תגית: גזענות

מכולת שמים וארץ מנוהלת בשכונת צ'יקן היל בפוטסטאון, פנסילבניה על ידי צ'ונה, אחת התושבות היהודיות המעטות שנותרו בעיר אחרי שמרבית היהודים עברו למקומות אחרים כדי לשפר את חייהם. מושי, בעלה של צ'ונה המנהל מועדון בעיר, דווקא השתוקק לעזוב, אבל צ'ונה התעקשה להשאר, והוא, כרגיל, הניח את הבחירה בידה.

צ'ונה היא טיפוס מיוחד. היא נולדה עם נכות ברגלה, אבל לא הניחה לה להגביל אותה או להגדיר אותה. בעולם של הפרדה גזעית, כשהשחורים נחשבים אנשים סוג ב', היא מתעלמת מהכללים. "צ'ונה לא נמנתה עם אלה ששיחקו על פי הכללים של החברה האמריקאית. היא לא חוותה את העולם כמו רוב האנשים. העולם לא היה מבחינתה ארון חרסינה שאפשר להתפעל בו מהדבר הזה ולא לגעת בדבר ההוא. אדרבה, היא ראתה בעולם מקום שבו כל מעשה בחיים הוא הזדמנות לתיקון עולם". אחד השחורים המקומיים, שמטפח טינה מוצדקת כלפי הלבנים, מרגיש כי "צ'ונה לא היתה אחת מהם. היא היתה האחת ביניהם שקלקלה לו את שנאתו אליהם, ולפיכך נטר לה טינה". היא אינה מהססת לצאת נגד הרופא המקומי בעל ההשפעה ולפרסם שהוא צועד במצעדי הקו קלוקס קלאן. לחנות המכולת שלה אין סיכוי להניב רווחים בשל מדיניות ההקפה שלה. וכשילד שחור, שמשום מה נרדף על ידי השלטונות כדי לכלוא אותו בבית החולים פנהרסט הידוע לשמצה ללא הצדקה ("חרש ואילם זה לא משוגע"), צ'ונה ללא היסוס מחביאה אותו אצלה.

לצדה של צ'ונה מככבים בספר טיפוסים ססגוניים ומעניינים, כל אחד מהם עולם ומלואו. מושי החששן ששואף לשלווה אך מעריץ את אשתו ומכבד את החלטותיה; נייט השרת במועדון שמסתיר סיפור חיים קשה, ושגילה כשעבר מדרום ארצות הברית לפנסילבניה שאין הבדל ממשי ביחס שהוא זוכה לו כשחור – "ההבדל היה שהלבן בדרום ביטא את שנאתו במונחים קצרים, נקיים ומדויקים, ואילו הלבן בארץ החדשה הסתיר את שנאתו מאחורי סיפורי חוכמה ורברבנות מלווים בחיוכים של כנות מעושה ובסיפורים על ישו המשיח ובהבלים אחרים שהוא פיזר לכל עבר כמו קונפטי במצעד של פוטסטאון"; אדי, אשתו של נייט, חברתה המסורה של צ'ונה; ברניס שהיתה חברת ילדות קרובה של צ'ונה, אבל נפגעה עמוקות והסתגרה בתוך עצמה כשהמורה של שתיהן שיבחה את עבודתה של צ'ונה וגינתה את זו של ברניס למרות שהיו כמעט זהות, רק משום צבע העור השונה של הילדות; מלאכי, יהודי נודד, ששינה מספר פעמים את חייו; ד"ר רוברטס, אף הוא נכה כצ'ונה, שהיה מאוהב בה בילדותם, והפך אנטישמי כשנדחה על ידה; דוֹדוֹ הילד החרש המקסים שנלכד ברשת של חורשי רעה; ועוד כהנה וכהנה, מרקם ססגוני ומבעבע של חיים.

צ'יקן היל מורכבת מקהילות נפרדות על פי צבע וארצות מוצא, אך אין מה לדבר על הומוגניות בתוך כל קהילה. בקהילה האיטלקית מבדילים בין נפוליטנים לילידי ערים אחרות ומטפחים דעות קדומות אלה נגד אלה. בקהילת השחורים קיימת אבחנה ברורה בין תושבי צ'יקן היל לבני לואוגוד. ובקהילה היהודית "הקבוצות לא הסתדרו ביניהן. הגרמנים והפולנים בזו אלה לאלה, וכולם פחדו מראש המשפחה הליטאית היחידה". ג'יימס מקברייד, כמו צ'ונה, אינו רואה קבוצות, הוא רואה בני אדם.

הספר נפתח כששרידי גופה מתגלים במהלך עבודות באזור. מכיוון שליד הגופה מצויה מזוזה קטנה, החשד מופנה אל מלאכי, יהודי קשיש שחי בגפו. מי הוא המת? האם מלאכי מעורב? החוקרים לעולם לא יידעו מכיוון שסופה פתאומית באה וסחפה הכל. הקוראים, לעומת זאת, יגלו לקראת סוף הספר במי מדובר. אבל זה אינו ספר מתח שחותר אל פיצוח תעלומה. זהו סיפורם של בני אדם בארצות הברית בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, ובעיקר זהו סיפורם של ערכים, כפי שכותב הסופר באחרית דבר, שבה הוא מספר על סיי פרֶנד, האיש שלו הוקדש הספר שנכתב בהשראתו: "הכול מסתכם בדבר אחד. אהבה. אהבת אדם. והעיקרון האחד שלו הקדיש את חייו: שוויון".

ג'יימס מקברייד הוא בן לאם יהודיה שהתנצרה ולאב כומר אפרו-אמריקאי. את סיפורה של משפחתו סיפר ב"צבע המים". הוא גאה בשתי המורשות שלו, ושתיהן באות לידי ביטוי בספר. למרות הנושאים הקשים והכאב המצויים בעלילה, ולמרות שהסופר סבור ששום דבר מעוולות העבר לא נעלם אלא לבש פנים אחרות, אולי גרועות יותר, הספר שופע הומור, משועשע לעתים, ציני לעתים. בקטעים רבים אפשר כמעט לטעות ולחשוב שנכתבו על ידי סופר יידי של פעם.

לא לעתים קרובות יוצא לי להסכים עם הטקסט שעל הכריכה, אבל הפעם בהחלט כן. הספר סוחף, כתוב ביד אמן, שופע חמלה ודמיון, ונשען על אמונה עמוקה באנושיות, ממש כמובטח.

אסיים במשפט שנשא חן בעיני, עצה טובה לחיים: "אתה יכול לזכור כל החיים את הדברים הרעים שעשו לך. אבל אם תשכח אותם ותמשיך לחיות, זה טוב כמעט כמו לסלוח".

The Heaven & Earth Grocery Store – James McBride

מטר

2025 (2023)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

"הנשים" הוא סיפורן של הנשים בחייו של האדריכל פרנק לויד רייט. את הספר כותב לכאורה טדשי סאטו, חניך (בדוי) של רייט, שהיה חלק מן הצוות בטלייסין שבויסקונסין, מקום שהיה מרכז פעילותו של רייט. טדשי, חסיד נלהב ומעריץ של האדריכל הנודע, מספר על החיים במקום – "מפעל שיתופי דמוקרטי, מלבד האל שבמכונה, ששלט על הכל בדרכו חסרת המעצורים, הרודנית בגלוי" – ושופך אור על דמותו הססגונית והסוערת של רייט. במאמר מוסגר אציין כאן שדמות זו שונה בתכלית השינוי מזו של הווארד רוארק, גיבור "כמעיין המתגבר", שלכאורה מבוססת עליו. ת.ק. בויל נצמד לעובדות היבשות המתועדות ולארועים היסטוריים, אך כפי שהוא מציין בהערה בפתיחה, הספר הוא שחזור דמיוני.

הספר, המתנהל מן הסוף להתחלה, פותח באולגיבנה לזוביץ, אותה פגש רייט ב-1924, כשהיה עדיין נשוי למרים נואל, ואשר היתה לאשתו השלישית. כאילו לא למד כלום מן הביקורת הקשה והנידוי והחרמות שספג החל מ-1911 כאשר קשר את חייו באלה של מיימה צ'ייני בעודו נשוי לאשתו הראשונה קתרין טובין, הביא את אולגיבנה ואת בתה לטלייסין. כמו בשידור חוזר נדונו הוא ובת זוגו לחיים של הסתתרות, לרדיפות של עיתונאים, ולאובדן חוזי עבודה. הפעם גם נאלצו להתמודד עם חמת הזעם, כמעט על סף טירוף, של מרים הנטושה, שעשתה כל שביכולתה למרר את חייהם. אולגיבנה המשיכה לנהל את טלייסין אחרי מותו של רייט כמעט עד סוף ימיה שלה.

למרים, שתיארה עצמה כפסלת אך שום עבודה שלה לא שרדה, מוקדש חלקו השני של הספר. ההיכרות בינה ובין רייט החלה כששיגרה לו מכתב ניחומים בן חמישה-עשר עמודים לאחר שמיימה נרצחה וטלייסין נשרפה. בתוך זמן קצר הפכו היחסים סוערים, לא תמיד לטובה. מריבות הדרדרו לאלימות ולעלבונות, הם נפרדו והתאחדו ושוב נפרדו. האינטנסיביות האובססיבית שלה, שהיתה גלויה מלכתחילה ותודלקה בהתמכרותה למורפיום, לא הרתיעה אותו, אולי אפילו הקסימה, וב-1923 הם נישאו זה לזה ועברו לטלייסין, שאותה היא ככל הנראה לא אהבה. יחסיו של רייט עם אולגיבנה, שהחלו שנה לאחר מכן, היו מבחינתה הכרזת מלחמה.

הפרק השלישי והאחרון מוקדש למיימה, היחידה מארבע הנשים שלא נישאה לרייט בשל סירובה של קתרין לתת לו גט. מיימה, שהרגישה חנוקה בנישואיה, והעדיפה לנטוש את ילדיה כדי לזכות בחופש, זכתה לגינוי מקיר לקיר בשל בחירותיה ובשל יחסיה הפתוחים עם רייט, וכמוה גם רייט עצמו. מיימה היתה פמיניסטית מוצהרת, ועסקה בתרגום כתביה של אלן קיי, אבל לדעותיה על זוגיות לא היה סיכוי מול גל הגינויים שקידם אותה ואת רייט בכל מקום. מיימה נרצחה ב-1914 על ידי עובד ממורמר בטלייסין, ואיתה נרצחו שני ילדיה שבאו לבקר וארבעה עובדים נוספים.

מעט בשוליים, אבל בעל נוכחות דומיננטית למדי, מצוי סיפורו של טדשי, שמייצג את האדריכלים בשאיפה שבאו להסתופף בצלו של האדריכל הגדול, והיו מוכנים לשאת חיי עמל וכפיפות לחוקים מחמירים. טדשי, יליד יפן, שמקדים דברים משלו לכל פרק, מספר גם על גורלו של יפני בארצות-הברית, תחילה כזר דחוי שחלילה ללבנים לחבור אליו, ובתקופת מלחמת העולם השניה כאויב שיש לכלוא במחנות נידחים. כשהוא כותב את הספר הוא כבר סב, ומי שמסייע בעדו הוא בעלה האמריקאי של נכדתו. חילופי הדעות בין השניים מוסיפים לווית חן להערות ה"סופר" בשולי הטקסט.

ת.ק. בויל מפליא להכנס לעורן של הדמויות השונות, בין אם מדובר בטדשי, התלמיד המעריץ, או בכל אחת מן הנשים. למרות החזרתיות המסוימת של יחסיו של רייט עם בנות זוגו, כל אחת מהן שונה לחלוטין מרעותה, ובויל מבטא היטב את האישיות היחודית של כולן, תוך שהוא מאיר את המגבלות שעמדו על דרכן כנשים באותן שנים. זהו אמנם סיפורן של דמויות בחייו של רייט, אבל בסופו של דבר דמותו שלו היא שמתנוססת במרכזו של הספר, רבת פנים, סוערת, מעוררת השתאות והסתייגות גם יחד, ומאוד מלאה בעצמה. באחת מהערות הסופר מסופר כי רייט הצהיר במהלך משפט שהוא האדריכל הגדול בעולם. השופט שאל איך הוא יכול לבסס את הטענה, ורייט ענה: "כבודו, הרי נשבעתי לומר את האמת". מיוחס לו גם הציטוט הבא: "החוקים והכללים נוצרו בשביל האדם הממוצע. האדם הרגיל אינו יכול לחיות בלי כללים שינחו את התנהגותו. קשה לאין שיעור לחיות בלי כללים, אבל זה מה שהאדם החושב, הכן, ההגון באמת נאלץ לעשות".

"הנשים" הוא ספר אינטנסיבי מאוד, סוחף, כתוב בכשרון ומתורגם כהלכה, ואם כי פה ושם הוא גורם תחושה בלתי נוחה של מציצנות, הוא בהחלט מומלץ.

The Women – T.C. Boyle

עם עובד

2012 (2009)

תרגום מאנגלית: ליה נירגד

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם

בשנת 1956, כשהיה בן שמונה-עשרה, זכה פיליפ לברו הצרפתי במלגת לימודים לשנה אחת באוניברסיטה בוירג'יניה. את חוויותיו מאותה שנה העלה על הכתב בספר הזה.

מפאת גילו, הוא טרוד מאוד בעניינים שבינו לבינה, בחיי הקמפוס, בארועים חברתיים. מה שמעניין בספר זו נקודת המבט החיצונית של הסטודנט הזר, המשלב את הרצון להיות חלק מן החברה עם מבט ביקורתי של מי שלא צמח באותה תרבות. הוא מודע לכך שבזמנו לא היה בכוחו "לעשות רגע חָווי, צְפיה סוביקטיבית, למושג כללי שכוחו יפה לתרבות שלמה", כלומר להסיק מן הפרט אל הכלל, אבל ככותב בוגר מבטו מכיל יותר. עוד מגבלה מצמצמת את תיאוריו ואת תובנותיו, היותו מצוי מרבית הזמן בקרב אוכלוסיה הומוגנית למדי. "הנה כי כן גוננה עלינו המכללה היקרה שלנו כקליפת הגולם מפני הכניסה לעולם המקביל לעולמנו, עולם שמאכלס אותו מי שקרוי בפי הסטטיסטיקנים האמריקאי הממוצע", ולא נותרו לו אלא הצצות אל אותה חוויה שונה.

עולם מקביל כזה הוא היקום הנפרד של השחורים. אלה האחרונים מתגוררים בשכונה נפרדת, לומדים במוסדות שונים. נקודות ההשקה בין הלבנים לשחורים מתקיימות באמצעות עבודות שירות, ובנסיעות ליליות נדירות של הסטודנטים לחפש הרפתקאות מיניות עם נשים שחורות. המספר, שצמח על רקע שונה, מנהל בסתר רומן נטול עתיד עם נערה שחורה, ועומד על הדקויות של העליונות הלבנה ועל בושת ההפרדה והגזענות. רשמית אין איסור על מגע בין שתי האוכלוסיות, אבל כפי שאומר לו שריף, שמצא אותו חונה בלילה בשכונה שחורה וביקש להפחיד אותו: "זה לא החוק, אבל זה המנהג".

לברו מתאר את הווי הסטודנטים, וגם כמה מדמויות המרצים. הוא מקדיש חלק נכבד מן הסיפור לתיאור היחסים בין הנערים במוסד שבו הוא לומד לנערות במכללות בסביבה, על כל טקסי ההיכרויות והפגישות. הוא מספר על השינויים במוזיקה – הימים ימי אלביס הראשונים, על משפחה של חבר בדאלאס, על קודי התנהגות שהוא מנסה לאמץ, על היחס אליו כזר – תחילה הזרות מבודדת אותה, ואחר כך הופכת אותו דווקא יחודי ומקובל, ועוד.

שתי נשים בחייו זוכות לתשומת לב מיוחדת, ומאירות תופעות חברתיות. האחת היא אייפריל, הנערה השחורה שאיתה הוא נפגש בסתר. השניה היא אליזבת, סטודנטית באחת המכללות, שיועדה על ידי אמה, ועל ידי החברה כולה, להיות נערה כל-אמריקאית – מטופחת, פלרטטנית, עתידה להנשא לגברים הנכונים – אבל מאסה ביעוד הזה, ובחרה בקיצוניות הפוכה.

"הסטודנט הזר" הוא ספר מעניין, המאיר היבטים בחברה האמריקאית של שנות החמישים מנקודת מבט יחודית, נעים לקריאה.

L’Etudiant Etranger – Philippe Labro

עם עובד

1991 (1986)

תרגום מצרפתית: אביטל ענבר

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

את הרפתקאותיו של האקלברי פין, כך נראה לי, אין צורך להציג. סיפור השיט שלו על המיסיסיפי בחברתו של העבד הנמלט ג'ים זכה לתרגומים ולעיבודים רבים. בן הארבע-עשרה, בנו של נווד שיכור, קץ באלימות של אביו שביקש להשתלט על כספו של הילד (על הזכיה בכסף מסופר ב"הרפתקאותיו של טום סויר"), ביים את רציחתו שלו והסתלק. חבר אליו ג'ים, שבחר להסתכן בבריחה אחרי ששמע את גבירתו רוקמת תכנית למכור אותו. האק תכנן להביא את ג'ים למקום בו יוכל לחיות כאדם חופשי, וממנו יוכל לפעול לשחרור אשתו וילדיו, אבל מה שיכול היה להשתבש אכן השתבש, עד הסיום שהפך הכל.

"מה שצריך על רפסודה, יותר מכל דבר אחר, זה שכולם יהיו מרוצים, וירגישו טוב ויהיו נחמדים לכל האחרים", זהו המוטו של האק. אבל שני הידידים פוגשים בדרכם כמה וכמה דמויות בלתי נחמדות בעליל, ביניהן שני נוכלים שמרמים את כולם במופעי התעוררות, בתככים, ברפואות אליל, וכיוצא באלה. דרכם מצטלבת עם שודדים, עם ציידי עבדים בורחים, עם נוקמי דם, וגם עם אנשים תמימים, שוטים שנקל להוליכם שולל.

האק וג'ים הם דמויות כובשות לב. האק, פוחח שגר בחבית ומרד בכל, הוא שוחר שלום, טוב לב, מצפוני (הרחבה בענייני מצפון מיד), אחראי ודבק במטרותיו. הוא חומל על טובים ועל רעים גם יחד, מוכן לסכן את עצמו כדי לעשות את הטוב והישר, ולמרות כל מה שעבר הוא אינו נוטר טינה. ההשכלה של האק אקראית ומבולבלת, אבל הוא עושה בה שימוש כדי לנסות להבין את העולם, ומגלה תושיה רבה ותבונה. ג'ים, שחי במהלך כל העלילה כאדם נרדף, מפגין, למרות האמונות הטפלות הרבות שלו, שכל ישר, נאמנות שאינו חייב בה, ואפילו נכונות להעמיד את עצמו בסכנה לטובת הזולת. מארק טוויין מצליח לאפיין את שתי הדמויות האנושיות היפות הללו מבלי לגלוש לדידקטיות ולצדקנות.

הספר זכה בזמנו לביקורות, בגלל השפה הלקויה של האק, המספר בגוף ראשון, ובעיקר בשל הסיוע שהגיש לעבד נמלט, כשזה האחרון מוצג כדמות אנושית מורכבת. יחסו של האק אל ג'ים משקף, כפי שהעיר טוויין, "התנגשות בין לב בריא למצפון מעוות". מצפונו, המייסר אותו על הסיוע לג'ים, מייצג את עיוותי התקופה, ועד כמה היא השחיתה אנשים, אפילו טובים ביסודם. בעיני האק, בן התקופה והמקום, ג'ים הוא רכושה של גבירתו, והוא חש אשם כלפיה על שאינו מספר לה היכן נמצא ה"רכוש" האבוד. הוא מנהל מאבק פנימי מתמיד בין הכניעה לכללים ובין היותו של ג'ים אדם וחבר. משפט שבעיני בני זמננו מזעזע משום התמיהה וההפתעה שבו – "נראה לי שהיה אכפת לו מהמשפחה שלו בדיוק כמו שלאנשים לבנים אכפת משלהם. זה לא נראה טבעי, אבל אני חושב שככה זה" – זעזע את סביבתו של טוויין מהסיבות ההפוכות. בחירתו של האק להגן על חברו – "טוב, אז אני יילך לגיהינום", הוא מסכם את הבחירה – מתקבלת בתרועות היום והתקבלה בכעס בעבר. הזמן ואיכותו הספרותית של הספר עשו את שלהם, והאק הפך לפופולרי ולמקובל, עד לאחרונה כשהתקינות הפוליטית הניפה עליו את החרב, בין השאר בשל השימוש בכינוי כושי, ניגֶר. לדעתי, יש לקרוא את הספר בהקשר התקופה שלו, ובכל מקרה עמדתם של הסופר ושל גיבורו נגד שעבודם של בני אדם כציבור, מבלי לראות את היחיד, ואפלייתם בשל צבע עורם ברורה, והאבסורד והרוע של העבדות מקבלים כאן קול צלול.

כשרונו של מארק טוויין בא בספר זה לידי ביטוי מלא. המיסיסיפי מצויר במלים בתיאורים יפיפיים, הדמויות מאופיינות בבהירות, הטקסט שנון, והקהילות לאורך הנהר קמות לתחיה. האם מדובר בספר למבוגרים או לנוער? לדעתי, לשניהם. יש בו עלילה רצופת הרפתקאות ויש בו גם עומק, וכל קורא מכל גיל ימצא בו טעם והנאה.

קראתי את הספר במהדורה המוערת והמעוטרת באיורים המקוריים פרי מכחולו של א. ו. קמבל. מייקל פטריק הרן, שכתב את ההערות בשולי הטקסט, כתב גם מאמר מאיר עיניים, המצורף בסיום, ובו סקירה של הספר משלל היבטים. כדי לא להפריע לרצף הקריאה, התעלמתי תחילה מן ההערות, למעט בכמה מקומות בודדים שבהם הן נראו לי חיוניות להבנה, וכשסיימתי שבתי לקרוא אותן בזו אחר זו. רובן ככולן מעשירות. יניב פרקש התמודד בכבוד עם משימת תרגום מורכבת, שעליה הוא מספר במבוא, ו"הרפתקאותיו של האקלברי פין" נקרא בהנאה מרובה.

מומלץ מאוד.

Adventures of Huckleberry Finn – Mark Twain

אריה ניר

2004 (1884)

תרגום מאנגלית: יניב פרקש

אמירה היא אשה אפרו-אמריקאית, רווקה בת עשרים וחמש שעובדת לפרנסתה כבייביסיטר וכקלדנית, ומנסה לאתר הזדמנויות לשפר את מצבה הכלכלי. אליקס, המבוגרת ממנה בשמונה שנים, היא אשה לבנה, מבוססת, בעלת עסק מצליח למדי, נשואה ואם לשתי בנות, שאמירה משמשת כבייביסיטר שלהן. באחד הערבים, כשאמירה מוזעקת באופן חריג להסתובב בשעה מאוחרת בסופרמרקט עם בראייר בת השלוש, בתה של אליקס, השומר במקום חושד בה – אולי בגלל צבע עורה, אולי משום לבוש המסיבות והאיפור הכבד שלה – שחטפה ילדה לא שלה. קלי, גבר לבן שנמצא באותו המקום, מצלם את כל הארוע, שנפתר כשאמירה מזעיקה את פיטר, בעלה של אליקס. קלי מנסה לשכנע את אמירה להשתמש בסרטון כדי לתבוע את הסופרמרקט, היא מעדיפה להחליק את הענין ולשכוח שקרה. מפה לשם, אמירה וקלי הופכים לזוג, ובצירוף מקרים מתגלה שלאליקס ולקלי יש עבר משותף, קשר רומנטי בין תלמידי תיכון שהסתיים רע.

אם התיאור שלמעלה נשמע רומן-רומנטי, יש בזה משהו מן האמת. ואם האזכור של צבע עורן של הדמויות מצביע על עיסוק בגזענות, גם זה מדויק. יש בספר אלמנטים שמזכירים את "העזרה", אבל "איזה עידן נפלא" אינו מתרחש בדרום, אלא בצפון הליברלי. כאן הגזענות הלבנה עטופה בכוונות טובות ובאי-מודעות לפריבילגיות. היא באה לידי ביטוי במשיכה של קלי, שהוא טיפוס חיובי בהחלט, לנשים שחורות ולחברים שחורים, כמו גם בפטרונות של אליקס שמבקשת לנהל את חייה של אמירה, כאילו לטובתה. אמירה וחברותיה הן לחלוטין לא העוזרות מן "העזרה", אבל הן מודעות לחשדנות כלפיהן, לאפליה המוסווית, לדעות הקדומות, ועומדות על זכותן להגשמה עצמית בתוך המכשולים. יש משהו מייאש בתיאור של שתי אוכלוסיות החיות זו בתוך זו, וכאילו מתקיימות בתוך מערכות כללים שונות, מדברות שפות שונות.

כל זה נשמע מעניין, אבל הספר סובל בעיני משורה של בעיות. הוא נפתח בצורה מעניינת עם התקרית בסופרמרקט, ועם פליטת פה בלתי תקינה של פיטר בעת שידור חי, אבל מכאן ועד מחציתו בערך הוא מדשדש עם עלילה קלושה למדי. הוא הופך מעט מעניין יותר כשאליקס מזמינה את אמירה להצטרף לארוחת חג ההודיה, וזו מביאה איתה את קלי. כל הרגשות השליליים בין השניים צפים, וכל אחד מהם מנסה להרחיק את אמירה מיריבו. הענין שאליקס החלה לגלות באמירה אחרי התקרית הופך לאובססיה, קלי שוגה כשהוא מנסה לכוון את אמירה לרצונו, והצעירה תצטרך למצוא את דרכה ביניהם או בלעדיהם. בתוך התסבוכת הספר מאבד מיקוד, הופך במידה רבה לסיפור אודות נפשה המסוכסכת של אליקס (מצחיק שהטקסט שעל הכריכה מרמז שהיא מודעת לעצמה), ובסיומו לא לגמרי ברור מה ביקשה הסופרת לספר. האם התהום בין לבנים לשחורים היא נושא הספר, כפי שניתן היה להבין מפתיחתו, או שהיא בבחינת תבלין על עלילה דלילה למדי, כפי שמצטייר בהמשך.

הייתי סקרנית לקרוא את הספר משום שהיה מועמד לפרס בוקר. במהלכו וגם בסיומו לא הבנתי מדוע נכלל ברשימה. הכתיבה של קיילי ריד חביבה, הספר קריא למדי, בעיקר במחציתו השניה, אבל יש בו נסיון להכיל יותר מדי, ולכן מה שיכול היה להיות ממוקד ומעורר מחשבה די מתפספס.

Such a Fun Age – Kiley Reid

ידיעות ספרים

2023 (2019)

תרגום מאנגלית: גליה וורגן

"אני יודע שאת מאמינה בגלגול נשמות. אני לא יודע אם אני מאמין, אבל אני מקווה שזה נכון. כי אז אולי תחזרי הנה בפעם הבאה. אולי תהיי ילדה ואולי שוב יקראו לך רוז, ויהיה לך חדר מלא בספרים, והורים שיקראו לך סיפורים לפני השינה במדינה שלא הושפעה ממלחמה. אולי אז, בחיים ההם ובעתיד הזה, תמצאי את הספר הזה ותדעי מה קרה לנו. ותזכרי אותי. אולי".

לָאן הוייטנאמית ברחה לסייגון עם בתה מאי שנולדה מנישואי שידוך שנכפו עליה. בעיר, אחרי שעסקה בזנות כדי לקיים את שתיהן, נישאה ב-1967 לפול, חייל אמריקאי, ונולדה לה בת שניה, הונג. "לזמן קצר יש בנו קסם" הוא מכתב ארוך שכותב בנה בן העשרים ושמונה של הונג אל אמו, מנסה להגיע אליה במילותיו ומוביל אותה אל עצמו.

שנתים אחרי שנולד הבן נאלצה המשפחה להמלט על נפשה, וקיבלה מקלט בארצות הברית. פול כבר לא היה חלק מן המשפחה – הוא הוחזר למולדתו ולא שב. מאי עברה לגור עם בן זוג אלים, ונמלטה ממנו. הונג, שנקראה עכשו רוז, סבלה אף היא מבן זוג מתעלל, עד שהמשטרה עצרה אותו. המשפחה הצטמצמה לשלוש נפשות: לאן הבלתי יציבה, רוז הפוסט-טראומטית, והילד שגדל בצלן.

"לא ידעתי שהמלחמה עדיין בתוכך, שבכלל היתה מלחמה, שברגע שהיא נכנסת לתוכך היא אף פעם לא יוצאת משם", כותב הבן בדיעבד. אולי משום שאנשים מוכים הופכים למכים, או אולי משום שהורים שסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית נוטים יותר להכות את ילדיהם – כפי שמצא במחקר בנושא – ילדותו של הבן היתה רצופה פגיעות פיזיות, שעליהן הוא מספר בכאב אך ללא טינה. באמפתיה עמוקה הוא מתאר את חייה הקשים של אמו, שהפסיקה ללמוד בגיל צעיר מאוד אחרי שבית הספר נפגע מנפלאם ונותרה אנאלפביתית, שמצאה עצמה חלק ממיעוט זר ודחוי בארץ חדשה, שנאלצה להתפרנס במשך שלושה עשורים בסלון יופי שאיכל את ריאותיה והרס את ידיה – "הידים שלך מזעזעות – ואני שונא את כל מה שגרם לכך. אני שונא את העובדה שהן החורבן והחשבון של החלום", שנאלצה להתנצל על עצם קיומה ולהנמיך את עצמה "כדי שהלקוחה תרגיש נינוחה, נעלה ונדיבה". כשהיה בן עשר וברח מן הבית, התחננה בפניו סבתו שיבין: "אמא שלך. היא לא נורמלית, אוקיי? היא סֵבל. היא כאב. אבל היא רוצה אותך, היא צריכה אותנו […] היא אוהבת אותך […] אבל היא חולה. חולה כמוני. במוח".

האֵם הקשה הזו, שהיתה בו זמנית אוהבת ומסורה, קיבלה אותו כפי שהוא, למרות הפחדים והמסורת שהכתיבו אחרת, כשהתוודה בפניה בהיותו בן שש-עשרה על העדפותיו המיניות, והציע לעזוב את הבית כדי לא לבייש אותה: "אתה לא חייב ללכת לשום מקום. זה רק אתה ואני, כלב קטן. אין לי אף אחד אחר" ("כלב קטן" הוא כינוי שניתן לו כהגנה מרוחות רעות).

הספר הוא כתב האשמה נוקב נגד אפליה וגזענות ובורות, וכתב קינה על נוראות המלחמה ועל הטראומות הנמשכות ממנה. הוא גם סיפור התבגרות תחת קשיים חברתיים, משפחתיים ואישיים, וסיפורם העצוב והקשה של אנשי השוליים השקופים. אין דבר שהכותב מסתיר, והוא מתאר בחיות רבה סֵבל אפור, מוות ומין, וגם רגעים יפים של חום ושל צבע. וכולם יחד אפופים חמלה וקשר לבבות של בן ואמו.

אושן וונג, שסיפורו הביוגרפי הוענק לבן, הוא משורר ומסאי עטור פרסים ואותות כבוד. זהו ספר הפרוזה הראשון שלו, והוא מצטיין, בין השאר, בסגנונו הפואטי, כמעט שירי בחלקו, וביכולתו לחלץ תובנות עמוקות מפרטים יומיומיים. מלאכת התרגום הופקדה בידיה של אסנת הדר, שעשתה עבודה מצוינת.

"כל הזמן הזה סיפרתי לעצמי שנולדנו ממלחמה – אבל טעיתי, מאמא. נולדנו מיופי. בל יטעה מישהו ויחשוב שאנחנו פרי האלימות – אבל אותה אלימות, שחלפה דרך הפרי, לא קלקלה אותנו".

יוצא דופן, עדין וקשוח, ומומלץ.

פרק ראשון

On Earth We're Briefly Gorgeous – Ocean Voung

מטר

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסנת הדר

ג'ייק בריגנס הוא עורך-דין בעיירה קלנטון שבמיסיסיפי. כשלוש שנים קודם התרחשות עלילת הספר הוא השיג זיכוי במשפט עבור לקוח שחור, שירה בשני גברים לבנים שאנסו את בתו. הקו קלוקס קלאן המקומי, בתגובה, שרף את ביתו של ג'ייק, ושוטר עדיין מוצב מול הדירה אליה נאלץ לעבור כדי להגן עליו. התקופה היא שלהי שנות השמונים של המאה העשרים, פורמלית שורר במקום שוויון זכויות, מעשית הגזענות נוכחת ומבעבעת. יומיים אחרי התאבדותו של סת האברד, תושב מקומי לבן שגסס מסרטן, ג'ייק מקבל ממנו מכתב שנשלח יום לפני ההתאבדות. למכתב מצורפת צוואה כתובה ביד, המנשלת את הצאצאים, ומורישה כמעט את כל הונו לסוכנת הבית השחורה שלו. סת בחר בג'ייק כעורך-הדין של העזבון, והעמיד אותו פעם נוספת במרכזה של מחלוקת גזעית.

בנו ובתו של סת, למרות היחסים המנוכרים בינם ובין אביהם, יוצאים, כמובן, למאבק כדי לבטל את הצוואה החדשה. לטי בלאק, הסוכנת, שסת הבטיח לה כי ישאיר לה משהו קטן, אינה מבינה כיצד זכתה בירושה, שמתברר כי היא מסתכמת במליוני דולרים. קרובי משפחה רחוקים – אמיתיים ומזויפים – מתנחלים סביבה. עורכי-דין להוטים מסתערים על כל המעורבים – הבן והבת, הנכדים, לטי, בעלה של לטי – כדי לזכות בשכר טרחה שמן. שפיותו של סת מוטלת בספק, שמה של לטי מוכפש – נדמה שלכל אדם בעיירה דעה לגבי הצוואה השנויה במחלוקת.

ג'ון גרישם מפרט את כל המהלכים שקדמו למשפט, וכמובן את כל שלביו של המשפט עצמו. הכללים המקצועיים ברורים, אבל התהליכים כולם מושפעים מאישיותו של השופט, בן המקום, ידידו של ג'ייק, שמחליט כמה החלטות תמוהות, שעשויות לגרור את הפרשה לשרשרת של ערעורים שתמשך שנים. מכיוון שהוא מתיר לצד אחד להעלות לדוכן עדים מניפולטיביים, ומכיוון שהוא מאפשר לצד השני להציג תצהיר מצולם שמזעזע את הצופים, המושבעים, בסופו של דבר, למרות כל ההנחיות הפורמליות, יחליטו על גורל העזבון על פי רגשותיהם ולא על פי הראיות שהוצגו להם. משום מה גרישם אינו מתייחס לכך כלל. כ"פיצוי", הוא מציע בסופו של דבר פתרון שיש בו לרַצות את כל המעורבים.

גרישם, כמו תמיד, יודע לספר סיפור, הבקיאות שלו בפן המשפטי ברורה, והספר, למרות שאינו "תפור" עד הסוף, קריא ומעורר ענין ומחשבה.

Sycamore Row – John Grisham

מודן

2014 (2013)

תרגום מאנגלית: נורית לוינסון