תגית: בתיה גור

כותרת משנה: סיפורי אימה ומסתורין

ארבעה סיפורים פרי עטו של אדגר אלן פו מקובצים בספר זה. מאחרית הדבר לספר שכתבה בתיה גור ניתן ללמוד על שורשי היצירות שכתב מי שנחשב, בין השאר, אבי ספרות האימה ואבי המסורת האפלה בספרות האמריקאית. כמו פו עצמו, המספרים בשלושה מן הסיפורים סובלים מסיוטים הנובעים מאלכוהול או מערפול של המציאות ומשיבוש הדעת. היא מצטטת אותו כמי שדיבר על "נסיון נואש לברוח מהזכרונות המענים, מהבדידות העצומה ומורא מאבדון לא מוגדר האורב לי". התחושות הללו מובעות בחדות רבה בסיפורים שבקובץ.

"החתול השחור" הוא סיפורו של גבר שאהב את אשתו ואהב בעלי חיים, אבל משהתמכר לאלכוהול הפך לאלים ולמתעלל והדרדר לרצח. תוצאות אלימותו שבות לרדוף אותו.

"כת"י" שנמצא בבקבוק מתרחש בלב ים, כשסופה אימתנית מטילה את המספר אל מה שנראה כספינת רפאים, שאת סודותיה הוא אינו מצליח לפענח.

"הבור והמטוטלת" הוא תיאור מעורר אימה בפרטנותו אודות אדם המושלך לתא כלא אפל, וחווה סדרה של עינויים נפשיים כשבכל רגע ורגע הוא צופה במוות המתקרב אליו.

"התיבה המלבנית", בשונה משלושת האחרים, אינו סיפור מסויט, אם כי גם בו מתרחשת סופה ימית, המאלצת את המספר ואת שותפיו להפלגה לנטוש את ספינתם. במרכז הסיפור תיבה גדולה, רכושו של אחד הנוסעים, המעוררת את סקרנותו של המספר. הוא עוקב אחרי הבעלים, מעלה השערות באשר לתכולת התיבה, ומגלה בסופו של דבר כמה רחוק היה מלנחש את האמת.

למרות שמדובר בסיפורים קצרים, כל אחד מהם מצליח לנעוץ חץ של חרדה ושל הזיה בלב הקורא, בזכות התיאורים הישירים והחדים ובשל תחושת הטשטוש האופפת אותם.

מומלץ לקריאה בשעות האור.

The Pit and the Pendulum – Edgar Allan Poe

עם עובד

1997 (1842)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין

את עלילותיו של ד"'ר ג'קיל, או בפניו האחרים מר הייד, אין צורך להציג. הדוקטור, אדם מכובד ומקובל על הבריות, הפך ביוזמתו, מתוך סקרנות מדעית, למר הייד, טיפוס אפלולי שכולו רוע, אדם שעצם מראהו מעורר דחיה, תיעוב ופחד. הניסוי יצא מכלל שליטה, וסופו שד"ר ג'קיל התפוגג בעודו אדיש לגורל המצפה למר הייד.

ליצירה הוענקו במהלך השנים פרשנויות רבות, חלקן מעט מאולצות לדעתי. בתיה גור שתרגמה, התיחסה באחרית דבר לפרשנות שעליה חשבתי תוך כדי קריאה, הכוח המשחית של רמיסת יצרים והמחיר הנורא על הדחקת רגשות. כבר בפתיחת הספר, בתיאור דמותו של מר אטרסון, נכתב כי הוא מדכא את נטיותיו להנאה, חי על פי קודים מחמירים של מה שיאה. אבל לעומת מר אטרסון, שמצליח לחיות בשלום עם הדיכוי, ד"ר ג'קיל נאבק. הוא מסתיר את הצד הקליל שבו, כדי להתאים את עצמו לסטנדרטים של החברה שבה הוא חי ושאינה מעודדת קלילות, וההסתרה גובה מחיר. הוא מרגיש, כהגדרתו, שהוא נושא "קלסתר פגום וחצוי", וחש כי רוחשות בתוכו דמויות נוספות. "האדם באמת אינו ישות אחת, אלא הוא באמת שתים […] ואסתכן בניחוש שבסופו של דבר ייודע כי האדם אינו אלא קהילה של תושבים שונים זה מזה, לא מתאימים זה לזה ולא תלויים זה בזה".

כדי לתת ביטוי לרע ולטוב שבו, ולהשתחרר מן הכפילות המייסרת, הוא נוטל מרקחת שהכין בעצמו. מר הייד מגיח, התגלמות הרוע, אבל למגינת לבו של ד"ר ג'קיל הוא מגלה כי לא הצליח לשחרר במקביל אישות שכולה טוב. ד"ר ג'קיל, או חציו המשוחרר ממר הייד, נותר פגום כשהיה, "תרכובת לא הרמונית שכבר נואשתי מלתקנה ולשפרה". הוא מנסה לבחור להשאר בדמותו המקורית המסוכסכת, אך אינו מצליח לדבוק בבחירה. וכשצד אחד מסוכסך והצד השני שלם עם עצמו, די ברור מי יגבר.

אילו רק ניתן היה לד"ר ג'קיל להביא לידי ביטוי בגלוי את ההיבטים הפחות נשואי הפנים שלו, מבלי להתקל בשיפוט מחמיר ומדכא, של אחרים ולמעשה גם של עצמו היצוק בתבנית החברה, יסוריו היו נמנעים, ומר הייד הרצחני לא היה זוכה לחיים משל עצמו.

למרות שהעלילה מוכרת, קראתי את הספר בענין ובסקרנות, ונהניתי לגלות בו פנים שלא נתתי לבי אליהם בקריאה ראשונה לפני שנים. תרגומה של בתיה גור נאה בעיני (הספר תורגם לעברית מספר פעמים), וכדאי לא לוותר על אחרית הדבר המעניינת שכתבה.

The Strange Case of Dr. Jekyll and Mr. Hyde – Robert Louis Stevenson

עם עובד

1996 (1886)

תרגום מאנגלית: בתיה גור

בעיצומו של טקס הביכורים בקיבוץ מתגלה גופתו של שרולקה, אחד התושבים הותיקים, שככל הנראה נפטר בשל התקף לב. ימים אחדים מאוחר יותר מורעלת למוות אסנת, מזכירת הקיבוץ. כשמתברר שאסנת ניהלה רומן חשאי עם חבר כנסת, נכנסת לתמונה היחידה לחקירת פשעים חמורים, וחקירת מקרה הרצח – או אולי היה אלה שני מקרים – מופקדת בידיו של מיכאל אוחיון, בלש מנוסה שהצטרף לאחרונה ליחידה.

שני פנים לספר – חקירה בלשית והתבוננות בחברה הקיבוצית בשלהי המאה העשרים. סיפור החקירה לא משכנע, בעיני, לא ההתנהלות שלו ולא הפתרון בסיום. אוחיון פועל תחת דחף כמעט היסטרי, מייחס דמוניות מופרזת לאנשים שהוא פוגש, משליך מהרהורי לבו על סביבתו, ומנהל בתוך היחידה מאבקים מאבקים סטראוטיפיים למדי ולכן משמימים.

לעומת זאת, הפן הקיבוצי מעורר ענין. זה מול זה ניצבים מקימי הקיבוץ, הכמהים לשמר את אורחותיו ואת ערכיו הראשונים, ובני דור ההמשך החפצים בשינויים. את מגמת השינוי מגלמת אסנת שכותבת, "על הקיבוץ לבנות את עצמו כחברה בה הפרט הוא המטרה והעיקר, והחברה השיתופית-שוויונית אינה אלא מכשיר (טוב יותר מאחרים) להתפתחותו והגשמת מאוויו. קיבוץ כזה יהיה בעל כושר תחרות ועמידה בתחרות המתרחשת על מגרש 'החיים הטובים', שנותר למעשה רלוונטי יותר לאחר ירידת האטרקטיביות של האידיאולוגיה והעשיה ההתישבותית-ציונית-לאומית". אסנת מבקשת לקדם שני מפעלים מרכזיים – לשים קץ ללינה המשותפת ולהקים בית לתושבים ותיקים, שבו יוכלו לחיות יחד בערוב ימיהם. דבורקה, אחת הותיקות, הניצבת בחזית המאבק נגד המגמות הללו, סבורה כי דור ההמשך נהנה מחיי נוחות, אך גם סובל בגינם – "קשה לחיות בלי אתגר, וצריך לעזור להם למצוא אותו" – ולכן מושך לתהליךש"הוא האלהת הפרט לעומת החברה, העמדת טובת היחיד לפני טובת הכלל".

הקיבוץ, כך על פי המצטייר מן הספר, הוא מקום אומלל למדי, והרצח מציף ביתר שאת את בעיותיו. הוא מטופח, שלוו, מספק רווחה, אבל האנשים בודדים. מויש, בן דורה של אסנת, טוען שהחברים מאוגדים בקבוצות קטנות, קליקות, אך גם בתוכן לא מתקיימות  שיחות אינטימיות בין האנשים, ולמרות זאת אין פרטיות וכולם יודעים הכל על כולם. הקיבוץ, כך על פי מויש, אינו מאפשר השתלבות אמיתית של חריגים: "בעיקרון לא מקבלים את החריגוּת […] אבל את האדם עצמו, אם הוא תורם לחברה, אם הוא עובד כמו שצריך, מקבלים ודואגים לו, וגם משאירים אותו מבודד". קיימת הבחנה ברורה בין מקימי הקיבוץ וצאצאיהם, ובין אנשים שהצטרפו מאוחר יותר, גם אם התקבלו לחברות לפני עשורים. אסנת עצמה היתה ילדת חוץ, אבל למרות שהתקבלה לחברות מלאה, נישאה לאחד הבנים המועדפים, בנה של דבורקה, ילדה ארבעה ילדים והתאלמנה באחת המלחמות, עדיין זוכרים לה את חטאי הוריה, וחמותה עדיין אומרת עליה, "זה מתחיל בכך שאסנת לא נולדה כאן, לא זכתה ליתרונות החינוך המשותף, לא ישנה עם התינוקות בבית הילדים, וכיוון שלא קיבלה יסודות חזקים…"

בתיה גור ניחנה בכשרון להעמיד תמונות חיות, אמינות ומשכנעות. באורח משונה דווקא מיכאל אוחיון, שכיכב גם בספרים אחרים שלה, הוא המקלקל את השורה. אם לסכם, כספר מתח אפשר לוותר, כספר חברתי – מעניין.

כתר

1991