תגית: טכנולוגיה

לבינה המלאכותית צפויה להיות השפעה ניכרת על הרפואה, כמו על עיסוקים רבים אחרים. ד"ר אירית צ'ודנר, שעוסקת במחקר וביעוץ בתחומים של הטמעת טכנולוגיות, רפואה מרחוק, בריאות דיגיטלית ועוד, מתמקדת בספר זה ברפואה ראשונית* "כמקרה בוחן מרכזי להבנת המהפכה שהבינה המלאכותית עתידה לחולל במקצועות הרפואה".

מחציתו הראשונה של הספר עוסקת בהיסטוריה של מערכת הרפואה בישראל, ובתהליך שהוביל למעבר מ"רופא הכפר", זה שמכיר היכרות אינטימית את מטופליו, לרופא שהוא חלק ממנגנון גדול ושנתון ללחצים המונעים ממנו לפתח את אותם קשרים ישנים. בין השאר מתייחסת החוקרת לכניסתה של הטכנולוגיה אל הרפואה הראשונית, כשמצד אחד היא מקלה על מעקב מיטבי אחר ההיסטוריה הרפואית של כל מטופל, ומצד שני משעבדת את הרופאים לתיעוד ולביורוקרטיה. "רופא משפחה מתמודד עם כ־40 אינטראקציות פרונטליות עם מטופלים, מעל 20 אינטראקציות באמצעות פניות מקוונות כתובות במיילים ובאפליקציות שונות, וכ־9 שיחות טלפון ביום עבודה אחד". כשמוסיפים לכך את העובדה שמחצית ויותר מזמן האינטראקציה הפרונטלית מוקדשת לקריאה מן המסך או לכתיבת סיכום המפגש, לא ייפלא שהרופאים מתוסכלים ושהמטופלים מאבדים אמון.

הבינה המלאכותית, כך מאמינה ד"ר צ'ודנר, דווקא מספקת הזדמנות לשקם את חווית "רופא הכפר" בגרסה עכשווית, בין השאר בגלל שהיא יכולה לשחרר את הרופא מתפקיד ה"פקיד", יכולה לסייע במידה משמעותית עד מאוד בתהליך האבחון, וכתוצאה מכך לאפשר לרופא להתמקד בטיפול הוליסטי הנובע מהיכרות מקיפה ועמוקה עם המטופל, עם סביבתו ועם צרכיו.

"לא רק שרופא המשפחה של העתיד לא יהיה פחות חשוב, אלא שהוא יהיה קריטי למערכת, מועצם ומבוסס בתוכה. במקום להיות מנהל מידע, הוא יהיה מנתח מצבים מורכבים. במקום להיות ממלא טפסים, הוא יהיה בונה קשרים. במקום להיות חותמת גומי למומחים, הוא יהיה המנהיג הקליני שמתאם בין כל הטכנולוגיות ותחומי המומחיות ויוודא שהם משרתים את צרכיו הייחודיים של האדם".

כמי שנמצאת מן הצד המטופל ולא מן הצד המטפל, ההיבט הזה של האינטראקציה בין שני הצדדים מן הסתם עניין אותי ביותר. אבל הספר מיועד לרופאים, והוא דן לפיכך בהיבטים נוספים, ומעניינים, של עבודת הרופא הראשוני בתוך המנגנונים הגדולים ומחוצה להם. לא אכנס אליהם כאן. אזכיר רק את קריאתה של הכותבת אל הרופאים להיות מעורבים בכל ההתפתחויות הטכנולוגיות כדי לוודא שהן תואמות את מה שהם באמת צריכים, וכדי לעצב מחדש את תפקידם שלהם.

בשולי הדברים, בפרק האחרון הכותבת מייחסת מספר תכונות לדור Z, במטרה להדגים לרופאים לאיזה קהל יעד הם אמורים להתאים. לא אהבתי את ההכללות. חלקן, לדעתי, תלושות מן המציאות.

לא בשולי הדברים, עושה רושם שאף אחד לא טרח לערוך הגהה לספר. כמות החזרות המיותרות, וכמות שגיאות התחביר והכתיב, כולל שגיאה בוטה במונח רפואי, בלתי מתקבלת על הדעת, ואינה מכבדת את הנושא, את הכותבת ואת ההוצאה.

* רפואה ראשונית היא מונח רחב המתייחס לשירותי הבריאות הניתנים בקו הראשון של מערכת הבריאות. זהו המגע הראשוני של המטופל עם מערכת הבריאות, במרפאות שונות בקהילה (ולא בבתי חולים), הכולל שירותים כגון מניעה, אבחון ראשוני, טיפול במחלות נפוצות וניהול מחלות כרוניות. רפואת המשפחה היא התמחות ספציפית בתוך הרפואה הראשונית. רופאי משפחה מומחים מספקים טיפול כוללני ומתמשך למטופלים מכל הגילים, תוך התחשבות בהקשר המשפחתי והקהילתי. רפואה כללית מתייחסת לרופאים שעובדים ברפואה ראשונית ללא התמחות ספציפית ברפואת המשפחה

רסלינג

2026

להילה ברוש יש רעיון מהפכני, שאותו הציעה בעבודת הדוקטורט שלה – קוצב לב בעל בטריה נצחית, השואבת את כוחה מתהליכים אנרגטיים המתרחשים ברמת התא בגוף בו מושתל הקוצב. מפגש עם אודי לוי, איש הייטק, מרחיב את טווח השימוש של הרעיון. השניים מקימים סטארטאפ בשם אמבדיקס, והמוצר שהם מציעים הוא מעין טלפון סלולרי מיניאטורי המושתל בגוף בתהליך פשוט יחסית. אוזניה המובילה לאוזן מאפשרת למכשיר לדבר אל נושאו.

אין המדובר רק בבטריה שאינה צריכה הטענה, או בטלפון שאינו הולך לאיבוד. מדובר באביזר שחש את בעליו, שומע אותו ומציית לו, ויכול להביא תועלת באינספור דרכים. שחקנית ששוכחת את הטקסט שלה וחוששת מפיטורים, משתמשת בו כלחשן; פסיכיאטרית יכולה לעקוב באופן רציף אחרי מטופלת סכיזופרנית; חולי סוכרת אינם נזקקים עוד לדקירה יומיומית לבדיקת רמת הסוכר; ועוד. וכל זה בנוסף ליתרונות הפשוטים של עוזרת צמודה בסגנון סירי או אלכסה, ושאר שימושיו הרגילים והמתוגברים של הטלפון.

אבל כמו בכל טכנולוגיה חדשה, שימושיה נתונים בידי המשתמשים, לא בידי הממציא, ותהיינה כוונותיו טובות ככל שתהיינה. כל כך קל בעזרת הציוד החדש לעקוב אחרי מתנגדי משטר, כולל האזנה רציפה לשיחותיהם וידיעה בכל רגע נתון היכן הם נמצאים. קל גם לרמות במבחנים. יצרני הנוזקות כבר עומדים הכן לשבש את פעולת הטלפונים לשם שעשוע או לשם רווח. היצרנים יכולים להגן, פחות או יותר, על פטנט, ולשמור על שליטה בייצור. על השימוש אין להם שליטה כלל.

הספר מורכב מארבעה חלקים המתארים את מחזור החיים של טכנולוגיה חדשה ומצליחה – מתחת לרדאר, אימוץ מוקדם, גידול אקספוננציאלי, התייצבות. בתוך החלקים האלה מתוארים התהליכים הפנימיים – טכניים, פיננסיים, מוסריים – הכרוכים בהתפתחות מרעיון של שני אנשים לחברה הנסחרת בנסדא"ק, וניכר שהסופר בקיא בהם. בין התיאורים האלה מסופרים סיפוריהם של המשתמשים השונים, כל אחד והכיוון שאליו הוא לוקח את היכולות החדשות המוקנות לו. גם להתפתחויות עתידיות ניתן מקום, כמו אפליקציות המותקנות על המכשירים ומעצימות את יכולותיהם, המצאת תחליפים למקלדת ולמסך ועוד.

הספר מוצג כעתידני, אך נדמה שבקצב ההתפתחויות בזמננו מה שנראה עתידני היום הופך למציאות של מחר. כך נחווה גם הספר הזה, כאפשרי בהחלט ולא בעתיד הרחוק. תורמת לחוויה זו הכתיבה הטובה של רוה גיל-מור, שמילא את הספר בדמויות מגוונות מלאות חיים, המציגות שרשרת של פרקי חיים הנקשרים יפה לסיפור המרכזי, והצליח לספר גם את החלקים ה"עסקיים" באופן שיעניין גם את מי שהפן הזה פחות מדבר אליו.

מעניין, מעורר מחשבה, מהנה ומומלץ.

מטר

2026

זיו הוא מגלה חולשות. הוא יודע לאתר את נקודות התורפה במערכות ממוחשבות, ולפצח ססמאות וקודים שנועדו להגן עליהן. בתחומו המקצועי הוא עילוי, חד וממוקד, מרשים ביכולותיו. בקבוצה אנונימית של מגלי חולשות כמוהו הוא מרגיש חשוב ומוערך. "הדמות הבדיונית שלי מצאה במקומות האלה מקלט וכבוד […] הרגשתי שם כמו טורף-על זריז וגמיש, דינוזאור מעופף". מחוץ לתחום זה הוא אאוטסיידר, תמיד היה וככל שהדברים נראים תמיד יהיה. כילד הסתובב בשולי החבורה, וגם כמבוגר הוא מתקשה, בעצם בלתי מסוגל, להיות אחד מהחבר'ה, או ליצור קשר זוגי. אם הוא במקרה במרכז תשומת הלב, הוא נבוך. "פתאם כולם הסתכלו עלי. נתתי להם את החיוך הביישני שאני שונא – אל תכעסו ואל תעליבו אותי בבקשה, אני נפש טובה, הנה אני מכשכש לפניכם בזנב כדי שתבינו שאני לא מזיק. ככה ילד כמוני למד להסתדר בעולם". בארוע נדיר בילדותו זכה לכבוד מצד חבריו בעת משחק כדורגל שעלה יפה, אבל גם הוא וגם משפחתו שילמו ביוקר את מחיר היסחפותו אחרי התהילה הזמנית מאוד. לקשיים החברתיים שלו נוספה אפוא גם החרדה מפני טראומה נוספת.

הספר עוסק בשני נושאים עיקריים השלובים היטב יחדיו. האחד הוא בדידותו הנואשת של זיו, שבשלב מסוים חי חיים שאולים כשהוא חודר אל הטלפונים של כל מי שהוא מכיר ועוקב אחר כל פרט בחייהם. מה שהתחיל כחדירה חד-פעמית במטרה לעזור, הפך לצונאמי שהוא אינו מסוגל לעצור, למרות שהוא מודע לנזק הנפשי שהוא גורם לעצמו. הנושא השני הוא השימוש לרעה שנעשה בטכנולוגיה, והבחירה המודעת של העוסקים במלאכה להמנע משאלות של מוסר ושל צדק. זיו רואה במו עיניו כיצד המערכת שהוא מתפעל עבור שלטון דיקטטורי משמשת לפגיעה בכל היבטי החיים של האזרחים, מסתכל לסובלים ישר בעיניים, ומצפונו אינו מייסר אותו. "אני לא אשם, אמרתי לעצמי, רק שחקן קטן במשחק גדול שאת הכללים שלו קבעו אחרים. לא מעניין אותי מי מנצח ומי מפסיד. אני רק עושה את העבודה המבריקה שלי". משפט קלאסי של משתפי פעולה, נקיים בעיני עצמם. הדהדה בראשי אמירתו של אלברט שפאר, "אירועים פוליטיים לא העסיקו אותי". גם הוא רק רצה שיניחו לו להפגין את כישוריו המקצועיים.

אבל אז מגיעות התוצאות של ההתיחסות המופקרת לפרטיותם של בני האדם ולזכויותיהם הבסיסיות ממש אל סף ביתו של זיו. הוא יכול להמשיך להתעלם, או להשתמש ביכולותיו כדי לסייע, באופן חוקי יותר או (הרבה) פחות, ליקרים ללבו. הוא יכול לומר שזה לא עניינו ורק תנו לו לעבוד בשקט, או להסתכן בעימות ולנסות למזער נזקים. בדרך הראשונה מצפונו אולי ייסר אותו, אך הוא ימשיך להיות מוערך על ידי עמיתיו ועל ידי לקוחותיו. בדרך השניה יפעל על פי מידת הצדק, אך ידון את עצמו לבדידות שממנה הוא כמה להחלץ.

ישי שריד נטל נושא חדשותי – שימוש ברוגלות למטרות פסולות – ושילב אותו בסיפורו של זיו, בחור כאוב, מעט תמים, להוט להצטיין, כמה להכרה ולאהבה, ומוכן לשקר לעצמו כדי לא להתייסר בדילמות שלא יצליח לפתור. הבחירה בו כמספר בגוף ראשון מעניינת, שכן היא מאפשרת לחוות בו-זמנית את הציניות שבהתעלמות, את שיתוף הפעולה המאפשר את השגת המטרות הפסולות, ואת ההתפכחות המייסרת. בחלקו האמצעי של הספר, כשזיו נשלח לסייע בתפעול המערכת במדינה טוטליטרית, הסופר קצת מאכיל את הקורא בכפית באשר למסרים שהוא מבקש להעביר, אבל החלק הראשון, שבו זיו מתאר את חייו ואת עבודתו החדשה, וביתר שאת החלק האחרון המתחבט והדינמי, מחפים על חולשה זמנית זו.

מעניין, קריא מאוד, מטריד ומומלץ.

עם עובד

2023