כותרת משנה: הסהר והפירמידות בין פולקלור לאגיפטולוגיה
בעז שושן בוחן בספר זה כיצד דווחו כותבי ערבית לדורותיהם על השרידים הקדומים של מצרים. האם נתנו עליהם את דעתם? מה ידעו עליהם? כיצד פירשו את מה שידעו, אם ידעו? האם היתה קיימת רציפות תודעתית היסטורית בין הפרעונים למצרים גם לפני ההתעוררות הלאומית? כיצד קרה שבמשך תקופה ארוכה מאוד היתה האגיפטולוגיה נחלתם של זרים? ושאלות נוספות בהקשר זה. אקדים ואומר שהספר נישתי למדי: חוקרים בתחום אולי ירגישו כדג במים בתוך אינספור הפרטים. כקוראת בלתי מקצועית קצת הלכתי לאיבוד בתוכם, בעיקר מחוסר ידע, אבל גם כך הצלחתי לדוג מספר עובדות מעניינות.
אם להתבטא באופן כללי, הכתיבה הערבית המוקדמת על ההיסטוריה הקדומה של מצרים היתה, כפי שנכתב בכותרת אחד מפרקי הספר, "בין (פסבדו) תנ"ך לפולקלור".היו שקבעו את ראשית ההיסטוריה המצרית לזמנם של בני נוח, היו שהרחיקו את ההיסטוריה אל התקופה שטרם המבול. הכתיבה הושפעה ממיתולוגיות חיצוניות, מפרשנויות של התנ"ך, ובתקופת האסלם גם משיקולים של אמונה, כלומר יחוס נבואות בדבר התרחשויות אסלמיות עתידיות לממצאים היסטוריים. ההירוגליפים, לדוגמא, תורגמו לערבית, תרגום שלמותר לציין לא היה קשור בשום דרך לתוכנם האמיתי, ונוצלו כדי לקשר בין ההיסטוריה העתיקה לדת ההווה. בין שאר חוקרים מוזכרים בספר בהרחבה שניים – מוחמד אל אדריסי ויאקות אל חמאווי, אנשי אשכולות בני המאות ה-12 וה-13, שהותירו אחריהם מחקרים גיאוגרפים והיסטוריים רחבי היקף. כתביהם היו לא רק מחקריים אלא גם בעלי אופי של מדריך מוסרי. כך, לדוגמא, אדריסי "השליך מההתפעלות המתחייבת לנוכח מראה הפירמידות על הטבע האנושי בכלל. מי שמסוגל להתפעל מהן הוא בעל נפש בריאה, ומי שלא זקוק לטיפול רפואי. דרכו אליהן תירשם לזכותו, והיא נחשבת כאחד ממעשי החסד".
רבים מן הכתובים המוזכרים בספר אבדו עם השנים, ואנו יודעים על קיומם רק מאזכורים שלהם בספרים מאוחרים יותר. גם על מבנים מצריים קדומים שלא שרדו אפשר למצוא פרטים רבים במחקרי התקופה, בין אם הכותבים ראו אותם במו עיניהם ובין אם למדו עליהם ממחקרים קודמים. סיבות רבות יש להיעלמותם של מבנים קדומים, ביניהן הנחיות משיקולי דת לסתום את הגולל על אתרים פגאניים, שוד אוצרות ונדליסטי, שימוש במבנים כחומר גלם לבניה חדשה, ועוד.
"דבר אחד ברור עולה מתוך החומרים השונים בספר זה ומעוד רבים אחרים שלא נכללו בו: בראשית המאה ה־19 היה הידע המסורתי על מצרים ועתיקותיה מצבור של סיפורים ותמונות היסטוריות עשירות אך לרוב נעדרות כל בסיס עובדתי. בזאת אפשר היה להיווכח בבהירות לכל המאוחר במועד כלשהו במהלך המאה ההיא, לנוכח ממצאי האגיפטולוגיה המערבית המתפתחת". בתקופה העותומאנית, אם לשפוט על פי מספר הכותרים בנושא, הענין בעתיקות מצרים הקדומה פחת עד מאוד. האגיפטולוגיה המדעית החלה לפרוח עם מסעו של נפוליאון למצרים ב-1798, כשהתלוותה אליו משלחת גדולה של אנשי מדע. מאז ועד ההתעוררות הלאומית המצרים בשנות ה-30 של המאה ה-20, היה המחקר נתון בידיהם של האירופאים, שגם ניכסו לעצמם את כל הממצאים שיכלו לשנע.
כבר בשלהי המאה ה-19 היה מי שקישר בין המולדת המצרית לעברה הקדום, וקולות אלה גברו בתחילת המאה ה-20. "לדידם, שורשיה ההיסטוריים של האומה המצרית נעוצים בתקופת מלכי מצרים הקדומים. ההיסטוריה המצרית אינה ניתנת לחלוקה, והיא מושתתת על סך כל תולדותיו של עמק הנילוס משחר ההיסטוריה". אבל עברו עוד שנים לפני שהמצרים השתלבו בתחום האגיפטולוגיה ולפני שמצרים החלה לעמוד על כך שממצאים ארכיאולוגיים לא יוצאו ממנה. הדומיננטיות האירופאית בתחום נחקרת כחלק מן הקולוניאליזם, אך כפי שהכותב מציין גם למצרים היה בכך חלק, כשויתרו במשך שנים על העיסוק המחקרי, לא פיתחו תנאים הולמים לטיפול בממצאים, ונטלו חלק פעיל בשוד העתיקות. המנהל המצרי הראשון של מוזיאון קהיר נכנס לתפקידו ב-1941, ותריסר שנים אחר כך מונה לראשונה מנהל מצרי לרשות העתיקות.
"האסלם ומצרים הקדומה" הוא ספר מקיף, עתיר ידע, שידבר בעיקר אל אנשי מקצוע אך גם אל קוראים סבלניים אחרים. בהזדמנות זו אחזור ואמליץ על ספר נוסף של בעז שושן, "ויקטוריאנים על הנילוס".
רסלינג
2026