תגית: דור שני לשואה

כותרת משנה: נאוה סמל, סיפור חיים

"אשה על הנייר" הוא שם אחד מן הספרים שכתבה נאוה סמל, והבחירה בו כשם לביוגרפיה משקפת את תשוקתה של מושא הכתיבה למילה הכתובה. כילדה וכנערה כתבה נאוה סמל, אז נאוה ארצי, יומנים, שירים, מכתבים, ובהם תיעדה את כל מה שהיה חשוב בעיניה והביעה את הרהורי ליבה. כאשה בוגרת המשיכה לקיים התכתבויות ענפות עם חברים ובני משפחה בארץ ובעולם, ופרסמה ספרי פרוזה ושירה למבוגרים ולילדים, כתבה מחזות, ליברית לאופרה, מאמרים לעיתונים שונים, והותירה אחריה תיעוד מפורט ומקוטלג של חייה, מקלה מבלי דעת על מלאכתו של הביוגרף העתידי.

נאוה נולדה ב-1954, בת לפוליטיקאי והעסקן הציבורי יצחק ארצי ולמרגלית, שניהם ניצולי שואה, ואחות לשלמה. הילדים גדלו בבית שהשואה נכחה בו, גם אם לא דובר בה כלל, והמונח "דור שני" עדיין לא נכנס ללקסיקון. רבות מן היצירות שכתבה בבגרותה סובבות סביב זכר השואה והטראומה העוברת מדור לדור, וגם בפעילותה שמחוץ לעולם הכתיבה עסקה בין השאר בהנצחת הנרצחים ובהנחלת הזכרון. "כובע זכוכית", שראה אור ב-1985, נחשב לראשון שהתייחס לנושא הדור השני. חלק מספריה לילדים נוגעים אף הם בטראומות ובפחדים שמטרידים את בני הגיל הרך, מטפלים בהם בגלוי ובאופן המעורר הזדהות. ספרים אחרים שואבים מן הביוגרפיה שלה ומחייה הפרטיים, כמו "אוסטרליה" אודות שהות בחברת בנה ובת זוגו ביבשת הרחוקה, ו"פאני וגבריאל" שהוא סיפורם של סבה וסבתה מצד אביה. ביצירתה עסקה גם בנושאים שבלב הזהות הישראלית, כמו "אישראל" שבו שבה אל הנסיון הקיקיוני של מרדכי מנואל נח להקים בית לעם היהודי באי על הגבול שבין ארצות הברית לקנדה.

אודה שאין לי היכרות של ממש עם מכלול עבודותיה של נאוה סמל. קראתי לפני שני עשורים ומעלה ארבעה מספריה. אני זוכרת ש"אוסטרליה" לא היה לטעמי, כבר לא זכור לי למה, וש"צחוק של עכברוש" זעזע אותי ברמה שלמיטב זכרוני גרמה לי לנטוש אותו (אני לא בטוחה שהיום הייתי קוראת אותו, כי עם השנים פיתחתי התנגדות לסיפורים בדויים על רקע השואה. יש בביוגרפיה התיחסות לסוגיה זו, ודעתה של הסופרת היתה בעליל שונה משלי). הסיבה שבחרתי לקרוא את הספר למרות ההיכרות הדלילה הזו היתה הביוגרפיה הטובה שכתב מוטי זעירא על נעמי שמר. כמו שם כן גם כאן, רמת הרכילות הצהובה נמוכה מאוד, וטוב שכך, הביוגרף מוקסם ממושאי כתיבתו, ואם יש איזשהו אזכור שלילי לגביהם הוא אגבי ומינורי (פה ושם, לטעמי, הוא לוקה בהגנת יתר, גם אם אין בכך כל צורך. לדוגמא, לנאוה סמל היה חשוב כנראה להדגיש ולהרגיש שהיא מוערכת בזכות כישוריה ולא בזכות קשריה. אבל גם אם לא זכתה בקדימות בהעלאת מחזות בקאמרי כשנעם סמל היה המנכ"ל, עצם היותה בת של ואחות של ואשה של איפשר לה גישה למקומות ולאנשים שבני תמותה אחרים אינם זוכים להם. אין בזה שום דבר שלילי, כמובן, וה"הגנה" שהביוגרף מספק לה בהקשר מיותרת בעיני. למותר לציין שללא הכשרון המוכח הגישה הקלה הזו לא היתה מסייעת, ותעיד העובדה שלמרבה תסכולה רעיונותיה נדחו לא אחת למרות ההיכרויות האישיות).

מוטי זעירא מצייר את דמותה של אשה חברותית, חמה, מתיידדת בקלות, אנרגטית ושופעת יצירתיות, נאמנה ואהובה. הוא משלב בין סיפור החיים הפרטי שלה כאשה, בת, אחות, אם וחברה, לתיאור יצירתה, מתעכב על הקישור בין האישי לאמנותי, מציג את המוטיבים המרכזיים, מספר על ההצלחות בארץ ובעולם וגם על אכזבות. כמו כל ביוגרפיה טובה, סיפור החיים של מושא היצירה משתלב בזה של החברה שסביבו, ומביא גם מניחוח התקופה.

נאוה סמל הלכה לעולמה בדצמבר 2017 בשל מחלת הסרטן.

בשורה התחתונה, ביוגרפיה מעניינת שעוררה בי רצון לעיין מחדש בספריה.

מטר

2025

"מיין הארט", סיפורה של בטי, מתחיל במקום בו הסתיים "גלבי" (שמם של הספרים בעברית זהה, "לִבִּי"). הספר הקודם תיאר את מסע החיפושים של זוהרה אחרי אחותה התאומה בתיה שנעלמה שלושים שנה קודם לכן, וליתר דיוק נחטפה בעילות שווא מידי אמה בעת שגרו במעברה. הספר החדש הוא סיפור חייה של בטי-בתיה, הילדה שנעלמה. שיחת הטלפון מזוהרה מערערת את כל מה שידעה על עצמה, כולל גילה האמיתי, ועל משפחתה המאמצת, והיא מכינה עצמה לעימות עם אביה.

בטי גדלה בארצות-הברית כבת הדור השני לשואה. אמה שרדה את אושוויץ ובחרה לא לדבר על שעברה. אביה, יליד אבאויסאנטו (סאנטוב בפי היהודים), שחווה עבודות כפיה בהונגריה, אינו שותק לרגע. רגשותיו מבעבעים, הוא קולני, אינטנסיבי, בוכה בקלות, מספר שוב ושוב את שארע לו ולבני ביתו. הסיפורים שבטי שומעת לפני השינה עתירי פרטים מזוויעים, לילותיה טרופים בשל צעקות הוריה הסובלים מסיוטים. הופעתה הפלאית כתינוקת בת יומה על מדרגות בית הכנסת, שם מצא אותה אביה לדבריו, היא התיקון שלהם, נס שהתרחש אחרי כל העינויים והאסונות, נחמה אחרי האובדן שחוו, אובדנם של הורים, של אחיות, של בני זוג ושל ילדים. בטי אינה מתעייפת מלשמוע את הסיפור הזה, גם אם היא שמה לב שהוא נשמע מעט שונה מדי פעם.

המשפחה המורחבת, מה שנשאר ממנה, כוללת את הדוד הדומיננטי מיקלוש, שהחליט לשים את השואה מאחוריו, בנה בארצות-הברית חיים חדשים ועסק משגשג, וניהל ביד רמה את המשפחה כולה; את הדודה פרלה, אחותה המנוכרת של אמה של בטי, שתחשוף את הסיבה לניכור לקראת סיום הספר (סיפורן קורע הלב של האחיות זהה לזה של הלנה ציטרון ושושנה אורנשטיין); ואת המורה של בטי לכינור, שהקשר שלו למשפחה נחשף אף הוא בסיום (אני תוהה איך אביה של בטי, שלא חסך בפרטי-פרטים, השמיט את המידע הזה). הספר שופע אזכורים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ביניהן חסידת אומות עולם הנזירה שארה שאלקאהאזי.

משפחתה המאמצת של בטי חוותה סבל שאף בן אנוש אינו צריך לחוות. אבל התיקון שהגיע באמצעות אימוצה של בטי גרם סבל למשפחה שאליה נולדה. למותר לציין שאין האחד מצדיק את השני. את מה שארע שלושים שנה קודם לכן לא ניתן לתקן, אין דרך חזרה. בטי חושבת שאולי אפשר לבקש סליחה ולסלוח.

איריס אליה כהן מיטיבה להביא לידי ביטוי את אינטנסיביות הרגשות של הנפשות הפועלות. לשונה יפה, ביטוייה ציוריים, מדויקים ומקוריים. בתוך כל הכאב היא אפילו מצליחה להיות משעשעת. יחד עם זאת, לטעמי, הספר היה צריך להתקצר בשליש. יש ערך סיפורי לחזרתיות בסיפוריו של האב, שמוסיף פרטים עד שאי אפשר להבחין בין אמת ל"קישוט", והדברנות הכפייתית שלו היא ראי לסערה המסתחררת בתוכו. אבל לצד דיבוריו יש אינספור חזרות – כמה פעמים אפשר לשמוע על הסרחון שמפיץ המורה – שגרמו לי פה ושם לקרוא בקוצר רוח, למרות שהספר נגע ללבי.

לקריאת פרק ראשון

ידיעות ספרים

2024

דבורי, שגדלה כבת להורים ניצולי שואה, כותבת את הסיפור של משפחתה. היא אשה מבוגרת, בודדה, מכורה לסיגריות ולערק, מתגוררת בדירה שבה חיתה בעבר עם הוריה, מתקיימת בקושי מעבודות מזדמנות, בעיקר כמורה מחליפה, ומבלה לילות לבנים רבים בהקשה על מכונת הכתיבה הישנה שלה.

סיפורה של דבורי, שנקראת על שם אחת הדודות של אמה שנספתה בשואה, הוא סיפור עצוב של ילדה שקופה. הוריה נשאו כל חייהם את טראומת עברם, ולא התפנו להעניק לדבורי ולאחיה רוך ואהבה. האם אנה סבלה ממאניה-דיפרסיה, אושפזה בכפיה לתקופות ארוכות, ובמקום להיות אם לילדיה נותרה כל חייה הילדה הקטנה של אמה, שחיה יחד עם דבורי ומשפחתה. האב לצי נע בין רחמים על אשתו להתקפי זעם עליה, על הוריה, על ילדיו, ובעצם על היקום כולו. דבורי גדלה מפוחדת בין הטירוף של האם לזעם של האב, התקשתה ליצור קשר עם בני גילה, ופיתחה חיי דמיון כדי למצוא לעצמה פינה מוגנת.

אל תוך הסערות המשפחתיות מגיעה אסתר, האחות הצעירה של הסבתא. "עד שהגיעה אסתר-נייני, חיינו על פי תהום. היתה לנו השגרה שלנו, הצפופה, הרועשת. בלילה מערבולת של צעקות ואירועים. היינו הסטראוטיפ, על כל סממניו השואתיים, המהגריתיים, המשוגעתיים. אבל היינו אמיתיים. השגרה הזאת הלכה ונכרכה סביבנו עד חנק". אסתר, ששרדה את השואה בזכות חזותה הארית, סוחבת גם היא מטען סבל, של העבר ושל בדידות ההווה, אך בשונה מאחיותיה וממשפחתה של דבורי, היא שומרת על חזות אופטימית, שמחה. דבורי אינה שבעה מלשמוע את צחוקה המתגלגל. לא רק הילדה הבודדה והרדופה מוצאת נחמה באסתר, הדמות הבוגרת היחידה בחייה שממש רואה אותה. אחיה אף הוא כרוך אחריה, והמבוגרים במשפחה מתרככים מעט בזכות נוכחותה. כולם נעשים תלויים בה באופן כזה או אחר, עד כי "בשבוע החופשה של אסתר-נייני התמוטט הבית כמו אבד לו יסוד חשוב שאיחד את כל חלקיו". מקרעי דברים שדבורי שומעת היא מבינה שבעברה של אסתר מסתתר סוד שהיא להוטה לגלות, אך איש אינו מוכן לספר לה, וכל חיטוטיה נותרים ללא פתרון.

האם מתנהל רומן בין לצי לדודתה של אשתו? לא ברור, אבל אין ספק שהוא להוט להיות בחברתה, עד שפוקעת סבלנותה של אנה, והעימות הבלתי נמנע פורץ במלוא עוזו. דבורי נותרת שוב חשופה, שקופה ובודדה.

אסתי ג. חיים ספרה שוב על המשפחה בסיפור "סיד" מתוך ספרה המאוחר יותר הנושא את אותו שם. בסיפור לצי נאלץ לבלות לילה בחברת גופתה של אסתר, והוא מהרהר בעברו ובמשפחתו. לטעמי, למרות ש"אנשי פינות" כתוב באמינות כואבת, ומיטיב לתאר את שעבר על הילדה, הסיפור עולה עליו. אולי משום שהוא מהודק יותר, מפוענח יותר. יש משהו מאולץ ומתאמץ בחזרות שאינן מוסיפות דבר, בעיקר בתיאורי ההווה של דבורי, והבחירה לספר שוב ושוב על קיומו של הסוד ולא לחשוף אותו, מאכזבת.

לא אמָנע מלהמליץ על הספר, משום הכתיבה הרגישה, ומשום ההמחשה הזועקת של החיים בצלה הכבד של טראומת השואה. יחד עם זאת, משום ההסתיגויות שלמעלה, לא אוכל להיות שותפה להתפעלות ממנו.

כנרת זמורה ביתן דביר

2013

שמחה שטיל הוא דור שני לשואה, אך במשך כל שנות ילדותו והתבגרותו לא ידע שהוא כזה. הוריו, שניהם שורדי אושוויץ, לא דברו על עברם, והוא, גם אם הוא חש שמשהו חריג בהם ובחייהם, לא שאל. לאמו, שנפטרה בהיותו בן שש, היה פגם בולט בפניה, אך לקח לו הרבה זמן להבחין בכך. אביו, שבחר לא למול אותו, שב ואמר לו שאינו יהודי, ואף סירב בתוקף לערוך לו טקס בר-מצווה, למרות תחנוני הילד שמאס בתחושת השונות שלו לעומת חבריו. כשהבין שאביו, שמכר בחנותו בשר חזיר, מדבר יידיש, כמו החרדים שפגש במקרה בירושלים, נותר מבולבל, אך כשהעז לשאול לא קיבל תשובות. גם אחרי מותו של אביו, כששמחה גילה שגדל בביתם של שורדי שואה, לא הצליח לפצח את חידת השתיקה. בין חפציו של אביו מצא שתי מגילות נייר כתובות בצפיפות ומהודקות בצלבי קרס, וחשש לקרוא בהן, שמא יתגלו סודות שאיתם יתקשה להתמודד. מפגש אקראי עם אשה חרדית, שהוביל אותו להיכרות עם קהילתה ועם העומד בראשה, גרם לו בסופו של דבר לקרוא את היומן שבמגילות, ולגלות את עברם של הוריו.

בלבו של הספר נמצא היומן, המלווה בשתי הקדמות. הראשונה, הארוכה מבין השתים, היא של הבן שמחה, המספר על ילדותו, על מציאת היומן, ועל ההחלטה להוציא אותו לאור כעשרים שנה אחר-כך. השניה היא של ההיסטוריון שתרגם את היומן והוסיף הערות שוליים, למרות שתחילה לא רצה אפילו לקרוא בו משום שבעיניו "דברי עדות שכאלה שווים בעיני כקליפת השום". במפתיע, דווקא חלקו השלישי והעיקרי של הספר, כלומר היומן עצמו, הוא הפחות טוב מביניהם, ומיד אסביר מדוע.

ההקדמה של הבן כתובה מצוין ומרתקת. עשרים שנה אחרי מותו של אביו, ואחרי שהבין ששני הוריו העדיפו לשמור את עברם לעצמם, שמחה יכול להתבונן על ילדותו ללא רגשות טינה, אפילו בהומור מסוים. הוא מיטיב לתאר את חריגותו כיוצא אירופה יחיד בישוב בו גדל, כמי שאביו בחר בעיסוק מעורר מחלוקת, וכילד שגדל בתוך סוד שהיה כנראה גלוי לאחרים, גם אם נתנו לו פרשנויות מוטעות. גם החשש שלו בבגרותו, לאחר שהתייתם, מלחשוף סודות שיכתימו את אביו, ולכן גם אותו, משכנע ונוגע ללב. כשהוא נעשה מעורב בעל כורחו בחייה של הקהילה החרדית, עד למעמד האבסורדי שבו הם מבקשים להכתיר אותו – מוכר בשר חזיר ואפיקורס – כרבם, הביקורת הצינית על הקומדיה המתרחשת בחייו נוקבת אך משעשעת. נהניתי מאוד לקרוא את ההקדמה הזו, שאורכה למעשה כאורכו של סיפור ארוך, ואילו היה הספר מסתיים בה, בתוספת תמצית היומן של האב מזוית הראיה של הבן, הייתי ממליצה עליו בהתלהבות.

את ההיסטוריון לא לגמרי הבנתי. טיפוס מעט נפוח, מצד אחד מזלזל בעדויות, מצד שני בטוח שהעולם לא יכול להתנהל בלי הערותיו לטקסט. הוא קצת נדחף לספר בחיבור מלאכותי משהו. מראיון עם הסופר הבנתי שדמותו של ההיסטוריון היא פרודיה עצמית. ניחא.

היומן, לעומת זאת, אכזב והכעיס אותי גם יחד. ליברמן מספר מפיו של שמשון, אביו של שמחה, את ההיסטוריה האמיתית של קהילת רווה-רוסקה שהושמדה, כולל אזכור של דמויות שהיו. הוא מספר גם את קורותיו של שמשון, אביו של שמחה, החל מן היום בו משפחתו נרצחה ממש מול עיניו, דרך חייו במחבוא, פעילותו כפרטיזן, ומאסרו בבירקנאו עד שהתגלגל אל הזונדרקומנדו. גם שם הוא מזכיר, אם כי לא בשמות אמיתיים, אנשים שהיו, ביניהם האחים שלמה ואברהם דראגון, וההיסטוריון מזהה אותם בהערותיו. אבל כל אלה הם רק רקע לסיפור בדוי על שני אחים, שבתוך לילה עברו מהפך של מאה ושמונים מעלות. האחד, רב נערץ, שסיפורי נסים וקדושה נקשרו בשמו, איבד את אמונתו נוכח חורבן חייו וחיי קהילתו. השני, פרחח בור פורק עול, מצא את האמונה ודבק במצוות. הראשון, למרות "התפקרותו", נותר צדיק תמים. השני, למרות "התחזקותו", נותר פרחח המרוכז בעצמו בלבד. השחור שחור מאוד, הלבן לבן מאוד, וגווני ביניים אין. התקשיתי להשתכנע שהכתיבה השטחית הזו מתיישבת עם דמותו של האב, כפי שהכיר אותו בנו. לקח לי זמן להבין שהספר כולו, כולל הסיפור של הבן, הוא כתב אישום נגד הרבנים שדאגו להציל את עורם תוך הפקרת חסידיהם, ומאוחר יותר המציאו פירושים לשואה. ההיסטוריון ניסח זאת באופן מקצועי יותר באחת ההערות: "כתב אישום חריף כנגד אותם מתחסדים רליגיוזיים נבערים מדעת, כנגד אותם קנאים מתחרדים עטופי איצטלות של קדושה המצדיקים (מצדיקים!) את חורבן יהדות אירופה כעונש משמים על תופעת החילון וההתבוללות שפשטה בעם". שאלות של אמונה, ובכלל של התמודדות לוגית ונפשית, אל נוכח אסונות בכלל, ואסונות נוראיים כמו השואה בפרט, מרתקות, ושאלת התנהלותם של המנהיגים הרוחניים של הקהילות היהודיות צריכה להיות נידונה. אבל לא כך, לא בסיפור מופרך כזה, לא ברקימתה של בדיה על רקע פרטים אמיתיים, לא בעולם צבוע בילדותיות כלשהי שחור-לבן.

בראיון שהוזכר קודם אמר ליברמן כי "אני מניח שעבור חלק מהקוראים 'השתקן' הוא רומן שואה לכל דבר, אבל בשבילי הוא בעצם פרודיה על ספרים כאלה. הוא לא ספר שואה — הוא ספר על ספרות שואה. זה לא ניסיון לחקור ולפרש את המאורע ההיסטורי עצמו, את הזוועה המחרידה והשלכותיה, אלא בעיקר להבין את הדרך שבה אנחנו תופסים, ובעיקר לא תופסים, את מה שקרה שם". המילה "פרודיה" בהקשר זה צורמת, אבל גם אם פוסחים מעליה, אני לא מוצאת כאן את מה שהסופר התכוון, כדבריו, שנמצא.

יעל ישראל כתבה בביקורת שלה על הספר כי "אף פעם לא משכנע אותי סיפור עלילתי על השואה. הרי לעולם לא נצליח לכתוב או להסריט פיקשן על הנושא הזה, שבלתי אפשרי לתפוס אותו בכלל. כל ניסיון כזה רק מרדד את עוצמת האירוע המחריד. אז בשביל מה?". דעתי כדעתה. גם אם הבדיה היתה כתובה טוב יותר הייתי מסתייגת ממנה. כמו שהיא כתובה, מגמתית ושטחית, על אחת כמה וכמה.

למען הסדר הטוב והדיוק ההיסטורי: יצחק מנחם נחום טברסקי, רב הקהילה ברווה-רוסקה, יכול היה למלט את נפשו, אבל בחר להשאר עם בני עדתו ונספה בבלז'ץ. שמשון ואחיו אינם בני דמותו, אבל מכיוון שמשום מה נשתלו בקהילה זו, נראה לי שמן הראוי לציין זאת.

למרות החלק הראשון הסוחף, לא אוכל להמליץ על הספר.

אחוזת בית

2022

"פס הקול" של הספר – קטע המקהלה החותם את קנטטה 147 של באך, "לב ופה ומעשה וחיים"

אסתר ספרן פויר אובססיבית לזכרון ולשימור. ביתה עמוס מזכרות שאספה – חופן אדמה ממקום אחד, אבן ממקום אחר – והיא אוגרת בשקדנות מסמכים ותמונות. אולי אין פלא שהצורך לזכור כל כך עוצמתי אצל מי שגדלה בבית שבו השתיקה וההסתרה היו אורח חיים. הוריה של אסתר, ניצולי שואה, ילדו אותה בפולין אחרי המלחמה. אחרי שהיגרו לארצות-הברית, לאחר תקופת מעבר ארוכה במחנה עקורים בגרמניה, לא אמרו ההורים מילה על מה שעבר עליהם. אביה לייבל, איש רב תושיה, שקע בעסקיו. אמה אתל עבדה גם היא בעסק המשפחתי, וגידלה את הילדה ואת אחיה שנולד חמש שנים אחריה. עבר זמן ארוך מאוד מאז מותו של אביה, כשהיתה בת שמונה, עד שהתברר לה שהתאבד (נושא שהיא עצמה סירבה לדבר עליו עד שקראה את "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, שחווה התאבדות הורה). רק במקרה, מהערת אגב של אמה, נודע לה שללייבל היתה משפחה קודמת, ושאשתו הראשונה ובתו הקטנה נרצחו. בספרה מתארת אסתר את המסע שלה בנסיון לשחזר את חייו של אביה, להעניק כבוד למצילים, ולתת שם ופנים לאחותה.

תשוקת הזכרון עברה בתורשה לשלושת בניה, פרנק, ג'ונתן וג'וש, סופרים ועתונאים. היה זה ספרו של ג'ונתן, "הכל מואר", ששימש אחד הזרזים למסעה של אמו. "הכל מואר" נולד מנסיעתו של ג'ונתן לטרוכנברוד, העיירה בה נולד אביה. אמו ציידה אותו בתמונה בה נראה לייבל עם שלושה אנשים נוספים, בהם מי שהיא סברה שהם האנשים שהצילו אותו, וביקשה שיתחקה על עקבותיהם במסגרת עבודת הגמר שלו באוניברסיטה. ג'ונתן לא מצא שום זכר לקיומה של עיירה יהודית בטרוכנברוד, אבל מילא את החללים בבדיון וכתב את "הכל מואר". בכך הוא החזיר את המקום לתודעה, ספג ביקורת מצד יוצאי העיירה שלא אהבו את המציאות שבספר, ובלי מתכוון דחף את אמו לשקוע במחקר עצמאי.

זרז נוסף שימשה שאלתה התמימה של נכדתה סיידי, שהסתכלה בשפע התמונות שסבתה צברה מבלי לטרוח לתייג אותן: "איך אני אדע מיהם?" כל כך הרבה אנשים נעלמו מבלי שיהיה מי שיזכור אותם. אסתר יוצרת תיקון קטן כשהיא מספרת על העיירות קולקי, ממנה באה אמה, וטרוכנברוד.

מכיוון שאסתר בונה את סיפורה נדבך על נדבך עד לשיאים הרגשיים ולחשיפות שבסיומו, לא אקפוץ אל הסוף. אני מניחה שכל הפרטים מצויים ברשת, אבל אני ממליצה לקרוא את הספר ולהתלוות אל הכותבת בכל שלבי התהליך הארוך שהיא מתארת. היא גייסה ל"פרויקט" את נסיונה בקשרי ציבור, הסתייעה בקשריהם של בניה, קיימה עשרות פגישות עם אנשי מקצוע ועם יוצאי המקום, ובסופו של דבר נסעה היא עצמה, מלווה בפרנק, אל שתי העיירות.

קייטי מרטון, סופרת ועיתונאית, בת לניצולי שואה, "לקחה לי" את המלים, כשכתבה, והדברים מצוטטים על הכריכה: "אסתר ספרן פויר היא מספרת סיפורים מבטן ומלידה – ואיזה סיפור היא מספרת! הסאגה המשפחתית שלה מצדיעה לכושר העמידה האנושי, בסיפור שכולו לב ונשמת חיים". אסתר לוקחת אותנו אל חייהם של ניצולי השואה, אל מחנות העקורים ("נדמה שאנו מתיחסים ליהודים כפי שהנאצים התיחסו אליהם, למעט העובדה שאיננו מחסלים אותם באופן פעיל", כך נכתב בדוח הריסון שהוגש לנשיא טרומן), ואל קשיי ההגירה והתחלת החיים מחדש. היא מספרת על החיים בצל ההשתקה, ועל התשוקה לא להניח לנרצחים האלמונים לשקוע אל תהום הנשיה. למרות שהסיפור שופע רגש, היא נמנעת מהפרזות תיאוריות ("יתכן שהרחקתי לכת עם המטפורה", היא ממתנת תיאור של תחושותיה). העבר הוא לב הענין, אבל דמותה של המספרת, כפי שהיא עולה מן הדפים, היא של אשה ארצית, מחוברת להווה וצופה לעתיד. החיבור בין המחקר ליומיום שובה לב. כך, לדוגמא, היא מספרת שכמה מן הפגישות המשמעותיות הזדמנו לה בעת שהתלוותה לנסיעותיהם של ג'ונתן ושל אשתו ניקול קראוס לכנסים ספרותיים בתפקיד השמרטפית של בנם. גם הומור אינו נעדר מן הספר, דווקא ברגעים מרגשים וכבדים, כמו הנסיעה לטרוכנברוד יחד עם קבוצה גדולה של ישראלים, על כל ההמולה המשתמעת.  

אי אפשר להחיות את המתים, אבל אפשר להנציח את סיפוריהם, ולו בפרטים מעטים, בכינוי שניתן להם, בתיאור מראם, במילה שאמרו ונצרבה בזכרונו של עד. אסתר ספרן פויר מזכירה רבים מאנשי העיירות, דורכת במקומות בהם גדלו הוריה, ניצבת על קברות אחים, ובכל מקום מטמינה תמונה משפחתית שלה עם בעלה ועם ילדיה ומשפחותיהם, רוצה שהמתים יידעו שאנחנו עוד כאן.

קטיה בנוביץ' תרגמה באיפוק, באותו אופן בו נכתב המקור, אמרי זרטל עיצב כריכה הולמת עם תמונות מן האלבום המשפחתי, והספר מומלץ מאוד.

I Want You to Know We’re Still Here – Esther Safran Foer

כנרת זמורה

2021 (2020)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

לפני מספר שנים, במפגש שנכחתי בו עם מי שהוצג כניצול שואה, אמר הדובר לאנשים שהתכנסו לשמוע אותו: "אני לא ניצול שואה. אתם ניצולים, כי לא הייתם שם. אני שורד", מילים שהותירו רושם עז על השומעים. ד"ר נוימן, הפסיכיאטר המטפל במרתה קראוס, גיבורת הספר, אומר דברים דומים: "אנשים אלה שרדו, אבל לא ניצלו". מיום השחרור מן המחנות וממש עד יום מותה, חייה של מרתה, כמו חייהם של רבים כמוה, היו מאבק הישרדות מתמשך ומתיש. כלפי חוץ ניהלה חיים רגילים, אפילו מאושרים, הקימה משפחה, העסיקה את עצמה בתחביבים יצירתיים. אבל בתוכה הסתתר בונקר שחור, שכולם ידעו לא להתקרב אליו. גם בתוכו של אנדי, בעלה המגונן, הסלע התומך והיציב שלה, שררה אימה חשכה. ברגע נדיר של חולשה אמר לד"ר נוימן: "אי אפשר להיות באמת אני ולחיות עם הזכרונות הנוראיים האלה […] אתה חייב להיות מתחזה, חייב לשכוח ולשחק תפקיד אחר, אחרת זו התמוטטות כללית". כמו שורדי שואה רבים אחרים, בחרו שניהם להדחיק את הזכרונות, לא לדבר עליהם בינם לבין עצמם, ובודאי לא לומר עליהם דבר לילדיהם. אולי עשו זאת מפחד לפתוח את הדלת לכאב, אולי מאהבה ומרצון לגונן.  

כל ה"רגילות" הזו קרסה ביום אחד, כשמרתה זיהתה באקראי אשה ששימשה כקאפו במחנה, וכמעט הביאה לשליחתה אל תאי הגזים. הקריסה הזו הובילה אותה לאשפוז ממושך במחלקה הפסיכיאטרית, שם בטיפול משולב של תרופות ושיחות, הובלה בסבלנות ובהדרגה חזרה אל היכולת לשוב אל החיים. כשמצאה בעצמה את הכוחות לשבת ולכתוב את זכרונותיה, שב אליה הבטחון בעצמה. במחברות, שמאוחר יותר מסרה לבתה, כתבה בעיקר על חייה כילדה וכנערה. למרות הזמן והשתיקות, מתחת לשכבות שחורות משחור, יש בתוכה זכרונות טובים, חיים שלמים של משפחה, של ילדות מאושרת. כמה טוב שזה נשאר. כמה קשה. על גלגוליה במחנות כתבה בתמציתיות, מתרכזת יותר בדיווח ופחות ברגש. אולי בגלל הקושי להתמודד בעצמה, אולי משום שאין בכוחן של מלים ללכוד את הזוועה, ואולי משום שמראש ייעדה את הדברים לילדיה, ושוב לא רצתה להכביד ולהכאיב.

טלילה קוש ביססה את סיפורה של מרתה על דמותה של אמה, מרתה קוש-וולנר, ועל דמויות בני משפחתה, המוזכרים בסיפור בשמותיהם האמיתיים, ורקמה את הסיפור סביב המחברות שכתבה האם. המחברות עצמן, כפי שנכתבו, כולל שגיאות כתיב מעטות של מי שעברית לא היתה שפת ילדותה, נכללות במלואן בספר, והן רהוטות ומרגשות. תיאור התהליך הטיפולי, התופס את מרביתו של הספר, מעלה נושאים מעניינים רבים. ביניהם, ההסתערות של שורדי המחנות על החיים, מבלי להרשות לעצמם להתאבל או לטפל במה שחרב בתוכם, עובדה שאולי פגעה ביכולת ההתמודדות שלהם בהמשך; ההחלטות שחרצו גורלות, כמו זו של אביה של מרתה, שסירב לאפשר לבנותיו להסתתר תחת זהות נוצרית והעדיף שלכל המשפחה יהיה גורל משותף; כוחו של הקשר בין מרתה ואחותה אריקה, שאולי תרם להשרדותן – הן רק אמרו ששרדו כי היו יחד, כי נשאר בתוכן גרעין של כוח מזין, גרעין אוהב ומגן של המשפחה, אפילו שכבר לא היתה; ועוד.

"המחברות של מרתה" הוא מצבת זכרון רגישה ואוהבת לאמה של הכותבת, ולבני משפחתה ולחבריה משוּרָני שבסלובקיה שלא שרדו.

כרמל

2021

אמיר ואפי, ילדים סקרנים, בנים להורים ניצולי שואה, נחושים לפצח את סודותיהם של בני משפחתם. "חקרנו את השואה. בני שתים-עשרה בממוצע. דהרנו לתוך הערבות השוממות, המרחב הרצחני [..] לא ידענו כמה איומים ועוינים המרחבים, לא שיערנו [..] סברנו שאין הערבות עוינות כל כך. אפשר להעמיק ולפסוע". שנים אחר-כך, הסקרנות הילדותית הפכה לאובססיה בוגרת, ואמיר עדיין עוסק בנושא. אחרי שכתב את סיפורו של אביו, וגם את סיפורו של סבא יוסף, הוא רוצה להרחיב את המשימה שנטל על עצמו, ולכתוב על כל המשפחה, על כל השכונה שאכלסה אנשים משם. "אני לא רוצה שתתעסק עם זה יותר מדי", מבקשת אשתו. "אתה לא יוצא מזה, מה?", מבחינה אפי. "צריך לתעד", מסכים אתו עורך-דין פרל, שמנהל כרטסת מפורטת, העוקבת אחרי הפושעים ואחרי העונשים המגוחכים המוטלים עליהם.

בראיון סיפר אמיר גוטפרוינד כי הספר נולד מן הצורך האישי להבין מה עבר על הוריו. סיפורו האמיתי של אביו, הנכלל בספר, מבוסס על עדות שמסר האב. כמו אמיר שבספר, גם הסופר לא הסתפק בכך, אלא שקע בחקר האנשים שהכיר בילדותו, מתוך הכורח הדוחק להבין את מה שאינו נתפס ברגש ובשכל הישר. בהדרגה הפכה העבודה הפרטית ליצירה ספרותית, ו"שואה שלנו", ספרו הראשון של גוטפרוינד, היה לתופעה ספרותית יחודית ומפעימה.

הספר נפתח בנימה קלילה למדי, בתיאור דמותו של סבא לולק, לוחם לשעבר בצבא אנדרס, להוט אחר רווח וקמצן קיצוני, אך הקלילות הזו מפנה עד מהרה את מקומה לאובססיה של אמיר ואפי לחקור את מה שנאסר עליהם לדעת. בקוים מדויקים מציג הסופר את דמויות ילדותו, כפי שראה אותן אז, חריגות, שרוטות, צופנות כאב וסוד שאסור לדבר עליו. המשפחות הגרעיניות של אותם ימים קטנות, סובלות מאובדן, שכולות ומיותמות, וקרובים רחוקים, או בני עיר, מנוכסים אל המשפחה, משמשים במקומם של החסרים. סבא לולק וסבא יוסף אינם סבים כהגדרתם הפורמלית, אך מה שהילדים מכנים "חוק הדחיסה" דוחס אותם אל תפקידיהם במשפחה. שני חוקים נוספים שוררים בחייהם: אוכל לא זורקים – את מה שעומד מאחורי האקסיומה יבינו רק מאוחר יותר – ועל השואה לא מדברים לפני שמגיעים לגיל. למותר לציין שהם אינם משלימים עם חוסר הידע, דווקא משום שמנסים להסתיר מהם. סבא יוסף אסר על אנשי השכונה לענות לשאלותיהם של השניים, אבל הם מחטטים, משחדים, סוחטים, אורבים להזדמנויות, ומלקטים מידע חלקי, מפחיד ומושך כאחד.

כמה מן הדמויות בספר, כמו סבא לולק, מבוססות על בני משפחתו של גוטפרוינד, שנספו בשואה אך הוא העניק להן חיים בארץ. דמויות אחרות, כמו הרבי מקאלוב, ברא מדמיונו, ועשה אותן מייצגות אנשים שהיו. לסבא יוסף הבדוי רקם סיפור של נדודים בין מחנות ריכוז ומחנות עבודה, והפגיש אותו עם שלל דמויות, הן של נאצים והן של יהודים. כמה מן המפקדים הנאצים מוזכרים בשמם האמיתי, כמה מהם בדה. הכרטסת של עורך-דין פרל, שנרצח בבלזץ אך זכה לחיים בספר, כולה אמת. מכל הסיפורים השונים מצטרפת תמונה מבעיתה של עולם שהפך אכזר במידה בלתי נתפסת, ובתוך האכזריות מציצים פה ושם איים קטנים של טוהר ושל הקרבה. אני מעדיפה ככלל עדויות של ממש על פני בדיה, אבל הסיפורים שגוטפרוינד רקם עשויים ללא דופי, מבוססים על דברים שלמד, נובעים מאכפתיות עמוקה ומובעים בכבוד.

מן העיסוק האובססיבי של אמיר בשואה עולים לדיון נושאים מרתקים. המקריות של ההישרדות, הבאה לידי ביטוי בסיפורו של סבא יוסף, ומובעת גם במוטו שנבחר לספר, שירה של ויסלבה שימבורסקה, "כל מקרה"; האימה העולה דווקא מן הסיפורים על שנת 1939, לפני פרוץ המלחמה, משום ש"שנת 39' דומה לשנים שאני חי בהן […] כל שנה אפשר שהיא 39' […] הכל בן רגע יכול להתהפך"; טשטוש הגבולות בין טוב לרע, אפילו בשנים שבהן הרע היה רע מכל, בזכות כמה אנטישמים שפעלו לטובת היהודים ובגלל כמה מן היהודים ששיתפו פעולה עם הגרמנים; החינוך שיש להעניק לדור הבא, ללמד קשיחות שתועיל בשואה הבאה או להמנע מלהטיל על שכמם של הילדים את משא ההיסטוריה – "יריב של שנינו. את החצי שלך תגדל בבוכנוואלד, את שלי אני שולחת לגן מירה!", אומרת אשתו של אמיר; מה מעולל הזכרון לאלה העוסקים בשימורו; ההכרה, שאותה הביא לידי ביטוי גם ההיסטוריון יואכים פסט, שלא המפלצות הגלויות לעין הן שצריכות להטריד אותנו, אלא דווקא האנשים הנורמטיביים, אלה שרק עושים את תפקידם ובכך מאפשרים את הרוע.

קראתי את הספר לפני כשני עשורים, והוא השאיר עלי רושם עז. יותר מכל זכרתי את סיפורו של "האח של עצמו", אחד משני תינוקות תאומים שהוסתרו. אחד מהם נותר בחיים בעוד אחיו מת, ואיש לא ידע לומר מי מן השניים הוא הניצול. עד סוף ימיו ייסרה אותו זהותו העלומה ושיבשה עליו את דעתו. בקריאה חוזרת, הספר לא איבד מעוצמתו. ההפך הוא הנכון. ההתמסרות לתיעוד, הצורך לדעת עוד ואולי באופן כלשהו גם להבין עוד, עולים מכל שורה בספר, והשאלות המייסרות את אמיר, ככל שהוא מעמיק אל תוך הסודות, מן הראוי שתהיינה נחלת הרבים.

ספר מצוין באמת.

זמורה ביתן

2000

מיקי סתיו, אשה בשנות העשרים לחייה, מתארת דיוקן פצוע וחבוט של עצמה. מגיל צעיר היא מרגישה לא שייכת, זרה אף לקרוביה –  "הם לא אמא ואבא שלי", היא לוחשת לרופא, אליו נלקחה על ידי הוריה משום שחדלה לדבר. "הם לקחו אותי מבית יתומים" – והתחושה הזו מלווה אותה גם בבגרותה. הוריה ואחיה הם בפיה "גברת סתיו", "בעלה של גברת סתיו", "אמא של אח שלי", וכינויים דומים, המשקפים ניכור. בפנקס הטלפונים רשומים רק מספרים פונקציונליים – רופאים, עיריה, בנק – ואף לא חבר אחד. הגברים בחייה רואים בה רק תחנה זמנית במעבר משברון לב לאהבה. סבתה המנוחה סיפקה לה גלגל הצלה, כשביקשה בצוואתה שתעבור לגור בדירתה, אך הריחוק הפיזי הקצר לא הביא לה שחרור מן המחנק המשפחתי. היא מודעת לכך ש"הטיפול החינוכי של משפחת סתיו ניצח אותי", וחבר ילדות שחזר אל חייה אומר לה כי חשב שהשתנתה, "שאת כבר לא פוחדת מהצל של עצמך, שלמדת לעמוד על שתי רגליים ולא על הברכיים, אבל אני לא בטוח שצדקתי".

הדמות הדומיננטית בחייה של מיקי היא אמה, פולניה במובן המעיק של הקלישאה. יש לה תכניות גרנדיוזיות עבור בתה, תכניות שלבת אין שום סיכוי להגשים, ולכן נגזר עליה להרגיש כל חייה ככשלון מאכזב. האם היא בעלת דעות מוצקות של ראוי ובלתי ראוי, שאותן היא מביעה ללא הרף במפל מלים בלתי פוסק. מיקי הפסיקה מזמן לנסות להתווכח איתה מתוך הכרה ש"היא תנצח כי אנחנו לא כוחות שווים". בעלה מניח לה להשליט את תורתה ואת הליכותיה עליו ועל שני ילדיהם, אולי משום התחשבות בלתי פוסקת בסבל שעברה בתקופת השואה. איש אינו מדבר על מה שקרה "שם", אבל ה"שם", לדעת האם, יכול להתרחש שנית, וחרדתה נוכחת ביומיום של משפחתה.

הדירה שקיבלה מיקי מסבתה אמנם הרחיקה אותה מעט מהמשפחה, אבל הותירה אותו בתוך מעגל הדור השני, שכן התבקשה באותה צוואה לטפל במר פולנסקי, ניצול שואה, שגופו חולה וזכרונו תשוש. נדמה שמכל הקשרים בחייה זהו הקשר היציב מכולם, אולי מתוך מחויבות עמוקה, אולי כחוצץ מפני המאמץ שביצירת קשרים אחרים.

מיקי לכודה. יש משהו ילדותי בהתנהגותה, במידה רבה בשל האופן המגביל והחונק בו גדלה, והילדותיות הזו מספקת לסביבתה תירוץ להוסיף ולהתייחס אליה כאל ילדה. יחד עם זאת הוא מודעת מאוד לעצמה, למגבלותיה ולחלומותיה, ומספרת על עצמה בתערובת של הומור ומרירות.

נקודת החולשה של הספר, בעיני, היא דמויותיהם של הגברים בחייה של מיקי. כולם מוזרים, אנוכים, בלתי מפוענחים. אולי דמויותיהם אינן מושקעות ספרותית, או אולי כך הם מתפרשים בעיניה של המספרת, ופרשנות זו מעמיקה את העצב הנסוך על הספר.

"גולם במעגל", ששמו מעיד על הלך הנפש של המספרת, הוא סיפור קשה לקריאה על ילדות עצובה שתוצאתה היא אשה שמתקשה לצמוח. למרות המועקה הספר מומלץ בשל כתיבה יחודית ובשל דמות אמינה הנכנסת אל הלב.

כתר

1986

ליזי דורון, ילידת 1953, גדלה כבת יחידה לאמה הלנה. הלנה, ניצולת שואה, בחרה בשתיקה אודות קורותיה, וסירבה לענות לשאלותיה של בתה באשר להיעדרותו של אביה מחייה. "את כל מה שרציתי שתדעי את כבר יודעת", כך אמרה לה גם שנים אחר-כך, ימים ספורים לפני מותה. בתקופה המתוארת בספר, כשליזי כבר בשנות החמישים לחייה, בתהליך שלא היא יזמה אבל הניחה לו להתגלגל, נחשפים כמה מן הסודות שהוסתרו ממנה. מצד אחד היא סבורה שכאשר "האחרונה שאולי יודעת את התשובות לשאלות שלי תיעלם […] אז יבוא עלי השקט הסופי". מצד שני, היא יודעת כי "לחיות בלי ביוגרפיה זה כמו לחיות בלי רגל, בלי עין או בלי כליה". היא בוחרת בידיעה.

"ויום אחד עוד נפגש" הוא סיפורו של הדור השני לשואה. שלוש חברות ילדות, שבמידה רבה אימצו את השתיקה של הוריהן, נפתחות זו בפני זו, אולי בפעם הראשונה, לומדות על סודות ההווה, ורואות בעיניים של בוגרות את ילדותן. דורית, היחידה שחיתה במשפחה שלמה – אב, אם, אח, דודה ודוד – ולכן היתה מושא לקנאה, חיפתה על עברה הקשה של אמה ועל התקפי הדכאון שלה. חיה'לה, שעסקה כילדה בנגינה ובריקוד, ולכאורה נהנתה מכך, ניסתה בעצם להסב את תשומת הלב מן הסוד שבגללו היו לה שני אבות. וליזי עסקה ללא הרף במסתורין שאפף את גורלו של אביה. לפעמים רקמה סביבו סיפורים – "אבא הוא גם איש רוח וגם פרטיזן, פיציתי את עצמי, ואפילו נלחם במלחמת השחרור, הלכתי על כל הקופה" – לפעמים הטרידה בשאלות. "למה משגעים את הילדה? שמישהו כבר יגיד לה!", התמרמרה גולדה, אחת השכנות, אבל איש לא הגיד לילדה דבר. הגישה של גולדה היתה יוצאת דופן, וכל השאר, מבוגרים וילדים, נענו לצו השתיקה. הילדה היחידה שידעה לומר משהו על השואה היה ברכה, בתה של גולדה, ובבגרותה הפכה את השואה לעיסוק, כמעט לדיבוק.

סיפורם של ניצולי השואה, שהקימו משפחות חדשות, הוא סיפור של קשיים פיזיים ומנטליים, סיפור של החלטות הרות גורל, שעיצבו את חיי צאצאיהם. בחוכמה של מרחק, ובנוחות של נסיבות חיים שונות לחלוטין, קל לקבוע שהשתיקה היתה גזירה שהילדים התקשו לעמוד בה. אבל ההורים, שחוו גיהינום והתקשו במקרים רבים להתמודד עם זכרו, ביקשו למנוע מילדיהם אפילו הצצה אליו, והאמינו שהם מגינים עליהם. ואין איש רשאי לשפוט.

ליזי דורון כותבת ברגש ובמינימליזם, לעתים אפילו בהומור עגום. הסיפור הקשה של הוריה, שכל פרט ממנו מסביר את ילדותה, צובט לב, והתמונה של הסופרת כילדה, כשאביה משקיף עליה בהחבא, מעלה דמעות. לאחר קריאתו, חזרתי אל ספרה הראשון, "למה לא באת לפני המלחמה", שבו הוא מתארת בתמונות קצרות את היומיום של ילדותה עם אמה. כמו הספר הזה, וכמו ספריה האחרים, גם "ויום אחד עוד נפגש" מומלץ מאוד.

כתר

2010

"תחרה הונגרית" מסופר מפיה של אשה בשנות הששים לחייה, שנוסעת אחרי מות אמה, ילידת הונגריה, לבודפשט. כמה מטרות מוצהרות לנסיעה, ובראשן סגירת חשבון הבנק של האם, שבו נצברו הכספים שהוענקו לה על ידי ההונגרים כפיצוי על רכוש שאבד בשל השואה, בנוסף לפיצוי חד פעמי בגין כל בן משפחה שנרצח. סגירת חשבון, במובן הרחב של המושג, היא במידה רבה נושאו של הספר.

המספרת נולדה בחיפה, בת להורים ניצולי שואה. האב, שתקן וסתגלן, איבד את אשתו הראשונה ואת בתו, ומעולם לא דיבר עליהן. האם, שחוותה את אושוויץ ואיבדה רבים מבני משפחתה, מעולם לא השתחררה מעברה, אם כי לא סיפרה עליו לילדיה, והתקשתה להסתגל למולדתה החדשה. הכעס, שבעבע בה ללא הרף, עשה אותה קצרת רוח וקשה, ויחסיה עם בתה סבלו מריחוק ומניכור. אחיה של המספרת, המבוגר ממנה בארבע שנים, בחר להתנתק והיגר לארצות הברית. תגובתו למסע הביורוקרטי המתיש של אחותו לסגירת החשבון, ספקנית ומסויגת: "כל מה שיש בזה, הוא אומר, אם אכפת לי מה הוא חושב, זה שאריות עלובות של צדק ונקם, וממילא לא אשיג לא את זה ולא את זה, כפי שגם אמא שלנו לא השיגה כלום חוץ מקצת הפורינטים האלה שלא הועילו לה. זה מה שאני רוצה? להתעסק בזה כל החיים כמו אמא שלנו?" המספרת עצמה, למרות היותה צברית, מפגינה, כפי שמאבחן בן זוגה, תסמינים של פליטה חסרת בית. במהלך השבועות בהם היא שוהה בהונגריה היא מבקשת לסגור קצוות פרומים בחייה. את הסכום שהצטבר בחשבון היא אינה מבקשת לעצמה, אבל נאמנה לכעסה של אמה היא מסרבת להשאיר אותו בבנק, שם יהפוך בשלב כלשהו לכסף אבוד וישוב לידי ההונגרים. היא רוצה לקנות דירה בבודפשט, מקום אליו תוכל לבוא מספר שבועות בשנה, ולא לגמרי ברורה לה עצמה סיבתה של תכנית זו. אולי היא מבקשת אחיזה במקום היחיד בעולם בו מדברים בשפת אמה, כי השפות האחרות הן לא בית. שפה שבה אתה נאהב לראשונה ובוכה בה על הפצע השורף בברך המשופשפת מנפילה בתוך ריצה בהולה, היא לא עוד שפה שלמדת. בכוונתה לנסוע אל כפר הולדתה של אמה ולבקר בבית הקברות היהודי במקום. היא מתכננת גם ליצור קשר עם קרוב משפחה רחוק, אולי לקבל ממנו מכתבים שהאם שלחה אליו. ובין כל התכניות הללו היא משבצת כמה משימות קטנות פרטיות כמו לקרוא את "הנערים מרחוב פאל" בשפת המקור, וליישם כמה עצות רפואיות.

סגירת חשבון בנק היא משימה אפשרית. סגירת חשבון עם העבר מדרך הטבע אינה אפשרית. שום דבר לא ישיב את מה שהיה, לא את האנשים שנרצחו, לא את הרכוש שנבזז. שום דבר לא יחזיר את החיים אל הנקודה בה נבללו ויאפשר את החיים החילופיים שיכלו להיות. האנשים שנלקחו ונעלמו, שאפילו תמונותיהם לא שרדו, מתקיימים רק בזכרונם של אלה שהכירו אותם, וגם הזוכרים הולכים ומתמעטים. אבל אפשר לראות את המקומות, להתוודע לבודדים שנותרו, לקשור קשרים דקיקים בין ההווה לעבר. את הסיפור המלא המספרת לעולם לא תכיר: מאוסף של שאלות אינני יכולה להרכיב סיפור גם אם אערבל אותן ואערבב ואטלטל ואחזור ואוסיף להן סימני שאלה וסימני קריאה ונקודות כאוות נפשי. רק היא יכולה לספר את הסיפור, אבל היא לא תספר ואני לא אשאל. כשהיא משתפת את אחיה באחת מתהיותיה, הוא עונה, "אחותי היקרה לי מאוד, למה את חושבת שאני יודע לענות לך? אלה שהיו להם תשובות הורישו לנו רק שאלות".

יש בספר רגעים מרגשים רבים. אחד מהם מתאר את אחת הפגישות המשמעותיות של המספרת עם קרוב רחוק שמתחזק את הסיפור המשפחתי באתר גנאלוגי. הוא מספר לה על מפגש של אביו עם אחיו, שני ניצולים שדרכיהם נפרדו לעשרות שנים, ופגישתם התקיימה כשהם כבר באים בימים: "ישבתי איתם בסלון הגדול והיפה של דוד הירשל וראיתי איך הם מנסים לסדר את לוחות הזמנים של החיים שלהם. מתי היה לזולי יום הולדת ומתי נולדה האחות קלרי ומתי עשו בת מצווה לאסתרל ומתי מתה סבתא מגדה מצד אבא. וזה אמר ככה והשני אמר, לא נכון זה ככה, והם היו מרוגזים ונבוכים ומבולבלים ונרגשים ומתוסכלים. אני חשבתי שאולי אני יכול לעזור להם. הם כמעט השתגעו מזה. את יכולה לחשוב, מה אכפת להם בדיוק היום הולדת של זולי או אסתרל. והיה אכפת. כל כך אכפת כאילו שאם רק ידעו בדיוק מתי היה כל דבר, המתים יחזרו אליהם וימשיכו את החיים שלהם בדיוק מאותו מקום שבו הפסיקו. זה מה שנשאר להם: התאריכים, המקומות, השמות. בזה הם רצו להאחז".

בכתיבה נפלאה מציגה רות לורנד שתי דמויות נשיות צובטות לב, האם ובתה, ופורשת מסכת חיים ארוכה בצל טראומת השואה. המספרת, סוכנת נדל"ן שהיתה בעבר מורה לספרות, היא אשה מבוגרת עם נפש תמה אך עשירה, מעשית וחולמנית יחדיו, טיפוס של ג'ינס וטריקו, אנושית מאוד ורהוטה מאוד. הסיפור שהיא מגוללת אישי, אך הוא משקף את סיפורם של שורדי השואה, את החיים הקשים בארץ בשנותיה הראשונות – שתי משפחות חולקות דירה, חדר למשפחה – ואת סיפורו של הדור השני.

בפתח הספר מוצהר כי הוא פרי דמיונה של הסופרת, אך תיאוריה של המספרת את כפר הולדתה של אמה כל כך חיים שסקרנותי התעוררה. בעזרת מפות גוגל מצאתי את הכפר פיריצ'ה (Piricse) במקום בו הוא מצוי בספר, סמוך לדרבצן, ותמונותיו – מול הכנסיה עומד בית ספר שנבנה על חורבות בית המשפחה – כאילו יצאו מבין דפי הספר. בשנת 1930 התגוררו בכפר שבעים ושלושה יהודים. ביד ושם מצויים ששים ושבעה דפי-עד לזכרם של התושבים שנרצחו.

"תחרה הונגרית" הוא ספר מרגש, כתוב נהדר, ומומלץ מאוד.

ספרא

2018