תגית: הגירה

יורגיס ואונה, שני ליטאים צעירים, מאוהבים ומתכננים להנשא. יורגיס הוא בחור חסון, מוכן להשקיע את כל כולו בעבודה כדי לספק לאונה ולכל משפחתה חיים טובים, אך הסיכויים לכך בליטא קלושים. אחרי מות אביה של אונה, מצבה הכלכלי של המשפחה – אם חורגת וילדים רבים – הוא בכי רע. השמועות על שכר גבוה בשיקגו מפתות אותם לנסות את מזלם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. כולם כאחד, יחד עם אביו של יורגיס ועוד בת דודה שנגרפה אל החבורה, מוכרים את כל הרכוש שנותר להם ויוצאים לדרך.

ארץ ההבטחות הגדולות מתגלה כג'ונגל שבו גיבורינו, תמימים ונטולי שפה, עתידים להשחק עד דק. בשנים הראשונות של המאה העשרים שיקגו היא מקום מזוהם, מעלה צחנה ומושחת, שבו מתגוררים עשירים מעטים ואינספור עבדים. אנשים באלפיהם צובאים על שערי המפעלים המקומיים, ואלה שנבחרים מתוכם מוכנים לעשות הכל כדי להחזיק בעבודה שזכו בה. הם עובדים מהנץ החמה ועד הרבה אחרי השקיעה, נדחקים לקצב עבודה מטורף ומסוכן, מקבלים שכר מינימלי, ומסכנים את חייהם בכל רגע. התעשיה שבה משתלבים בני המשפחה היא תעשית הבשר, פס יצור ברוטלי שעושה שימוש בכל מה שיש לבעלי החיים "להציע", תוך התעלמות מוחלטת מכל כלל של היגיינה ושל בריאות, שבו בני האדם מבוססים בזוהמה, נושמים אדים רעילים, מתרוצצים חסרי נשימה על רצפות שטופות דם, ומנוצלים עד שאין בהם תועלת. יום חופשה לכבוד החתונה? יורגיס ואונה יכולים רק לחלום על כך.

למרות שבני המשפחה מוצאים עצמם דחוסים בחדר אחד באכסניה מטונפת, הם אינם מאבדים את האופטימיות. הם אוספים את כל הכסף שברשותם, נוטלים הלוואה, ומשלמים מקדמה על בית משלהם. הובטח להם שהוא חדש ומודרני, נאמר להם על ידי המוכר ועל ידי עורך דין שהוא יהיה רכושם הפרטי. אבל מסתבר ששוב רומו. במשך מספר שנים יהיה עליהם לשלם סכום חודשי, שיילך ויגדל בשל הריבית, שעליה איש לא סיפר להם, ואיחור בתשלום יגרום לסילוקם מן המקום. גם כשהרמאויות נחשפות יורגיס מאמין בכוחו להתגבר. "אני ארוויח יותר כסף – אני אעבוד יותר קשה!", זוהי אמרתו הקבועה.

במקום שבו זכויות עובדים נרמסות עד עפר, כשיורגיס נוקע את רגלו בעבודה הכל משתבש. הוא מצטווה לשכב מספר שבועות, ללא שכר, אבל התשלומים עבור הבית אינם סובלים דיחוי. בלית ברירה המשפחה נאלצת לוותר על חלום ההשכלה לילדים, מזייפת את גילם ושולחת אותם לעבוד. נשים, זקנים וטף, כולם נלכדים באותה מלכודת.

אפטון סינקלר מתאר מציאות גיהינומית. המערכת הפוליטית מושחתת, וקניית קולות היא ענין מקובל. בעלי המפעלים הכל-יכולים ממנים את הפוליטיקאים ואת השופטים ונתמכים על ידם. מפעלים יכולים להסגר בהתראה של רגע, על פי צרכי היצור, ולזרוק אלפי עובדים אל הרחוב. המעבידים מתואמים ביניהם, ועובד שנכנס מסיבה כלשהי לרשימה השחורה לא יוכל לעבוד בעיר. נסיונות התאגדות של העובדים נדונים לכשלון. הפועלים הם בסך הכל כלי יצור שניתן להחלפה בקלות. אופורטוניסטים מסתערים מכל עבר לנצל את המנוצלים ממילא. כמה זמן יכולה האופטימיות הטבעית של יורגיס ומשפחתו להחזיק מעמד?

לסופר היתה מטרה ברורה בכתיבת הספר, והוא מגיע אליה לקראת סיומו, כשהתנועה הסוציאליסטית מתחילה לצבור כוח פוליטי. הבחירה לספר את העלילה דרך משפחת מהגרים מעניקה לה נקודת מבט יחודית של מי שהכל חדש לו ובלתי מובן, של מי שלא גדל בארצות הברית של אותן שנים ולא התרגל לכלליה הפגומים. הלב יוצא אל האנשים הטובים שרק ביקשו לעצמם חיים צנועים, ומצאו עצמם נשחקים. הסופר עצמו, אגב, עבד בתעשית הבשר בשיקגו בעילום שם במשך כחצי שנה, והתנסה במה שהוא מתאר בספרו. כפי שהמתרגם יואב הלוי מציין בהקדמה, סינקלר לא השיג את מטרתו. הספר זכה לתגובה ציבורית עזה, אבל לא באשר להיבטים הסוציאליים שבו, אלא בזכות חשיפת הרמאויות שהביאו אל הצרכן האמריקאי בשר שאינו ראוי למאכל, וחוקים נחקקו כדי להסדיר את הנושא.

"הג'ונגל" הוא ספר מרתק ונוגע ללב על מציאות קשה מנשוא ועל מאבקיהם של בני האדם לשרוד בתוכה. למרות האסונות שהוא מנחית על גיבוריו, סינקלר בוחר לסיים באופטימיות, נושא עיניו אל עתיד טוב יותר.

מומלץ בהחלט.

עוד על שיקגו באותן שנים כדאי לקרוא בספרו של אריק לארסון, "השטן בעיר הלבנה"

The Jungle – Upton Sinclair

זמורה ביתן

1987 (1906)

תרגום מאנגלית: יואב הלוי

ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס

"מקסיקו" הוא ממואר המתאר שנה בחייה של הסופרת רינת שניידובר. רינת, ילידת מקסיקו, עלתה לארץ עם משפחתה כשהיתה בת ארבע. אחרי מספר שנים חזרה המשפחה למקסיקו. בסיום התיכון עלתה לבדה לארץ. בשנת 2008, כשהיתה כבת שלושים, נסתה לחזור להתגורר במקסיקו, בעיקר מסיבות כלכליות, יחד עם בת זוגה עמית. הספר מתאר בגוף ראשון את התנסויותיה בשנה זו.

קשה לכתוב סקירה על הספר, משום שאישיותה של הסופרת היא במידה רבה נושא מרכזי בו, וכתיבה לגופו של סופר היא גישה שאני נמנעת ממנה. אעקוף את הנושא הזה, ואציין רק שהכתיבה של רינת מצטיינת במודעות חדה, בביקורת עצמית, וברמת חשיפה גבוהה גם כשהתוצאה שלה היא הצגתה באור שאינו תמיד מחמיא. הערכתי את ההיבט הזה של הספר ואת המוכנות לתאר דברים כהוויתם. למרות שהיא מצטיירת כאדם אינטנסיבי מאוד, אדם של קצוות – "את בנאדם טוטאלי שרק יודע לאהוב או לשנוא", היא מצטטת את עמית – היא רואה בבירור, גם אם לעתים בדיעבד, את גווני הגוונים שבין הקצוות, ויודעת לתת להם מלים.

יש בספר כמה וכמה היבטים מעניינים. היחסים בין בני המשפחה המפוצלת בין שלוש מדינות – ישראל, מקסיקו וארצות הברית; היחסים בין בנות הזוג, שנראות כל כך שונות זו מזו; חווית ההגירה, ובמקרה זה הגירה חוזרת ונשנית, שבגינה מתקיימת תחושה מתמדת של שונוּת, של אי שייכות עד כדי נידוי פה ושם; הצצה אל החברה המקסיקנית על פערי המעמדות בתוכה; ועוד. הסופרת מספקת גם מבט אל מאחורי הקלעים של כתיבת ממואר. לדוגמא, היא מתלבטת איך לתאר תהליכים באופן מובנה ומאורגן, למרות שבחיים האמיתיים אין תהליכים לינאריים. האם אין בכך משום עיוות ולמעשה שקר? ועל כך עונה בת זוגה: "זה לא שאת עומדת למבחן בהיסטוריה פה. את בסך הכל מספרת סיפור וכדי שיבינו את הסיפור שלך, את חייבת לסנן את האינפורמציה, ללטש, לעקם".

אהבתי את הרעיון להוסיף בסיומם של כמה מן הפרקים מעין ראיונות קצרצרים עם דמויות שהופיעו בהם. הניגוד בין מה שהסופרת זוכרת כאמת לאמיתה, או בין מה שהיא חושבת שאחרים חשו, למה שהם אומרים באותם ראיונות, מספק נקודה למחשבה על תעתועיו של הזכרון, וגם תזכורת לכך שאנשים, אפילו הקרובים לנו ביותר, אינם ספר פתוח בפנינו.

למרות כל המעלות, אני צריכה להודות שבמשך חלק ניכר מן הזמן הספר נותר מרוחק ממני. אולי בגלל שהאישי בו משתלט על הכללי. אם הייתי מכירה את הסופרת היכרות אישית, אולי הייתי מרגישה אחרת, אבל אני מכירה רק את הפרסונה הספרותית שלה, בעיקר כמי שכתבה את "סיפור הצלחה" המוצלח מאוד. בעוד ב"סיפור הצלחה" הסופרת כתבה כתיבה סובייקטיבית על אדם הבדוי, ואפשרה לאנשים רבים למצוא אזורי השקה אתו, ב"מקסיקו" היא מרוכזת במידה רבה בעצמה, והקוראת הח"מ נותרה חלק מן הזמן בחוץ. "למרות שאני כותבת סיפור אוטוביוגרפי, חשוב לי שכל סצנה תצדיק את הקיום שלה, שיהיה בה משהו שיהדהד אותי, את המצב שבו הייתי נתונה בזמן שחוויתי אותה, וזה קשה כי לפעמים דברים קורים סתם, ואת לא ממש מוצאת בהם משמעות עמוקה או את המורכבות שאת מחפשת", היא כותבת. אני מאמינה שהסופרת מצאה את המשמעויות המבוקשות, אבל מבחינתי לעתים לא מצאתי בסצנות הכתובות נקודות אחיזה, גם אם הערכתי מאוד את כושר הביטוי ואת הכשרון לתת מלים לתחושות. קוראים שונים מן הסתם ימצאו בו נקודות אחיזה משלהם.

אפיק והתחנה

2025

"בדידות מזהרת" הוא סיפורה של העליה הגדולה מברית-המועצות לשעבר בשנות התשעים של המאה הקודמת. את הסיפור מספרים בגוף ראשון בתחילת שנות האלפיים שניים מן העולים. ארקדי חי בבת-ים עם אמו, מנסה ללמוד באוניברסיטה, ועובד לפרנסתו בשירות החדרים של מלון תל-אביבי. חיים חי בראשון-לציון עם אשתו ובתו בת החמש, ועובד אף הוא באותו מלון, מחזיק בתואר מנהל שירות החדרים, ושואף להתמנות לתפקיד מנהל המזון והמשקאות, תפקיד שמילא ברוסיה בטרם עלה לארץ.

החברה הישראלית, על פי הספר, נחלקת לשני מחנות. מצד אחד העולים מרוסיה, אנשים תרבותיים, נטולי מרפקים, שנדחקים למגורים זמניים בקרוונים ואחר-כך בשיכונים דלים, ונאלצים להסתפק בעבודות שירות משפילות. מצד שני הישראלים הותיקים, כוחניים, ברבריים, הרואים בעולים פולשים בלתי רצויים, גוזלי עבודות, שלא לומר פריווילגים שזוכים לתנאים מפליגים בהשוואה לאלה שזכו להם הם עצמם בהגיעם לכאן. אין אמצע, אין גווני ביניים. רק סטראוטיפים של אנשים שלא מבינים לאן הם נפלו, ומולם סטראוטיפים של אנשים שטופי דעות קדומות שמנצלים את כוחם ואת מבוכת החדשים.

התחושות הקשות של שני המספרים באות לידי ביטוי בשפע פרטים קטנים וגדולים. העובדים הפשוטים במלון, כולם רוסים, רשאים להכנס רק מ"התחת" של המקום, כפי שמכונה הכניסה האחורית. המשקה היחיד העומד לרשותם הוא מיץ פטל, בניגוד לקולה ולאלכוהול שהם מנת חלקם של הבכירים מהם, כולם ישראלים ותיקים. בעיני שכניהם רואים העולים רק שנאה. מצד אורחי המלון הם חווים יחס מתנשא ומשפיל. הם חוששים להתעמת עם בריונים ישראלים, משום שהם חשים מיעוט, ומי יאמין להם שהם הקורבנות. הבטחות מעורפלות לקידום אינן מקוימות, ואם בכל זאת זוכה מי מהם לשיפור מעמדו הדבר מגיע עם תו מחיר. חוויות מתמשכות שכאלה, של השפלה ודחיה ללא סיכוי לשיפור, אינן יכולות שלא לבקש לעצמן פורקן בדרך כלשהי. אצל ארקדי יופנה התסכול בעיקר כלפי עצמו. חיים, שאולי יכול לשאת את מכאוביו, אבל אומללותה של בתו היא יותר מכפי יכולתו לשאת, יידחף אל קיצוניות אחרת.

איני חובבת סטראוטיפים, אבל אני יכולה להבין כתיבה קיצונית כאמצעי ספרותי. אני נרתעת גם מהכללות – כל החברה הישראלית, גברים, נשים וטף, נוראית, כפי שעולה מן הספר הזה – אבל נניח שגם זוהי הקצנה שמטרתה הדגשת חוויותיהם של המספרים. עמיחי שלו ניחן בעוז-ביטוי שממחיש היטב את התסכול ואת היאוש של גיבוריו. יחד עם זאת, אני חושבת שדמויותיהם מפוספסות ואינן מייצגות את חווית המהגר, העולה החדש, חסר השפה. נעדרת לגמרי גם סולידריות מחזקת בין העולים לבין עצמם, כמו גם היאחזות בתרבות שממנה באו, תופעה המאפיינת במידה רבה את העליה הזו. ארקדי וחיים, כל אחד לחוד, הם אי בודד.  

כתיאור דחיקתו של אדם נורמטיבי לקיצוניות הספר מוצלח. כתיאור אמין של החברה הישראלית בראשית שנות האלפיים – הרבה פחות. לפיכך, המלצה מסויגת.

עם עובד

2015

בספרו "ברוקלין" תיאר קולם טויבין את קורותיה של אייליש לייסי, צעירה אירית שנשלחה על ידי אמה ואחותה להתגורר בארצות הברית. "לונג איילנד" מתרחש כעשרים שנה אחר-כך. אייליש גרה עם בעלה טוני ושני ילדיהם במתחם ובו ארבעה בתים, שבהם התנחל שבט פיורלו, הורי בעלה, אחיו ובני משפחותיהם. אייליש היא האירית היחידה במשפחה שכל חבריה מוצאם מאיטליה. היא אולי הכלה החביבה על אמו של טוני, כפי שטוען אחד האחים, אבל היא בהחלט מצויה מעט בשוליים, לא לגמרי מבינה את ההווי המשפחתי. היא למדה לחיות עם הביחד ועם הלחוד, ומן הסתם היתה ממשיכה כך עד זקנה ושיבה, אלא שבשורה מפתיעה מערערת אותה.

גבר זועם מופיע בביתה של אייליש, מספר לה שטוני הכניס להריון את אשתו, ושאין לו כל כוונה לגדל את התינוק שייוולד. מיד לאחר הלידה הוא מתעתד להניח את התינוק על סף דלתה ולשכוח ממנו. אייליש מוכנה לסלוח לטוני על הבגידה, אבל מסרבת לכל קשר עם הילד הזר. כשמתברר לה שהמשפחה החליטה מאחורי גבה לגדל את הילד במתחם כאחד משלהם, היא תופסת מרחק. אמה שבאירלנד עומדת לחגוג יום הולדת שמונים, ואייליש מנצלת את ההזדמנות לנסוע לשם. שני ילדיה יצטרפו אליה בהמשך, ולה עצמה אין מושג אם בכוונתה לשוב הביתה. כדי להוסיף על מבוכתה, באירלנד היא נפגשת עם ג'ים, שאתו ניהלה רומן בספר הקודם מבלי לספר לו שהיא כבר נשואה לטוני, ושאותו נטשה בלי לומר מילה. ג'ים, שמאורס לאחרת אך עדיין לא סיפר זאת לאיש, מוכן להשליך את חייו ואת אהוביו למען הקשר עם אייליש.

הדמויות בספר נעות בין אמינות למופרכות. טוני הוא דמות מצוינת, גבר שקרוע בין הנאמנות השבטית לנאמנות לאשתו. ננסי, ארוסתו של ג'ים, גם היא דמות משכנעת ונכנסת ללב, אלמנה שנאבקת על השרדות עצמאית, ולומדת ללא הרף כיצד לנהל את חייה בתיאום עם שלושת ילדיה. גם אייליש רוב הזמן משכנעת. ב"ברוקלין" היא הצטיירה לי כפסיבית ודמותה תוארת בשטחיות כלשהי. ב"לונג איילנד" היא מפגינה, לצד הבלבול המתבקש, בגרות ושיקול דעת, והיא ברורה גם כשהיא הפכפכת ומתלבטת. ג'ים, למרבה הצער, נותר מעורפל. הגבר השקול, האמין, בן הזוג האידיאלי, הבוס האהוד, זה שיודע להקשיב, לתת כתף, הופך את עורו בשניה. זה לא עובד, מבחינתי. הדמויות האחרות שסביב אלה נופלות לעתים לתוך סטראוטיפים, או מקבלות תפקיד מעט מלאכותי בהנעת העלילה (האחים העשירים של טוני ושל אייליש), אך רוב הזמן משתלבות היטב.

מבלי להצביע על כך במישרין, טויבין יוצר הקבלה בין השבטיות של המשפחה האיטלקית בלונג איילנד לשבטיות של העיירה אניסקורתי באירלנד. כאן וכאן החיים מתנהלים לעיני כל, נתונים לבחינה תחת זכוכית מגדלת בלתי חומלת, והחריג עשוי למצוא עצמו מחוץ למעגל. הסופר מתאר את שתי האמהות הדומיננטיות, אמו של טוני שמנהלת את המשפחה ביד רמה, ואמה של אייליש שמשליטה את רצונה בדרכים אחרות. הוא מקביל גם בין שני האחים משני עברי האוקינוס, שמספקים לאייליש, כל אחד בתורו, אמצעים לממש את תכניותיה. בעיני ההקבלות הללו, ועוד כאלו, הן אחד ההיבטים המוצלחים של הספר.

היבט מעניין נוסף הוא המפגש בין האמריקאיוּת לאירלנדיוּת וחווית המהגרים. אייליש לא חדלה להיות אירית, אך סיגלה גם את האמריקאיות, ופרטים קטנים בהתנהלותה – מכונית שכורה לטווח ארוך, בגדים שונים, חיבה למכשירים שמקלים על החיים – מהווים צרימה בהווי המקומי. אחרי שני עשורים מחוץ לאניסקורתי, היא עדיין חלק מן המקום אך גם מעט מחוץ לו, כמו בשבט האיטלקי בלונג איילנד, לנצח בין שתי תרבויות.

למרות הקשר העלילתי, "לונג איילנד" יכול להקרא בנפרד מ"ברוקלין", משום שהסופר משלים את הפרטים הנדרשים להכרת הדמויות. בעיני הוא טוב יותר מקודמו, ובכל זאת בגלל דמותו הבלתי אפויה דיה של ג'ים ובגלל כמה פרטי עלילה שאינם מתיישבים היטב, אסתפק גם הפעם בהמלצה מסויגת.

Long Island – Colm Tóibin

שוקן

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: עדינה קפלן

את כריכת "הצמה של סבתא" מעטרים ציטוטים מתוך ביקורות שמתארות אותו כמצחיק במיוחד, מרומם רוח ונפש, מעשה שובבות קומי, וכיוצא באלה. מסתבר שקראנו ספרים שונים. בעיני הוא בעיקר מדכא, וגרוע מזה – הוא נעדר עומק.

מכיוון שהסקירה הזו תסתכם באי-המלצה, ארשה לעצמי לכלול בה מספר קלקלנים. מי שמתעתד לקרוא את הספר, אולי יעדיף לדלג עליה.

את הסיפור מספר הילד מקסי, בן שש כשהעלילה נפתחת. מקסי מתגורר עם סבו וסבתו במגורי מהגרים בגרמניה אחרי שעזבו את רוסיה. הדמות הדומיננטית במשפחה היא מרגו, סבתו של הילד, ולידה מתנהל חרש בעלה צ'ינגיס. חייו של מקסי מוגבלים לתחום הבית, נתון לשורה ארוכה של איסורים שהטילה עליו סבתו, בתואנה שהוא חולני, לא יוצלח, ולעולם לא יסתדר לבדו. היא מכינה לו עוגת יום הולדת, ומרשה לו רק לרחרח אותה, שמא יזיק לו הסוכר, בעוד היא זוללת אותה מול עיניו. היא מריצה אותו לבדיקות רפואיות, ומסרבת לקבל חוות דעת לפיה הוא ילד בריא. את שנות ילדותו בילה מנותק מחברת ילדים, וכשהוא מעמיד פנים שאינו חש בטוב בתקווה לחמוק מללכת לבית-ספר, סבתו מסבירה לו שזו רק התרגשות, ויחד עם זאת מבשרת לו כי "בית ספר זה גיהינום עלי אדמות". כשהוא שואל על הוריו, הוא אינו זוכה לתשובה. לעומת זאת הוא מולעט בסיפורי אימה על יהודי אדמוני דמוני בפרט, ועל אנשים זרים שאורבים לו בכלל. כן, הסבתא היא גם אנטישמית, למרות שניצלה קשר קלוש של המשפחה ליהדות כדי לצאת מרוסיה (את טיבו האמיתי של הקשר אותיר בגדר נעלם).

זהו, אם כן, סיפור על אשה מופרעת, ועל ילד שנופל קורבן לשגעונותיה, מטמיע את תחושת חוסר הערך שלו, וגם אם הוא מעז לבדוק את הגבולות הוא נותר נאמן למְענה שלו. צ'ינגיס, הסבא, הוא נוכח-נפקד. הוא יוצא בבוקר לעבודה, חומק בערב לחדר בו הוא ישן לבדו, בעוד אשתו חולקת ספה עם הנכד, נכנע לגחמותיה ובוגד בה. ברגעים נדירים שבהם היא מגלה חולשה, הוא מגלה כלפיה רוך בלתי צפוי. במקרים בודדים בהם הילד מופקד בידיו, הוא מרשה לו פינוקים שסבתו אסרה, אבל אינו עושה דבר כדי לסייע לו ליהנות מהם. כך, לדוגמא, הוא קונה ילד גלידה, אך צופה בו ללא עידוד כשהוא נמנע מללקק אותה. "הגלידה נמסה בידי והרגשתי כאילו אני מחזיק רימון ללא נצרה", אומר הילד. הסב אינו פוצה את פיו.

אל הבלילה הזו מצטרפות מהגרת רוסיה צעירה ובתה. האֵם תלד ילד לצ'ינגיס, ותכנע למרותה של מרגו שתשתלט עליו ועליה. הבת תלמד עם מקסי באותה כתה, תתעלל בו ותתאהב בו.

השנינות המושחזת, המובטחת על הכריכה, מגיחה רק פעם אחת, כשחזרות אינטנסיביות בסטודיו למחול שהקימה מרגו מובילות לאובדן הכרה מרוב תשישות ולקטטות במלתחות. "אולי אנחנו רק נציגוּת קטנה של הבלט הרוסי, אבל אצלנו עושים דברים כמו במגרש של הגדולים", אומרת מרגו ומכוונת בגאווה אל הקשיחות הרוסית הבלתי מתפשרת והדורסנית.

ספרה הקודם של אלינה ברונסקי שתורגם לעברית, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" (בשפת המקור ראו אור שבעה ספרים נוספים בתשע השנים שבין שני אלה), הציג אף הוא דמות של אשה דומיננטית, מעורערת ומערערת, שמאמללת את משפחתה. אבל בעוד הספר הקודם תיאר, בצורה מבריקה ומשכנעת, לדעתי, את נפשה של רוזה הפסיכופטית, פה דמותה של מרגו נותרת ריקה מתוכן. בעברה של המשפחה טמונה טרגדיה – השם מאיה היקרה שב וצץ כפצע בלתי נרפא – אבל הטרגדיה הזו נבעה גם היא מאופייה העיקש והבלתי מתפשר של מרגו, כך שלא ניתן לומר, כפי שאולי הסופרת מבקשת להציע, שהטראומה עיצבה את מי שהיא בהווה. מרגו נותרת בלתי מפוענחת (ומעשה של חסד שהיא עושה בסיום אינו מכפר על חיים שלמים של התעללות), צ'ינגיס הוא בכלל בגדר נעלם, ובאמצע מצוי מקסי, שכדרכו של ילד מקבל את מה שנוחת עליו, ומודע רק חלקית לאומללותו. יש אנשים כמו מרגו וכמו צ'ינגיס, אבל תיאור גרידא ללא נקודת אחיזה שמאפשרת איזשהו הקשר, איזושהי הבנה, הוא אכזבה.

לאלינה ברונסקי יש יכולת לתאר סיטואציות מדויקות, ונראה שההקצנה עד אבסורד חביבה עליה. נהניתי מכך בספר הקודם. הפעם אין בזה די.

Der Zopf Meiner Grossmutter – Alina Bronsky

הכורסא

2019 (2024)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

שמונה סיפורי "קרקע לא מוכרת", כמו יצירותיה האחרות של ג'ומפה להירי, סובבים סביב חווית המהגרים מאזור בנגל שבהודו לארצות-הברית.

חלקו הראשון של הספר מורכב מחמישה סיפורים נפרדים, וכל אחד מהם נוגע בהיבט אחר של המקומות בהם נפגשות שתי התרבויות, הבנגלית והאמריקאית. כמו בספר "השם הטוב", שם מנסה הבן בצעירותו להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ורק בגיל מבוגר יותר מוצא את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, כך גם הדמויות בסיפורים אלה. ב"קרקע לא מוכרת" בת לאב מהגר מתחבטת בין רצונה לחיות באופן עצמאי-אמריקאי עם בעלה ובנה ובין החובה המסורתית-בנגלית להזמין את אביה האלמן להתגורר איתה. במפתיע, האב המהגר, שגם הוא חי בין שתי התרבויות, אינו מצפה להיות מוזמן. ב"גיהינום-גן-עדן" מתוודה אשתו האמריקאית של גבר מהגר באוזני מכריו שהגיעו אף הם מהודו על הקושי להכיר את מהותו של בן-זוגה: "כל כך קינאתי בכם אז, על זה שאתם מכירים אותו, מבינים אותו בדרך שאני לא אוכל להבין אותו לעולם". "בחירת אכסניה" מתאר בין השאר את חוויותיו של בן למהגרים, שנשלח לפנימיה אמריקאית כשהוריו שבו להודו בשל משרה חדשה, עשה כל שביכולתו להטמע ואף הצליח בכך, אך מעולם לא סלח להוריו על שנאלץ להיות יותר אמריקאי מאמריקאי. ב"רק טוּב" ההורים המהגרים "משוכנעים שילדיהם מחוסנים מפני הקשיים והעוולות שהשליכו אחר גוום בהודו", ומופתעים כשבנם מדרדר. "לא ענין של אף אחד" הוא סיפורה של בת למהגרים, אשה מתבגרת, שנאחזת באירוסים כי כך מצופה ממנה, וכאמצעי להתנער מחיזורים בלתי רצויים.

שלושת סיפורי החלק השני קשורים זה בזה. הֶמה וקאושיק נפגשו בגיל צעיר בזכות הוריהם שהיו מיודדים, ורק בגיל מבוגר יותר הבינה הֶמה כי הם "חיבבו אלה את אלה רק בזכות מוצאם, בזכות זמן ומקום שאבדו להם". הסיפורים הראשון והאחרון – "פעם בחיים" ו"הירידה אל החוף" – מתארים תחנות בחייהם של השניים, שבהן דרכיהם הצטלבו. השני, "סוף שנה", הוא סיפור הסתגלותו, ובעצם אי הסתגלותו, של קאושיק, אל האשה ההודית ואל שתי ילדותיה, שאביה הביא מהודו כשנותר בודד אחרי שהתאלמן.

ג'ומפה להירי כותבת בעדינות, בלי התלהמות, בלי שיפוטיות. למרות הקשיים שחווים גיבוריה, הסיפורים נעימים לקריאה, ותורמים עוד זויות ראיה אל חייהם של מהגרים. נהניתי לקרוא אותם, כמו את ספריה האחרים, אבל הפעם תוך השוואה בלתי נמנעת להגירה ההמונית של ימינו לאירופה. להירי מתארת אנשים שעזבו את מולדתם בשל קשיים כלכליים או חברתיים, ובחרו להיטיב את חייהם במקום זר. גם אם האמריקאיוּת לא היתה לגמרי לרוחם, הם אימצו לפחות חלקים ממנה, שימרו כמיטב יכולתם מנהגים ומסורות שהביאו איתם, וגיששו למצוא את המרחב המתאים להם בין המולדת שעזבו למולדת שאימצו. ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, כפי שדאגלס מאריי מסביר בהרחבה וברהיטות ב"המוות המוזר של אירופה", אינה מבקשת להטמע, להשתלב ולשלב, אלא לייבא את ארצות המקור ואת תרבותן לאירופה, ולדחוק החוצה את תרבותה. ואירופה מניחה להם לעשות זאת.

חזרה ל"קרקע לא מוכרת" – כתוב היטב, מתורגם היטב, ומומלץ.

Unaccustomed Earth – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

כותרת משנה: הגירה, זהות, אסלאם

בשנת 2015 פרץ מה שמכונה "משבר ההגירה" באירופה. מדינות מערב היבשת, שאיפשרו במשך שנים זרימת מהגרים – תחילה מהגרי עבודה ואחר-כך פליטים שנאלצו להמלט מארצותיהם – אל תוכן, מצאו עצמן מתמודדות עם שטף בלתי נשלט של הגירה שהחלה לשנות את אופיין. התקווה שהמהגרים ייטמעו בקרב מארחיהם ויהפכו לחלק אינטגרלי מן התרבות האירופית הופרכה. בפועל העדיפו המהגרים, מוסלמים ברובם, להתכנס יחדיו, לשמר את מנהגיהם וגם את הסכסוכים הפנימיים בקרבם, ובמידת האפשר להטמיע את אורחות חייהם ואת אמונתם במרקם החברתי האירופי. ואירופה, כך על פי דאגלס מאריי, הניחה ומניחה להם לעשות זאת.

למה? אולי מתוך רגשות אשמה על הקולוניאליזם של העבר, למרות שהאירופים של היום אינם נושאים באשמה ואין למעשה דרך לכפר עליה (על עוולות שגרמו תרבויות אחרות הס מלדבר). אולי משום תפיסה רומנטית של תרבויות "פראיות", שהן לכאורה טהורות יותר, ראויות יותר להבנה ולקבלה, מושחתות פחות על ידי הקידמה והמודרנה (שרה שבדית טענה שאין דבר כזה "תרבות שבדית"). אולי משום רגש לא הגיוני של התבטלות עצמית (אשה אירופית, שנאנסה באכזריות על ידי מהגר בלתי חוקי, פרסמה מכתב גלוי המופנה אליו, ובו היא מתנצלת על שבגלל תלונתה הוא עתיד להיות מגורש חזרה למקום ממנו בא). מאריי סבור שהחברה האירופית סובלת מהעדר משמעות. אירופה עברה תהליך של חילון, הערכים שהחליפו את הדת לא יצרו חברה חזקה דיה ומגובשת דיה, ולכן קל לערער אותה. מכל מקום, מה שהחל כאקט של טוב לב כלפי סובלי העולם הפך לתופעה המאיימת למחוק את היחוד האירופי. כשהרשויות התקשו לבדוק כל מהגר כדי לוודא אם מדובר בפליט, הן ויתרו כליל על הבדיקה, מה שכמובן גרם להתגברות זרם המהגרים. נדמה כי כל מקום בעולם שייך לתושביו בלבד (סעודיה לא קלטה אפילו פליט סורי אחד), למעט אירופה השייכת לעולם כולו ואינה רשאית לשמר את עצמה.

למה זה רע? משום שאירופה המערבית אוחזת בערכים של שוויון ללא הבדל מגדר, גזע, אמונה והעדפה מינית, ובכל זאת מתקפלת בהכנעה מול חברה המדכאת נשים, דוחה הומוסקסואלים, מלה בנות, ומוכנה לרצוח כל מי שמשמיע קול ביקורתי על דתה (בהולנד, אחת המדינות השוויוניות ביותר, טען שר שלא יהיה נורא אם יחילו במדינה כמה מחוקי השריעה).

איך זה קרה? מאריי מאשים את הפוליטיקאים, ובראשם את אנגלה מרקל. גם כשהבינו – ומרקל הודתה בכך בגלוי – שיצרו בעיה שאיתה יתקשו להתמודד, גבולות היבשת נותרו פרוצים ברובם (אך כל מדינה החלה להגן על עצמה, והגבולות הפנימיים חזרו אל היבשת). הנימוקים לגל ההגירה כללו את שיעור הילודה הנמוך של האירופים, את הזדקנות האוכלוסיה, את העובדה שאנשים צעירים סירבו לעסוק בעבודות מסוימות, מכובדות פחות. את כל אחת ואחת מהבעיות האלה, כך טוען מאריי, אפשר היה לפתור. אפשר היה לבדוק, לדוגמא, למה משפחות מסתפקות בילד אחד. הוא סבור כי הבעיה אינה נעוצה בחוסר תשוקה לילדים, אלא בנטל כלכלי כבד שאינו מאפשר לגדל אותם. האם לא ניתן היה למצוא פתרון אחר מלבד החלפת האוכלוסיה בכזו שמפגינה שיעור ילודה גבוה? "ההומור השחור של ברכט קלע למטרה בסופו של דבר: האליטה הפוליטית מצאה שהציבור אינו עונה על הדרישות, ופתרה את הבעיה באמצעות פיזור העם ומינוי עם אחר במקומו".

אז הפוליטיקאים הבטיחו לתושביהם שאין להם מה לחשוש. המהגרים ייטמעו בחברה, ובכלל רב-תרבותיות היא תופעה מבורכת. הבטיחו, בלי שום הגיון, שהמהגרים לא יהוו נטל כלכלי, שהם יתרמו לכלכלה יותר משייטלו ממנה. בפועל זה לא קרה. אייאן חירסי עלי, דוגמא למהגרת שנטמעה בחברה המאמצת, מצאה עצמה מורחקת מאירופה. אחרים, שמעדיפים את ההסתגרות, נשארו. הציבור, שתחילה נטה לאמץ את מדיניות מנהיגיו, הלך ונפרד ממנו, אבל לא יכול היה להשמיע קול. כל ביקורת נתקלה בחומה בצורה של שיח משתק, ומי שקרא לעצור ולחשב מסלול כונה גזען ונאצי (הרעה החולה של זמננו – תוויות במקום שיחה קשובה. ובהקשר זה, הספר מוחרם על ידי מספר רשתות בארץ בשל ההוצאה בעלת הגוון הימני-שמרני בה ראה אור). עם הזמן, ולנוכח תופעות כמו שכונות סגורות שכוחות החוק חוששים להכנס אליהן, פעולות טרור, סחר בנשים ובילדים למטרות מין, רצח של מתנגדי אסלאם ועוד, מתרבים קולות מחאה. בין השאר מונה מאריי את ספריו של מישל וולבק, שמביע היטב הן את החידלון ואת העדר המשמעות שחווים האירופים, והן את החזון המבעית של השתלטות האסלאם על אירופה.

מה הלאה? "רוב הפוליטיקאים ימשיכו להעדיף את התועלת האישית המיידית שבאימוץ דרך פעולה "נדיבה", "חומלת" ו"פתוחה" למרות המחיר החמור, ברמה הלאומית, בטווח הארוך. הם ימשיכו להאמין, כפי שעשו במשך עשרות שנים, שעדיף להזיח את העניינים המורכבים הצידה, ולתת ליורשיהם להתמודד עמם. ולכן הם ימשיכו להבטיח את היותה של אירופה המקום היחיד בעולם השייך לעולם. ברור כבר עתה איזה סוג של חברה יניב הניסוי הזה […] המהגרים יזכו לעידוד לשמר את מסורותיהם ואת סגנון חייהם, ואילו האירופים שחיו כאן במשך דורות על דורות ימשיכו מן הסתם לשמוע, תוך שהם הופכים בהדרגה למיעוט, שסגנון חייהם והמסורות שלהם דכאניים ומיושנים". מאריי חושש כי אירופה "מאבדת את האפשרות למפנה בדרכי שלום מנתיב זה", וכי פיצוץ אורב במרחק מעשה טרור או שניים.

דאגלס מאריי הוא סופר, עיתונאי ופרשן חסר מורא, שאינו חושש מלהביע ברהיטות ובבהירות את דיעותיו, גם אם אינן פופולריות. כך, מאז פרוץ המלחמה, וגם לפניה, הוא תומך בישראל, ואינו נרתע מלהשתלח בחמאס ובתומכיו. הנה אחד מן הראיונות הנוקבים שלו בענין זה.

"המוות המוזר של אירופה" הוא ספר מדכדך, כתוב היטב ומעניין מאוד.

The Strange Death of Europe: Immigration, Identity, Islam – Douglas Murray

סלע מאיר

2019 (2017)

תרגום מאנגלית: אוֹרי רדלר

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שני סיפורי הגירה מרכיבים את "מפלצות מפחידות". "לייל" מתרחש באוסטרליה בעתיד הקרוב, ומסופר מפיו של מהגר כהה עור ממדינה אסייתית. "לילי" מתרחש בצרפת בראשית שנות השמונים, ומסופר מפיה של לילי האוסטרלית, אף היא כהת עור ממוצא אסייתי, שחווה גלגול הגירה שני. הסיפורים עומדים כל אחד בפני עצמו, אבל משתקפים זה בזה בשפע של פרטים קטנים. ואולי "לילי" מנבא את "לייל", שכן הוא מסתיים במשפט האופטימי "ככה נראה העולם כשהייתי בת עשרים ושתיים. שרנו "הם לא יעברו!" והאמנו שהמפלצות נחלו תבוסה ניצחת", בעוד "לייל" הוא חזון קשה ומדכדך שבו מפלצות מפחידות מרימות את ראשן. טריק עריכתי הציב את הסיפורים ראש אל ראש, כלומר לספר יש שתי כריכות קדמיות, וניתן לבחור איזו מהן לפתוח ועם איזה סיפור להתחיל. בספר אחר טריק כזה עשוי היה להיות נחווה כ"קביים", אבל הסיפורים טובים דיים ואינם נזקקים לעזרים טקטיים.  

לילי ולייל מדברים שניהם על חווית הזרות הקשה של המהגר, התחושה המתמדת של היותם קצת פחות אזרחים מילידי המקום. "זאת היתה אימת המהגרים הסמויה, הבסיסית, הפחד להענש על היותך במקום הלא נכון", אומרת לילי. שניהם יודעים שגם אם יתגברו על התחושה הקשה הזו, צבע עורם השונה ימשיך לבלוט ולמשוך אליהם תשומת לב. "אנשים כמונו לעולם לא יהיו בלתי נראים ולכן אנחנו צריכים לעשות מאמצים כבירים כדי להשתלב", מסכם לייל את רגשות הקנאה שלו כלפי מהגר מדנמרק, שבזכות המראה הלבן שלו נטמע בקלות יתרה במדינתו החדשה. הם עוסקים גם בקשייה היחודיים של אשה – לילי המהווה, כך סבורים הגברים, טרף קל, מזדהה עם תנועת "מחזירים את הלילה", ואשתו של לייל עובדת קשה על המראה החיצוני שלה כדי שיקחו אותה ברצינות כמנהלת, שכן "האם אשה עם זרועות מידלדלות, מותניים בלות וישבן לא לגמרי יצוגי תוכל לחלק פקודות לחבר מנהלים?". לייל, שאינו אדם דתי, חרד בשל האיסלמופוביה האוסטרלית, ולילי, שמודעת לפערים החברתיים בצרפת, סבורה שהם באים לידי ביטוי חד וברור ביחסם של הצרפתים אל "הזר" של קאמי: "בכל העולם אנשים צעירים לומדים רומן ממש מבריק על רצח של ערבי […] אם הרומן הצרפתי המהולל ביותר שנכתב אחרי המלחמה, ספר שסוגדים לו בצרפת, הוא על רצח של ערבי. מה המסקנה? […] למה לערבי אין שם? […] Ce n’est pas normal".

אין לי מספיק בקיאות בנבכי החברה האוסטרלית כדי לקבוע אם לחזון הקשה של הסופרת יש אחיזה במציאות, אבל מגמות שמרניות צצות פה ושם בעולם, ואולי אליהן היא מתייחסת. אוסטרליה ב"לייל" היא מדינה כפייתית, פרנואידית, מדברת בקול אחיד, ורודפת את השונה. המאבק בטרור הפך כל אדם לטרוריסט פוטנציאלי, כפי שלייל חווה בעבודתו כמעריך מקרים חשודים לפני העברתם לזרועות הביטחון. אקטיביזם סביבתי מתפרש כביקורת על אי-מדיניות האקלים. האיסלם הוצא אל מחוץ לחוק. "להיות אוסטרלית זה כזה קטע מביש. כולם ישר מניחים שאת גזענית, איסלמופובית, פושעת אקלים ואנינת קפה סנובית", מדווחת בתו של לייל שעברה לגור בארצות-הברית, מהגרת בת מהגרים, שכמו הוריה וכמו לילי, אך מסיבות שונות, נאצלת לטשטש את זהותה.

מישל דה קרצר, שהיגרה עם משפחתה מסרי לנקה לאוסטרליה בהיותה בת ארבע-עשרה, היא סופרת עטורת פרסים. זהו ספרה הראשון בעברית, והוא כתוב ברהיטות ובכשרון, מתורגם יפה בידי מיכל אלפון, מעורר מחשבה ומומלץ.

Scary Monsters – Michelle de Kretser

מודן וחרגול

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון