תגית: בלש

אדם דלגליש, איש הסקוטלנד יארד, ביקר, כמעט באופן מקרי, במוזיאון דופיין, שבוע לפני שהתרחש בו רצח. המוזיאון, שמתרכז בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מציג, בין השאר, את מקרי הרצח שאירעו באותן שנים. מכרו של דלגליש, ששוקד על מחקר שמטרתו להציג מקרי רצח כמשקפי התקופות בהן התרחשו, גייס את דלגליש להסיע אותו אל המוזיאון, וסייר אתו בכמה מחדריו. שבוע אחר-כך, כאמור, יירצח אדם במתחם המוזיאון, והמפקח יחזור אל המקום כחוקר.

פ.ד. ג'יימס אינה ממהרת לשום מקום. רבע ספר עובר בין ההכרזה במשפט הפותח אודות הרצח העתידי ועד שהוא מתרחש בפועל. בסבלנות ובפרטנות היא מספרת את סיפורו של המקום, מציגה את הדמויות המעורבות בו, משרטטת אוירה חיה ואמינה, ומניחה את היסודות לחקירה שתפתח בהמשך. בעיני, הסיפוריות הזו היא הצד החזק של הספר. למרות תככים ומכאובים, הקריאה מהנה מאוד, ומאפשרת צלילה אל בריטיוּת בטעם של פעם, גם אם העלילה מתרחשת בזמנים מודרניים. כמו ב"רצח בבית נייטינגייל", גם כאן היא מודיעה לעתים מראש מה עתיד להתרחש, אך אין בכך כדי לפגום בזרימת העלילה ובהפתעה מן התפניות שמתרחשות בה.

אותה סיפוריות נעימה מאפיינת גם את ההמשך, אך כעת משולבת בה חקירת הרצח ומה שמתרחש בעקבותיו. במפתיע, החקירה היא הצד החלש של הספר, בעיני. לדוגמא, דלגליש מפגין אינטואיציה שלא שכנעה אותי, כשהוא חושף פרט ביוגרפי, שבדיעבד מתברר שאינו קשור לפענוח, ובסופו של דבר התעלומה מתפצחת כנראה בזכות היבט טכנולוגי שמשום מה אינו מוזכר כשהפיצוח מוסבר. העובדה שזהות הרוצח או הרוצחת כל כך קלה לניחוש פגמה בעיני במתח המתבקש.

"רצח במוזיאון" הוא הספר השנים-עשר מתוך ארבעה-עשר ספרי דלגליש. אני מניחה שיש טעם בקריאה על פי סדר הכתיבה, אבל הספר עומד לגמרי בפני עצמו.

בשל הכתיבה המהנה, ולמרות הפגמים בהיבט הבלשי, אמשיך לקרוא מספריה של פ.ד. ג'יימס.

The Murder Room – P.D. James

אריה ניר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת

הרקול פוארו מתבקש לעזור לפצח פרשית רצח, או שמא שתי פרשיות. ריצ'רד אברנתי נפטר חולה ושבור לב במה שנראה כמוות טבעי, וזמן קצר אחר כך נרצחה קורה, אחותו הצעירה, שלאחר הלווית אחיה הכריזה בבטחון, "הוא הרי נרצח, לא?". מה ידעה קורה ששאר בני המשפחה לא ידעו? האם איבדה את חייה רק בשל ההכרזה הזו, או אולי מדובר בכלל בשוד שהשתבש?

מי שיוצא תחילה לרחרח הוא עורך הדין של ריצ'רד, שמקווה להוכיח כי מרשו וידידו מת בנסיבות מצערות אך טבעיות. כמו כמה מבאי ההלוויה, גם הוא חש תחושה מעורפלת שמשהו "לא בסדר", מבלי שיוכל לשים את האצבע על הסיבה לתחושתו. לא מסייעת לו גם החמקמקות של בני המשפחה, שנראה כי כולם מסתירים סודות וטינות הדדיות. אחרי שקורה נרצחת משתף עורך הדין פעולה עם המשטרה במקום מגוריה, וכשנראה שהדברים מובילים למבוי סתום הוא מגייס את פוארו.

פוארו מוצא לעצמו סיפור כיסוי כדי לכנס סביבו את כל המעורבים, עושה שימוש במוצאו הזר כדי להעמיד פנים שהאנגלית אינה נהירה לו די הצורך, ושם לב לפרטים שוליים לכאורה שעולים תוך כדי שיחה. בערך לקראת השליש האחרון של הספר היתה לי תחושה שאני יודעת מן הרוצח או הרוצחת, והסתבר שצדקתי, אלא שתחושה אין בה כדי לספק פיצוח משכנע, ומסתבר שההוכחה המכרעת, שהיתה שם גלויה לכל קורא, חמקה ממני. היא, כמובן, לא חמקה מפוארו שחושף אותה בדפים האחרונים.

אגתה כריסטי, שוב וכרגיל, היא מספרת סיפורים משובחת. ריבוי הדמויות בספר גרם להצגת אילן יוחסין בתחילתו, אבל אין בו צורך. אפיון הדמויות שלה כל כך ברור ומדויק, שהן הופכות מוכרות חיש קל והאילן מתייתר. היא שוזרת פרטים לכלל סיפור מותח, נותנת תשומת לב לארועי מפתח ולארועים שוליים, לדמויות הראשיות ולאלה שסובבות אותן, מפזרת רמזים מטעים לכל עבר, ונוטעת ביניהם את זה שיוביל אל הגילוי. לא נעדר מקומו של הומור דק, והקריאה בספר היא בשל כל אלה מושכת ומהנה.

הוצאת "עם עובד" ומיכל אלפון הוסיפו עוד ספר מוצלח לסדרת התרגומים החדשה של ספרי אגתה כריסטי, וכמו קודמיו גם הוא מומלץ בהחלט.

After the Funeral – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1953)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

הבלש ביל הודג'ס פרש מן המשטרה ב-2010, כשארבע חקירות שניהל נותרו בלתי מפוענחות. שותפו לשעבר ממשיך לטפל בהן, בעוד הודג'ס שוקע בחיים בטלים שסובבים סביב אוכל ותכניות טלויזיה ירודות. מכתב שהוא מקבל ממי שמזדהה כמבצע אחד מאותם פשעים משיב אותו לפעילות. שנה קודם לכן נהג אדם את המכונית שגנב, מרצדס מסיבית, היישר אל תוך קהל של מובטלים שהמתינו לפתיחת שערי יריד תעסוקה. שמונה אנשים נהרגו, שלושה נותרו משותקים. הרוצח הצליח להמלט ולטשטש את עקבותיו. בעלת המרצדס הגנובה הכחישה בתוקף ששכחה לקחת איתה את המפתח כשהחנתה את המכונית, אבל מספר חודשים אחר כך התאבדה, אולי חשה יסורי מצפון על חלקה העקיף בפשע. מן המכתב שקיבל הודג'ס עולה שהרוצח, המכונה מר מרצדס, מקווה שהבלש בדימוס יילך בעקבותיה.

מר מרצדס הוא בריידי הרטספילד, כלפי חוץ טכנאי מחשבים יעיל ונהג אוטו גלידה חביב, אבל בבית פסיכופט שמטפל באם אלכוהוליסטית ופסיכופטית לא פחות ממנו. בהנחה שהודג'ס ירצה ליצור אתו קשר, הוא מזמין אותו לתקשר דרך אתר מאובטח בשם תחת המטריה הכחולה של דבי. להודג'ס אין שמץ של ידיעה באשר לזהותו של מר מרצדס, והריגוש שבחקירה גורם לו להיענות. הוא פוצח במה שנראה תחילה כמשחק מוחות פסיכולוגי מול רוצח שכנראה פרש ממעשי רצח המוניים, ומתפתח למשחק דמים עד השיא הדרמטי. ברור לו כל הזמן שהוא חייב לדווח על המתרחש לשותפו לשעבר, אבל הוא משכנע את עצמו לדחות זאת עד שכבר מאוחר מדי.

הודג'ס חמוש בשכל ישר, בכושר אנליטי ובנסיון של שנים רבות. לעומת זאת, הוא אבוד למדי בשדה הטכנולוגיה. מי שמסייעים לו הם ג'רום, בחור צעיר ומבריק, שעובד אצלו כמכסח דשא עד שיתקבל לאוניברסיטה, ג'ייני, אחותה של בעלת המרצדס, והולי, אחייניתה עמוסת הבעיות הנפשיות.

סטיבן קינג הוא מספר סיפורים מעולה. לכאורה העלילה מתנהלת בתבנית סטנדרטית – בלש בדימוס שפועל באופן פרטי מחוץ למסגרת, מרדף אחר רמזים, פיתולים שמשנים את התמונה, עוזרים בלתי צפויים, שובל של גופות, ונצחון הטוב. מה שמחריג את העלילה מן השגרתיות הוא האופן בו קינג מפיח חיים בדמויות, הראשיות והמשניות, גם אם הן חולפות בה לרגע קצר, חודר אל נפשם ואל מוחם של הרודף ושל הנרדף גם יחד, משלב הומור שחור וגם הומור עדין, ומחבר פחד מצמרר ורגשות חיבה לסיפור מותח. בשונה מרבים מספריו האחרים, בספר זה אין אלמנטים אל-טבעיים מעוררי חלחלה, אבל קינג עדיין נותר סופר אימה באמצעות מוחו המיוסר והחולני של בריידי, המותיר את העלילה דרוכה לקראת כל דרמה אפשרית.

אינגה מיכאלי תרגמה היטב, והספר מומלץ לקריאה מותחת.

Mr. Mercedes – Stephen King

מודן

2016 (2014)

תרגום מאנגלית: אינגה מיכאלי

קרוליין קרייל הורשעה ברצח בעלה אמיאס, ונשלחה למאסר עולם. שנה אחרי המשפט, על ערש דווי, שלחה מכתב לבתה הפעוטה קרלה, שנשלחה לגדול אצל קרובי משפחה מעבר לים, ובו הצהירה על חפותה. חלפו חמש-עשרה שנים נוספות לפני שהמכתב נמסר לבת כשהגיעה לבגרות. לקרלה יש זכרון מעורפל בלבד מילדותה, אך היא משוכנעת שאמה היתה אשה ישרה, ואין לה ספק שלא היתה משקרת לפני מותה. כדי להפוך את תחושותיה לעובדות היא מגייסת את הרקול פוארו. הנטיה שלו לא להיות מושפע מראיות פיזיות אלא להפעיל תהליכי חשיבה והגיון נראית לה מתאימה במיוחד לחקירת תעלומה מן העבר, שכל סימניה נמחו ורק זכרונותיהם של בני האדם נותרו לספר את הסיפור.

פוארו מתחיל את התחקיר בשיחות עם התובע, עם פרקליט ההגנה ועם השוטר החוקר, אבל את עיקר תשומת לבו מושכים חמישה אנשים ששהו בבית הזוג קרייל בעת הרצח. פיליפ, חברו הטוב ביותר של אמיאס, איש כספים יהיר; מרדית', אחיו של פיליפ, בוטניקאי ורוקח שקט ומסוגר; אלזה, פילגשו של אמיאס, ששימשה גם דוגמנית למה שהיה בעיניו הציור הטוב ביותר שלו; אנג'לה, אחותה למחצה של קרוליין, שחיתה בביתם של בני הזוג; ומיס ויליאמס, האומנת של אנג'לה, וגם של קרלה הקטנה, אשה ויקטוריאנית בעלת ערכים שמרניים ודעות מוצקות.

כיצד חוקרים תעלומה מן העבר, המסתמכת על זכרונות קטועים של עדים לא בהכרח מהימנים? שהרי אם קרוליין אכן חפה מפשע, אחד מן החמישה הוא הרוצח, ולכן הוא משקר, וזכרונותיהם של כל האחרים התעמעמו עם השנים או שהתקבעו על הדעה המשותפת לכולם, למעט אנג'לה, שקרוליין הורשעה בצדק. פוארו אינו מבקש את העובדות העיקריות, אלא דווקא את השוליות, את מה שאולי הדחיקו, או שחשבו בזמנו שאינו רלוונטי. כדי לגרום להם לשתף פעולה, הוא מתאים את עצמו לכל אחד מהם, לפעמים הוא זר פותה, לפעמים ישר כסרגל, לפעמים בודה סיפור רקע, לפעמים מחניף. עם כל אחד מהחמישה הוא מנהל שיחה, ולאחריה מבקש שיעלו על הכתב את זכרונותיהם ואת מחשבותיהם. בסופו של דבר, כיאה וכיאות, הוא מכנס אותם יחדיו ומציג את מסקנותיו.

והמסקנות? בדיוק מה שחשבתי בערך ממחצית הספר, ולרגע הייתי מאוכזבת שהפתרון היה לי כל-כך קל. אבל אפשר לסמוך על פוארו, כלומר על אגתה כריסטי, שיבינו שהמובן מאליו אינו בהכרח כזה, יציגו מסקנות מוטעות במתכוון, ויעשו ממש ברגע האחרון את הקפיצה המחשבתית הנדרשת אל פיצוח הגיוני הרבה יותר.

כרגיל אצל אגתה כריסטי, הקסם הוא ביכולת שלה לספר סיפור, להציג דמויות מלאות חיים, לשלב הומור מעודן, וכמובן להפעיל שכל ישר. מיכל אלפון ממשיכה במלאכת התרגום המוצלחת של הסדרה, ודורית שרפשטיין איירה בחן את הכריכה.

נעים מאוד לקריאה ומומלץ.

Five Little Pigs – Agatha Christie

עם עובד

2024 (1942)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991

אדם דלגליש, איש הסקוטלאנד יארד, נקרא אל בית הספר לאחיות על שם נייטינגייל לחקור את פרשת מותה של אחת המתלמדות. הדגמה של הליך רפואי על המתלמדת הסתיימה במותה ביסורים בשל חומר קטלני, לעיני חברותיה, מורותיה ומפקחת שבאה לחזות בהדגמה. כל האפשרויות פתוחות – התאבדות, רצח, מעשה קונדס שהשתבש. העלילה מסתבכת כשתלמידה נוספת מתה זמן קצר אחר-כך, בעטיו של חומר קטלני אחר. גם במקרה שלה יש מקום לספק אם נטלה את חייה במו ידיה, והיו לה סיבות לכך, או שמא היתה קורבן לרצח. דלגליש בטוח ששני המקרים קשורים זה בזה, ושבשניהם מדובר ברצח..

למרות הטרגיות שבמוות, למרות הקדרות המצמררת של בית נייטינגייל (שאינו נקרא על שם האחות המפורסמת), ולמרות סוד אפל שנגלה בהמשך, "רצח בבית נייטינגייל" הוא ספר נעים מאוד לקריאה. פ"ד ג'יימס ניחנה באיכויות הסיפוריות מן הסוג שהופך את ספריה של אגתה כריסטי מבלש גרידא לסיפור מהנה, בתוספת סבלנות לפרטים שאינם בהכרח קשורים לציר המרכזי של העלילה. כך, לדוגמא, הספר נפתח בתיאור שגרת הבוקר של המפקחת ושל חברתה ושותפתה לדירה, תיאור המשתרע על פני ארבעה עמודים, ואין בפרטיו כדי לתרום לפיצוח שני מקרי המוות. אבל הוא מעמיד תמונה חיה ומלבבת, משרטט היטב את דמותה של המפקחת, וכשדלגליש יבוא בשלב מאוחר של החקירה לבקר בביתן של השתים תיווצר תחושה נעימה של שיבה למקום מוכר. הסופרת מודיעה כבר במשפט הראשון שזהו "בוקר הרצח הראשון", ומסיימת את התיאור עם יציאתה של המפקחת מהבית כשהיא עושה "את צעדיה הראשונים בדרכה להיות עדה לרצח", ואינה גורעת בכך מן ההפתעה והזעזוע כשהרצח אכן מתרחש.

אדם דלגליש כיכב בארבע-עשר מספריה של פ"ד ג'יימס. "רצח בבית נייטינגל" הוא הרביעי שבהם, ולדלגליש כבר יש היסטוריה (כפי שלמדתי מויקיפדיה), אבל היעדרו של ידע מוקדם אודות הבלש אינו פוגם בהיכרות אתו בספר זה. כמו כל הדמויות האחרות, הוא משורטט בבהירות. שלא כמו גיבוריה של אגתה כריסטי, דלגליש הוא מקצוען, ולצד הגיון בריא, אינטואיציה, וכושר הסקת מסקנות, הוא מפעיל הליכי חקירה מקובלים. הסופרת עצמה בקיאה מנסיון אישי במערכת הבריאות ובמערכת הפלילית, ונראה כי ידע זה תורם לאמינות פרטי העלילה.

זהו הספר הראשון של פ"ד ג'יימס שאני קוראת. נהניתי ועוד אשוב אליה.

Shroud for a Nightingale – P.D. James

עם עובד

2024 (1971)

תרגום מאנגלית: עפרה אביגד

כשג'ורג', רועה צאן, נמצא מת בשדה ובגופו נעוצה את, העדר שלו נותר לבדו. יחד עם החובה לדאוג לעצמו, נוטל העדר על עצמו גם את משימת פענוח הרצח של הרועה האהוב. הכבשים נעזרים בנסיון חייהם, וגם במה שהם יודעים על עולמם של בני האדם כפי שהוא משתקף ברומנים הרומנטיים שהיה ג'ורג' מקריא להם, כדי לנסות לקרוא את האנשים שסביבם ולהבין את מניעיהם.

חינו של הספר נובע מההתבוננות באנושות מנקודת המבט הבלתי מתוחכמת של העדר. כשהעדר מבין, לדוגמא, שבובת וודו מקש נועדה להפחיד את ג'ורג', תגובתו מופתעת "לנוכח טפשות אנושית מופלגת שכזאת. הרבה דברים איומים ונוראים יש בעולם, אבל קש הוא בלי ספק לא אחד מהם". או כשהאנשים מדברים על עשב ומתכוונים לסחר בסמים, העדר מתיחס למונח כפשוטו והוא נראה לו "כמעט יותר מדי הגיוני. בני האדם לא מנסים בדרך כלל להשיג מטרות סבירות כל כך". כשהכבשים משוכנעים שפענחו את תעלומת הרצח, ואין להם דרך לדבר עם בני האדם כדי לשתף בתגלית, הם מניחים שיוכלו להסביר את רעיונותיהם באמצעות ריח, שהרי לשם מה יש לבני אדם אף באמצע פניהם אם לא כדי להריח רגשות ותחושות? דילמת התקשורת עם חייזרים עולה על הדעת: אנחנו משגרים אליהם תמונות וסרטים ושידורי רדיו, תחת ההנחה שיש להם אמצעי קלט דומים לשלנו כך שיוכלו לפענח את המסרים.

כמה מן החיצים השנונים בספר מופנים אל הכנסיה. "כל האנשים האלה העריצו איזה שה, אבל שה מיוחד. הם כינו אותו "אדוני" […] על הקיר היה תלוי איש, איש עירום, ואף על פי שהיו לו המון פצעים מדממים, לא הרחתי שום ריח של דם […] יש לו המון כוח […] כל האנשים כרעו לפניו על הברכיים. והוא אמר שהוא יודע הכל". הסצנה שבה הכומר, שהכבשים משוכנעות ששמו אלוהים אחרי ששמעו אותו אומר "ברוכים הבאים אל בית האלוהים", עורך וידוי עם כבש שותק היא אחת המצחיקות בספר. אותלו, אחד הכבשים הדומיננטיים, מוצא קוים משותפים בין הכנסיה ובין קרקס שבו נאלץ לחיות במשך תקופה ארוכה.

אוהבי ספרות ייהנו למצוא בעלילה הקשרים ספרותיים, בעיקר בעיצוב דמויות הכבשים. מיס מייפל החכמה עוצבה ברוחה של מיס מארפל. היידי מדברת הרבה ובלי לחשוב. אותלו שחור, ואחיו מלמות הוא כבש נודד שהעז לעזוב את העדר. מייזי היא צעירה תמימה, וכדי שלא נתבלבל בזהותה מוצמד אליה כבדרך אגב המשפט "מה יודעת מייזי". מפקח המשטרה הוא הולמס, המודע לשמו ומספר על שוטר בשם ווטסון שבשל שמו היה מטרה לבדיחות.

היכולת של הסופרת להצמד אל נקודת המבט הכבשית לאורך כל העלילה מרשימה. הסיפור שופע הומור וחן, והתובנות הטמונות בהיפוך נקודת המבט – כבשים מתבוננות באנשים – מעוררות מחשבה.

מומלץ בהחלט.

Glennkill Ein Schafskrimi – Leonie Swann

עם עובד

2009 (2005)

תרגום מגרמנית: טלי קונס

"מעשי הרצח ברחוב מורג" נחשב לסיפור הבלשי המודרני הראשון. במרכז הסיפור נמצא מוחו האנליטי של אוגוסט דופין, פריזאי צעיר שירד מנכסיו, וחי מבלי לעבוד מן ההכנסות הזעומות שמספקת לו שארית אחוזת אבותיו. הפינוק היחיד שהוא מרשה לעצמו הנו קניית ספרים, ובעת חיפוש אחד ספר נדיר פגש במספר, שחיפש אף הוא את אותו הספר.

המספר, המתרשם מכושר ההתבוננות והניתוח של ידידו החדש, מתאר מפיו את תכונתו זו כ"כּלפיו כמו נשאו מרבית האנשים חלונות בחזיהם". כשפרשת רצח מסתורית של אם ובתה מסעירה את העיר, והמשטרה והעיתונות מנסות להבין כיצד חמקו הרוצחים מחדר שנראה נעול מבפנים, דופין, להנאתו וללא ציפיה לתגמול, מפעיל את יכולותיו ומפענח את התעלומה. כמו ב"תעלומת מרי רוז'ה", שנכתב שנה אחריו, גם כאן דופין מעיין בדברים שנכתבו אודות הפרשה ומסיק את מסקנותיו שלו. הפעם הוא גם יוצא אל זירת הרצח כדי לאמת את השערותיו, ומשהוא משוכנע שפיצח את המסתורין הוא אף מביא אליו בדרכי עקיפין אדם המעורב ברצח וזוכה לאימות סופי. בשונה מ"תעלומת מרי רוז'ה", הפעם ירדתי לסוף דעתו של דופין בשלב מוקדם למדי, והסיום לא בא לי בהפתעה. אולי משום כך, למרות ש"מעשי הרצח ברחוב מורג" מוערך יותר, השני הוא שנשא חן בעיני יותר. כך או כך, יש להעריך את החידוש שבו, ואת היותו אבן פינה לסוגה שלמה.

את הסיפור פותחת מסה בשבחו של הכושר האנליטי. הנה הפיסקה הפותחת בתרגומו המאתגר של אהרן אמיר, ולאחריה, לשם הבהרה, המקור באנגלית נוחה לבריות.

סגולות־השכל אשר בשם סגולות‏־הנתוח תכוּנינה, אין הן עצמן נתנות לנתוח כי‏־אם במעט. רק על פי פעולותיהן נעריכן כמו. בין שאר דברים יודעים אנו עליהן כי מקור עונג רב ביותר תהיינה לאשר תוּכבּרנה עליו. כאשר ישמח החזק בכושר גופו וישׂישׂ על תרגילים אשר יקראו את שריריו לפעולה, ככה יעלוֹז הנתחָן באותו מעלל־הרוח אשר יתיר־סבוּכוֹת. מפיק הוא עונג אף מפעוּטי המעשים אשר יעירו את כשרונו ויעוררוהו. חובב הוא חידות, דברי־משל וכתבי־חרטוּמים; ובפתרו את אלה יגלה מדת שנינוּת אשר כיוצאת־מגדר־הטבע תראה לתבונה הרגילה. ואמנם, כל מראיִת הרוח־ממרום תהיה לפתרונותיו, אשר אליהם הביאתהו תמצית השיטה בטהרתה.

The mental features discoursed of as the analytical, are, in themselves, but little susceptible of analysis. We appreciate them only in their effects. We know of them, among other things, that they are always to their possessor, when inordinately possessed, a source of the liveliest enjoyment. As the strong man exults in his physical ability, delighting in such exercises as call his muscles into action, so glories the analyst in that moral activity which disentangles. He derives pleasure from even the most trivial occupations bringing his talent into play. He is fond of enigmas, of conundrums, of hieroglyphics; exhibiting in his solutions of each a degree of acumen which appears to the ordinary apprehension præternatural. His results, brought about by the very soul and essence of method, have, in truth, the whole air of intuition.

קראתי את הסיפור בפרויקט בן-יהודה. מאז 1965, כשתורגם בידי אהרן אמיר, הוא ראה אור בתוך קובצי סיפורים בתרגומים שונים.

מהנה.

The Murders in the Rue Morgue – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1965 (1841)

תרגום מאנגלית: אהרן אמיר

בשנת 1841 יצאה מרי ססיליה רוג'רס בת העשרים מביתה בקונטיקט לבקר את דודתה. שלושה ימים אחר-כך נמצאה גופתה בנהר ההדסון. ממצב הגופה היה ברור כי נרצחה. הרצח זכה לתשומת לב רבה של הציבור, העניין בו לובה על ידי העיתונות, והמשטרה, שהתקשתה לפתור את התעלומה הציעה פרסים למי שיוכל לספק מידע. אדגר אלן פו הפקיד את החקירה בידיו של הבלש הספרותי אוגוסט דופין, שאותו יצר ב"רציחות ברחוב מורג", והעביר את הפרשה על כל פרטיה המדויקים לפריז.

דופין הוא בלש מן הזן של הרקול פוארו ושרלוק הולמס, שנוצרו על פי הדגם שלו. הוא עובד באמצעות ההגיון, נותן דעתו לסיפורים צדדיים ולפרטים שנראים שוליים, ואינו נתפס לתיאוריות אינטואיטיביות ושבלוניות. לצדו מסייע עוזר מעריץ, לא ממש מבריק אבל בהחלט מסור.

חלק הארי של הספר מוקדש להפרכת ההשערות שהועלו בעיתונות, עליה אומר דופין כי "שומה עלינו לזכור כי, בדרך כלל, לעורר שאון ופליאה – לחדש חדוש – זוהי תכלית עתונינו, ולא דוקא לקדם את ענינה של האמת. את המטרה האחרונה ישמשו רק כאשר תראה להם חופפת את הראשונה". הוא מקלף את ההשערות אחת לאחת, ומוכיח את חוסר ההגיון ואת חוסר העקביות שבהן. בהמשך הוא מתייחס לממצאים שהתגלו בשלבים מאוחרים של החקירה, ודוחה את המסקנות שאליהן הגיעו המשטרה והעיתונות. לסיום הוא מציע פתרון אפשרי, אולי היחיד ההגיוני, ומציע כיווני חקירה כדי לאמת את השערתו.

אדגר אלן פו היה הראשון שהפך פרשת רצח אמיתית לספרות. למרות שאין בסיפור "אקשן" – דופין אינו יוצא כלל מביתו – המעקב אחר מוחו של הבלש מרתק.

קראתי את הספר בפרוייקט בן-יהודה בתרגומו המפותל והמאתגר של אהרן אמיר. לא ידוע לי אם קיים תרגום נוסף לספר, אולי כסיפור בקובץ.

מעניין ומומלץ.

The Mystery of Marie Rogêt – Edgar Allan Poe

מחברות לספרות

1956 (1842)

תרגום: אהרן אמיר

חבורת נופשים מתקבצת במלון על אי בריטי קטן, בטוחה ששום רע לא יאונה שם. אפילו נוכחותו של הרקול פוארו, שמעשי רצח נוטים להתרחש בסביבתו, אינה מערערת את בטחונם. פוארו, לעומת זאת, יודע שכדברי קהלת, בכל מקום מצויה הרעה תחת השמש. והוא צודק. גופתה של אחת הנשים נמצאת שרועה על החול באחד המפרצונים, ונדמה כי לרבים מן הנוכחים היו מניע או הזדמנות – אף פעם לא שניהם גם יחד – לבצע את הרצח.

אנשי המשטרה המקומית שמחים לנהל את החקירה יחד עם פוארו, שאתו שתפו פעולה בעבר. אך בעוד הם נצמדים לתרחישים מקובלים, כמו בעל קנאי, בת חורגת עוינת, סחר סמים וסחיטה, פוארו נותן דעתו על פרטים שוליים – פיסת קרטון שרופה, מיקום של מראה, אי התאמות קלות בעדויות. כמו מרכיב פאזל סבלני הוא אוסף את הפיסות, ודעתו אינה נחה עד שכולן מתיישבות במקומן.

פרט מהותי אחד פיצחתי – לגאוותי – בשלב מוקדם, אבל כרגיל אצל אגתה כריסטי הפיצוח השלם בסופו של דבר אינו צפוי, גם אם מסתבר שהוא מתיישב עם ההגיון ועם העובדות שרובן ככולן גלויות לקורא. בספר זה, כמו בספריה האחרים, כריסטי היא מספרת מיומנת, שמיטיבה לשרטט את דמויותיה, משלבת הומור נעים, ושומרת על מתח ועל סקרנות עד העמוד האחרון.

במאמר מוסגר, שאינו נוגע לספר עצמו, אציין שלמרות שהספר מהנה, בימים אלה בלתי אפשרי להתייחס בחיוך ובשוויון נפש אל קביעתו של פוארו לפיה "רצח נובע, בתשע פעמים מתוך עשר, מאישיותו ומנסיבות חייו של הנרצח. מפני שהקורבן היה או היתה אדם כזה או אחר, לפיכך הוא או היא נרצחו!", ואי אפשר שלא להזדהות דווקא עם דבריו של הכומר הקנאי המוטרף שאומר "הרוע הוא אמיתי! זאת עובדה! אני מאמין ברע כמו שאני מאמין בטוב. הוא קיים! הוא חזק! הוא מתהלך בארץ!". הפעם אגתה כריסטי, שלא באשמתה, אינה מספקת הפוגה נינוחה במחוזות רחוקים.

ובכל זאת, מומלץ, כמובן.

Evil Under the Sun – Agatha Christie

עם עובד

2023 (1941)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון