"המעשה הנכון" מסופר מפיה של לליב, אמה של רז, שמתעוררת בעצלתיים בבוקרו של השבעה באוקטובר, ומוצאת בטלפון הודעה לקונית מבתה, "אני בסדר". הלילה הרגוע מתחלף בבוקר מסויט, שבו היא מיוסרת מרגש האשמה על שישנה בזמן שבתה נמלטה על נפשה מיריות המחבלים, ובעזרת אחיה התאומים היא מנסה ליצור איתה קשר, לגלות מה עלה בגורלה. בהמשך היום ייוודע לה שבמהלך המנוסה צעירה בשם שקד שאלה מרז את הטלפון כדי להתקשר לאביה, ובצירוף מקרים תגלה לליב שהאב, נגב, הוא אהוב נעוריה. לליב, אשה פסיבית למדי, שדי הניחה לחיים לסחוף אותה תוך שהיא תוהה מה היתה עושה "ענבל", דמות אלטרנטיבית שלה והופכית לה, נוטלת סוף סוף יוזמה מתוך רצון לעשות את "המעשה הנכון", וחוברת אל נגב בחיפושיו אחרי בתו שיום אחר כך היא עדיין נעדרת. רוית ראופמן לוקחת את לליב אל מחוזות האימה של בני המשפחה והחברים המבקשים כל בדל מידע על יקיריהם, אל הכאוס של חוסר הידיעה, של חוסר הארגון הממוסד, של ההתארגנויות הפרטיות להושיט סיוע.
השבעה באוקטובר, עם כל חריגותו ואימתו, אינו יום נפרד לעצמו, אלא חלק מן ההיסטוריה הישראלית. "רק הבוקר יצאתי מכאן, אבל היום שחלף נשא איתו את כל תולדות העם. על כל ניסיו ואסונותיו. ועל מוראותיו. ועל פקקי התנועה שלו", היא כותבת בסופו של היום הבא. גם לליב ונגב אינם רק אינדיבידואלים, אלא חלק מן המרקם החברתי הישראלי אז ועכשו. לליב גדלה עם סיפוריה של אמה על חייהם של הוריה החלוצים, על היותה של האם בת ראשונה בקיבוץ, על השתלבותה בפלמ"ח ובקרבות מלחמת העצמאות. שמו של נגב ניתן לו על ידי אביו שלחם עם חטיבת הראל בנגב בשלהי המלחמה. את ההיסטוריה שלהם לליב מספרת – יותר ממספרת, חיה – לא במקביל אלא במשולב עם כל מה שעובר עליה בשני הימים באוקטובר. סיפור על דרך ההשוואה ועל דרך ההנגדה. יש משהו גדול מן החיים בסגנון "מאיר שלוי" (במובן החיובי שלו) בתיאור עלילות הדורות הקודמים, וגם בכמה צירופי מקרים שמזדמנים לאורך השנים, כי כך חווה אותם לליב וכך נמצאת לה משמעות. היא לא תהיה אותו אדם אחרי הימים האלה.
אפשר להרחיב את הדיבור על אלמנטים מעניינים בספר, כמו הכפילות, התאומוּת, שמתגלה במספר מופעים, החזרתיות על כמה משפטים לאורך הדורות, תכונות אופי שעוברות מבלי משים מאשה לבתה ולנכדתה ולנינתה, לעתים דומיננטיות, לעתים צצות במפתיע. אלה ואחרים יוצרים את המרקם הקושר יחדיו עבר והווה, אם ובת, איש ואשה, ומרכיבים את הפסיפס ההיסטורי והעכשווי הכרוכים לבלי הפרד.
אודה ולא אבוש, אני סקפטית. ולכן, כשהתרשמתי מתיאורו של הספר שמדובר בהתעוררות של אהבה מן העבר על רקע ארועי השבעה באוקטובר, הנחתי, למרות ההמלצות, שאין סיכוי שישא חן בעיני, שיש סיכוי סביר שיכעיס אותי, שאחשוב שהסופרת תופסת טרמפ על האסון. באתי אל הקריאה מוכנה לויכוח. לכך יש להוסיף את תחושת המיצוי שלי מספרים שמתנהלים במקביל בעבר ובהווה, שיטה סיפורית שהפכה לאופנה למרות שלעתים קרובות מאוד אין בה צורך כלל. אז באתי אל הקריאה גם עם תחושה מוקדמת של חוסר נחת.
טעיתי. מאוד.
רוית קאופמן כתבה בכשרון וברגישות ספר מושקע ומשכנע, הן בהיבט הפרטי והן בראיה ההיסטורית. אני שמחה שהחשדנות המוקדמת שלי לגביו הופרכה כליל, ואני בהחלט ממליצה עליו.
שתים בית הוצאה לאור
2026
