תגית: דביר

כותרת משנה: זרעי הקרע: מאלטלנה ועד היום

גיל סמסונוב הוא בן למשפחה הלוחמת. אביו היה מפקד לח"י בזכרון יעקב, ובין בני משפחתו היו לוחמים נוספים באצ"ל ובלח"י שהתפצלה ממנו. המחלוקת והשנאה בין המחתרות הללו להנהגת הישוב ידועות, ובגינן במשך שנים רבות הושתק חלקן של הראשונות במאבק להקמת המדינה. עיוות זה של ההיסטוריה תוקן עם עליית הליכוד לשלטון, אך הקרע בין המחנות לא התאחה, ונדמה שהטינה שהגיעה לשיאה בסזון ובפרשת אלטלנה עדיין מלבה יצרים גם היום. סמסונוב מספר בספר זה את ההיסטוריה כפי שחווים אותה צאצאי אנשי המחתרות. "אינני מתיימר להיות אובייקטיבי", הוא מצהיר בהקדמה, ובאותה נשימה מבטיח לספר את הסיפור האמיתי. די דבר והיפוכו.

"הבֶּגינים" יכול היה להיות ספר היסטורי מרתק, אילולא היה כה חד צדדי. "מי יתן וספרי שעורך חשבון היסטורי יביא אותנו לסגירת מעגל האיבה שהחל לפני קרוב ל-100 שנה ושנדע להתעלות. לדבר. לגשר. להבין. לסלוח. להיות ראויים ליוסף טרומפלדור ולשלמה בן-יוסף, לחנה סנש ולדב גרונר", כך מייחל הסופר במוטו הפותח את הספר, אבל הכרה בתרומתו של צד אחד, והתעלמות כמעט גורפת מתרומתו של הצד השני, אינן הדרך לגישור. פעמים ספורות בלבד, נדמה לי שרק פעמיים, הוא מביע את הרעיון ששילוב שתי הגישות המתנגשות יחדיו הביא לתוצאות המיוחלות – "הקרדיט העצום לעצמאות ישראל מגיע לשני המחנות ששנאו והשמיצו זה את זה ובעטו זה בזה במשך שני עשורים, עד שהקימו יחד מדינה". בשאר הזמן ניצב צד אחד טהור וצודק מול רשעות ועוינות של הצד השני הטועה תדיר.

מאז ומתמיד הוקסמתי מסיפורי המחתרות. את "גבורה באדום", סיפורו של דב גרונר, קראתי שוב ושוב כילדה. בגין היה ועודנו בעיני דמות מופת. אבל כמוהו גם בן-גוריון. ועלילות ההגנה והפלמ"ח מפעימות אף הן. חבל על כל הדם הרע שזרם בין הצדדים. אני סבורה שהפעילות המקבילה במישורים השונים – המדיני והמיליטנטי – היתה חיונית, ואין האחד מייתר את השני. העובדה שצ'רצ'יל אמר פעם "אצ"ל הוא שגרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה", אין פירושה שאצ"ל אכן גרם לאנגלים לעזוב את פלשתינה, כטענתו הנחרצת של סמסונוב בפתח הספר וגם בסיומו. אצ"ל הטריד אותם, אולי המאיס עליהם את שהותם כאן, אבל הוא לא פעל בחלל ריק, ולבטח לא היה גורם יחיד.

ככל שהספר הולך ומתקדם, הנחרצות של קביעותיו הולכת ומקצינה. לשיא היא מגיעה בפרק העוסק בתקופת מלחמת ששת הימים, שבה בגין צורף כשר בלי תיק לממשלת אחדות. אין עוררין על כך שהיה שר פעיל ומשפיע בימים שלפני המלחמה ובמהלכה, אבל מכאן ועד למשפט "בגין הביא להגשמת החלום שטווה ז'בוטינסקי ושיוצג בסמל אצ"ל, הרובה שמונף מעל מפת ארץ ישראל השלמה" ארוכה מאוד הדרך. היו שם ראש ממשלה, רמטכ"ל, מפקד חיל אויר, שר בטחון. לא שר אחד בלי תיק שהביא להגשמת החלום. בפרק האחרון קובע סמסונוב שבגין הוא ראש הממשלה האהוב ביותר בתולדות ישראל. גם אם לבי נוטה אליו, לא מצאתי שום סימוכין לקביעה הזו.

הספר כולל סיפורים היסטוריים מוכרים ברובם, וגם כמה שפחות, כך שרכשתי ממנו ידע חדש. אפשר לומר גם שמעניין לקרוא על הארועים מנקודת מבט סובייקטיבית. הבעיה היא שיש לזכור כל הזמן שזוהי נקודת המבט, ולא לקבל את הקביעות שבספר כפי שהן. בעיני, יותר מכפי שמדובר בקריאה היסטורית, מדובר בקריאה אנתרופולוגית, היכרות עם נקודת מבט של ציבור שצמח מתוך המשפחה הלוחמת. אבי המשפחה הזו עמד כל חייו איתן נגד מלחמת אחים, גם כשחש שנגרם לאנשיו עוול קשה, ולוואי ונלמד ממנו.

גם ספרו הקודם של סמסונוב, "הנסיכים", נטה בפירוש חיבה למשפחה הלוחמת ולצאצאיה, אבל שם הוא הצליח לשמור על מידה רבה יותר של אובייקטיביות עובדתית. מכיוון שקיימת חפיפה חלקית בין שני הספרים, אמליץ על הקודם כעדיף על הנוכחי.

דביר

2023

על הטווח שבין מר ספוק, סמל החשיבה הרציונלית וההגיון הקר, להומר סימפסון הכאוטי והאימפולסיבי שהשכל הישר ממנו והלאה, אומר דן אריאלי, אנחנו קרובים יותר לאחרון. האם עובדה זו בהכרח שלילית? לאי-רציונליות יש לעתים יתרונות חברתיים ואישיים ברורים. הנכונות לבטוח באחרים, לדוגמא, היא ברוב המקרים אינטואיטיבית ולא רציונלית, והיא המאפשרת שיתוף פעולה והרמוניה כל עוד לא הוכח שהבטחון היה מוטעה. כדי להגיע לאיזון יש להיות מודעים לאופן בו הנטיות האי-רציונליות הרבות משפיעות על החלטותינו, להעריך את חוסר השלמות, ולהחליט מה רוצים לתקן.

אריאלי, פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית, מצביע בספר על מספר התנהלויות אנושיות שאינן מוּנָעות על ידי שיקולים רציונליים. חלקו הראשון של הספר עוסק בנושאים הקשורים בעבודה, והשני בתחומים בינאישיים. במרבית התופעות שהוא מתאר אין, בעיני, חידוש מרעיש, אבל יש תמיד ענין בעשיית סדר במה שנראה מובן מאליו ואין נותנים עליו את הדעת במהלך הרגיל של החיים. יש גם ענין רב באופן בו מה שנראה לי בגדר מובן מאליו ולא נדרש לתיקוף, מקבל חותמת של ניסוי. אריאלי מיטיב להנגיש את שיטות עבודתו לקורא, ומציג באופן ברור ומושך, עם מגע נעים של הומור, את התהליך המחשבתי שהוליך מניסוי לניסוי עד המסקנה (ודווקא משום שנהניתי מן ההיבט הזה של הספר, התאכזבתי לגלות שאת אחדים מניסויו לא הצליחו לשחזר, מה שמאיין את מסקנותיהם).

כל הניסויים נעשו, כמובן, בתנאי מעבדה, והם מבודדים משתנים מסוימים באופן מלאכותי שאינו מייצג בשלמות את המציאות המורכבת. יחד עם זאת, כך כותב אריאלי, "לא ברור לי מדוע המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות הפשוטות שלנו לא יהיו אותם מנגנונים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות המורכבות והחשובות", והוא מבקש "לחשוב על ניסוי כעל הדגמה של עקרונות כלליים ורחבים יותר, שעשויים לספק תובנה בנוגע לאופן שבו אנשים חושבים ומקבלים החלטות בנסיבות שונות […] ידע שניתן ליישם בחיים המקצועיים והפרטיים".

הנה כמה נקודות בהקשר לעבודה:

פסיכולוג החיות גלן ג'נסן, טבע את המונח "לחם-עבודה", contrafreeloading, שפירושו כי בעלי חיים רבים מעדיפים להרוויח את המזון שהם אוכלים מאשר לקבל אותה כמות אוכל באופן חופשי מבלי לטרוח בשבילו (החתול יוצא דופן, אולי משום שכהגדרתו של אריאלי הוא הרציונלי שבחיות). תופעה זו נקשרת לנקודה שהוא מזכיר כמסקנה של ניסוי אחר, ולפיה מאמץ מייצר תחושת סיפוק בטווח הארוך. ההגיון הקר אולי יוביל אל המסקנה שעדיף לזכות בגמול ללא מאמץ, אבל הנטיה האי-רציונלית לקשור בין השקעה לתמורה מושרשת עמוק.

מה מניע אותנו לעבוד קשה? "אני חושב שכמעט כל סוג של משמעות (גם "משמעות קטנה") יכול להניע את ההתנהגות שלנו. כל עוד אנחנו עושים משהו שיש לו איזשהו קשר לדימוי העצמי שלנו, הדבר עשוי לטפח את המוטיבציה שלנו ולגרום לנו לעבוד קשה יותר". ויעיד כל מי שנענה אי-פעם ל"נראה אותך", וביצע משימה מטופשת כלשהי בשביל הכבוד שבדבר.

בחלקו השני של הספר משכו את תשומת לבי שני נושאים. הראשון הוא רגש הנקמה, רגש בסיסי שקשור ליכולת לבטוח בזולת, הקלות בה הוא מתעורר, והאופן בו הוא מתמתן. השני הוא יכולת ההסתגלות הן לאושר והן לאומללות, ואחת המסקנות הנגזרות ממנה: לא כדאי להפסיק פעילות בלתי נעימה, אלא להתמיד עד סיומה, משום שעם הזמן מסתגלים אל אי הנעימות, ואם נפסיק באמצע נצטרך להתחיל להסתגל מחדש כשנחזור אליה. מאותה סיבה, רק להפך, כדאי לקחת פסקי זמן מחוויות מהנות, ולא להניח לעצמנו להסתגל ולאבד את החידוש שבהנאה. למדתי גם מונח שלא הכרתי, "עדריות עצמית". "כשאנחנו רואים את עצמנו מקבלים החלטה, אנחנו מיד מניחים שההחלטה היתה כנראה הגיונית […] ולכן אנחנו חוזרים עליה". כך החלטה שנגרמה כתוצאה מרגש ממשיכה להתקיים גם כשהרגש המניע התפוגג. כדאי להיות מודעים לכך.

דן אריאלי מרבה לחזור בספר אל החוויה המעצבת שלו. בהיותו נער נפצע קשה, ושבעים אחוז מגופו נכוו בכוויות מדרגה שלישית. בשלוש השנים הבאות היה מאושפז, והפציעה מלווה אותו עד היום. אחד הניסויים המתוארים כאן נוגע ישירות לכאבים המייסרים שחווה. הוא ביקש לבדוק את הקשר בין כאב בעבר ליכולת לסבול כאב בהווה. המסקנה שאליה הגיע היא שרמת הכאב שאדם חש נובעת לא רק מחומרת הפציעה אלא תלויה גם בהקשר שבו נחווה הכאב. לכן פצועים שחוו שיקום כואב שבסופו הטבה, כפי שהוא עצמו חווה, יהיו אדישים לכאב בהווה יותר מחולים סופניים שעבורם אין שום קשר בין כאב לתקווה.

"לא רציונלי אבל לא נורא" כתוב בבהירות ובנעימות, והוא מעניין ומעורר מחשבה.

The Upside of Irrationality – Dan Ariely

דביר

2010 (2010)

תרגום מאנגלית: לי מיכאל ברגר

שלוש דמויות מאכלסות את "ממילא גורלך נחרץ", שונות זו מזו בתקופתן, בעיסוקן, בעצם קיומן, אבל תחת עטה של נורית גרץ הן נרקמות יחדיו עד שלפעמים עולה התהיה על מי בעצם נכתב הספר. התשובה שלי, והיא לא היחידה האפשרית, היא שהסופרת כותבת, באופן מורכב ומרתק ויוצא דופן, בעיקר על עצמה.

הימים הם ימי מגפת הקורונה, ימים של בידוד, של חשש, של אי-ודאות. הסופרת חיה לבדה בביתה, אבל לא באמת לבדה. יחד איתה מצויים זכרונותיה, קולות שהיו ועדיין מהדהדים, חוויות שנחוו עם חבריה ועם משפחתה. מכוח הנסיבות – קבוצת סיכון ושאר מרעין בישין – היא מהרהרת גם בהזדקנות ובזמן שמתמיד בהתקדמותו הקווית, אבל מסרבת להכנע למהלכו זה. כדי לשלוט בו היא מבקשת גיבור לכתוב עליו. "לא לוותר לזמן, להכריח אותו לזרום אחרת, לכל הכיוונים, קדימה ואחורה, לנקוע ממסלולו, להיות וגם לא להיות בבת אחת. לנוע, לא חשוב לאן, רק לא בקו ישר מיום לעוד יום, משעה לעוד שעה, בדרך לא דרך שהולכת ומתקצרת. איך? פשוט לכתוב. להשהות את היום הזה שרק התחיל, לפנות בתוכו מקום לימים אחרים". שני גיבורים נבחרים לעניין זה – אדיפוס יחד עם המחזאי שהנציח אותו, סופוקלס.

שלושה מחזות כתב סופוקלס אודות אדיפוס – אנטיגונה, אדיפוס המלך ואדיפוס בקולונוס. הראשון הוא האחרון כרונולוגית, ובו אנטיגונה, בתו של אדיפוס, ממרה את פיו של דודה וקוברת את אחיה שנהרג בקרב. השני, שהוא הראשון כרונולוגית, מתאר את החיפוש של אדיפוס, מלך תבאי, אחר הסיבה למגפה, ומוצא כי האשם מצוי בו עצמו. השלישי, שמיקומו הוא בין שני האחרים, הוא מסע הגאולה של אדיפוס העיוור, המלווה בבתו. הסופרת קוראת את המחזות כפי שנכתבו, אך מבקשת את האישי. "בדיוק שם ברגעים האלה שסופוקלס דילג עליהם, מסתתר הסיפור האחר, זה שאני רוצה לספר אותו".

סופוקלס, כך אני מבינה זאת, מייצג את פן הכתיבה, את החיים בחברת הגיבורים שיצר ושייצור – "למה אף אחד לא מציל אותו מהגיבורים שלו שכבר מתו פעם אחת במחזה ואי אפשר להמית אותם פעמיים והם עדיין מסתובבים סביבו כרוחות רפאים" – את יסורי הניסוח המדויק, את המעורבות האישית של הסופר בעלילות שהוא בורא. "אם להסתמך על סופוקלס מסתבר שהם הגיעו לקולונוס, פרבר קטן שנמצא בשערי העיר אתונה, אבל לא בטוח שאפשר להסתמך עליו, כי סופוקלס עצמו נולד בקולונוס, ועכשו כשהוא בן תשעים הוא רוצה להוביל את הגיבור שלו לאותו מקום כדי לסיים בו את חייו".

אדיפוס, אם להמשיך באותו קו, מתנהל כל חייו בצל הטראומה שחווה בהיותו בן ימים ספורים בלבד, כשהופקר על ידי הוריו, לפני שניצל ואומץ אל חיקה של משפחת מלוכה. "האם באמת היתה לו ילדות מאושרת? נכון, מהימים שהיה במדבר, תינוק צורח, לוהט מבכי, והרגליים הקשורות שלו מפרפרות באוויר, הוא לא זכר כלום, ובכל זאת, בלילה הוא היה שומע את הבכי הזה מתוך תמונה מטושטשת של הרים, קולות של תנים ושועלים, שמש יוקדת בשמים ואיש זקן שמטפס בחושך, מנסה להגיע", מתארת הסופרת ארוע שמתכתב עם חוויה שחוותה היא עצמה כפעוטה, כזו שאינה יכולה לזכור ובכל זאת היא מהדהדת בה.

אבל החלוקה הזו של תפקיד לכל דמות היא הפשטה. שלושתם, הסופרת בת זמננו, הסופר מן העולם העתיק והמלך המיתולוגי מהווים מרקם ביוגרפי משולב. גם אנטיגונה, הבת האוהבת והאחות המסורה, משתלבת במרקם הזה, כשהסופרת מעניקה לה סיפור אהבה השואב את השראתו הרגשית מן האהבה הראשונה שלה עצמה.

הן סופוקלס והן אדיפוס, כל אחד בתקופתו, נקלע אל תקופה שבה שוררת מגפה ומכתיבה את חייהם. "הוא לא מבין," היא כותבת אודות סופוקלס במלים שיכלו להאמר בעת שנכתב הספר. "אנחנו התקדמנו, אנחנו כבשנו, אנחנו יודעים איך להלחם ולנצח, אז איך אנחנו לא יכולים להתגבר על המגפה הזאת?". סופוקלס ואדיפוס שותפים גם לחווית ההכרה במוות הקרוב, ומבקשים למצות את הזמן שנותר להם ולעבור אל העולם שמעבר בשלוות נפש. "הוא פוחד מכל השנים הבאות שבהן סופוקלס לא יכתוב עליו יותר והוא יהיה לא קיים, לא על הדפים ולא בחיים. הוא עדיין לא מוכן, הוא עדיין מחכה שסופוקלס יתן לו עוד קצת חיים, לא הרבה, לפחות עוד מחזה אחד ודי. אבל סופוקלס כבר בן תשעים, אין לו הרבה זמן, הוא חייב להוביל את הגיבור שלו אל מותו, בשלווה ובהשלמה, להראות לו עד כמה הרגע הזה של המעבר יהיה קל, פשוט צעד אחד, מפה לשם, וזה הכל. הוא חייב להציג את זה במלים הכי יפות שישנן, בליווי מנגינה נפלאה, כך שגם הוא עצמו יוכל להשתכנע".

כמו בספריה הקודמים והמומלצים, גם הפעם נורית גרץ משמיעה קול יחודי, מקורי ומרגש. היא נעה במיומנות רבה ובלי מעקשים בין עבר והווה בחייה ובין העולם של היום לעולם העתיק, וקושרת יחדיו עיון במחזות – שאינו נחווה כעיון – עם פרקים ביוגרפיים, ביצירה עמוקה ונוגעת ללב.

מומלץ עד מאוד.

על הכריכה – ציורו של גוסטב מורו, "אדיפוס והספינקס".

דביר

2023

בשנת 1508, אחרי נסיונות התחמקות ודחיה, התייצב מיכלאנג'לו בקפלה הסיסטינית כדי לצייר על תקרתה. האמן, שהעדיף את הפיסול על פני הציור, השתוקק להמשיך בעבודה על מצבת הקבר של האפיפיור יוליוס השני – ערימות של גושי שיש כבר המתינו לפטישו ולמפסלתו – אבל באותם ימים אמנים היו נתונים למרותם של פטרוניהם, ויוליוס התעקש לקדם את הציור על התקרה. מיכלאנג'לו לא היה הבחירה הטבעית לעבודה זו, משום שהיה כמעט חסר נסיון בטכניקה הסבוכה של הפרסקו. למעשה, יתכן שהאמין כי יריבו, האדריכל בראמנטה, זמם לכפות עליו מטלה חסרת סיכוי, אם כי ההפך הוא הנכון. מכל מקום, עקשן מרדן וסרבן ככל שהיה, רצונו של האפיפיור גבר. והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

הקפלה הסיסטינית נבנתה כשלושים שנה קודם לכן. קירותיה עוטרו בדמויות של ראשוני האפיפיורים ובתמונות מחיי משה וישו. הפרסקו שעל התקרה הציג כוכבים מוזהבים. בשל שקיעת הקרקע שתחת המבנה נפערו בתקרה סדקים, ולאחר שהמבנה שופץ וחוזק החליט האפיפיור להזמין פרסקו חדש. היה לו רעיון כיצד הוא רוצה שהתקרה תיראה – תמונות של שנים-עשר השליחים סביב דגם גיאומטרי – אבל באופן חריג לתקופה בכלל ולאישיותו הדומיננטית בפרט, נענה להצעתו של מיכלאנג'לו להפקיד את העיצוב בידיו.

מיכלאנג'לו נדרש לבצע את עבודתו כך שלא תפריע לטקסים שהתקיימו בקפלה. הוא תכנן פיגום שנאחז בחלקם העליון של הקירות, ותחת משטחי העבודה תלה יריעות בד שמטרתן כפולה – גם למנוע טפטופים של צבע, וגם להסתיר את היצירה שבדרך מעיני סקרנים.

"המבול" היה הציור הראשון שצויר על התקרה. העבודה התנהלה לאט, גם בגלל חוסר הנסיון של מיכלאנג'לו בעבודת פרסקו, למרות שהיה מוקף באנשי מקצוע, וגם בגלל המספר הרב של דמויות בתמונה. בשלב מסוים כנראה נמחק חלק מן התמונה בשל חוסר שביעות רצונו של מיכאלנג'לו מהתוצאה (מחיקה של פרסקו פירושה למעשה גירוד שתי שכבות של טיח והתחלה מחדש של כל התהליך – מריחת שכבת טיח ראשונה, יבוש, מריחת שכבה שניה וציור עליה בטרם תתייבש). כשהיה הציור גמור הופיע עליו עובש בשל חדירת לחות מהתקרה, והצוות נאלץ להתחיל מהתחלה תוך פיתוח שיטות למניעת התופעה. בנוסף לתשעה הציורים הגדולים שלאורך מרכז התקרה, צוירו עוד ארבעים תמונות במשטחים המשולשים והקעורים שסביבה, בנוסף לעשר תמונות קטנות יותר במדליונים שמשני צידי כל ציור.

מכיוון שהעבודה נעשתה על פי דרישתו של האפיפיור ובפיקוחו, היא סבלה מהפרעות כשזה היה עסוק במלחמות פנימיות וחיצוניות מול הנסיכויות האיטלקיות ומול צבא צרפת. השלמת התקרה אף הועמדה בספק כשיוליוס שכב על ערש דווי, ולא היה ברור אם מחליפו יורה לאמן להמשיך לצייר (יוליוס התאושש ושרד).

רוס קינג מספר סיפור היסטורי מרתק שמתרחש בארבע שנות העבודה על הפרסקו. מכיוון שהאמנות היתה שזורה לבלי הפרד בחברה, בפוליטיקה ובדת, גם הסיפור אינו מתמקד ביצירה בלבד, אלא בכל הארועים שהשפיעו עליה בדרך זו או אחרת. אחד ההיבטים המעניינים שקינג נוגע בהם מתייחס לכניסתה של הפוליטיקה אל היצירה. כך, למשל, העיטורים על התקרה כוללים עצי אלון, שהם סמל משפחת דלה רוברה, משפחתו של האפיפיור. קינג גם מוצא רמזים להשקפותיו של האמן באופן בו צייר את ציוריו. בסיפור גן העדן, לדוגמא, אדם מושיט יד אל בין הענפים כדי להשיג פרי בעצמו, יוזמה חמדנית שכמעט מזכה את חווה מחטא הפיתוי, ויוצרת אחריות שווה של שני בני הזוג. דוגמא נוספת, התמונה שבאחד המדליונים מציגה את המסר שמלכים חילוניים חייבים להשמע לרצונם של מנהיגי דת, אבל דחיסת מסרים כאלה אל המדליונים הקטנים, שאת פרטיהם קשה לראות מהרצפה, אולי מצביעה על כך שמיכלאנג'לו ראה את עצמו כתועמלן בעל כורחו של המערכת הצבאית של האפיפיור.

בשל המעמד הקלאסי של יצירותיו של מיכלאנג'לו, בני זמננו אינם מודעים לחדשנות שלו ולאופן בו שינה את פני האמנות. קינג מצביע על היבטים אלה בעבודתו.

בדומה לג'ונתן ג'ונס בספר "הקרבות האבודים של לאונרדו ומיכלאנג'לו" גם קינג מתאר "קרב" שכזה, הפעם בין מיכלאנג'לו לרפאל, שבמקביל לעבודתו של הראשון בקפלה הסיסטינית הועסק בעיטור הספריה של האפיפיור. נדמה שלא ניתן לתאר שני אישים שונים יותר זה מזה, רפאל הנאה, החברותי, החביב על הבריות, ומיכלאנג'לו המכוער בעיני עצמו, הנרגן והמתבודד. האמנם היתה תחרות עוינת בין השניים? זה לא באמת משנה, אבל עבודתם המקבילה מאפשרת לקינג להרחיב את יריעת הסיפור.

אירווינג סטון כתב ביוגרפיה מצוינת, "חיי מיכלאנג'לו", שהיא מקיפה ומדויקת ברובה, אך בשלה התקבעו שני מיתוסים שקינג מפריך. המיתוס האחד מתאר את האמן שוכב על גבו כדי לצייר. בפועל הפיגום היה מרוחק מן התקרה במידה שאפשרה עמידה. השני מדווח כי את העבודה סיים האמן לבדו. בפועל היה לידו כל הזמן צוות. אנשיו אמנם התחלפו, אך תמיד היו אתו אלה שהכינו את הצבעים, וגם אלה שצבעו חלקים מן הציורים על פי רישומיו. הפרכת המיתוסים אינה מפחיתה מגודל ההישג.

ב-31 באוקטובר 1512, ארבע שנים וארבעה שבועות אחרי שמיכלאנג'לו החל לעבוד על התקרה, הגיעה שעת החשיפה. ג'ורג'ו וזארי, היסטוריון האמנות בן המאה השש-עשרה כתב עליה: "כשנגלתה היצירה היה אפשר לשמוע את העולם כולו בא בריצה לראותה, ואכן היא הדהימה את כל רואיה והכתה אותם באלם". תקרת הקפלה, גם היום, אחרי שבשנות השמונים נוקתה מלכלוך של שנים ועברה תהליך שחזור ושימור, היא יצירה שוקקת חיים ומעוררת השתאות.

כמו "משפט פריס" של קינג, שבו סיפר על לידת האימפרסיוניזם, גם "מיכלאנג'לו ותקרת האפיפיור" הוא ספר מרחיב דעת, מעשיר, וכתוב היטב. צילה אלעזר תרגמה יפה, והספר מומלץ.

Michelangelo and the Pope’s Ceiling – Ross King

דביר

2006 (2002)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

כותרת משנה: הסיפור המפתיע של אבי האומה

יעקב, השלישי בסדר האבות, הוא גיבורו של הספר הזה. יעקב חרוט בזכרון הקולקטיבי בשלל תמונות מגוונות. הוא הגבר המאוהב, שעבד שבע שנים כדי לזכות להנשא לרחל אהובתו, ומצא עצמו נשוי במרמה לאחותה. הוא האב המיוסר שהאמין כי יוסף בנו האהוב נטרף, וספג מנת יסורים נוספת כשנאלץ לשלוח את בן הזקונים שלו, בנה השני של רחל, למצרים. אבל הוא גם האח שהשתלט על הבכורה תמורת המחיר הזעום של נזיד עדשים, והוא הבן שבא מחופש אל אביו המתעוור כדי לסחוט ממנו ברכה. יעקב הוא, אם כן, דמות של אדם בשר ודם, לא של גיבור, הוא דמות פגומה ולעתים בלתי מוסרית. יאיר זקוביץ פותח את הספר בתשובה לשאלה מדוע בחרו כותבי התורה להציג אותו כך, במקום ליצור דמות מופתית שתהווה סמן ודגם. שתי תשובות לכך: האחת, כדי לא לפתח פולחן אישיות שיאפיל על פולחן האלוהות. השניה, כדי ללמד לקח באמצעות חטא ועונש.

השאלה המעניינת הזו היא רק פתיח לשורה ארוכה של שאלות העולות מן הטקסט המקראי. התורה, כידוע, נוקטת לשון מינימליסטית, אינה מרבה בהשתפכויות ובפרשנויות, ומשום כך לכל מילה שנבחרה להכלל בסיפור יש משמעות, אותה מוזמן הקורא לנסות לפענח. "יעקב" הוא מלאכת בלשות, המתחקה אחר כוונתם של הסופרים, מנסה לחלץ את הטקסט המקורי מן הטקסט שנקבע כסופי, חוקרת מקורות מידע אחרים, וממקמת כל פסוק בהקשר הפוליטי-חברתי שאותו בא לשרת. המשפט הידוע "אין מוקדם ומאוחר בתורה" מקבל משנה תוקף כשמתברר שאין מדובר בנוסח רציף ואחיד, אלא בפסיפס שהורכב עם השנים על פי צרכי ההיסטוריוגרפים המקראיים.

לא ניתן, כמובן, לתמצת את הספר כולו לסקירה. בחרתי להציג שניים מן הנושאים הכלולים בו.

הנושא האחד הוא שמו של יעקב. על פי ההסבר שהתורה מספקת שמו ניתן לו על שום שיצא מרחם אמו כשהוא אוחז בעקבו של אחיו התאום. יאיר זקוביץ מסתמך על מובאות רבות, מספרים חיצוניים ומדברי הנביאים, המייחסים לשם משמעות אחרת. השורש ע.ק.ב משמעו רמיה, והוא נועד להצביע על הצד האפל באישיותו של יעקב. הפריפריה הספרותית, אומר זקוביץ, משמרת מסורות קדמוניות, אותן מנסה המסורת שנתקבעה לטשטש. המסורת הקדמונית הזו צצה, לדוגמא, בדבריו של הנביא הושע, המאשים את העם כי הוא אוחז בדרכו של האב אשר "בבטן עקב את אחיו". כלומר, שמו ניתן לו משום שכבר בבטן אמו רימה את עשו, מרמה שתקבל משנה תוקף בפרשות הבכורה והברכה. כותבי סיפור חייו של יעקב, שבחרו בגרסת האוחז בעקב, ידעו יפה שהקוראים מודעים לפרשנות הבלתי מחמיאה, ולכן לא יכלו להתעלם ממנה כליל. כפתרון שמו אותה בפיו של עשו, הנתפס כבלתי מהימן: "הכי קרא שמו יעקב ויעקבני וזה פעמים".

הנושא השני הוא סיפור אונס דינה, שככל הנראה עוּבַּד ונערך בדיעבד. הסיפור המקורי, לדברי זקוביץ, מתאר את התאהבותו של שכם בן חמור בדינה הצעירה. הבחור הנלהב מוכן לשלם כל מחיר תמורתה, ובניו של יעקב, שאינם ששים לתת את אחותם לערל, מתנים את הסכמתם בביצוע ברית מילה לכל גברי העיר. ביום השלישי, כשהגברים חלשים וכואבים, פושטים עליהם האחים, טובחים בהם ובוזזים את רכושם. זהו הסיפור כשמניחים בתוך סוגריים את המשפטים המתייחסים לאונס ואת יחוס הטבח לשמעון וללוי בלבד. ההשראה לאונס נובעת אולי מסיפור אמנון ותמר, והוספתו בדיעבד נועדה לספק הצדקה לאלימות. צמצום האשמה מכלל האחים לשניים בלבד בא להסביר את הקללה שקילל יעקב את שמעון ולוי על ערש דווי, אשר יחד עם דבריו הבוטים לראובן הבכור נועדה לסלול את הדרך למעמדו הבכיר של הבן הרביעי, יהודה. ובכלל, היבטים רבים בסיפור חייו של יעקב משקפים את מאבקי הכוחות ואת הפולמוס בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל, והטקסט הסופי מייצג את המעמד החזק והקובע של סופרי יהודה בעיצוב ההיסטוריה.  

כאמור למעלה, דמותו של יעקב מדגימה את הקשר בין החטא לעונש. כך, החלפת רחל בלאה על ידי אביהן לבן סימטרית להונאה שהונה יעקב את יצחק ביוזמתה של אמו רבקה. כתונת הפסים של יוסף, המובאת אל אביו כשהיא מוכתמת בדם, מייצגת את בגדי עשו החמוצים מדם שלבש יעקב כדי לגרום לאביו להאמין שהוא אחיו. תחושת החטא מלווה את יעקב ממש עד רגעי חייו האחרונים, ונדמה כי בהעדיפו את אפרים הצעיר על פני אחיו מנשה המבוגר ממנו הוא כמו מבקש לשכנע את עצמו ואת אחרים כי רצונו של אלוהים הוא, ובכך הוא מתנער ממעשה הרמיה שביצע שנים רבות קודם לכן כלפי אחיו ומייחס אותו לתכנית האלוהית.

"יעקב" הוא ספר מרתק, שופע מידע וידע, המאיר את הסיפור המקראי מזויות ראיה מעניינות. זהו אמנם ספר עיוני ופרשני, אך הוא מציג דמויות אנושיות בסיפור כמו ביוגרפי ובלשון סיפורית המקרבת את הגיבור על מעלותיו ועל פגמיו אל הקוראים. מומלץ מאוד.

דביר

2012

כותרת משנה: העידן הדיגיטלי – השבר והתיקון

שני משברים פקדו, ועדיין פוקדים, את החברה האנושית. שניהם מתרחשים במקביל, אבל הדיון בהם מתנהל בנפרד. האחד הוא משבר פוליטי, שביטוייו הם קיטוב ושיח אלים. השני הוא משבר פסיכולוגי, שמתבטא בעליה חדה ברמת הדכאון והחרדה. מיכה גודמן קושר את שניהם בגורם אחד – המהפכה הדיגיטלית, וביתר דיוק פלישת הטלפונים החכמים החל מ-2011.

הרשתות החברתיות, והאינטרנט בכלל, פתחו שפע של אפשרויות לידע ולחיבור בין אנשים. למרות היבטים חיוביים רבים של הכלים הדיגיטליים, בפועל כקולקטיב איבדנו שליטה. גודמן תולה זאת במה שהוא מכנה "תעשיית תשומת הלב". אם נתמקד בפייסבוק כדוגמא, "אנחנו לא מקבלים מוצר, אלא נותנים מוצר […] אנחנו המוצר. העיניים שלנו, תשומת הלב העירנית שלו". כדי למשוך את תשומת הלב של המשתמשים, פייסבוק מפעילה אלגוריתם שלומד אותם, ומספק להם את מה שהם מבקשים. וכך מי שמצטייר כליברל יקבל אל הפיד שלו קישורים לדעות ליברליות, ומי שנראה לאלגוריתם כשמרן יקבל דעות שמתאימות לשלו. כל צד יוזן ללא הרף בחיזוקים לדעתו, ללא איזון באמצעות עמדות אחרות, והתוצאה היא קיטוב הולך ומעמיק. כעס ויראלי יותר מאמפתיה, פייק ניוז בדרך כלל מסעיר יותר מן המציאות – וכדי להשתלט על תשומת לבם של המשתמשים יסופקו להם כעס והונאה במידות הולכות וגדלות. מכאן השיח האלים.

המשבר הפסיכולוגי נובע מגורמים רבים, וגודמן מרחיב לגביהם. אולי המשמעותי שבהם הוא התסכול הנובע דווקא מן השפע המוצע לכאורה לבחירה. אדם המשוטט ברשתות החברתיות מודע במידה מוגברת למה שיש לאחרים ומודע מאוד גם לריבוי האפשרויות. ההשוואה המתמדת לאנשים אחרים ולגרסאות אפשריות אחרות של עצמו, יוצרת אדם שאינו שמח בחלקו ואינו מאושר. נהוג להתייחס לחרדת ההחמצה, אבל ההחמצה האמיתית היא של הארועים שאנחנו כן משתתפים בהם, כי אנחנו מוטרדים מן האפשרויות המקבילות שהחמצנו כשבחרנו באפשרות יחידה.  

האם אפשר להפוך את המגמה? גודמן משווה את המהפכה הדיגיטלית למהפכה התעשייתית. אין ספק שזו הביאה איתה יתרונות יקרי ערך, אבל היא גם המיטה אסון חברתי, שהתבטא בשעות עבודה ארוכות, בשכר נצלני, בעבודת ילדים ועוד. בתהליך מתמשך החברות המערבות תיקנו את העוולות ההומניות, ועצרו את ההדרדרות. שילוב של שלושה אמצעים יכול לתקן את הנזקים שגרמה המהפכה הדיגיטלית: רגולציה, תרבות וטכנולוגיה נגדית. רגולציה תרסן את הספקים. תרבות תפתח ותעצים הרגלים בריאים יותר, כמו הטעמת קודי התנהגות שיאפשרו שיח אנושי ושחרור מהתמכרות (זה בסדר לענות על מייל אחרי שעות ולא אחרי דקות; זה לא מנומס להתייחס לכל הודעה שקופצת בטלפון בזמן שיחה עם אדם אחר). טכנולוגיה נגדית תגן עלינו מפני הטכנולוגיה הקיימת: אלגוריתם שיזהה את עמדות המשתמש, ויציג לו מדי פעם דעה מנומקת נגדית; שיבוש הקליטה הסלולרית בחדרי ישיבות ובחלק מן המקומות הציבוריים; מכשיר חכם שיזהה את הרגליו ואת התנהגותו של בעליו, וידע לסנן הפרעות על פי הבנתו – האפשרויות הן אינסופיות, והן עשויות לקרוץ ליזמים, שיפתחו תעשיה שהפעם תרוויח לא מגזילת תשומת הלב אלא מהגנה עליו.

נזקי ההתמכרות למסכים ברורים, והספר מגבה את תחושת הבטן במחקרים. מכיוון שמדובר בהתמכרות, נדרשת גמילה, בדרך זו או אחרת. אני נוטה להאמין שבשלב כלשהו המטוטלת תנוע מן השיתוף המופרז והמזיק אל השאיפה לפרטיות, נקווה שלא מאוחר מדי. קראתי את הספר בענין ובסקרנות, והוא בהחלט ראוי לתשומת לב ולישום.

דביר

2021

ב-1948 שהו בביירות כמה מאנשי המחלקה הערבית של הפלמ"ח. הימים ימי קרבות יום העצמאות, התקשורת עם הארץ מקוטעת. ללא ארגון מבוסס שיכול לגבות אותם במקרה שייחשפו, ללא מידע מלא על הכרזת המדינה ועל מהלך הקרבות, ללא תורת ביון מסודרת וברורה, בקרב ציבור חשדן – הסוכנים עסקו באיסוף מידע, בתכנון פעולות ובסיוע לביצוען. מתי פרידמן אינו מתיימר לכתוב את ההיסטוריה של המחלקה. הוא מספר עליה דרך קורותיהם של ארבעה מן האנשים באותן שנים, ומציב את הסיפור בהקשר של התהוות החברה הישראלית. שלושה מגיבורי הספר – גמליאל כהן, יעקובה כהן ויצחק שושן – האריכו ימים ושירתו בזרועות המודיעין לאורך שנים, אך עלילותיהם נותרו עלומות מן הסיבה הפשוטה, והמשמחת, שלא נתפסו. הרביעי – חבקוק כהן – נהרג ב-1951 כשהלך לפגוש סוכן ירדני ונקלע למארב.

ראשיתה של המחלקה ב-1943 בצורך להחדיר סוכנים אל הציבור הערבי בארץ-ישראלי, כדי לחשוף את תכניותיו כלפי האוכלוסיה היהודית. לא ניתן היה להסתפק בסממנים החיצוניים כמו לבוש ושפה. נדרשה היכולת להשתלב ממש, להפגין את כל הניואנסים הדקים המבחינים בין יהודי למוסלמי, בין ערבי ארץ-ישראלי לערבי ממוצא אחר. עולים מארצות ערב, או בנים למשפחות שמוצאן משם, התאימו למשימה. לכל אחד מן הארבעה, ולמעשה לכל אחד מאנשי המחלקה החדשה, היה סיפור חיים מורכב משלו. חלקם ביקשו להשתלב בפלמ"ח האגדי, חלקם נענו לקריאה למרות ששאפו להבליע את יחודם על רקע החברה האשכנזית ברובה, ולא ששו לשוב ולהבלע בזהות הערבית. אנשי הפלמ"ח כינו את המחלקה "השחורים", השם הרשמי שונה ל"השחר". המתגייסים עצמם בחרו במונח "מסתערבים", כשמו של הכינוי "מוּסְתערבּים" שהעניקו מגורשי ספרד, שהשתקעו בארצות ערב, ליהודים המקוריים שנדמו ביניהם לערבים.

פרידמן מתאר את הווי המחלקה, את ההכשרה המקיפה שהעניק למתגייסים המורה סמעאן (שמעון סומך), את המבצעים בהם השתתפו, כמו פיצוץ משאית תופת שתוכננה לבצע פיגוע בחיפה היהודית וההתנקשות בשייח' נימר אל-ח'טיב, ואת פעילותם היומיומית לאיסוף מידע. לקראת סיום המנדט הבריטי, כשעיקר הסכנה נבע מצבאות ערב המתכננים לפלוש, נדרשו אנשי המחלקה להישתל במדינות שסביב ישראל. התחנה בביירות אספה מידע על תכניותיה של לבנון, על הלכי הרוח של המנהיגים ושל העם, ועל תנועות הצבא, והשתתפה במבצעים כמו הנסיון להטביע את היאכטה "איגריס", שהיתה בעבר ספינתו של היטלר, וכעת היתה מיועדת להפוך לספינת קרב.

על פעילותה של המחלקה, ועל פעילותם של הארבעה, אפשר לקרוא רבות ברשת. מעלתו של הספר היא בהיבט האנושי. פרידמן נכנס לראשם של אנשים שחוו מהפכים בחייהם, הגיעו לחברה שראתה בהם חריגים, וסיכנו את חייהם על בסיס יומי. לצד ההרואיות והמסירות הוא מספר על רגעי שבירה ועל התנהלות בלתי מקצועית, אם משום העדר תורת ביון מסודרת, ואם משום היותם בני אדם על קשייהם ומכאוביהם. כך, לדוגמא, אחד מן הארבעה קם יום אחד ובלי להודיע נסע לחלב, עיר הולדתו. אמו נפטרה בעודו ילד, אביו נפטר שנים אחרי שהבן גנב את הגבול לישראל, ובחלב נותרה רק אמו החורגת, אבל הדחף לשוב את מחוזות ילדותו, אולי לאשר את זהותו, כפי שפרידמן מציע, היה חזק ממנו. פעמים אינספור התעוררו כלפיהם חשדות, הם נדרשו לאלתר, להציל את עורם בהבזק של תושיה, לעזוב בתוך רגע את מקומם ולמצוא מקלט בטוח יותר. שישה מאנשי המחלקה נתפסו במהלך פעילותם, מקום הקבורה של ארבעה מהם אינו ידוע. הסוכנים ומפעיליהם למדו את התורה תוך כדי תנועה, משכללים את אופן הפעולה, מנסחים כללים. כל מה שנלמד שם הפך לגרעין של הביון הישראלי בשנים הבאות.

בזכות הדיווחים של אחד המושתלים בקרב הציבור הערבי בחיפה, הספר מספק גם מבט מן הצד של החברה הערבית על הארועים שהובילו לבריחה ההמונית מן העיר. המחלקה, מצדה, החליטה לנצל את זרם הפליטים כדי להעביר סוכנים למדינות ערב. גמליאל, חבקוק ויצחק הגיעו באופן זה ללבנון.

בספר משולבות תמונות רבות, וטוב שכך. הן מעניקות פנים לסיפור וממחישות את הטקסט.

הספר מרתק ומחייה יפה את התקופה ואת אירועיה. פחות התלהבתי מן הנסיון של פרידמן לייצר אמירה סוציולוגית על פניה של החברה הישראלית אז והיום ועל השתלבותה במרחב המזרח-תיכוני. הוא שב ועוסק ביוצאי אירופה מול יוצאי מדינות ערב, ואם כי אין להכחיש את קיומו של הקונפליקט, הטיפול שלו בו הוא שטחי למדי בעיני. מכל מקום, היבט זה של הספר אין בו כדי לגרוע מעוצמתן של הדמויות ומן ההרואיות המרשימה של מעשיהן. זו, אגב, היתה גם התרשמותי מספר קודם שלו, "תעלומת הכתר" – תחקיר מעמיק וסיפור מעניין ומאיר עיניים, אבל מסקנות פרטיות לא משכנעות.

השיר "מעבר לנהר" היה אחד החביבים על החבורה בעת הקומזיצים המפורסמים. להקת הנח"ל שחזרה אותו ברוחה של החבורה – שיר רוסי בן המאה התשע-עשרה, למלים עבריות של שאול טשרניחובסקי, ובעיבוד מזרחי שהעניקו לו אנשי המחלקה.

ספר מרתק ומומלץ.

Spies of no Country – Matti Friedman

דביר

2020 (2019)

תרגום מאנגלית: אמיר צוקרמן

כותרת משנה: מדריך למשתמשים

"ההיסטוריה הקצרה של כמעט הכל", אחד מספריו הקודמים של ביל ברייסון, החל בהיווצרותו של היקום והסתיים בהופעתו של האדם. "הגוף", כשמו, יורד לחקר גופו של האדם. מאפייניו של ספר זה דומים לאלה שעשו את הספר הקודם מוצלח כל כך: כתיבה בהירה, זרימה לוגית מנושא לנושא, שילוב בין מידע רב למעט פיסות רכילות אודות המדענים, המסייעות "לקבע" את הידע, הצגת האופן בו המדע מתקדם, ותחושה מתמדת של סקרנות ושל היקסמות. בכל הקשור לגוף, ממש כמו בכל הקשור ליקום, עדיין רב הלא ידוע, ונותר לנו עוד הרבה ללמוד. המורכבות המדהימה של הגוף בכל אחד ממרכיביו, העובדה שהוא פועל עשרות שנים, ובדרך כלל בלי צורך בתחזוקה שוטפת או בהתקנת חלקי חילוף, הנפש הנוצרת מן התרכובות האורגניות – כל אלה, כפי שברייסון כותב, עושים את האדם "פלא אמיתי" (ובענווה הוא מוסיף, "אך יש להודות, כזו היא גם התולעת הנוברת באדמה").

ברייסון אינו מדען, ואינו מבקש להציג תגליות חדשות, אבל בדרכו היעילה והמושכת הוא מסכם את הידע הקיים, שרובנו איננו שואלים עליו, או שאיננו טורחים לחפש תשובות. אם בבדיקת שמיעה נתבשר על ירידה בשמיעת התדרים הגבוהים, נקבל זאת כאקסיומה. ככה זה, אלה התדרים שנעלמים ראשונים. ברייסון שואל למה וגם עונה (בגלל האופן בו ממוקמות נימות השיער השונות בשבלול שבאוזן). באופן זה הוא מכסה מגוון עצום של פרטי מידע, ומלמד אותנו על עצמנו את כל מה שאפילו לא ידענו שאנחנו לא יודעים. הוא מטפל בכל אחת ממערכות הגוף בנפרד, בודק מדוע אנו חולים ומה עושה הרפואה בנידון, וחותם בהזדקנות ובמוות.

הנה מדגם אקראי של ארבעה נושאים מעניינים העולים מן הספר:

קיימת תיאוריה לפיה המוח יכול היה לגדול למימדיו וליכולותיו בזכות הבישול. האנתרופולוגית נינה יבלונסקי מייחסת זאת גם לזיעה: "'איבוד רובו הגדול של שיער הגוף, ורכישת היכולת לאבד חום גוף עודף באמצעות הזעה, סייעו ליכולת להגדיל באופן דרמטי את האיבר בגופנו הרגיש ביותר לטמפרטורה, את המוח'. כך, היא טוענת, סייעה הזיעה להפוך אתכם ליצורים הפיקחים שהנכם".

המוח היום קטן משמעותית מכפי שהיה לפני עשרת אלפים שנה. "ההשערה המקובלת היא שהמוחות שלנו פשוט נעשו יעילים יותר". אבל, מוסיף ברייסון בסקפטיות, "איש אינו יכול להוכיח שלא נעשינו פשוט טיפשים יותר".

משבר האנטיביוטיקה צריך להדאיג מאוד את כולנו. תרופות ניתנות שלא לצורך, חיידקים מפתחים עמידות, ו"שיעור מקרי המוות ממחלות זיהומיות מטפס ועולה וחזר לרמתו מלפני ארבעים שנה". התחזית לעתיד הקרוב מטרידה מאוד, כדבריו של אחד הרופאים שאיתם שוחח ברייסון: "אנו ניצבים בפני האפשרות שלא נוכל עוד לבצע החלפה של מפרק הירך או הליכים שגרתיים אחרים מפני שהחשש מזיהום יהיה גדול מדי".

ד"ר בנימין מוזס, בספרו "להיות רופא בעידן הבערות מרצון", הצביע על הכשלים בבדיקות ממוגרפיה, ועל הנזק הנגרם כתוצאה ממצאיהן ("בשלושים השנים האחרונות תויגו כ-1.3 מליון נשים כחולות בסרטן השד, אף שסבלו מסרטן עצל שאינו מזיק"). ברייסון עוסק אף הוא בנושא זה, ומרחיב גם אל בדיקות PSA לגילוי סרטן הערמונית. הוא אינו שולל את שתי הבדיקות, אבל לאור הממצאים ממליץ על זהירות בהתיחסות אליהן.

הספר אינו נעדר מסר. כפי שנרמז בכותרת המשנה, "מדריך למשתמשים", משתמשים רבים נזקקים להדרכה. ברייסון מרבה בדוגמאות מן האומה האמריקאית, שבגלל אורח חיים הרסני ניצבת במדדים רבים במקום נמוך יחסית למדינות העולם המפותח. השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית הן בעיות מוכרות. בעיה נוספת לדוגמא, האמריקאים, המהווים  ארבעה אחוזים מאוכלוסית העולם, צורכים שמונים אחוז מהאופיואידים, משכך כאבים ממכר. הגוף אמנם בנוי לתקן נזקים ולשמור על איזון, אבל כידוע הוא אינו עמיד בפני מתקפות שמשבשות באורח חמור את תפקודו.

יכין אונא תרגם יפה, והוסיף הערות מועילות, בעיקר בהשוואת הנתונים שברייסון מציג למצב בישראל. חבל שההוצאה לא הקפידה על הגהה, כראוי לספר מושקע שכזה. "הגוף" הוא ספר קריא מאוד, מרתק ומפליא, ומומלץ בהחלט.

The Body – Bill Bryson

דביר

2021 (2019)

תרגום מאנגלית: יכין אונא

כותרת משנה: ארץ ישראל. מיליון השנים הראשונות

ארץ-ישראל, הרבה לפני שהפכה לישות זו, היתה ציר תנועה מרכזי בין אפריקה לאירופה ולאסיה. בני האדם הקדמונים, מאות אלפי שנים לפני הפצעתו של הומו סאפיינס, נדדו בין היבשות, והותירו כאן את עקבותיהם. איל חלפון ורן ברקאי מוליכים אותנו במסע כרונולוגי מעדויות לחייו של הומו ארקטוס בתל עוביידה מיליון וחצי שנים קודם זמננו, ועד למעגלי האבן שנוצרו בשלהי התקופה הפרהיסטורית, לפני ששת-אלפים שנה, ברוג'ום אל-הירי בדרום רמת הגולן. המסע עובר, בין השאר, במערת קסם, במערות הכרמל וביריחו, מציג עדות לשימוש באש, הוכחות למפגש בין ניאנדרתלים והומו סאפיינס, ציוני דרך במעבר מחיי לקטים לחקלאות, בניה ראשונה לגובה, ועוד.

למרות ההתמקדות בחבל ארץ זה, שבו התגלו ממצאים קדומים רבי ערך, הדיון אינו מנותק, כמובן, מן המחקר הגלובלי, והכותבים מרחיבים לגבי הרקע של כל אחת מן התגליות. כאנשי מדע, בפרט בתחום המבוסס על רסיסי מידע, הם מציגים גם את מה שאיננו יודעים, את מה שהנו בגדר השערה, ואת הויכוחים הסובבים את הממצאים. האופן בו מפתחים הארכיאולוגים את התיאוריות ומסיקים מסקנות, הוא אחד ההיבטים המרתקים בספר, והוא נשען, מדרך הטבע, על מחקר בין-תחומי, שמעורבים בו ביולוגים, כימאים, פסיכולוגים, אסטרונומים, אנתרופולוגים, אם למנות אחדים. שילוב הכוחות הללו יחדיו מאפשר לעקוב אחר התמורות שעבר האדם במהלך התקופה הארוכה הזו, לנתח את הקשר בין שינויים סביבתיים לחברתיים – היעלמות בעלי חדק לפני ארבע-מאות אלף שנה הובילה לשינויים חברתיים וטכנולוגיים; הכחדה של ממותות וחיות אחרות לפני כארבעים אלף שנה קשורה להיעלמותם של הניאנדרתלים -, להבין את משמעותם של ציורי המערות, לגלות מתי ולמה הפכה חברה שוויונית למעמדית, ועוד שפע נושאים מרתקים מסוג אלה.

מעבר להיותו ספר מוקפד ומרחיב דעת, "היו פה לפנינו" הוא גם נעים מאוד לקריאה, כתוב בקלילות לכאורה, ושופע הומור, שאינו בא על חשבון הידע. הספר מחולק לפרקים, שבראש כל אחד מהם כותרת הולמת ומשעשעת – כגון "סלע קיומנו" ו"עושים על האש" – ותחתיה כותרות משנה בטעם של פעם. ההומור העדין נוכח גם בטקטס, כמו, לדוגמא, בהתיחסות לאורח החיים היציב של ההומו ארקטוס לאורך מליון וחצי שנים: היה להם כלי עבודה מצוין, היו להם פילים, למה לשנות? מה רע בשמרנות יעילה ומוכחת?

מתוך הנושאים המעניינים בספר אזכיר את הפרק שבו הכותבים משקמים את כבודם הרמוס של הניאנדרתלים. בניגוד לתפיסתם כגזע נחות, טיוטה לא מוצלחת של האדם המודרני, הניאנדרתלים דווקא הפגינו כישורים ויכולת הסתגלות מרשימים. הם חיו במשך מאות אלפי שנים, שרדו במרחבים עצומים ובתנאי סביבה לא פשוטים, ייצרו כלי אבן יעילים ותכשיטים, ואכלו תזונה מגוונת, כולל דגים ופירות ים שנתפסו בצלילה. למעשה, ניתן לומר שלא נכחדו כליל – המטען הגנטי של בני האדם המודרניים מכיל כשניים עד ארבעה אחוזים מורשת ניאנדרתלית.

לאורכו של הספר שבה ועולה תפיסת העולם האונטולוגית של אבותינו הקדמונים: כולם ישויות שותפות ביקום שמורכב מעולמות מקבילים – זה של בני האדם, זה של ממלכת החי, זה של ההרים והסלעים – ועל בני האדם לחיות לצד הישויות האחרות ולכבד אותן. אז אולי לא צריך להרחיק לכת עד כדי הלבשת הסלעים והאכלתם, כפי שנהגו בתרבות מסוימת, אבל יש לזכור, גם היום, שבין מרכיבי החיים על הכדור הארץ מתקיימת סימביוזה, גם אם אינה תמיד גלויה לעין, ושמירה על המרקם העדין היא הכרחית. "היו פה לפנינו, וראוי שנעשה כמיטב יכולתנו שיהיו גם אחרינו".

ספר מעשיר, חינני, ומומלץ מאוד.

דביר

2021