריות העקבית של קלייב, אלא שהוא עצמו, כך מתברר, אגוצנטרי ומרוכז בעצמו עד כדי אדישות גורפת לגורלם של אחרים. כשהידידות בין שני הגברים מתערערת, הם מטיחים זה בזה את מגרעותיהם, והשנאה שמתפתחת ביניהם מובילה אל רגשי נקמנות שמאיימים לחסל את שניהם. נראה שגם ג'וליאן, שלרגע מצא דרך לחמוק מן המבוכה, לא יצליח לשרוד המערבולת.
איאן מקיואן מספר, רוב הזמן, סיפור שנון ומצליף, הנוגע בחולשות גיבוריו בפרט והחברה בכלל. הנה שני ציטוטים אופייניים, הראשון מתייחס לפוליטיקאים והשני לאנשי רוח המחזיקים מעצמם גאונים. "מזמן לא פגש פוליטיקאי מקרוב, ומה שנשכח ממנו היו העיניים המתרוצצות, המארב חסר המנוח למאזינים חדשים או לעריקים, או לקרבתה של דמות ממעמד גבוה יותר, או לכל הזדמנות פז אחרת שעלולה לחמוק מן היד". "הטיפוסים הללו – הסופרים היו הגרועים שבהם – הצליחו לשכנע חברים וקרובים שלא רק שעות עבודתם, אלא גם כל תנומה ושיטוט ברגל, כל התקף שתיקה, דיכאון או שתיינות, נושאים תוית של זיכוי מאשמה בשם המטרה הנעלה. בינוניות במסכה, לדעתו של קלייב". קלייב, כמובן, אינו מודע לבינוניות של עצמו.
נהניתי לקרוא את רובו של הספר, אבל הסוף החלש אכזב אותי ודי פגם בהנאה הכללית. מקיואן מעמיד בסיום סצנה מופרכת בעליל, מסוג הסצנות שאולי עובדות בסרטים מצוירים פשטניים, אבל לא בספרות שמבקשת להיות בעלת משקל. מעניין לציין בהקשר זה כי אחרי שהספר זכה בפרס בוקר בשנת 1998, מקיואן עצמו, שאולי הופתע מן הבחירה, אמר שהספר מספר "עלילה קומית בלתי סבירה למדי". אין פסול בעלילות מסוג זה, כמובן, אלא שבמקרה הזה הסיום, לטעמי, אינו "נדבק" היטב לכל מה שקדם לו.
"אמסטרדם" היה הספר הראשון של מקיואן שקראתי, ובזמנו לא הערכתי אותו. מאז ידענו עליות ומורדות.
בגלל שפע האבחנות הביקורתיות במהלך העלילה מצד אחד והסיום המופרך מצד שני, אסכם בהמלצה מסויגת.
Amsterdam – Ian Mcewan
עם עובד
2000 (1998)
תרגום מאנגלית: טל ניצן-קרן
סקירות ספרים 