"בהתפרצות היסטרית של זעם גואה, היטלר צרח. מה קרה? האם בוצעו הפקודות האלה? היטלר פנה אל ראש המטה הכללי שלו ונעץ בו מבט פראי. "יודל!" צרח בקול צרוד, "האם פריז בוערת?""
ביוני 1940 חגג היטלר את נפילת פריז, היהלום שבכתר כיבושיו, בביקור פרטי יחסית בעיר, נהנה מיופיה היחודי. ארבע שנים וחודשיים אחר-כך הורה להרוס אותה עד היסוד, לא רק את המפעלים החיוניים שסביבה אלא גם את הגשרים והמבנים האיקוניים של העיר. באוגוסט 1944, כשכוחות בעלות הברית בחזית המערבית שעטו מזרחה, מינה את הגנרל דיטריך פון קולטיץ למפקד העיר, והורה לו חד משמעית להכין את העיר להריסה מוחלטת ולהלחם עד חורמה. "בשום פנים ואופן אין לאפשר את נפילתה של פריז בידי האויב, ואם יגיע האויב עליו למצוא בה רק תלי חורבות".
מה שהיטלר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעלות הברית כלל לא התכוונו לכבוש את פריז באותו שלב, אלא לעקוף אותה ולצעוד ישירות לגרמניה. היו לכך מספר סיבות, והעיקרית שבהן היתה הסיכון שהמשאבים שיידרשו לכיבוש העיר ולהחזקתה לא יותירו דלק עבור רבות מן האוגדות שנחתו בצרפת. זה היה סיכון שאייזנהאואר לא היה מוכן לקחת.
מה שאייזנהאואר לא ידע באותה שעה היתה העובדה שבעיר הכבושה תכננו אנשי הריזיסטנס בראשות הפעילים הקומוניסטים לבצע התקוממות נרחבת, להשתלט על מוקדי כוח, להרוג כמה שיותר גרמנים ("הפתגם של ההתקוממות: A chacun son boche – לכל אחד הגרמני שלו") ולנכס לעצמם את נשקם. פעולה כזו היתה מחייבת את קולטיץ לפתוח בלחימה ברחובות העיר, וגם להורות להפעיל את מטעני הנפץ המרובים שהוטמנו בנקודות אסטרטגיות.
מה שהפעילים הקומוניסטים של הרזיסטנס לא ידעו באותה שעה היתה העובדה שדה גול התכוון להגיע אל העיר וליטול את השלטון תוך פירוק הקומוניסטים מכוחם. דה גול התכסיסן הנחוש, שכשל בנסיונותיו לשכנע את אייזנהאואר לשנות את תכניותיו, עקף אותו ופנה ישירות אל המפקד של הדיויזיה הצרפתית, שהיתה חלק מן הכוח של בעלות הברית.
קולטיץ, שכבר לחם במספר חזיתות, הרס מקומות ישוב, הורה על מעשי הרג רבים וחיסל יהודים (אם כי בנו טען בלהט שהעדויות לכך זויפו), היה קרוע. מצד אחד הוא היה איש צבא צייתן ופטריוט גרמני. הוא גם ידע שאם ייכשל במילוי תפקידו כל משפחתו תסבול (חוק שנחקק אחרי כשלון ההתנקשות בהיטלר ביולי 1944 קבע, "שבני משפחותיהם של קצינים גרמנים ישאו מעתה ואילך באחריות לכישלונותיו של הקצין"). מצד שני הפגישה עם היטלר המעורער והפרנואידי סדקה את האמון שלו במנהיג, והוא לא היה להוט להחרט בזכרון ההיסטורי כמי שהרס את פריז.
לארי קולינס ודומיניק לפייר מתארים דקה אחר דקה את שהתרחש בפריז בימים הגורליים של אוגוסט 1944. הם נודדים בין המטה של אייזנהאואר לזה של הרזיסטנס, בין משרדו של קוליץ לבונקר של היטלר, בין בתי הכלא לרכבות הגירוש, בין הכוחות הלוחמים של בעלות הברית לשגריר השבדי ראול נורדלינג שהתרוצץ בין כולם בנסיון לתווך ולהציל את מי ואת מה שאפשר.
בין כל הגופים והאישים הקובעים והמשפיעים האלו, הסופרים משלבים אינספור פרטים מן היומיום של האנשים ה"קטנים", הלוחמים ותושבי פריז. פה ושם משתרבבות דמויות מוכרות. ארנסט המינגווי שהגיע לעיר כעיתונאי, פרדריק ז'וֹליוֹ־קִירִי, חתנה של מארי קירי, שייצר בקבוקי מולוטוב לקראת ההתקוממות, ואחרים. הם מספרים על מעשי ביזה, וגם על רגעים של חסד אנושי, על צרפתים שהתנגדו ועל אלה ששיתפו פעולה עם הכובשים ואף הרוויחו מן הכיבוש, ועוד. לא נעדר מקומן של אנקדוטות אבסורדיות – כמו זו שבה הופיעו ארבעה אנשי אס.אס בכירים במשרדו של קולטיץ, רגע לפני שחרור העיר, כדי ליטול בפקודת הימלר שטיח קיר יקר מאחד המוזיאונים. "לצורך איסוף החומר לספר הזה", כותבים השניים, "ראיינו יותר משמונה-מאות אנשים באופן אישי, בטלפון או בהתכתבות, והשתמשנו בחלקים מתיאורי החוויות של חמש-מאות שלושים ושישה מהם". השילוב הזה יוצר תמונה מלאה ומרתקת של קורות אותם ימים.
"זו היתה החלטה מכרעת, ודיטריך פון קולטיץ לא אהב לקבל החלטות מכריעות". לכן הוא הכין את העיר להריסה, וגם משך זמן. בסופו של דבר, בזכות שילוב של גורמים, פנו בעלות הברית לכבוש את פריז. ההחלטה הזו תבעה, כצפוי, את מחירה: "בתוך שבוע אחד בלבד, בשערי מץ, כשהריין במרחק הקצר עד כאב של 160 קילומטרים בלבד והכוחות הגרמניים נסוגים לפניהם באי־סדר מוחלט, יישארו הטנקים של הארמיה השלישית, בפיקודו של פטון, ללא דלק. הדלק שלהם ייגמר. כדי להגיע לריין הם יהיו זקוקים רק למיליון גלונים – הכמות שנדרשה לצורך שחרורה בטרם עת של פריז. כשיקבלו את הכמות הזאת בסוף ספטמבר, הגרמנים כבר יקבלו תגבורת, יתארגנו מחדש וימתינו להם בקווי זיגפריד. פטון יגיע אל הריין רק כעבור שבעה חודשים ארוכים, ב-22 במרס 1945". קולטיץ חתם על כתב כניעה. דה גול נכנס לפריז בעקבות הדיויזיה הצרפתית, וביים לעצמו קבלת פנים שמיצבה אותו כגיבור וכמנהיג. תושבי פריז בהמוניהם יצאו מגדרם מאושר, ותגובותיהם נחרטו לתמיד בזכרונם של המשחררים. היטלר, בפרץ זעם אחרון, שיגר כוח של הלופטוואפה אל מה שהיתה ההפצצה אחרונה, והגדולה מכולן, של העיר.
"האם פריז בוערת?" הוא ספר מרתק, עתיר פרטים וידע, המשרטט את ההיסטוריה על שלל היבטיה. מומלץ מאוד.
Is Paris Burning? – Larry Collins and Dominique Lapierre
פן וידיעות ספרים
2011 (1965)
תרגום מאנגלית: דרורה בלישה