תגית: גרמניה

ארנסט גרבר הוא חייל גרמני, המשרת בחזית המזרחית. השנה היא 1944, צבא ברית המועצות דוחק את הגרמנים לנסיגה, או לקיצור קוי חזית ולשיפור עמדות לקראת שימוש בנשק סודי, כפי שטוענת התעמולה הגרמנית. מזה שנתיים לא זכה ארנסט לחופשה, ונדמה שגם חופשתו הבאה עתידה להתבטל, אבל מתמזל מזלו והוא מקבל אישור לצאת למסע ממושך אל לב גרמניה, במהלכו הוא חולם על אוכל ממטבחה של אמא. חורבן מקדם את פניו בעירו, בית הוריו ושכונות ילדותו הרוסות, מקום הימצאה של משפחתו אינו ידוע, אם בכלל עודם בחיים. במקום לזכות בהפוגה קצרה מן המוות בחזית הוא פוגש במוות בבית. אבל הוא פוגש גם אהבה בדמותה של אליזבת, בתו של הרופא המשפחתי. הרופא עצמו נשלח בשל דעותיו למחנה ריכוז. אליזבת עובדת במפעל המייצר מעילים, וחולקת דירה בעל כורחה עם חברת מפלגה נאצית אדוקה הבולשת אחריה. "מה ישאר?", חושב ארנסט בתוך ההרס והמוות שבכל פינה. "מן הראוי שישאר דבר זה או אחר […] עוגן שיחזיקנו כדי שלא ייסחף, שיעלה בידו לשוב". הוא מציע לאליזבת להנשא, והם זוכים לשלושה ימים של ניתוק יחסי בתוך בועה משלהם בטרם ישוב לחזית.

אריך מריה רמרק כתב על הגרמני ש"באמצע". ארנסט אינו נאצי אבל גם אינו מתנגד משטר פעיל. כמו גרמנים רבים פשוט עצם עיניים. השנים בחזית, הידיעה שמשקרים לעם, המפגשים עם חיילים שהשתתפו בפעולות רצח ומתגאים בכך, שינו משהו באדישות שלו. "לעתים קרובות למדי נסתלק וסרב לדעת. הוא ומאות אלפי אחרים. והם חשבו כי בדרך זו יוכלו להשקיט את מצפונם. יותר לא רצה זאת. יותר לא רצה להתחמק". הוא עוזר בקטנה ליהודי מסתתר, ואינו מסגיר את האיש שמחביא אותו, אבל בו זמנית מתיירא להביע את רגשותיו בחברתו של חבר ילדות שעלה לגדולה במפלגה. הוא מודע לסבל שהגרמנים המיטו על מליוני בני אדם, אבל זועק "חזירים" כלפי מטוסי בעלות הברית המטילים פצצות על עירו כדי להכניע את גרמניה. הוא רוצה לנהוג בצדק, לגלות לפחות אהדה לקורבנות, אבל "בזעזוע פתאומי נוכח בחוסר התקווה הנצחי הצפוי לצדק ולאהדה: להיות תמיד מתנפצים אל קיר האנוכיות, האדישות והפחד". "היכן תחילתה של האחריות האישית?", הוא תוהה ואינו יודע לענות. "אין אנו יכולים להסתר בפשטנות מאחורי העובדה שפעלנו לפי פקודות. או שמא כן?". הוא יכול למצער לערוק מן השירות, אבל אינו מסוגל לכך. בשיחה חד-צדדית עם היהודי המסתתר הוא מנסה להסביר, וכל משפט שלו נתקל בשתיקה. "כן, חוזר ללחום כדי שהפושעים הרודפים אחריך ישארו בשלטון זמן נוסף. אולי רק זמן מספיק כדי לתפוס אותך ולתלותך", "אני יוצא כיוון שאחרת יירו בי", "ואני יוצא כיוון שאם אערוק יאסרו את הורי ואת אשתי, או שישלחום למחנה ריכוז, או שימיתום", ובסופו של דבר מודה כי "אני יוצא ואני יודע כי תירוצי אינם תירוצים". כי מעל הכל מרחף פחד משתק. "הלז היה פחד שונה, זוחל וחונק, בלתי מוגדר ומאיים, פחד שכמו זיהם אותך, בוצני והרסני, שלא ניתן לאחוז בו ולא ניתן להשתלט עליו, פחד של אין-אונים וספק מכרסם, הפחד המשחית לשלומם של אחרים, לקורבנות החפים מפשע, לנרדפים על לא עוון, הפחד מפני קפריזה של הכוח ושל אי-אנושיות אבטומטית, הוא הפחד השחור של התקופה".

הסופר, שהוחרם על ידי הנאצים ויצא לגלות בינואר 1933, היה שותף לכתיבת התסריט של הסרט שנוצר ב-1958 על בסיס הספר. הסרט לא הותר להקרנה בארץ בנימוק שהוא מציג רק את סבלם של הגרמנים ללא התיחסות לסבל שגרמו לקורבנותיהם. רק ב-1962 הותר להקרנה ובאותה שנה הספר תורגם לעברית. ניתן להתווכח עם הצנזורה, אבל יש להודות שבחלקו הגדול הספר אכן גורם אי נוחות מאותה הסיבה. יחד עם זאת, הסופר מצליח, באמצעות דמויות מגוונות שמופיעות בחייו של ארנסט ובאמצעות התבוננות במה שעובר עליו פיזית ונפשית, להמחיש את היסורים של אדם מן השורה, שמודע לעוול סביבו אבל עסוק בעיקר בהישרדות.

כתוב היטב, אינו חס על הקוראים, ומומלץ.

Zeit zu leben und Zeit zu sterben – Erich Maria Remarque

מ. מזרחי

תרגום מאנגלית: שרה ריפין

1962 (1954)

ד"ר דול, סופר לשעבר, מיואש. אמנם מלחמת העולם השניה הסתיימה, אבל כמי שמשתייך לצד המפסיד, השנוא, הוא נאלץ להתמודד עם מצפונו, עם הידיעה שנמנה עם עושי העוול. הוא שונא את הנאצים שהמיטו את האסון על העם הגרמני, אבל ברגעים של כנות יודע שבפסיביות שהפגין, בעצימת העיניים, היה בעצם שותף. "זה לא ייסלח לנו לעולם!", הוא יודע, "על כך עוד נצטרך לכפר באחד הימים!"

דול מעולם לא היה חביב על הבריות סביבו, וכעת, כשהתגלגל איכשהו להיות ראש עיר ממונה מטעם הרוסים, הוא שנוא עוד יותר. הוא מבקש למחות את חרפת הנאצים באמצעות איתורם והעמדתם לדין, אך המשימה הזו נדמית אינסופית ומתסכלת. כל אחד מן הנאצים של אתמול מבקש לרחוץ בנקיון כפיו, ורק מעטים באים על עונשם.

כל זה מתרחש על רקע מצוקה קשה, מחסור במזון, מחסור בדיור, חיים בתוך הריסות, באווירה של חשדנות ושל טינה, יד איש באחיו. הסבל של הבריות מצמיח געגועים לתקופת הרייך, ודול מזהה ששנאת הנאצים שלו מתחלפת במיזנתרופיה כללית. הוא ואשתו הצעירה מחליטים, אם כך, שהגיעה השעה לנטוש את העיר הקטנה לשוב אל הדירה שעזבו בצוק העתים בברלין.

החיים בעיר הגדולה אינם טובים יותר. אמנם דירתם שרדה איכשהו את ההפצצות ואת הקרבות, אבל אוכלסה בידי זרים. נואשים הם נודדים ברחובות הקפואים, היא פצועה, הוא אפתי. דול מגלה שאשתו מכורה למורפיום, שהוא כעת מצרך נדיר, והיא מצליחה איכשהו לתמרן כדי להשיג אותו. תוך זמן קצר הוא מצטרף אליה. האטימות שהסם מספק מגנה עליהם מפני המציאות. "בכל מקום אותה בריחה מהמציאות, אותו סירוב לשאת על הכתפיים את הנטל שהמלחמה המתועבת הזאת העמיסה על כל הגרמנים". אך המציאות לא תניח להם לשכוח אותה, והם ייכנעו לה, היא בבית חולים בשל הפציעה, הוא בסנטוריום לאחר שעצביו התרופפו.

אולי השיבה אל מלאכת הכתיבה תציל את דול מן האפתיה ומחוסר האונים שבו שקע? הוא אינו בטוח שזה אפשרי. "הבנתי שאי-אפשר לכתוב ספרים כמו פעם, כאילו שום דבר לא קרה, כאילו לא חרב עלינו עולמנו כולו […] אולי לעולם לא אכתוב ספר נוסף. הכל נראה חסר תקווה כל כך. מי ומה אנחנו בכלל, אנחנו הגרמנים, בעולם הזה שנהרס בגללנו?"

דול הוא בן דמותו של הנס פאלאדה, שמיטיב להמחיש כאן את האווירה המבולבלת והנואשת בגרמניה בשנה שאחרי המלחמה. משמעות שמו של הספר במקור היא "הסיוט", ואכן תחושה מסויטת שורה על הספר. אמנם כבר קמו אנשים חרוצים, והחלו לפנות את ההריסות כדי לבנות מחדש, אבל רובם של הגרמנים עסוקים בעיקר בהישרדות, גם על חשבונם של אחרים, ובנסיונות להצדיק את עברם או להסתיר אותו.

פאלאדה מעניק לגיבורו תקווה. "הוא בהרמוניה עם עצמו. בשיווי משקל. הוא החלים – הוא החלים למען חיים של שלום". הוא עצמו חווה פרץ יצירתי ב-1946, השנה בה כתב את "השתיין", "השיבה לברלין" ו"לבד בברלין", אך מת בתחילת 1947 כתוצאה משנים של התמכרות למורפיום ולאלכוהול. בשונה מ"לבד בברלין", שנכתב בתוך מספר ימים ולקה בסטראוטיפיות של כמה מהדמויות, "השיבה לברלין" מציג דמויות אפורות מאופיינות היטב. גם אם יש נטיית לב לומר שהם קיבלו את מה שמגיע להם, ושאת אסונם הם המיטו על עצמם, עדיין הסיוט מחלחל מבין הדפים. יוסיפיה סימון תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Der Alpdruck – Hans Fallada

פן וידיעות ספרים

2017 (1947)

תרגום מגרמנית: יוסיפיה סימון

"בית קרנובסקי" הוא סיפורם של שלושה דורות במשפחת קרנובסקי בתקופה שבין שלהי המאה התשע-עשרה למלחמת העולם השניה. בהרחבה זהו סיפורם של יהודי מזרח אירופה בשנים סוערות שבהן התחבטו בין מסורת להשכלה ובין זהות יהודית לזהות הלאומים שבתוכם חיו.

דויד, צעיר תוקפני שנפשו נמשכה אחר הפילוסופיה של משה מנדלסון, הצליח לפגוע באמצעות לשונו השלוחה בנכבדי הקהילה במלניץ שבפולין, שאליה הצטרף לאחר נישואיו. במקום להמשיך להיות סמוך על שולחן חותנו העשיר, קם והיגר עם אשתו לאה לברלין, וניהל אורח חיים כסוחר מצליח ששילב בין רעיונות ההשכלה לחיבה אל המקורות. לבנו נתן בהתאם שני שמות – האחד יהודי, משה, על שם מנדלסון, והשני גרמני, גיאורג, המייצג את השתלבותו בחברה הברלינאית. גיאורג, דעתני ותוקפני כאביו, היה מתבגר סוער ומרדן, שהסב עוגמת נפש להוריו משום שסירב והשתלב במסחר ומשום שהרחיק מן המסורת. אחרי שנים של התלבטות בחר ברפואה, ונישא לתרזה הולבק, אחות נוצריה, למגינת לב אביו שניתק אתו קשר, והחל לפקפק בבחירותיו שלו. "דויד קרנובסקי ראה את עצמו מרומה בעירו של רבו משה מנדלסון. צדק רבה של מלניץ בכל זאת. דרכו של הפילוסוף מוליכה לרעה. ראשיתה בהשכלה וביציאה אל בין הגויים, וסופה שמד. ומה שאירע לבניו של מנדלסון קורה לבניו שלו. אם גיאורג עצמו לא ימיר את דתו, בניו יעשו כן. ואולי אף יהיו שונאי ישראל, כדרכם של כמה וכמה מומרים". לבנו נתן גם גיאורג שני שמות, יואכים, על שם אביה של תרזה וגיאורג, או בקיצור יֶגור, הלחם של השניים.

הקונפליקט שבין יהדות לגרמניות נחת במלוא עוצמתו על יֶגור, שאיתרע מזלו לגדול בגרמניה בתקופה שבין מלחמות העולם. גישתו של סבו דויד, שאותו כמעט ולא הכיר, "לעולם יהלך אדם בשביל-הזהב האמצעי, יהודי בין יהודים וגרמני בין גרמנים", לא הועילה לו. סבתו הנוצריה לקחה אותו לכנסיה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאביו. סבתו היהודיה הלעיטה אותו ממתקים שעליהם היה עליו לומר ברכה, וביקשה שלא יספר להוריו, ובעיקר לאמו. במראהו החיצוני היה הן ארי והן יהודי, ובימים בהם כדי להשתלב בחברה היה עדיף להיות ארי ולהתנהג כארי, יֶגור הולבק תיעב כל דבר ביֶגור קרנובסקי. כשחווה השפלות בגין שורשיו היהודיים, והטיח באביו בשנאה "יהודי!", הבין גיאורג שאין לו ולמשפחתו מה לחפש בגרמניה, והצליח להסדיר הגירה לארצות-הברית עבורו ועבור הוריו, אשתו ובנו.

העלילה עוקבת אחרי בני המשפחה גם בארצם החדשה, שבה הם משתכנים בשכונה יהודית בניו-יורק. דויד חש כמי ששב לשורשיו. גיאורג מרגיש זרות, אבל אחרי המגבלות שחווה בברלין הוא מעריך את החירות, למרות הקושי להמשיך בעיסוקו כרופא. ויֶגור? הכפילות רודפת אותו גם כאן, והוא אכול געגועים לגרמניה ולגרמניוּת.

האם המסקנה היא שיש לדבוק בכל מחיר בדרכי הדורות הקודמים? לא. זכותו של כל אדם לבור לו את דרכו על פי תפיסת עולמו. אבל אדם העושה זאת, ונהנה הן מן המטען של אבותיו והן מאורח החיים שבו בחר לעצמו, צריך להבין כי את המטען שספג וביקש לשמר לא יוכל להעביר לילדיו, ובל יהא מופתע כשדרכם תהיה שונה לחלוטין משל אבותיו ומשלו עצמו.

לצד בני המשפחה, המשורטטים בספר במפורט ובמדויק, משולבות דמויות מעניינות נוספות. סוחר ספרים יהודי מזדקן, שמשוכנע שהספרים שהוא כותב יכניסו בינה בלב הבריות, ובשל גילו ואהבתו לספריו מסרב לעזוב את ביתו למרות מצוקת העתים; מורה בבית ספרו של יגור, שיודע שתורת הגזע היא הבל הבלים, אבל בשל הקשיים הכלכליים שונא את הבנקאים, יהודים ברובם, ונוהג כאחרון הגזענים כלפי יגור; סוחר בדים יהודי שמנהל חנות מצליחה ודבק ברוח אופטימית; בתו של רופא יהודי, שבוחרת לעסוק בפוליטיקה, ומסרבת להנשא לגיאורג כדי לא להיות שפחה לשום גבר (הסופר, גבר נאמן לתקופתו, מייחס לה חרטה מרה על עצמאותה: "אביה הזהיר אותה מפני מה שקורה לאשה שנמנעת מן הנתיב הטבעי של הנישואין והאימהות. היא לגלגה עליו אז, אבל הוא היטיב לדעת ממנה […] מה הם כל הנצחונות והתהילה אל מול רטט השמחה הזה, נחת האימהות? […] והיא כבשה את פניה בכר ובכתה בכי מר של אשה בודדה עזובה בחדר של מלון בעיצומו של לילה "). הגברים לבית קרנובסקי ניצבים במרכז העלילה, אך נשותיהם, המושפעות מבחירותיהם, מעניינות לא פחות, ומתוארות באותם דיוק וחיות.

הכתיבה של ישראל-יהושע זינגר, אחיו של יצחק בשביס-זינגר, שונה מאוד מזו של אחיו, ומשובחת בפני עצמה. הוא מצליח להביע בבהירות ובחדות את שמניע את גיבוריו, מיטיב ללכוד את רוחות התקופה בכל אותן שנים, קושר יפה בין הכללי לפרטי, ומעמיד גם תיאורי סביבה מלאי חיים.

הספר ראה אור ב-1943, שנה לפני מותו של הסופר. דמויותיו אמנם בדויות, אבל עדותו על יהודי גרמניה ועל רעידת האדמה שחוו נאמנה.

מומלץ ביותר.

די משפחה קארנאווסקי – י"י זינגר

עם עובד

1987 (1943)

תרגום מיידיש: מ' ליפסון (1946)

חידוש תרגום: אמציה פורת

אורנה פורת, השחקנית ומייסדת התיאטרון לילדים ולנוער הקרוי על שמה, נולדה בשם אירנה קליין בגרמניה ב-1924 למשפחה נוצרית. כילדה בת עשר הצטרפה לתנועת הנוער של היטלר, ונכבשה לפאתוס שלה, למרות ההסתייגות של הוריה, שבחרו לא להרשם למפלגה למרות הלחץ הסביבתי. ב-1942, כשכבר היתה שחקנית מקצועית, למדה לראשונה על המתרחש במחנות הריכוז, כשבעלה של אחת העובדות בתיאטרון, ששימש כשומר בברגן-בלזן, חזר לביתו שבור וסיפר את שראו עיניו. בראיונות סיפרה כי באותו היום, למרות שהתקשתה להאמין לאשר שמעו אוזניה, החליטה כי מקומה אינו בגרמניה. מפגש עם קצין בריטי יהודי, שחקר אותה אחרי המלחמה, קבע את גורלה. יוסף פרוטר היה יליד קלן כמוה, ותושב ארץ-ישראל. גורלה נקשר בגורלו, השניים עלו ב-1947 לארץ, והשאר היסטוריה.

ליטל פורת, בתם של אורנה ויוסף, מספרת על חייה של אירנה מיום היוולדה ועד תום המלחמה. את הספר הגדירה כבדיונגרפיה, וככזה הוא דבק בעובדות המרכזיות, ומניח לדמיון להפליג לתיאור פרטני של היומיום, לארועים שיכלו לקרות, ואולי גם לדרמטיזציה (מכיוון שהכותבת אינה מצביעה על הגבול בין המציאות לדמיון, אני מניחה שכמה צירופים דרמטיים נועדו להעצים את הסיפור. יכול להיות שאני טועה). מן הספר מצטיירת דמותה של צעירה מוכשרת, סקרנית, תאבת ידע, בעלת לב רחב ורחום, שהולכת אחר רגשותיה גם אם הם חורגים מן התלם. דרך דמותה של אירנה אנו מתוודעים לאווירת התקופה, החל ממעמדה של האשה, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדמות האם שתמרנה בין כניעה למעמדה כמספר שתים במשפחה לשאיפותיה עבור בנותיה, דרך ההתפשטות המהירה של הנאציזם בחברה הגרמנית, ועד גלגוליה של הצעירה במלחמה מן התיאטרון שנסגר למפעל יצרני במחיצתם של עובדי כפייה, ולשירות במחנה צבאי כמפעילת זרקורים לגילוי מטוסי אויב.  

אירנה עוברת במהלך השנים תהליך של התפכחות. הקסם הנלהב של פעילות תנועת הנוער מתפוגג נוכח ארועים שקשה להסביר אותם. חברה לכתה נעלמת עם משפחתה בלי מילת פרידה, ואיש אינו מדבר עליהם שוב. בן פגוע נפש של חברי המשפחה נחטף לאור היום, והוריו עוברים מסע יסורים בנסיון שווא לעלות על עקבותיו. פער נפער בין הנערה ואביה, כשהוא בוחר בשתיקה במקום להביע בקול את הסתייגותו מדרכה, בין אם משום שאין דנים עם ילדים בענייני השעה, ובין אם משום שאין לסמוך על ילדים שלא ישמיעו בפומבי דעות שהם שומעים בבית. ספרי קריאה אהובים הופכים לאסורים. מפגש עם יהודים ועם צוענים מפוגג את תדמית תת-האדם והמפלצות שיוחסה להם. וכאמור, המפגש עם השומר בברגן-בלזן מערער את האמונה התמימה במדינה, בעם ובהנהגה. אירנה מוצאת עצמה מעורבת מעט בפעילות אסורה, פחות מתוך תודעה פוליטית ויותר מתוך רצון לסייע לנרדפים. למרות שהיתה רק ילדה כשהצטרפה לתנועה, אירנה מרגישה שעליה להענש על שהאמינה בטיפשותה לנאצים. את הצעד הדרסטי עשתה אחרי המלחמה, כשהשליכה מאחורי גבה את קריירת המשחק שהחלה לטפח, ועקרה, נטולת שפה, אל ארץ זרה, ארצם של קורבנות התרבות שבה גדלה ושאותה אהבה.

כפי שצוין קודם, אין בספר הבחנה בין קורותיה של אירנה הספרותית ובין אלה של אורנה האמיתית. כמעין תחליף, ומכיוון שהספר מסתיים בסיומו של הפרק הגרמני בחיי אירנה ואינו ממשיך אל הפרק הישראלי, הסופרת צירפה בכמה נקודות בעלילה הערות שוליים שמשקיפות אל העתיד, ולהבנתי לקוחות מן המציאות ומעגנות בה גם את המתואר באותן נקודות. הערות אלה משתלבות היטב בעלילה.

ליטל פורת כתבה ספר סבלני מאוד, גדוש פרטים ופרטי פרטים יפיפיים. הנופים, האנשים, הארועים – כולם משתלבים למסכת חיה ונושמת. על המניע לכתיבה, ועל שביקשה – והצליחה – להביע, אפשר לשמוע מפיה בשיחה עם גואל פינטו.

מומלץ בהחלט.

כנרת זמורה דביר

2023

בשנת 1933, בעת ששהה בארצות-הברית במסגרת מסע הרצאות, נודע לסופר ליון פויכטוונגר כי היטלר מונה לקנצלר. פויכטוונגר, סופר ועיתונאי מוערך ובעל מוניטין עולמי, החליט לא לשוב לגרמניה. בהמשך אותה שנה ראה אור ספרו "בני אופרמן", השני במה שכונתה "טרילוגית אולם ההמתנה", שבה תיאר את העוול והאבסורד שבנאציזם (ספרי הטרילוגיה – "נצחון", "בני אופרמן" ו"גלות" – אינם קשורים זה לזה עלילתית). "בני אופרמן" מורכב משלושה חלקים: "אתמול" מתרחש בשלהי 1932 ומסתיים ביום מינויו של היטלר. "היום" מתאר חודש אחד, בין 30 בינואר 1933, יום עלייתם של הנאצים, ו-27 בפברואר, שבו נשרף הרייכסטאג. "מחר", כשמו, צופה אל העתיד. פויכטוונגר כורך יחד ב"מחר" את מה שכבר ידוע לו על הרדיפות ועל מחנות הריכוז דוגמת דכאו, ומספר על התעללות, על הרעבה ועל עבודת פרך חסרת תכלית. את ההשמדה לא יכול היה להעלות בדמיונו.

זהו סיפורה של משפחת אופרמן, שלושה אחים ואחות. מרטין מנהל את עסק הרהיטים המשפחתי, אדגר רופא פורץ דרך נשוי לאשה נוצריה, גוסטב איש רוח, וקלרה עקרת בית ונשואה לז'אק לוונדל, יהודי מן המזרח. המשפחה צופה בהפתעה ובחלחלה בשינויים החלים בחברה הגרמנית, שהם חשים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מפרשים אותם כל אחד בדרכו, ובהתאם בוחרים את תגובתם.

רות, בתו של אדגר, היא ציונית נלהבת, הסבורה שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה, ומבקשת לעלות לארץ-ישראל. ברתולד, בנו של מרטין, רואה עצמו גרמני, ומבקש לתקן את החברה שאיבדה את דרכה. בין אלה משתרעת קשת של עמדות. לרובן משותפת אמונה אחת, שבדיעבד נוגעת ללב בתמימותה, ולפיה הנאצים ותומכיהם הם מיעוט קולני, והגרמנים רובם ככולם יעמידו אותם במקומם וישיבו את הסדר הטוב על כנו.

פויכטוונגר, שחווה בעצמו את תוצאות הנאציזם הגואה (בין השאר נשלל ממנו תואר הדוקטור לספרות), מיטיב לתאר את שעובר על גיבוריו, את ההיאחזות הנואשת בקיים, את ההסכמה להוריד את הראש ולספוג השפלות עד יעבור זעם. מרטין נאלץ להסכים למחוק את שם אופרמן היהודי מן העסק כדי להמשיך לקיים אותו, ובהמשך ייאלץ להכנע לדרישותיו של מתחרה. שיטה שהמציא אדגר, ושהקנתה לו שם בעולם, הופכת מטרה להשמצות אנטישמיות. גוסטב, שמבקש לכתוב ביוגרפיה של לסינג, מבין שאיש לא ישלם לו עבורה. ברתולד נתון תחת לחץ כבד להשמיע בפומבי בבית הספר התנצלות על דעות שלא נשאו חן בעיני מורה לאומני. וולפסון, מוכר בבית העסק של אופרמן, מנסה להקל ראש במקרה של השלכת יהודי מרכבת נוסעת, ודוחה את טענת גיסו שהמצב בגרמניה שחור משחור. פרנסוא, מנהל בית הספר של ברתולד, נאבק עם מצפונו, כשהוא מתמרן בין אמונותיו ובין הפחד להשמיע אותן.

לא הארועים הגדולים שוברים את בני אופרמן. הרוע הקטנוני, הכתף הקרה שמפנים חברים מאתמול, העלבונות שסופגים יהודים אחרים על לא עוול בכפם, אלה מבהירים להם עד כמה נגס הנאציזם בכל חלקה טובה. הם חייבים למצוא דרכים להציל את עצמם ואת יקיריהם.

פויכטוונגר שהה, כאמור, בארצות-הברית באותה שנה. נדמה שהוא מביע את תחושותיו שלו כשהוא משמיע מפי גיבוריו, החוגגים סדר אחרון יחד, את הדחף לגייס את דעת הקהל העולמית ואת המודעות לאדישותן של האומות: "ראוי לספר לעולם שוב ושוב כיצד משבחים בגרמניה זו את כל הדחפים הפרימיטיביים אויבי התרבות, כיצד מרוממים שם לדרגת דת מדינה את מוסר שבט הפראים שוכני יערות קדומים […] פושר הוא העולם. יש לעמים זכויות יתר בגרמניה, ואין רצון להפסידן. יש להם ענין בהספקה לחימוש הגרמני, הם מפחדים מהבולשביזם ששלטון הלאומנים יכול לבלום אותו. הומניות ותרבות, נימוקים חלשים הם. להבאת העולם להתערבות דרושים טעמים חזקים יותר". אחת הסקירות, שנכתבו באותה שנה על הספר, קבעה כי הוא נלהב ומסעיר ואמור לעורר את מי שעדיין נשאר אדיש למה שקורה בגרמניה. למרבה דאבון הלב זה לא מה שקרה.

הספר רב העוצמה תורגם לפני כארבעים שנה לעברית על ידי צבי ארד. למרות חיבתי לשפתו הארכאית, אני שמחה על התרגום החדש של ניצה בן ארי הרואה אור בימים אלה. הספר, כמו כלל יצירתו של ליון פויכטוונגר, ראוי בהחלט לקוראים חדשים.

Die Geschwister Oppermann – Lion Feuchtwanger

זמורה ביתן

1983 (1933)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

כותרת משנה: ההיסטוריה האפלה של המשפחות העשירות בגרמניה

עלייתם של הנאצים לשלטון אחרי המשבר הכלכלי שבין שתי מלחמות העולם זימנה לעשירי גרמניה הזדמנות פז להגדיל את הונם. חנופה למשטר, הזדהות עם האידיאולוגיה שלו, תרומות למוסדותיו וכיוצא באלה – כל אלה הם כלים, מאוסים ככל שיהיו, שנעשה בהם שימוש מאז ומתמיד, גם אם מדובר בשלטון מושחת ודיקטטורי. אבל ראשי התעשיה והפיננסים הרחיקו לכת במירוץ אל העושר האגדי. כמוצאי שלל רב הסתערו על עסקים יהודיים שאולצו לעבור אריזציה, ומפעליהם שגשגו על גבם של עבדים, זרים שהובאו לגרמניה ואולצו לעבוד, ויהודים שנבחרו לכך מתוך מחנות הריכוז וההשמדה. "שאיפתו להגדיל את הונו היתה עצומה כל כך שהיא לא הותירה מקום לשאלות בסיסיות לחוק ולמוסר, ולכן הוא היה חלק מהמשטר הנאצי", כתב היסטוריון על אחד מהם, גינתר קוונדט, מיצרני הנשק הגדולים בתקופת המלחמה.

דוויד דה יונג, עיתונאי כלכלי הולנדי-אמריקאי, מתמקד בחמש משפחות, המחזיקות היום בנתחים משמעותיים מן התעשיה והכלכלה בגרמניה, ומתכחשות ברמה כזו או אחרת לעברן האפל. משפחות קוונדט, פליק, פון פינק, אטקר ופורשה–פייך, שירתו נאמנה את המשטר הנאצי, בניהן התנדבו לאס-אס, כולן הרחיבו את עסקיהן באמצעות אריזציה, הסבו את מפעליהן לתעשיית המלחמה, ובשטחן התקיימו "מחנות עבודה" שבהם מתו עובדים בהמוניהם כתוצאה מהתעללות, מתזונה ירודה, ומהעדר אמצעי מגן וטיפול רפואי.

אחרי המלחמה, כשהופנו נגד אנשי העסקים אצבעות מאשימות, הם התנערו מכל אחריות, ושיקרו במצח נחושה באשר לתמיכתם בנאציזם. את התנהלותם בתהליך האריזציה כינו "הוגנת", או תיארו אותה כהשתלטות על חברות יהודיות כדי להגן על נכסיהן. על עובדי הכפיה כמובן לא שמעו מעולם, למרות נוכחותם הפיזית במפעלים,  או שתיארו את העסקתם כנעימה. דרישות פיצויים שהופנו אליהם נדחו בטיעונים ציניים כמו "איך אפשר לפצות בכסף על טרגדיה אנושית?" או "אחרי המלחמה, נדמה שהאנשים האלה שנרדפו בידי הנאצים חשבו שזכותם להפיק מכך רווח נוסף". בלחץ הציבור הגרמני, שהתעורר לעשות חשבון נפש בשנות ה-60, מינו המשפחות היסטוריונים חיצוניים שיחקרו את עברן. ברוב המקרים טייחו את התוצאות, לא נתנו להן פרסום, והמשיכו לפאר את ראשיהן ואת מייסדי החברות שבבעלותן.

אם בעלי העסקים נמנעו מביקורת עצמית, ניתן היה לצפות שיישפטו ללא משוא פנים על ידי בעלות הברית ועל ידי בני ארצם. בפועל, אם הוגשו כתבי אישום על ידי בעלות הברית הם היו מצומצמים, והעונשים היו בהתאם. תהליך הדה-נאציפיקציה, שזכה בדיעבד לביקורת קשה, היה חפוז ובלתי מעמיק, ואִפשר לרבבות נאצים, לרבות אנשי עסקים, לחמוק מאחריות ולזכות בטיהור. הלהט והזעם של הימים הראשונים אחרי המלחמה התפוגג מהר, לגרמנים נמאס לדון בעבר הנאצי, ולאמריקאים היו אינטרסים חדשים, כמו צורך דוחק בנשק למלחמת קוריאה, ורצון ליצור ברית מול ברית-המועצות במלחמה הקרה. כפי שבחרו להתעלם מפשעים של בכירי הנאצים כשיכלו להפיק מהם תועלת לאינטרסים של עצמם, כמתואר בין השאר ב"נתיב העכברושים", כך החליקו את פשעיהם של התעשיינים. כל חמש המשפחות שיקמו מהר את הונן ואף הגדילו אותו. אם היה ספק באשר לדיעותיהם של המייסדים ושל יורשיהם, די אם נציין שקונצרן ד"ר אטקר סייע בפועל לבריחת קציני אס-אס אחרי המלחמה, ומשפחת פון פינק תומכת עד היום בימין הקיצוני בגרמניה. יוצאת דופן היא משפחת ריימן, שמוזכרת בסוף הספר. בני המשפחה הם צאצאים של איל הון גרמני ושל אשה יהודיה, שאביה נספה בשואה. הם מממנים קרן נדיבה, שנקראה תחילה על שם הסב הגרמני, עד שהסיפור המשפחתי נחשף, והוחלט לשנות את שמה לשם הסב שנרצח ולהפנות משאבים רבים לפיצויים ולמחקר היסטורי.

המעבר החלק יחסית של גיבורי הספר מצמרת הכלכלה הנאצית אל צמרת הכלכלה הגרמנית של אחרי המלחמה מקומם. מקוממות יותר בחירתם לא להתמודד עם העבר, ולא להודות שנבנו על סבלם אחרים, הימנעותם מפיצוי הוגן למי שנפגעו מהם, והתעקשות רובם להלל את מי שעמדו בראש עסקיהם בתקופת המלחמה. החשיפה הדקדקנית שמציג כאן הסופר נועדה גם להביא את האמת למודעות, וגם לדחוף לתיקון מאוחר. מכיוון שלא זכה לשיתוף פעולה מצדם, לתגובות על שאלותיו, ולנכונות להתראיין (למעט יורשים בודדים), סביר להניח שדבר לא ישתנה.

הספר אינו קל לקריאה, בעיקר משום שתוכנו כל-כך מכעיס. בנוסף, מכיוון שמדובר בעיתונאי כלכלי, הוא פה ושם יורד לפרטי עסקאות, שעשויות להכביד על קורא בלתי מקצועי ובלתי סבלני. לטעמי, הוא נתן מקום גדול מדי לסיפורה של מגדה גבלס, שהיתה אשתו של גינתר קוונדט לפני שנישאה לגבלס, ואם בנו הארלד, אחד משני יורשיו (הבן היחיד שלה שניצל מן המוות שגזרה על ילדיה האחרים). פרשת יחסיה עם שני בעליה, והקשר ההדוק בין הזוג גבלס להיטלר, מספקים לספר "צבע", וקשה להתפתות לא לדוש בהם (גם פטר לונגריך, מי שכתב את הביוגרפיה של גבלס, בחר להדגיש את סיפורה של מגדה על חשבון עיסוק מעמיק יותר בבעלה השני), אבל הספר עוצמתי דיו כדי לא להזדקק לפן הזה (והנה גם אני מתפתה, ותוהה על תפניות הגורל: אילו הבשילה החברות בינה ובין חיים ארלוזורוב לסיפור אהבה, האם היתה ממירה את דתה, כפי שעברה לפרוטסטנטיות וויתרה על שם משפחתו של אביה החורג היהודי כדי להתאים למשפחת קוונדט, וחיה חיים אחרים לגמרי?). מכל מקום, הערות אלה שוליות, והספר כמכלול מרתק, חשוב, מעשיר ומומלץ בהחלט.

Nazi Billionaires – David de Jong

מטר

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: דנה אלעזר הלוי

בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, ביקר הסופר והעיתונאי השבדי סטיג דאגרמן בערים החרבות של גרמניה המובסת, ותיאר את שראו עיניו. גרמניה, שנשלטה על ידי בעלות הברית, עדיין לא התחילה להתאושש מתוצאות המלחמה, ובעיקר מתוצאות ההפצצות המסיביות על עריה. דאגרמן מתאר עם עני מאוד ברובו הגדול, מוכה רעב ועסוק במאבק על פת לחם ועל הישרדות. למרות היותו אנטי-פשיסט, ולבטח לא מאוהדי היטלר ומשטרו, הוא סירב לראות בגרמנים כולם ציבור אחיד נגוע בנאציזם, וסבר כי יש לשמר את החמלה גם אם מדובר באויב מאתמול. את התרשמויותיו פרסם בשורה של מאמרים בעיתוני שבדיה, ושנה אחר-כך קיבץ את המאמרים בספר. לספר מצורפים שני מבואות, האחד מאת הסופרת הגרמניה אלפרידה ילינק, שעוסק בתפיסת עולמו של הכותב, והשני מאת העיתונאי האמריקאי מארק קורלנסקי, שחלקו הגדול מתייחס להיבטים המעשיים והמוסריים שבהפצצת ערי גרמניה.

דאגרמן היה סופר פורה ומצליח, עד שב-1954, בהיותו בן שלושים ואחת, שם קץ לחייו. כתיבתו בספר זה רהוטה, מדויקת ומנומקת, אבל התקשיתי מאוד לגייס את החמלה שביקש. כן, ילד רעב שחי במרתף מוצף הוא ילד שסובל על לא עוול בכפו, אבל הניתוק בין מה שקורה בהווה של הספר לבין מה שקרה באותו המקום בדיוק שנה ועשור קודם לכן הוא בלתי אפשרי. וזהו בדיוק מה שחורק בספר הזה. כולו הווה מנותק. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו הוא מספר על רכבת המגורשים, תושבי עיר גרמנית שעברו במהלך המלחמה לכפרי בוואריה, וכעת גורשו על יד הבווארים חזרה אל עירם. דאגרמן מתאר את מצבם העגום של המגורשים שנאלצים לחיות בתוך רכבת, שאינה ראויה אפילו להובלת משאות ובעלי חיים. אנשים סביבו מביעים תסכול: "היית מאמין, בני אותו עם מגרשים זה את זה. גרמנים נגד גרמנים. בעינַי זה הנורא מכול." אבל אף מילה על צחוקו הציני של הגורל, ועל העובדה שאותם אנשים לא אמרו את המשפט הזה כשיהודים-גרמנים נדחסו לרכבות. באותה רוח, כשהוא מבקש לטעון כי כשאנשים אומרים שהיה טוב יותר בתקופת היטלר – כי רעב עם שתי פרוסות לחם ליום גרוע יותר מרעב עם חמש פרוסות – הם אינם בהכרח אוחזים בדעות נאציות, הוא מתעלם בחוסר אלגנטיות מדעותיהם בשנים קודמות. "המצוקה הגרמנית היא קולקטיבית, בה בשעה שגילויי האכזריות הגרמנית, למרות הכול, אינם כאלה", הוא כותב, למרות שהוא מתאר באותה נשימה גם איכרים גרמנים שחיים ברווחה יחסית ובורגנים שכבר התאוששו.

ובכלל, לגורלם של היהודים אין כמעט זכר בספר, למעט בפרק על תהליך הדה-נאציפיקציה שהוא שם ללעג, חלקית בצדק. מי שלא בקיא בהיסטוריה יכול להסיק שהדבר הגרוע ביותר שקרה ליהודים באותן שנים הוא שלא היו נחמדים אליהם. אם מוזכרים בספר מחנות ריכוז, ההקשר הוא פוליטי, לא גזעי.

אז כן, היתה הצדקה לשיקומה של גרמניה למרות פשעיה, וכן, לא כולם היו נאצים, ונכון, יש לשמור על "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק בין שלא". אבל צמצום הספקטרום להווה בלבד הוא בגדר עיוורון והיתממות, והוא זועק במיוחד כשהוא מגיע ממי שניחן בבירור בעין בוחנת ובכושר אבחנה לפרטים ולתהליכים.

לכן, למרות כתיבה טובה, ולמרות הדיון המוסרי שהוא עשוי לעורר, לא אוכל להמליץ על הספר.

Stig Dagerman – Týsk Höst

אפרסמון

2022 (1946-7)

תרגום משבדית: דנה כספי

כותרת משנה: משהו שקשור לספרים

הסופר היינריך בל היה תלמיד שנה ראשונה בגימנסיה בקלן כשהיטלר עלה לשלטון ב-1933. בספר האוטוביוגרפי הקצר הזה הוא מתאר את ארבע השנים עד סיום לימודיו. בית-הספר, שתפס מקום שולי למדי בסדר יומו, היה בכל זאת רב חשיבות, משום שסיפק, כדבריו, מקום מסתור מושלם, מקום בו יכול היה לחמוק מפעילויות שנפשו בחלה בהן. "האפשר שאיננו לומדים לקראת החיים בבית-הספר, אלא בדרך לבית-הספר?", הוא קובע יותר משהוא שואל, והספר אכן עוסק בעיקר במה שארע בחיים שמחוץ לכתליו.

בל היה הילד השישי של הוריו. המשפחה התפרנסה מעבודתו של האב כנגר, וגם מעבודתם של הילדים הבוגרים, ויחד עם גרמנים רבים סבלה קשות מן המשבר הכלכלי. האב סיפק מוצרים לרשויות, וההזמנות הלכו והצטמצמו, בין השאר משום שאיש מהמשפחה לא הצטרף לארגון נאצי, כפי שנרמז להם די במפורש. המצוקה עשתה את שלה, ומועצת המשפחה בחרה באח אלואיס כזה שיהפוך חבר באס.אה. עד סוף חייו נטר אלואיס טינה על ההחלטה הזו. הלחץ הסביבתי גם גרם להם להצטייד, ב"עצתו" הבלתי משתמעת לשתי פנים של פקח השכונה, בדגל צלב קרס. משום שהחיים בגרמניה היו בלתי נסבלים עבורם, כמי שסלדו מן המתרחש סביבם, נשאלו שנים אחר-כך מדוע לא קמו ועזבו. "הדבר היה פשוט מחוץ לתחום השגתנו. היה זה כאילו נשאלתי למה לא הזמנתי מונית לירח", כך מסביר בל חצי יובל אחר-כך. הם ראו יהודים עוזבים, נרדפי משטר אחרים מהגרים אף הם. אבל מבחינתם, קלן היתה ביתם, ואם כי היה ברור שהמדינה צועדת אל מלחמה, נטישה לא עלתה כלל על הדעת.

בל עצמו סירב להצטרף לתנועת הנוער ההיטלראית, גם משום כוחניותה והאידיאולוגיה שלה, וגם משום שמטבעו לא נטה לפעילות מאורגנת. יחד עם שני נערים כמוהו היה נקרא מדי פעם אל משרד המנהל, שם היה האחרון מפציר בהם להסיר את התנגדותם, אך לשווא. מכיוון שלא פעם נשמעות טענות של חוסר ברירה, כאילו שתי האפשרויות החליפיות היו הצטרפות לתנועה או ענישה חמורה, מעניין לראות שבכל זאת אפשר היה אחרת. בל עצמו אינו מתיימר להכתיר את בחירתו כאומץ. הוא מודה בכנות כי "הייתי מוג לב מכדי להסתכן בסרבנות גיוס", וההתנגדות שלו לנאציזם התבטאה באותה תקופה במה שהוא מכנה עריקה פנימה, הביתה.

השאלה "מה יצא מהילד הזה?" נשאלת על ידי הורים רבים בתקופות רבות. השאלה הכמעט שגרתית הזו הפכה מודאגת יותר, ובצדק, לקראת סיום לימודיו של בל. צריך היה למצוא עיסוק ומקום שיצליחו להוות מעין בועה, מוגנת יחסית, כמו בית-הספר. מכיוון שכבר תכנן להיות סופר – תכנית שעוררה חרדה אצל הוריו נוכח משטרת המחשבות הנאצית – מישהו העלה את הרעיון שמה שייצא ממנו צריך להיות קשור לכך. הבחירה נפלה על חניכות בחנות ספרים.  

היינריך בל הוא מספר מוכשר, בעל סגנון שנוטה למורכבות, שמזכיר לעתים מונולוג יותר מפרוזה. כך גם בספר הזה, שלמרות מימדיו הצנועים הוא מכיל עובדות מעניינות ורעיונות שראויים לעיון. אחד מהם, שפגשתי בספרים מאוחרים יותר כמו הביוגרפיה של שפאר ו"שואה שלנו", מתייחס לתפקידם של האנשים הנורמטיבים במדינה שאיבדה את בלמיה. בל מתאר את טקסי הזכרון בבית-הספר, שעוררו בו את ההכרה כי שנתון אחר שנתון של בוגרי תיכון גרמניים למדו למען המוות, ובשלהם קובע כי "התנהגותם של אותם מורים גרמנים משכילים שבמשכילים, ישרי לב לפני ולפנים עד אחד, היא שאפשרה בסופו של דבר את סטלינגרד ואת אושוויץ".  

מעניין ומומלץ.

Was Soll aus dem Jungen Bloss Werden? – Heinrich Böll

כנרת

1987 (1981)

תרגום מגרמנית: יעקב גוטשאלק

אריקה מאן, בתם של הסופר תומס מאן ושל אשתו היהודיה קטיה פרינגסהיים, גלתה עם כל משפחתה מגרמניה ב-1933. אריקה, ילידת 1905, שניהלה חיים בוהמיים מנותקים מפוליטיקה, פיתחה עם עלית הנאצים מודעות פוליטית, ונתנה פרסום לעמדותיה האנטי-נאציות בכתבות עתונאיות ובקברט שייסדה עם אחיה קלאוס. הספר "האורות כבים", שנכתב ב-1939 וראה אור באנגלית ב-1940, משתלב בפעילותה המתמשכת לעורר את תודעת העולם למתרחש בגרמניה.

הספר מתרחש כולו בעיר בווארית בשנת 1939. הוא נפתח בביקורו של תייר אמריקאי, המתרשם כי העיר רגועה ושופעת קסם, אך שיחות עם התושבים חושפות בלבול, אמונה בפיהרר לצד ביקורת, פחד לצד הסתגלות. המשכו של הספר מורכב מעשרה קטעים סיפוריים, כל אחד מהם מתרכז בדמות אחרת בעיר, כולם יחד משרטטים את החברה המקומית רגע לפני המלחמה, וכל אחת מן הדמויות משמשת פה לעמדותיה של הכותבת.

בצירוף מקרים הזדמן לי לקרוא בסמיכות זמנים את הספר הזה ואת "הנוסע". אולריך בושוויץ תיאר את עולמם של הנרדפים, היהודים שניסו למצוא מוצא מן המלכודת, בעוד דלת אחר דלת נטרקת בפניהם. אריקה מאן תיארה את חייהם של הלא-יהודים, אלה שהשלימו עם רדיפת היהודים ועם גירושם, מתוך אנטישמיות או מתוך אדישות. נראה לי שבמתכוון בחרה לא להכנס לנפשם של אנשי האס-אס והאס-אה, הפורעים והרוצחים, אלא התמקדה ב"עמך", בעיקר אלה שהורידו את הראש וניסו להסתגל, ומעט גם במי שהעז להתקומם. בפיו של אחד מן האנשים שהיא מתארת, סופר ועורך שהאדמה רועדת תחת רגליו, שמה את המשפט: "היינו צריכים לצרוח כמו משוגעים כבר מההתחלה. ואפילו עכשו עוד לא מאוחר מדי". אבל האנשים, רובם ככולם, לא צרחו, ורק ברגעי צלילות נדירים ומפחידים הם ניסחו את השאלה, שבתשובה עליה היה תלוי הכל. למה, הם שאלו את עצמם ברגעים כאלה, למה אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי הגורל ששמו אדולף היטלר? למה אנחנו מצייתים? אך כיוון שלא היתה תשובה, הם המשיכו – לפי שעה – לציית. אופטימיות צובטת לב נסוכה על מילותיה של אריקה מאן, "לפי שעה".

כל אחד מן הסיפורים מצביע על אבסורד בניהולה של גרמניה. סוחר מתקן בחשאי את ספריו, ומצהיר על הכנסות גבוהות, כדי שלא ייחשב מיותר ויישלח לעבודות כפיה. איכר צעיר עוזב את חוות משפחתו, שאינה יכולה לפרנס אותו בגלל תקנות שבין השאר מפנות אמצעים לתעשיה על חשבון החקלאות. רופא משפשף עיניו בתדהמה נוכח המלצות מחייבות שמדרדרות את מצבו של בית החולים. תעשיין מנסה להחזיק מעמד, למרות שהוא עד מדי יום לכשלים ביצור. הדמויות, החיוביות בדרך-כלל, מעוררות סימפטיה מטעה, שכן כולן עד אחת מאפשרות בשתיקה את העוולות שסביבן. נערה צעירה, שמצווה לעבוד כמשרתת אצל משפחה מרובת ילדים, כי לידות מרובות הן צו השעה, אינה מוצאת כל רע בגירוש יהודים מבתיהם לטובת משפחות גרמניות. התעשיין, שיודע שהמדינה הולכת מדחי אל דחי, מחליט לפטר את מזכירתו, שבה הוא מאוהב, כשהוא מגלה שהיא יהודיה למחצה. מרצה באוניברסיטה, שמצליח להגניב ביקורת נגד המשטר בהרצאותיו, זכה במשרתו, ללא נקיפות מצפון, לאחר שיהודי סולק ממנה. אפילו שתי דמויות הרואיות – מפקד הגסטפו המקומי שמזהיר יהודים לפני ליל הבדולח, וכומר שדיבר ללא מורא נגד המשטר בדרשותיו – יודעים שהתעוררו מאוחר מאוד.

הסופרת התיחסה לספרה כאל "ספר לימוד פוליטי", והסתמכה בכל סיפוריה על נאומים ומאמרים שפורסמו, ועל ארועים אמיתיים שסופרו לה על ידי מי שחוו אותם. היא אף שקלה לתת לספר את השם "עובדות". "האורות כבים" הוא, אפוא, ספרות מגויסת. למרות זאת יש בו איכות ספרותית בלתי מבוטלת, והוא חשוב הן בראיה היסטורית, והן כתמרור אזהרה מפני השלמה והסתגלות מבלי לשאול שאלות ולערער על מוסכמות.

את הספר חותמת אחרית דבר מרחיבה ומעניינת מאת אירמלה פון דר לוהה, סופרת ומרצה, שחוקרת בין השאר את הספרות היהודית-גרמנית במאה העשרים, וכתבה את הביוגרפיה של אריקה מאן.

הספר מעוטר באיורים נאים, פרי מכחולו של ג'ון אוהרה קוסגרייב הבן, כפי שהופיעו בספר המקורי. טליה בר איירה את הכריכה בטעם של פעם, המשתלב באיורים המקוריים.

מעניין ומומלץ.

The Lights Go Down – Erika Mann

אפרסמון

2019 (1940)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

גרמניה חיה בשדה מתחים, עולם מזרחי, עולם מערבי, עולם שבור, שני חצאי עולם, אויבים זה לזה, זרים זה לזה, גרמניה חיה בקו התפר, בקו השבר, הזמן יקר, הוא אינו אלא מרווח, מרווח זעום, מבוזבז, שניה אחת לנשימה, מרווח נשימה בשדה קטל ארור.

במלים אלה מסיים וולפגנג קפן את ספרו, המתאר יום אחד במינכן בשנת 1949. גרמניה, עדיין תחת כיבוש, כבר הפעילה את רפורמת המטבע, שתהיה המנוע העיקרי ל"נס הכלכלי". למרות שהגרמנים החלו לחוש את ניצני הרווחה הכלכלית, הרווחה הנפשית השתרכה הרחק מאחור, ורובם עדיין נאבקו לשקם את חייהם, להתנער מעברם, ולבנות לעצמם שגרה חדשה על שברי עולמם. קפן מספר מתוך תודעתן של כשלושים דמויות, חלקן קשורות זו לזו, דרכיהן של כולן משיקות זו לזו, ויוצר תַּצְרֵף שמאפייניו תסכול עמוק, חרדה מן העבר, מן ההווה ומן העתיד, ואלימות שרק מחפשת עילה להתפרץ.

שמו של הספר שאול מגרטרוד שטיין. אדווין, סופר עטור תהילה, שהגיע לעיר לשאת הרצאה על אירופה ולמען אירופה, מתייחס לציטוט משטיין בהרצאתו: "כמו יונים בדשא, כך רואים כל מיני מוחות מודרניים את בני האדם, ומבקשים לחשוף בכך את חוסר המשמעות ואת המקריות לכאורה של חיי האדם, לתאר את האדם כחופשי מאלוהים; אבל לאמיתו של דבר הם רק מניחים אותו לרפרופיו חסרי התוחלת בריק, והוא חסר ערך, חופשי ועם זאת רשת המלכודת מאיימת ליפול עליו, לצווארו כבר מונחת המאכלת, והוא גאה בחירותו המדומה מאלוהים וממוצאו האלוהי, שאינה מובילה אלא לאומללות". אדווין אמנם יוצא חוצץ נגד תפיסה זו, אך נדמה שהיא תופסת יפה את רוחו של הספר.

בין גיבורי הספר נמצא את פיליפ, סופר שהושתק בתקופה הנאצית ועדיין לא מצא את קולו; אשתו אמיליה, נצר למשפחה אמידה, שמוכרת את נכסיה בבתי משכון כדי להמיר אותם למשקה, שישכיח ממנה את מציאות חייה, בזעם של שיכורה נאבקת בהרס הגדול של התקופה באמצעות הרס בזעיר אנפין; אלכסנדר, שחקן מזדקן, המייצג, כך על פי יעקב הסינג באחרית הדבר, את נביבות הדמויות, ואשתו מסלינה, המארגנת אורגיות, שניהם כאחד מפקירים את בתם בידיה של מטורפת דת; חבורת מורות אמריקאיות, שבאו לצפות בעיר; אודיסאוס, חייל שחור עור, סובב בעיר עם יוזף, סבל זקן שלחם במלחמת העולם הראשונה, הנושא עבורו מזוודת-רדיו המשמיעה מוזיקה אמריקאית; קרלה, אלמנה צעירה ואם לבן, שמקיימת קשר רומנטי-תועלתי עם וושינגטון, חייל אמריקאי שחור עור; ועוד אחרים, מעניינים לא פחות. האחרונים, קרלה וושינגטון, חושפים בעצם קיומו של הקשר ביניהם, את דיעותיהם הקדומות של הגרמנים, את שנאת הזר והשונה שעדיין לא התפוגגה, למרות שחזו במו עיניהם בתוצאותיה הרות האסון. אבל הקשר הזה אולי נושא גם תקווה לעתיד: בני הזוג מתכננים לפתוח בר בפריז, ולקבוע בפתחו שלט שיצהיר כי כל אדם יכול להכנס, היפוכם של שלטי "הכניסה אסורה ליהודים" ו"הכניסה אסורה לשחורים".

כפי שמציין יעקב הסינג בסיום, היעדרותה של אחת הדמויות מן העיר דווקא נוכחת בספר בעוצמה לא פתוחה מזו של הדמויות הסובבות בו. הנרייטה, יהודיה ילידת גרמניה, שנמלטה מברלין, והותירה את הוריה מאחור, מסרבת להצטרף אל בעלה האמריקאי ואל בנה, המבקרים במינכן. הבן, עזרא, שגדל בארצות הברית עם שתי שפות אם, זוכר את אמו מספרת לו בגרמנית על סופם של הוריה, כשהיא מתייפחת בחשכת חדר הילדים.

האם הגרמנים למדו משהו מנסיונם המר? נראה שלא. הסבל שנרצח הופך לגיבור, מהדהד את הורסט וסל, שנתפס כקדוש מעונה למרות שנרצח על רקע סכסוך על שכר דירה. שמועה על רצח ילד בידי חייל שחור מובילה המון מוסת לנפץ את חלונות מועדון החיילים השחורים, וקפן כותב באזכור לליל הבדולח: "האבנים, האבנים שזרקו, קול ניפוץ הזכוכית, קול נפילת השברים, הרתיעו את ההמון. המבוגרים שבהם נזכרו במשהו; בעיוורון אחר, בפעולה מימים אחרים, בשברי זכוכית אחרים בשברי זכוכית זה התחיל אז ובשברי זכוכית זה נגמר. שברי הזכוכית שבהם זה נגמר היו שברי חלונותיהם שלהם".

"יונים בדשא" כתוב בסגנון יחודי. הוא מתגלגל מדמות לדמות במעברים אסוציאיטיבים חלקים. לפעמים המעבר מונע מסיטואציה דומה – "אני חייבת להזדרז, האור ירוק", חושבת קרלה, והסיפור עובר אל "האור ירוק. הם הוסיפו ללכת, Bahama-Joe. יוזף פזל לעבר המסבאה". לפעמים הדמויות נוגעות זו בזו מבלי משים – רכבו של אדווין משפשף רוכב אופניים, והסיפור עובר אל הרוכב, ד"ר בהודה, פסיכיאטר המטפל בכמה מן הדמויות, ומשלים הכנסה בתרומת דם. למרות הקיטוע הזה, שאינו מאפשר שהות ארוכה בחברת כל דמות, בסופו של דבר הן כולן צוברות נפח ומשמעות. הספר מצטיין בעושר תרבותי עצום, שכתוצאה ממנו הוא עמוס הערות שוליים. תחילה קראתי כל אחת ואחת מהן בזמנה, אבל היתה זו תוספת מעיקה לסגנון התובעני, ולכן חזרתי אל כולן אחרי סיום הקריאה.

נראה לי שתרגומו של הספר היווה אתגר לא קל, וגדי גולדברג עמד בו יפה.

ספר יוצא דופן, מורכב ומומלץ.

Tauben im Gras – Wolfgang Koeppen

כרמל

2006 (1951)

תרגום מגרמנית: גדי גולדברג